הדרך הבטוחה באמת להגמל מעישון
בספק אם ידידתי דניאל תראה את זה בתור ידיעה אופטימית, אבל יש סיכוי לא קטן שעירא וענבה יראו אותה ככזו:
הרי יש כרגע לפחות מעשן אחד פחות בעולם…
אני לא בטוח אם אלן קאר היה חותם על השיטה המלזית הזו, אבל דבר אחד בטוח – היא עובדת…
בכל מקרה – אני ממש מתלבט אם לראות בידיעה הזו כמסר אופטימי לאומה, או לוותר על הניסיונות לכתוב פוסטים אופטימיים 🙂
הערות בונות תתקבלנה בברכה.
הכלכלה ה”חדשה”
קראתי את הפוסט של מרק בנושא "חוק גודווין הכלכלי", והגעתי למסקנה שהתגובה לזה דורשת פוסט בפני עצמה, כי נדמה לי שגם ענבה קצת התבלבלה בעובדות:
הבעיה של נתניהו היא לא באיזו הפרטה זו או אחרת. כמו שמרק כתב – נתניהו הוא לא היה הראשון, וגם לא האחרון. הגישה התאצ'ריסטית שלו היא לא האישיו כאן.
הבעיה עם נתניהו היא שהאיש לקח אותנו היישר בכיוון של וול סטריט, מבחינת הפנסיה של כולנו. הבנקים הסולידיים נאלצו לוותר על קרנות הפנסיה לטובת חברות ביטוח ספקולנטיות, שרואות את הרווח שלהן בטווח הקצר כערך עליון, ועל הז*ן שלהם מה שיקרה לפנסיונרים. הבעיה שלי עם ביבי היא ועדת בכר (אבל לא רק). וענבה – אי אפשר להפריד את ביבי מוועדת בכר, כמו שאי אפשר להפריד את קצב מאונס המזכירות שלו. ועדת בכר היא בראש ובראשונה פרי יצירתו האומללה של ביבי. כבר אז, כשהמלצות הוועדה "אומצו" ע"י ביבי וחבריו, היו רבים שצעקו שהדבר הזה עלול למוטט את הכלכלה בישראל. אבל ביבי היה בשלו. מבחינתו – מה שטוב לאמריקאים – טוב לנו. את ההימור הזה הוא לקח על הגב של כולנו.
לא רק שזו היתה טעות מטורפת, אלא שעכשיו הטמבל עוד בונה על הזיכרון הקצר שלנו, ומעיז לומר שיש לנו מזל שיש לנו מערכת איזונים ובלמים, ומזל שהוא היה שר אוצר כדי לבנות את המערכת הזאת. וזה בולשיט. הוא לא בנה כלום. אם משהו – הוא הרס.
מרק טוען ש
"ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או היטלר מתקרבת לאחת"
אין לי שום כוונה להשוות משהו לנאצים, אבל כן חשוב לציין, ואי אפשר להתעלם מזה, שהמשבר הכלכלי בארה"ב בשנות ה-30, תרם בצורה משמעותית, בסופו של דבר, למלחמת העולם השנייה. זה ממש לא משנה אם זה היה היטלר או מוסוליני או סטאלין – תמיד יהיה מישהו, איזה דיקטטור מטורף, או מפלגה עם שיגעון גדלות מסויים, שיידעו לנצל את המצב הכלכלי, על מנת להציף את האזרחים שכמהים למנהיגות, בדמגוגיה זולה.
הבעיה שלי עם ביבי, היא שבחוסר בושה בולט, הוא עושה בדיוק את זה. עזוב את עובדת היותו פוליטיקאי. האיש צריך עכשיו להרכין ראש ולשתוק. זה המינימום שהייתי מצפה ממנו. לפחות בנושא הזה. האיש הכניס אמריקניזציה בלתי מרוסנת למדינת ישראל. כמו שכבר כתבתי כאן, לדידו, כל מה שטוב לארה"ב טוב לנו. וכולנו רואים עכשיו מה קורה בארה"ב. אמריקה היא לא תמיד "טובה ליהודים" והגיע הזמן שנפנים את זה. הרבה זבל הגיע משם, ואנחנו אוכלים את כולו. אולי הגיע הזמן שנתחיל לעשות את ההפרדה הזו.
