מלחמה – זה דבר נפלא!
חזרתי עכשיו עכשיו מאחת ההצגות הטובות שראיתי לאחרונה.
אחרי ששמעתי ביקורות טובות על מלחמה אופרת רוק, ובהינתן הזדמנות לראות אותה בעזרתה האדיבה של ידידתי מיקמיק, שמנו פעמינו לצוותא 1 בתל אביב. קובי ויטמן, ששירת במבצע "חומת מגן" בג'נין ב-2002, חזר הלום קרב, חתוך החברה הישראלית המתפקדת, ולא מצא את עצמו. מתוך המראות הקשים והחוויות שעבר שם, הוא הרים את אופרת הרוק הזו. הוא גם מככב בתפקיד הראשי בהצגה, ובצורה משכנעת מאוד. "מלחמה" היא המחאה האותנטית ביותר שתראו בארץ. היא לא חסה על הצופים, ואני לא בטוח שהייתי ממליץ לילדים או למשפחות שכולות לראות אותה.
אופרת הרוק הזו היא בעיטה חזקה בבטן הרכה של החברה הישראלית, והיא בהחלט לא קלה לצפיה. המוסיקה מקורית ומאוד מרגשת, הסיפור אף יותר. במיוחד כשאתה מבין מה עובר על חייל קרבי, שחונך כל חייו לראות את "טובת המולדת" לנגד עיניו. ההצגה מנסה לא להכינס לקלישאות הידועות, ולמרות שכמעט הכל כבר נשמע ונקרא בעיתונים ובאמצעי התקשורת האחרים, שווה ללכת לראות את "מלחמה", ולו בשביל באמת להבין מה זה הלם קרב ואיך מתמודדים איתו. "מלחמה" כוללת 4 דמויות מחייו של ויטמן (הוא עצמו, אישתו, אביו וחברו הטוב שנהרג), ומעלה שאלות מוסריות לא פשוטות, שרובן נשארות ללא מענה.
אל תצפו לסוף טוב בהצגה הזו, כי פשוט אין. למרות היכולת של ויטמן להתמודד, בסופו של דבר, עם המציאות הישראלית, השאלות נשארות פתוחות והכאב הוא משהו יום-יומי שברור שהאיש עדיין מתמודד בחייו. הדרך שלו להוציא את זה החוצה לדעתי היא הירואית וכנה.
כדאי לציין גם את הנגנים שעושים עבודה מעולה, במיוחד גיטריסט מוכשר במיוחד, שהצלילים שהוא מוציא מהחשמלית שלו הצליחו לגעת בי ולצמרר אותי כמה וכמה פעמים, ואף לגרום לי לבכות לקראת סוף המחזה. כמו כן, אחד הדברים שבהחלט שמתי לב אליהם, היה הקהל המגוון שהגיע: ילדים ומבוגרים, דתיים וחילונים, נשים וגברים. ראיתי כמה גברים לידי מזילים דמעות לא פחות ממני. מרגש לראות כזה קונצנזוס במחזה מהסוג הזה, בעיקר כי הוא באמת נוגע לכולם. אני רוצה להמליץ בחום לכל מי שמחפש משהו מקורי, משלנו, שמביע את כל המחשבות שעוברות לנו בראש, כשאנחנו קוראים את הכותרות בעיתונים.
מלחמה – אופרת רוק
מאת: קובי ויטמן
בימוי: איקה זהר
תאורה: מיכה מרגלית
תלבושות: חגית ויטמן
יעוץ אמנותי: אורן דולפין
עיבוד מוסיקלי: אלון אוחנה
מוסיקה: אלון מוטקין , טל ליטבק , עדי הר צבי , רון בונקר , רוני הוד
משתתפים: איילת רובינסון , דביר בנדק , יניב לוי , קובי ויטמן
10,000 – אסון קולנועי
אני מניח שהכותרת מדברת בעד עצמה, אבל בכל זאת, הנה החוויה שעברה עליי הערב, בבית קולנוע במודיעין:
ברגע של ספונטניות, דיברנו ידידתי דניאל ואני ללכת לסרט ליד הבית שלה. הגעתי אליה, וראיתי שהמבחר לא משהו, וזה בלשון המעטה. חשוב להבין, שאני לא קורא ביקורות על סרטים בדר"כ וגם לא ממש מושפע בפרסי האוסקר וגלובוס הזהב ודומיהם, כי כבר נתקלתי בהרבה מקרים שבהם אהבתי סרט מסוים שהמבקרים קטלו נחרצות, וגם להיפך. כך שעיקר הפידבקים שאני מקבל על סרט הם מחברים, שראו / קיבלו המלצה בדרך כלשהי בעצמם. על 10,000 לא שמעתי כלום. ראיתי טריילר שלו לפני שבועיים באותו קולנוע, ולא חזיתי את מה שהולך לקרות שם.
אז חבר'ה, מתברר שהטריילר הרבה יותר טוב מהסרט. אולי אפילו עדיף היה אילו היו משאירים את הטריילר ומוחקים את השאר. הטריילר מסביר הרבה יותר טוב את העלילה מאשר הסרט. ליתר דיוק – הוא מצליח לתמצת סיפור שהולך לאיבוד לחלוטין במהלך הסרט. יותר קל להסביר מה כן היה בסדר בסרט: החברה והצחוקים. אה, כן – והגלידה שבאה אחריו. שעתיים מתישות של סרט ללא עלילה, עם חורים בסיפור בגודל של סמיטריילר (מין משחק מלים שכזה), ואינספור קלישאות. בזה הוא הצליח לעבור אפילו את "300". למען האמת, יש מצב שזה סרט הקלישאות המתקדם ל-"300".
