המלך ליר והקהל הישראלי
בעקבות רעיון של יהודה, ולאחר המלצות חמות מאוד שקראתי וששמעתי ממנו, הלכנו היום, חבורה של כ-15 איש, לאוניברסיטת ת"א, לבנין גילמן, כדי לראות את המחזה "המלך ליר" (מאת שיקספיר, בבימוי יוסי עזריאלי). בגדול, המחזה עוסק בטרגדיה של העברת השלטון מאבות לבנים, וליתר דיוק לבנותיו של המלך.
אני איני מאותם אנשים שמתלהבים משיקספיר יתר על המידה, ומודה ומתוודה אנוכי שאת רוב מחזותיו לא קראתי מעולם, כולל זה המדובר. אני כן יודע שאת מחזותיו לא קל לעבד, בעיקר בגלל השפה הערכאית והנסיון לעבד את מחזותיו, כך שיתאימו גם לימינו אנו, וינסו לדבר אל הצופים "בלשון העם". יחד עם זאת, העיבוד הנוכחי, אני חייב לומר, למרות אורכו (כשעתיים וחצי), מצליח להביא לא מעט מודרניזציה לסיפור הטראגי הזה, וגם השפה, למרות שברובה עדיין מתורגמת באופן מעט ערכאי, הותאה קמעה על מנת שקהל היעד יבין את שניסה המחזאי לומר.
אני לא חושב שאני יכול לומר בפה מלא שזה מחזה מעורר מחשבה רבה, או במשהו מחאתי. אבל נראה שהיצירה הזו גם לא מתיימרת להוות סוג כזה של מחזה. יצחק חזקיה, בדמות המלך ליר, משכנע מאוד בהופעה שלו, ונותן שם משחק משובח ביותר. הוא מצליח להכנס לדמות המלך, מתחילת ההצגה, בו הוא אכן מולך ביד רמה, על ערש דווי, במשפחתו ובממלכתו, ועד לטירוף אשר אוחז בו עקב המאורעות הרבים שפוקדים אותו (בגידתן של שתיים מבנותיו). חזקיה הוא אכן השחקן המשמעותי ביותר על הבמה, וזה מורגש לאורך כל ההצגה.
העלילה מתפתחת היטב ובקצב משביע רצון, התפאורה יפה מאוד וכך גם התלבושות, וגם האקוסטיקה באולם בבית גילמן היא לא רעה, כך שניתן לשמוע כמעט כל מילה שנאמרת, גם כאשר היא מחוץ לכותלי הבמה עצמה.
הבעיה היחידה שלי היתה, כרגיל, הקהל הישראלי. אין לי דרך אחרת לומר זאת, אבל יש אנשים שלא צריכים להכנס להצגות תיאטרון. מביש אותי לומר, שמאחוריי ישבו שתי פוסטמות, שלא הפסיקו לדבר לכל אורך המחצית הראשונה של ההצגה, אף על פי שביקשתי מהן שוב ושוב לשתוק. בהפסקה הן שאלו את הסדרן, כמה זמן עוד ההצגה נמשכת, ולאחר שזה ענה שקרוב לשעה, תודה לאל – הן הלכו הביתה. לצערי, רק הן הלכו, ועדיין נשארו לא מעט פטפטנים באולם, וגם איש חביב שלא יכל להחזיק מעמד בלי שהתחליף שלו לאיבר מין זכרי (אני משתדל להיות פה מנומס, לא בקלות, אני חייב לציין), צלצל לפחות פעמיים, בשתי הזדמנויות שונות. אני הרגשתי בושה וכעס רב על הדברים האלו. נמאס לי שאפילו למקומות, בהם השקט אמור לשרור, חודר צליל מעצבן של טלפון סלולרי ושל בהמות, כאילו היה מדובר בשוק. אין לזה שום הצדקה. אם אין דרך אחרת – אולי כדאי פשוט להחרים את הצעצועים האלה מאנשים שלא יודעים לשלוט בהם. לגבי הפיות של אנשים אלו או אחרים – הלוואי והיה לי פתרון נאות. אני חושש שסקילה באבנים או תליה בכיכר העיר הם לא פתרונות מספיק קיצוניים 🙂
המלך ליר
מאת: ויליאם שקספיר
תרגום: אברהם עוז
בימוי: יוסי יזרעאלי
מוסיקה: אדי זיסמן
תפאורה: סשה לישיאנסקי
תאורה: בן ציון מוניץ
תלבושות: יהודית אהרון
דרמטורגיה: שפרה האפרתי , גילית הולס , עופר שיינברג
שחקנים: אביב פינס , אנאבל זמיר , גד קינר , גלעד אדלר , חן אלון , יצחק חזקיה , לילך כספי , נתלי פינשטיין , עירית נתן – בנדק , צחי גליק , רועי הורוביץ , שאול עזר
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.