אני לא מרגיש צורך להתנצל מראש על ספוילרים, כי פשוט אין כאלה: מסופר על צייד, בן שבט ציידים, שנשאר כמעט לבד אחרי טבח שנעשה בכפר שלו, ע"י סוחרי עבדים. הוא יוצא להציל את האישה שהוא אוהב (ככל הנראה היחידה עם עיניים כחולות) מידיהם של הסוחרים, נתקל בכמה מפלצות בדרך (גם ה-CG היה ממש גרוע, אני חייב לציין), עובר נופים עוצרי נשימה (שברצף שלהם אין שום הגיון), נתקל בכמה שבטים (מתברר ש"מעבר להרים הגדולים", שוכנים רק שבטים שחורים, חסרי יכולת לדבר באנגלית, שהיתה, כמובן השפה הרשמית של האדם הלבן הקדמון – חוץ ממישהו אחד, כמובן), שגם הם עברו טבח דומה, ויוצא למלחמה ברעים, תוך שהוא מנהיג את אותם שבטים. גם בלי העובדה שלאישה קוראים אבולט (כנראה שמישהו החליט שאנחנו מטומטמים מספיק לא להבין שמדובר בקיצור לאבולוציה, רמז דק-רמז דק), והיא מתה וחוזרת לחיים – גם בלי זה – הסרט הזה הוא פשוט אסון קולנועי ארוך ומייגע!
אני לא מבין את זה: אם כבר החליטו בהוליווד להסריט סרט בהפקה כל כך גדולה, למה לא השקיעו עוד קצת בתסריטאי מוצלח?!
מי אמר שביתת תסריטאים ולא קיבל?! את התוצאות רואים בדיוק בסרט הזה.
חשיבותה של רצינות בעידן המודרני
מתוך שיחה מעניינת שהיתה לי עם שי בדרך חזרה הביתה עכשיו, החלטתי (הקרדיט על הרעיון מגיע לו) לכתוב פוסט בנושא מערכות יחסים ובכלל, בחורות ונשים שאני נתקל בהן לאחרונה, ועל התהיות שחוזרות ועולות בי בגינן.
כמו לא מעט רווקים בני גילי, גם אני לא ויתרתי עדיין על אהבה, ולפני כחצי שנה, אחרי יותר משנה של הפסקה בחיפושים (בעיקר בגלל שרציתי לראות איך אני יכול להתייצב מבחינת הפיברו ומצליח לתפקד באופן תקין יחסית), התחלתי לנסות שוב את מזלי עם בחורות. את חלקן הכרתי דרך חברים, ואת חלקן דרך האינטרנט הידוע לשמצה (מבחינתי לפחות, כי אני תמיד הרגשתי שאני משקיע המון עוד לפני שבכלל פגשתי את הבחורה, וזה יצר אכזבות רבות).
אבל נתחיל מהתחלה: אני לא רוצה להישמע יהיר יתר על המידה, אבל היום, אחרי כמה שנים טובות שבהן השקעתי בעצמי (ואחרי שנים שבהן חוסר הביטחון שלט בי ובפחדיי), אני יודע שאני שווה. נשמע כמו הצהרה סתמית? אני לא חושב כך – אני משכיל, יש לי חוש הומור לא רע בכלל, אני חברותי, עובד, מתפקד הרבה מעבר לסביר, אני מאוד רגשי (הייתי רוצה לחשוב שגם בנאדם טוב, אבל את זה תצטרכו לשאול את החברים שלי), ג'נטלמן, כן ונאמן, וכן – אני גם נראה בהחלט לא רע. לא יפיוף עם קוביות בבטן – אבל גבוה, שיער ארוך, גוף ממוצע וכאלה. אני גם מתעניין בהרבה תחומים (מוסיקה, ספרות, יין, מדע – רק לא פוליטיקה), יש לי לא מעט תחביבים, אני אוהב לחיות טוב, אני "מחובר" לרגשות שלי ומדבר עליהם לא מעט, ואני רומנטיקן בנשמתי (חלק מהשירים שכתבתי גם מופיעים בבלוג הזה). אחרי שכל זה נאמר, ואחרי שגדלתי על הסיפורים האלה מילדות שזה מה שבחורות מחפשות – איך לעזאזל אני מצליח ליפול על אלה שלא מעריכות את כל זה בגרוש? ואני לא מדבר על בחורות בנות 20. אני מדבר על בחורות סביב הגילאים 30-35 לרוב. מעולם לא האמנתי לסיפורים המכלילים האלה של בחורות מעל גיל 30, שאם הן רווקות, כנראה יש בהן משהו דפוק. הכרתי לא מעט בחורות נהדרות בגילאים האלה. אבל משהו השתנה לגמרי לאחרונה, לפחות מבחינת הבחורות שאני פוגש. אולי זה אני – אבל אתם תשפטו. אני מתכוון לעשות סיכום קצר של הבחורות שיצאתי איתן בחצי השנה האחרונה. מי שמרגיש שלא נוח לו העניין הזה, שיעבור פוסט, כי אני מחפש פה תשובות רציניות. הפוסט הזה בהחלט לא מכוון לרכילות או אפילו לפגוע במי מאותן הבחורות.
זה התחיל עם א' (לא זאת מבית הנשיא). בחורה חביבה מאוד, בת 35, שנפגשתי איתה לבירה, אחרי היכרות קצרה דרך אתר היכרויות. הבחורה הקסימה אותי: נראית לא רע, מצחיקה, אינטילגנטית, חריפה. רק מה? היא הגיעה למסקנה שלפגוש אותי אחת לשבועיים-שלושה זה מספיק טוב בינתיים, כי היא רוצה "לקחת את זה לאט". מילא לאט, אבל זה לא לקח את זה לשום מקום. ב-3 חודשים פגשתי את א' בדיוק 4 פעמים. היא לא החזירה טלפונים, אלא דיברה איתי כמעט תמיד רק דרך המסנג'ר. יכול להיות שזה מה שריגש אותה, אבל אין לי מושג, כי פשוט לא ראיתי אותה מספיק בשביל לדעת את זה! אחרי שהיא הבהירה לי שאין לה כוונות רומנטיות כלפיי (דאאאא! נגעתי בעצמי יותר פעמים ביום ממה שפגשתי אותה ב-3 חודשים), לקחתי את הרגליים והמשכתי הלאה.
הבאה אחריה היתה ב' (כמה צפוי), שידוך דרך חברה של חבר. שוב – בת 31, נראית ונשמעת בחורה חריפה ומצחיקה. בפגישה הראשונה היא עשתה רושם לא רע. אפילו התנשקנו והכל נראה זורם להפליא. חשוב לציין שבשלב הזה לא עלתה בכלל המחלה שלי, כי הגעתי למסקנה שמישהי צריכה להכיר אותי ואת מה שיש בי קצת לפני שאני מנסה להסביר למה אני לוקח משככי כאבים 3 פעמים ביום. בפגישה הראשונה שלנו, היא "הציעה" שאני אעבור ניתוח עיניים. למה, אתם שואלים? כדי שתוכל לראות את העיניים שלי. נשמע מאוד רומנטי, ובגלל זה גם היתה פגישה שניה. חבל שהיתה. זה התחיל בזה שהיא החליטה שהיא רוצה בפעם הבאה "להלביש אותי". כאילו אני איזו בובת קן. אין לי בעיה לרוב עם ביקורת בונה. בכיף. אבל אולי, רק אולי – תחכי קצת לפני שאת מחליפה לי את כל הגרדרובה..? עניין הניתוח שוב עלה, הפעם כ"קצת" יותר מהצעה, תוך שהיא אומרת לי להוריד את המשקפיים, והיא "לא רוצה לחזור על זה יותר מדי פעמים". בשלב הזה הייתי צריך לברוח. אני יודע. אבל נשארתי, ואפילו שיחקנו קצת אחד בשניה על ספה ב"קיוטו". זה קרה עד השניה בו התחילה קצת לכאוב לי הרגל (בשעה 1 בלילה). ברגע שהסברתי לה ממש בעדינות, שיש לי כאבים בשרירים מפעם לפעם, הבחורה הסירה ממני את הידיים והתרחקה ממני מספיק כדי ששתי מלצריות תעבורנה בינינו ועוד יהיה מקום ללוויתן קטן. לרגע חשבתי שפרצה מגיפה שפגעה בי שלא שמתי לב אליה. אולי נתקעה לי חתיכת טונה בין השיניים.. אבל לאאאא… אז יצא לה המשפט האלמותי מהפה: " לא נראה לי שזה יתאים. אני גם ככה מתפשרת עליך עם המון דברים". WTF??? מיותר לציין שזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, ובדיעבד – טוב שכך, למרות שבאותו רגע הרגשתי ממש חרא עם עצמי.
הבאה בתור – אתם כבר יכולים לנחש – ג'. עוד שידוך, מצד חבר אחר. בחורה בת 36. וואו! היא היתה משהו מדהים. גם לעיניים וגם למוח. יציאה ראשונה, יושבים בפאב, עושים טיול רומנטי קליל בתל אביב, הכל זורם נהדר. פגישה שניה – זורם לא פחות! הכל הולך נהדר. אפילו יש מגע, והשיחות פשוט נהדרות. אבל אני רואה גם שבראש שלה משהו תקוע. כאילו – מרוחק. אני שואל אם הכל בסדר. היא אומרת שכן. פגישה שלישית – סרט אצלה בדירה. הכל סביר. אפילו קצת מתקדמים במגע בינינו. אני כבר פתוח יותר, מספר לה דברים אישיים יותר, גם היא מספרת על עצמה, אבל עדיין – נראית מאוד מרוחקת, אבל "הכל בסדר". אני מנסה לעודד אותה לספר לי מה היא חושבת (אני לא "אורן הקטן" ואין לי שום יכולות קריאת מחשבות בפעם האחרונה שבדקתי), אבל כלום. פגישה רביעית באותו שבוע! גם אצלה בדירה. ארוחת ערב, מדברים קצת, נכנסים למיטה, ויומיים אחרי זה היא זורקת אותי. בלי הסברים. בדיוק באותה מהירות שבו המשפט האחרון נכתב. כלום. "זה לא אתה, זה אני". עכשיו – מי שמכיר אותי יודע שאני לא מסוגל להכנס עם מישהי למיטה בלי שאני ארגיש כלפיה משהו. ככה אני. לא ממש גבר טיפוסי. מה שהיא עשתה בהחלט פגע בי.
אחרי זה יש כמה דיבורים עם בחורות מהאינטרנט, חלקן בכלל לא יורקות לכיווני, עם אחת אני גם נפגש (אם אתם מתעקשים נקרא לה ד'), בת 35, נשמעת נהדר בטלפון, אני אפילו מביא לה כמה תותים יפהפיים כמחווה רומנטית לפגישה, אבל מה? אני מרגיש כמו בחקירת שב"כ. להוציא ממנה מידע בסיסי התברר כשמשהו הרבה יותר מבסיסי. אני לא בטוח שטלטולים היו עוזרים במצב הזה. כמובן שלא ממש עברנו את שלב הפגישה הראשונה, אז אין הרבה על מה לדבר. זה עבר חלק מאוד, ומהר מאוד. אני נפגש גם עם עוד אחת (ה'), היא מאוד רוצה, אבל לא בטוחה שהיא תיפגש איתי שוב והיא "צריכה לחשוב על זה". אחרי שבוע שהיא "חשבה על זה" היא פשוט החליטה שהצעד הנכון הוא לחסום אותי במסנג'ר. בוגר מאוד, כמובן. היא היתה בת 29. העידה על עצמה כבחורה רגישה מאוד. שמעתי על פילים בחנויות חרסינה שהיו רגישים יותר.
בין לבין עוברות עוד כמה אלפאביתיות (ולא – זו לא טעות כתיב), ביניהן גם כאלה שאני מדבר איתן, הן מתלהבות ואז פתאום נעלמות. אחת טוענת שאם במשך שבועיים לא הצלחנו להיפגש, כנראה זה לא נועד להיות, אחרת חוסמת אותי במסנג'ר מסיבה שלא נהירה לי (אני רחוק מלהיות אובססיבי), אחרי שיחה מדהימה וארוכה יום לפני שהיא נוסעת לסו"ש, וזהו בערך.
בקיצור – אני חושב שהבהרתי למה אני מתכוון.
ועכשיו אני כאן, מספר לכם את כל זה. ולמה? כי אני מחפש תובנות חדשות. תנו לי להסביר: אני אוהב לתת מעצמי. אני מביא פרחים, אני פותח את הלב, אני מתקשר יום אחרי, אני משחק את כל משחקי החיזור – לא בגלל שככה צריך או ככה כתוב בספרים – אלא בגלל שככה אני באמת ובתמים מאמין שצריך לחזר. זה אפילו לא באמת משחק עבורי. זה חלק מאוד רציני ומהותי. אני טיפוס קצת מיושן בעניין הזה. באופן חד משמעי – אני רוצה מערכת זוגית. רצינית. מבחינתי שתוביל לחתונה ולהקמת משפחה. אני לא לחוץ חתונה, אין לי בעיה שזה ייקח את כל הזמן הטבעי שזה אמור לקחת (לא מחפש להביא את הבחורה להורים שלי בבליינד דייט), אני לא ממהר להכניס אף אחת למיטה, ומכבד את רצונן של הבחורות שאני יוצא איתן. אבל אם אני לא מפחד לדבר על מחויבות (שזה בערך הדבר שאני שומע הכי הרבה מבחורות, ש"נמאס להן מגברים" – חוסר הרצינות והבריחה ממחויבות) – מה כל כך מפחיד את אותן בחורות??
איך זה שדווקא בחורות, סביב הגילאים שציינתי, מעיפות את כל זה דרך החלון כמו כלום? הייתי מצפה שדווקא בחורות בגילאים האלה תהיינה בוגרות יותר, מבינות יותר. במיוחד אם הן כן רוצות להקים משפחה ומדברות על זה בפה מלא (אני לא מדבר על אלה שהחליטו מיוזמתן לוותר על זוגיות/משפחה. זה גם לגיטימי, אבל זה לא ה"קהל" שאליו אני מכוון). יש לי חבר טוב שלפני חברתו הנוכחית, הוא יצא עם בחורה צעירה ממנו ביותר מעשור(הוא בגילי) והבחורה הצעירה הזאת הראתה יותר בגרות מחצי מהבחורות שאני פגשתי בחצי השנה האחרונה! מה לעזאזל קורה פה?!
אני לא אומר שאין יותר בכלל בחורות "טובות" או "מבינות", אלא שאני פשוט לא נתקל בהן בכלל, חוץ מהמקרים בהם אני מבקר אצל חברים שלי ומדבר עם הנשים שלהם. סהדי במרומים שאני לא מחפש בחורה מושלמת. באמת שלא. אני גם לא מצהיר בקולי קולות על כל ויתור שאני עושה כשאני יוצא עם מישהי, למרות שגם אלה קיימים, ואני מקבל אותם בשמחה, כי אני באמת מאמין שאין דבר כזה שלמות של 100%. אצלי גם 80-90 אחוז עובד. וזה לא עניין של פשרה – כי על קווים אדומים אני לא אוותר, מין הסתם, ולכל אחד יש כאלה. זה עניין של סדר עדיפויות – מה באמת חשוב לי בבחורה שאני אצא איתה. אז אני בהחלט מפוכח. או שאולי אני לא, כי אני באמת לא מצליח להבין – מה נהיה??!! איפה אני טועה בכל הסיפור הזה? אני לא מניאק, לא מסוגל להיות כזה. לא מסוגל להתייחס למישהי בחוסר כבוד. כן – אולי אני קצת רגיש יתר על המידה. אבל האם על זה אני צריך להיפסל?
האם יש מישהו או מישהי שמוכן/ה להסביר לי מה קרה בזמן שישנתי? האם יש סיכוי לגבר נורמלי למצוא מישהי שמוכנה לדבר באותה השפה? לאחרונה כבר הציעו לי להתחיל לחפש בחורות צעירות יותר. לוותר על בחורות בנות גילי. אני ממש לא בטוח שאני רוצה לעשות את זה, אבל זה מתחיל לייאש, הסיפור הזה.
כמה עדכונים קטנים והבהרות לגבי הפוסט הזה:
1. חשוב שתדעו – למרות שנראה שמדובר בהרבה בחורות בזמן קצר יחסית, לא יצאתי עם אף אחת במקביל! לא היתה בחורה אחת בחיי שבגדתי בה. אני לא מאמין בזה, זה מחליא אותי. אם לא טוב לי, אני הולך. זה עדיף פי כמה על משבר אמון מבחינתי.
2. היו עוד 2-3 בחורות שלא הזכרתי כאן מכיוון שזה קרה בעיקר בזמן האחרון, ואני עדיין לא מרגיש נוח לכתוב על זה, לא בגלל אותן בחורות, אלא בגללי והדרך שבה הרגשתי פגוע.
3. כל מה שכתבתי לעיל קרה במציאות בחצי השנה האחרונה. אבל כמובן – זה נכתב מתוך נקודת מבט סובייקטיבית לחלוטין. יכול להיות שאותן בחורות ראו את העניינים בצורה שונה. הבעיה היא שמעולם לא היתה לי ההזדמנות לדעת את זה, כי הייתי צריך לנחש מה הן חושבות, דרך שפת הגוף שלהן. וכאן כמובן, קיים פרדוקס: איך אתה אמור להכיר את שפת הגוף של מישהי, אם היא לא נשארת מספיק זמן בשביל לתת לך "ללמוד" אותה (וכמובן זה אמור להיות הדדי)? ואם בהתחלה היא לא מדברת איתי ולא מסבירה את עצמה, איך אני אמור לנחש (מעבר לרגישויות הבסיסיות, שכבר ראיתי גברים אחרים שגם את זה אין להם) מה עובר להן בראש אחרי פגישה או שתיים?
עבדאללה ב-Amore Mio וחוויות פחות נעימות
אתם מכירים את התחושה הזו ששום דבר לא הולך כמו שצריך? אז זה בדיוק איך שאני מרגיש לאחרונה. המצב הבריאותי לא משהו (מעבר לבלאגן הרגיל הצלחתי לארגן לעצמי גם דלקת אוזניים – גם במבוא האוזן וגם על עור התוף באוזן ימין. אני אצטרך לנוח רוב השבוע בהוראה חד משמעית של הרופא, תוך טפיול אגרסיבי אנטיביוטי, שכולל כדורים של 875 מ"ג, טיפות לאוזן ומשחה לאוזן). המצב הזה גם אומר שאני כנראה גם לא אוכל לחגוג את סנט פטריקס השנה כמו שצריך (מחר, 17.3) וגם מסיבת הפורים המתוכננת שלנו – גם לגביה אני בספק, כי לרקוד אני כנראה לא אוכל שם, ולשתות – אין סיכוי. ביום שישי הקרוב מתוכנן גם אירוע יין שיהווה את חגיגות היווסדו של אבי, וגם זה מוטל בספק כרגע.
תוסיפו לזה את העובדה, שאת הדירה שרציתי לקנות והתרוצצתי בגללה חודשיים – הדיירים החליטו בשנייה האחרונה לא למכור (לפחות זה מה שהם אמרו), מה שאומר שאני צריך להתחיל את כל המירוץ אחרי דירה מחדש, ולכו תדעו כמה זמן אני אתקע שוב אצל ההורים שלי. בקיצור – השבוע היה אחד השבועות המתסכלים שהיו לי כבר הרבה זמן.
הדבר היחיד שהציל אותו, היתה יציאה ביום חמישי בערב ל-Amore Mio. עירא כבר המליץ לי עליה מזמן, ואני הלכתי לשם עם מ' כדי לבדוק את המצב, לאחר שהיא הבהירה לי חד משמעית שהיא גוועת, וחיפשנו משהו קרוב לביתה. ה-Amore Mio נמצאת על אבן גבירול, מעט צפונה מ"לב העיר" בתל אביב, והיא שייכת גם לאותם בעלים של ה"פיצה פצה" האגדי. כשהגענו לשם, בערך ב-21:00, המקום היה מאוד צפוף, ואנחנו, שלא הזמנו מקום בתמימותינו, קיווינו לטוב. היה לנו מזל. המארחת מצאה לנו שולחן לשניים, וישר הביאה לנו את התפריט.
כדי להרגיע את הרעב המוגבר, פתחנו בברוסקטה – 4 חתיכות טוסט עם עגבניות טריות ועשבי תיבול, כמנה ראשונה. למרות שיכולתי לומר באותו רגע שהייתי יכול לאכול הכל, אני חייב לומר שדווקא פה, לא נרשמה חוויה מדהימה. מנה נחמדה. המנות העיקריות כבר היו משהו אחר: מ' הלכה על "רגו" – פסטה ברוטב בולונז (למרות שהם לא קראו לזה ככה, זה בדיוק מה שזה היה), שהיתה מעט פיקנטית, ותוספת הפרמזן עשתה לה רק טוב. אני הלכתי על "ציו ג'יובאני" – פסטה ברוטב עגבניות עם נקניק, חזה אווז ועשבי תיבול. גם המנה הזו היתה ממש מעט פיקנטית, והפרמזן הוסיפה לה. בסה"כ – שתי מנות מצוינות, משביעות מאוד ולא נורא יקרות (51 ש"ח כל אחת).
יחד עם שתי כוסות יין של ד"ר לוסן המצוין (ריזלינג 2006), יצאנו משם עם טעם של עוד (על הקינוחים ויתרנו).
דבר אחד באמת ראוי לציון במסעדה הזו, והוא השירות: אף על פי הלחץ במקום, השירות הוא אדיב, לא לחוץ ולא לוחץ מדי, מגיע בדיוק כשצריכים אותו. בהחלט יכול להוות דוגמא למקומות אחרים.
סיכום לגבי המסעדה:
חשבון: 174 ש"ח לא כולל שירות.
חניה: כבר אמרתי שזה ליד לב העיר? תעשו את החשבון לבד..
שירות: מעולה.
אוכל: טוב מאוד.
רומנטיקה: יש סיכוי, אבל אולי רק בשעות הקטנות יותר של הלילה (בטח שלא בצפיפות הזו).
ציון כולל: 8.5.
אמורה מיו
אבן גבירול 100, תל אביב
03-5244040
סיכום לגבי השבוע שיהיה:
אני רק מקווה שהמצב קצת ישתנה לעומת זה של השבוע שעבר. כרגע לא נראה שיש הרבה בשורות משמחות. ככל הנראה רק מנוחה רצינית תשפר את המצב. על חשבון מה זה יבוא? עוד מוקדם לדעת (מעבר לחג האירי שכאמור – אני עומד לפספס בוודאות).
קצת על ספרים…
לאחרונה, בעיקר בשל הזמן הפנוי שיש לי, אני משקיע שוב יותר זמן בקריאת ספרים. כמעט כל חיי אהבתי לקרוא, אבל יש גם תקופות שבהן אני זקוק לקריאה של דברים שלא מצריכים שום הפעלה של תאים אפורים במוחי (כמו כל ספר של הרלן קובן, למשל, שמהם אני בהחלט מסוגל להנות, למרות הדעה הרווחת). הנושאים שאני אוהב הם די מגוונים. זה יכול להיות ספר מדעי, מדע בדיוני, פנטזיה, מותחנים וכמעט כל סוג אחר של פרוזה (לפעמים גם אפוסים הסטוריים וביוגרפיות, למרות שלרוב זה לא מה שיש לי סבלנות אליו..). שמתי לב שלא יצא לי לכתוב פה יותר מדי על ספרים, והחלטתי לשנות את זה.
מפעם לפעם, אני נתקל בספר שגם, בדומה לסרטים מסוימים, משאיר אצלי חותם לאורך שנים רבות וגורם לי לחשוב קצת מעבר לעלילה המסופרת. מי שקצת מכיר אותי לעומק, יודע שהתנ"ך שלי הוא "מלכוד 22" של ג'וזף הלר, והברית החדשה, בהשאלה, הוא "בית האלוהים" של סמואל שם. שניהם ספרים שנכתבו בצורה צינית להחריד, אבל הצליחו לעורר בי פרצי רגשות עזים ומנוגדים לאורך הקריאה. כדי לספור את מספר הפעמים שהספקתי לקרוא כל אחד מהם, אני זקוק ליותר מכף יד אחת, זה בטוח..
אבל בפוסט הזה אני רוצה לספר דווקא על שני ספרים שקניתי לאחרונה, שניהם בהוצאת "ינשוף". לפני שאני מתחיל עם השמות והתיאורים של שניהם, כמה מילים על ההוצאה הזו: לדעתי – זו ההוצאה המתרגמת הטובה ביותר בארץ, באופן חד משמעי (ובמיוחד אחרי שגדלתי על הוצאות כמו אופוס). למרות מעט טעויות סמנטיות שנתקלתי בהן, עבודת התרגום היא מרשימה ביותר. נכון – לפעמים שווה יותר לקרוא בשפת המקור, כי יש דברים שלא עוברים טוב את מחסום השפה (בעיקר ציניות), אבל יש גם תענוג מסוים לקרוא בעברית. במיוחד כשאצלי בראש הרבה מאוד מהדברים מיתרגמים אוטומטית בחזרה לאנגלית, תוך כדי קריאה, וכך אני לא ממש מאבד את החוויה. אם נחזור רגע לענייני ההוצאה, לאחרונה, לפני כ-4 חודשים, פתחה ההוצאה חנות ברעננה. זוהי החנות היחידה שלהם, והיא יושבת דווקא פה, שני מטר ממני. בעל החנות, איש נהדר בשם אלי, מוכר ספרים יד ראשונה ושניה, גם יקנה מכם ספרים אם תרצו. המחירים – סבירים מאוד. אמנם בשביל עותקים מיוחדים ונדירים תשלמו יותר, אבל שאר הדברים נמכרים במחירים זולים בהרבה מאלה של "סטימצקי" או "צומת ספרים", ולדעתי – המבחר גם טוב יותר. שתי קומות יש לחנות הזו, ודווקא בזו הממוקמת במרתף, תמצאו את כמעט את כל מה שתרצו, במיוחד אם אתם חובבי מדע בדיוני ופנטזיה. אז זו היתה הקדמה קטנה לגבי ההוצאה: אני ממליץ בחום רב לגשת לחנות הזו. תמצאו שם המון פנינים, וזו הבטחה (למרות הדגש על פנטזיה ומד"ב, יש שם גם ספרין שנים כמו מותחנים, רומנים, ספרי בישול, וכמעט כל מה שתמצאו בחנויות ספרים "רגילות", רק הרבה יותר טוב).
לגבי הספרים עצמם – שניהם לא ארוכים במיוחד, ואני צלחתי כל אחד מהם ביום וחצי (עם המון הפסקות).
הראשון, הוא "אני אגדה", של ריצ'רד מתיסון – כן, כן – אותו ספר שהפך לסרט בשנה האחרונה, בכיכובו של וויל סמית'. למי שלא ראה את הסרט, כמוני, אני ממליץ בחום לקרוא את הספר תחילה. בקצרה – מדובר באדם האחרון שנשאר על פני כדור הארץ, לאחר שמגיפה פגעה בכל תושבי הכדור, והפכה אותם לערפדים. הספר מתאר את ההתמודדות הזו של אדם מבודד, שאין לו מושג אם הוא אכן האדם האחרון עלי אדמות, ואחרי שהוא מאבד את כל המוכר והיקר לו בעולם. אני לא רוצה לגלות יותר, אבל אין ספק – מדובר בספר פסיכולוגי מצוין, שגורם לך לשאול שאלות. קסמו של הספר גדל, כשמוסיפים לכך את העובדה שהספר נכתב ב-1954.
השני – לא פחות פסיכולוגי מקודמו, אבל מבדר בהרבה, הוא "מלחמת האדם הזקן" של ג'ון סקאלזי. הספר נכתב רק לפני כ-4 שנים, אבל הוא הצליח לגרום לי לא לרצות להניח אותו. איש בן 75, בשם ג'ון פרי, אלמן, מתגייס לצבא הגנת המושבות ביום הולדתו. הגיוס הוא חלק אינטגרטיבי, אם כי התנדבותי אצל כל אדם על פני כדוה"א שמגיע לגיל 75, ורוצה להרגיש "בחיים". לאף אחד אין מושג איך נראה השירות הצבאי שם, ואף אחד לא חוזר משם כדי לספר (חלק מתנאי הגיוס). מכאן זה רק נעשה מרגש ומעניין יותר ויותר. אני חושב שדווקא לישראלים, הספר הזה יקסום מאוד, בעיקר בגלל אותו שירות צבאי מפורסם שאנחנו מחויבים בו. יש איזושהי תחושת שייכות בספר הזה, שקשה להסביר אותה למי שלא שירת בצבא. גם אם לא היית קרבי, אתה מתחבר להרבה דברים שגיבור הספר עובר.
בלי קשר לספרים שקניתי, ישנו ספר נוסף, שדווקא אינו משתייך לקבוצה של הוצאת "ינשוף", אבל מדגדג לי כבר הרבה זמן לשבת ולכתוב עליו: "איש הקובייה" של לוק ריינהרט. קראתי אותו לפני כשנה, והוא אחד מיצירות המופת הטובות שקראתי בשנים האחרונות. ריינהרט מספר בגוף ראשון על פסיכואנליסט שמחליט יום אחד לתת לקוביה לשלוט בחייו. כלומר: נותן לקוביה 6 אפשרויות ומטיל אותה. התוצאה האקראית תבחר את הדבר הבא שהוא יעשה. כמובן, שגם העניין מסתבך כשמספר הקוביות עולה לשתיים וכך גם מספר האפשרויות. ההמצאה הזו הופכת לכת בינלאומית. האפשרויות – אינסופיות כמעט. אין הגבלה של מוסר או של חוקים, אבל יש ציניות, ובכמויות. אתם מתחילים להבין לאן זה חותר? שוב – ספר שהפך לקלאסיקה עבורי, ומאיים לדעתי להפוך ל"קוראן" שלי.. 🙂
מי שמחפש חומר טוב להעביר איתו את הלילה, שניה לפני שנעצמות העיניים – לכו על הספרים האלה. כל אחד מהם יכול וצריך לשמש ספר קאלט בפני עצמו, ולדעתי – חובה כל על כל מדף של חובבי הקריאה.
עבדאללה ב-English Bar
ביום שישי, לפני הצגה נוספת של "המוסד הסגור" אותו הלכתי לראות הפעם עם חבורה של 13 איש ואישה, פגשתי את מודי, בהמלצתו, בבר יחסית חדש בתל אביב. למקום קוראים The English Bar, ונחשו מה יש שם? הייתם קרובים – אני אספר לכם בכל זאת: בר אנגלי. זוג נחמד בשם סקוט ושרה פתחו את המקום לפני כמה חודשים, והוא יושב ברח' אלנבי 16 בתל אביב. בבר הזה אין שום יומרות. 13 ברזי בירה, קצת ספיריטים, שולחן pool, ובקיצור – בר התיירים החדש שלכם. אל תחפשו פה אוכל, כי פשוט אין, אבל סקוט הבטיח שהוא קנה את הבר מעבר לפינה על רח' הירקון, ובו כבר יהיה תפריט אוכל מסודר יותר. בינתיים, אתם מוזמנים להתענג על האווירה האנגלית המעולה בבר הזה, להכיר תיירים ומתנדבים, לשתות גינס שטופלה היטב, והיא קרירה וטריה, לשמוע מוסיקה נחמדה, להנות מהשירות המחוייך תמיד של הבארמניות, וגם מהמחירים הסבירים מאוד (שאף יורדים ככל שאתם שותים יותר). כיאה לבר אנגלי, הוא מעודד בעיקר שתיית בירה, ושם פחות דגש על סינגל מאלטים או על ספיריטים איכותיים, אבל יש בו כרטיסיית שתיה, בה על כל משקה שתיקחו (גם על אלה שבהם הזמנתם את הבארמנית לצ'ייסר) תקבלו חותמת, והמשקה העשירי יהיה על חשבון הבית. אפשר לקחת את הכרטיסייה ולהשתמש בה ביותר מביקור אחד, כמובן. לאלה שיש להם בעייה עם מקומות מעושנים – אל דאגה! חל איסור מוחלט לעשן בתוך הבר. הבעיה היחידה שלכם עלולה להיות חניה (המקום קרוב מאוד למגדל האופרה), אבל יש חניונים רבים בסביבה.
ד"א – כרגע יש מבצע על הקילקני במקום – החל מ-22:00, נפתח הבר בקומה התחתונה, ופיינט מהחבית נמכר ב-20 שקל, והוא כולל גם צ'ייסר ממבחר לא רע, באותו מחיר.
מוזר שדווקא מודי, ששוהה רוב הזמן באוסטרליה, הצליח לשים עין על המקום הזה הרבה לפני המקומיים.. אבל למה להתקטנן. יאללה – מי בא?
על ירושלים, פוליטיקה ומה שביניהן
אף על פי שאני לא מהאנשים ששומעים חדשות לרוב, בשום צורה שהיא (וגם לא כותב עליהן, מנתח אותן או מרגיש צורך לספר עליהן לאף אחד), גם אלה מגיעות אליי טיפין טיפין. חלקן דרך בלוגים ורובן דרך אנשים שאני משוחח איתם. הרי אי אפשר באמת לברוח מהחדשות במדינה הזו. באחרונה, דווקא אחד הנושאים שעולים שוב ושוב על השולחן לאחרונה, המו"מ עם הפלשתינים, נושאי הליבה וספציפית בנוגע למעמד ירושלים וגורלה העתידי, מטרידים אותי. לא בגלל שאני מבקר קבוע במזרח ירושלים (מבחינתי היא כבר מזמן שייכת לפלשתינים, בדיוק כמו חברון, וזה רק עניין סמנטי עד שזה יוגדר כך רשמית. עם יד על הלב – כמה מכם ביקרו באחת משתי המוזכרות כאן בזמן האחרון?). העניין הוא, שאני שומע על ההכחשות של אולמרט (ולו בשביל שש"ס לא תעזוב את הקואליציה), ומצד שני אני שומע את אבו מאזן, מכריז שוב ושוב שירושלים כבר נמצאת על השולחן. כאן גם נכנס דיון רחב בנושא האמון כאן: למי אנחנו מאמינים? גם על זה מדברים די הרבה, אבל בעיקר בצורה מאוד שטחית. כאילו זה לא רלוונטי. אז יש לי נקודה נוספת למחשבה, שחשבתי להעלות אותה כאן.
מין הידוע הוא, שפוליטיקאים הם לא מזן האנשים האמין ביותר שאפשר למצוא, וזאת בלשון המעטה. גם אם הם היו כאלה לפני כניסתם לתחום הפוליטיקה, משהו במקצוע הזה גורם להם לאבד אמון מהר יותר מהזמן שבו אני אני מוריד צ'ייסר עם הבירה שלי. יחד עם זאת, יש פה תהייה לא פשוטה. נניח לרגע, שאולמרט אכן משקר, ושירושלים כן נמצאת על שולחן הדיונים, ולא רק זאת, אלא שהיא כבר היתה שם תמיד. בהנחה שזה אכן כך, התהייה היא לגבי הצד הפלשתיני: האם הם עד כדי כך טיפשים? הרי כל הצהרה של אבו מאזן או מקורביו, מביאה את הממשלה הישראלית, צעד אחד קרוב יותר לקיצה. והרי זו אחת הממשלות היחידות שאשכרה מוכנה לתת את חצי ירושלים לפלשתינים. אז מה יוצא להם מזה, כשהם מצהירים על מו"מ ישיר על ירושלים יומם וליל, מעבר לערעור יציבות "השלטון הציוני"? בניגוד גמור לאנשים בצד הימני של המפה – אני לא חושב שההנהגה הפלשתינית הם חבורה של אנשים פשוטים חסרי בינה. בכל זאת – יש צעדים שנבנים לאט ובחוכמה בצד השני של הגדר. מה שאני לא מצליח להבין פה, ואולי זה רק אני, הוא מה לעזאזל הם בכל זאת עושים?
מצד אחד – זה נראה לי כמו ירייה ברגל. מצד שני, אני נמצא תמיד במצב של "כבדהו וחשדהו" על הצד הפלשתיני. עכשיו תכניסו את אולמרט וש"ס למשוואה הזו, ואם מישהו יכול להסביר לי WTF, אני אשמח לשמוע רעיונות.
עבדאללה ב-Caballeros
יצאנו לחגוג היום את יומולדתו של עופר, ולפי בקשתו ורעבונו לבוריטוס, הלכנו למין ביסטרו בר אנד גריל מקסיקני, בשם Caballeros. המקום נמצא בלב ליבה של תל אביב, ברח' בוגרשוב 39. מאחר ומדובר ביום חמישי בערב, העניין הזה אומר שני דברים: בעיות חניה ובעיות פקקים (קבענו שם ב-20:00). את בעיית החניה פתרנו ע"י כניסה לחניון הכיכר, מאחורי כיכר דיזנגוף, ואת בעיית הפקקים עירא ניסה לעקוף, ללא הצלחה יתרה. יחד עם זאת, בכך בערך נגמרו הדברים הרעים להערב. לפחות לפי דעתי. דבר ראשון – מדובר במקום קטן, ולשמחתינו – גם לא היה צפוף, ואפילו התרוקן מקצת האנשים שהיו בו, עד שאנחנו עזבנו, בערך ב-22:45. זה אולי לא אומר הרבה טובות על המקום, אבל יש בזה גם יתרונות. למשל – שקט יחסי. אפשר גם לבקש להוריד את הווליום של המוסיקה בלי שיתלשו ממך איברים מיותרים ובלי שיעשו לך פרצופים. יתרון משמעותי למי שחפצה נפשו בשמיעת חבריו לשולחן, דבר שתל אביב אינה מצטיינת בו במיוחד, בדרך כלל. אני לא יודע אם הייתי מגזים ואומר שהמקום מתאים מאוד לאווירת רומנטיקה, אבל הוא בהחלט סביר למטרה זו.
דבר שני – השירות. את פנינו קיבלה אניה, בחורה חייכנית ונחמדה דוברת אנגלית, שווידאה כל הזמן שהכל בסדר. עד כאן לגבי כל מה שמסביב.
לגבי האוכל:
התפריט הוא די מצומצם ולא מתיימר להיות משהו שהוא לא. אין פה שום פיוז'ן. אוכל מקסיקני פרופר. אולי קצת אפשרויות סלטים לצמחוניים שבינינו (יש כאלה??), אבל העיקר פה הוא טורטיות, אנצ'ילדות, בוריטוס וטאקוס למיניהם, עם מילויים שונים. עופר הזהיר אותנו בעת ההזמנה שיש מצב שלא נקבל בדיוק את מה שהזמנו, בגלל אי אילו בלבולים במטבח שהוא כנראה כבר חווה, אבל ההזמנות הגיעו בצורה מסודרת – אם כי לקח לא מעט זמן עד שהן הגיעו. למנה ראשונה הוגש על השולחן סלט מקסיקני, מה שזה לא אומר. נראה שזה סלט די רגיל, אבל לפחות 3 אנשים התלהבו ממנו. הנאצ'וס האפויים עם הצ'דר והשמנת שהגיעו גם הם לשולחן היו כבר טובים יותר לטעמי.
למנה עיקרית, החלטתי לגוון, וללכת על קומבינציה של אנצ'ילדת גבינה, וכן טאקו אנטריקוט, שהגיעו עם סלט קטן, מחית שעועית שחורה ואורז. הזמנתי גם תוספת קטנה של Chapotales – פלפלים אדומים חריפים. האנצ'ילדה היתה טעימה, בלי יומרות מיותרות. הטאקו כבר היה ממש מעולה. גלגלתי אותו עם האורז המתובל ועם הפלפלים, אותם מרחתי קלות בתוך הטאקו. דבר שהוסיף חריפות מבורכת. כאמור – אין פה תחכומים מיוחדים. מה שאתה מזמין – זה מה שתקבל.
לקינוח, לקחתי גלידת שוקולד מקסיקנית, שהגיעה עם תוספת של נאצ'וס בקינמון ודבש. אחלה קינוח, שמשאיר אותך עם טעם של עוד.
סיכום:
חשבון: 439 ש"ח ל-7 אנשים לפני טיפ.
חניה: הצחקתם אותי.
רומנטיקה: אפשרי. לא מאוד ברור.
שירות: טוב ומחוייך.
ציון כולל: 8.
Caballeros – Mexican Bar&Grill
בוגרשוב 39, ת"א
03-6204466
נ.ב. – לא מצאתי אתר שמשוייך למסעדה הזו. אם מישהו מכיר או מוצא משהו כזה – אני אשמח לעדכן.