לגבי מה שוועדת בכר הביאה לנו, ענבה: אין לי שמץ של מושג איזה עמלות לוקחים ממני היום, ויותר מזה – אני חושב שהניסיון הראה לנו הקיץ, מה קורה כשמנסים לכפות על הבנקים פיקוח על עמלות. בינתיים מי שאוכל אותה הן שכבות בעלות נופך סוציו-אקונומי נמוך. העשירים נשארים עשירים, והעניים נעשים עניים יותר. ה"שקיפות" הזו לא באמת קיימת. אם רציתי לנהל את חשבו ןהבנק שלי, עשיתי את זה לפני וועדת בכר בדיוק באותו אופן. כלום לא השתנה. כלום. מה שכן, את צודקת בעניין ביבי. כפוליטיקאי, שקיפות מעולם לא הייתה הצד החזק שלו.
בכל מקרה, השורה התחתונה נשארת זהה: האוצר מסרב "להכנע" לרחשי השוק, כדי לא ליצור פאניקה, ובמקום להחזיר את קרנות הפנסיה שלנו לבנקים, כפי שראוי לעשות, האוצר מעדיף לעמוד מהצד ולחכות שהשוק יתקן את עצמו. לצערי – הסיפור הזה נשמע לי מוכר מדי. זה נשמע כמו איזו דמגוגיה ימנית- אמריקאית-שמרנית-קיצונית. אני לא חושב שאנחנו בשלב שבו צריך להכנס לפאניקה מבחינת הזרמת כספים לחברות הביטוח, אבל בהחלט יש צורך בתיקון, בהתערבות הממשלה. צריך לבטל את מסקנות ועדת בכר. משום מה אני לא ממש רוצה לחכות ולאות "מה יהיה". ההימור הזה הוא חסר טעם, והראשונים שייפגעו במקרה של נפילת מניה זו או אחרת, הם האזרחים – לא חברות הביטוח. מנסים להרגיע אותנו עכשיו שכל הפנסיות מגובות ע"י הממשלה, אבל במקרה של קריסה כלכלית, גם הממשלה תיאלץ לבחור: יהיה סדר עדיפויות מסויים. אני לא בטוח שהפנסיות יעמדו בראש מעייניהם של הפוליטיקאים (לפחות לא הפנסיות של האזרחים. אני בטוח שאין מה לדאוג לפוליטיקאים. הפנסיות שלהם בטוחות מאוד).
יש עוולות שצריך להוציא מכלל שימוש. מסקנות ועדת בכר הן דוגמא טובה לעוולה כזו.
עוד מסר אופטימי
עוד מסר קצר ואופטימי הגיע זה עתה למערכת הבלוג, היישר ממדרכות רוטשילד בתל אביב:
[צולם לפני ביום שלישי האחרון בשעות אחר הצהריים, ואולי אפילו לקראת השנה החדשה..]
נא להפנים, בבקשה…
פוסט חגיגי
דניאל ביקשה פוסט אופטימי לשנה החדשה, אז הנה – אני ממש שמח לכתוב אחד. בעיקר כי היה ממש כיף אתמול!
שי החליט לכנס את כולנו תחת קורתו, והזמין אותנו ל"בית פתוח", דהיינו: "בואו, שתו לי את האלכוהול, נזמין פיצה, יהיה שמח".
וכשהזמנה כזו מגיעה, אני לא מהאנשים שיישארו בבית. כפי שתראו בהמשך בתמונות, היה חתיכת כנס חברים. הגיעו כמעט כל האנשים שאני אוהב בעולם הזה. אפילו קיבלתי ברכה מרגשת במיוחד מחברי יוד. בקיצור – היה בהחלט אירוע נהדר. ניסיון לראות את Zombie Strippers לא בדיוק צלח, מסיבות שונות (למרות שילד מסויים מאוד התעניין במה שקורה על מסך הטלוויזיה), אבל גם עם זה הסתדרנו בסופו של דבר: פיצות? היו. אוכל תאילנדי? היה. חברים? בכמויות. והכי חשוב – היה ויסקי. והרבה ממנו. ספציפית, שי החליט לפתוח עימנו שנני בקבוקי סינגל מאלט חדשים לכבוד השנה החדשה, כך שיש לי עוד משהו חדש להוסיף לפרוייקט.
אבל לפני תיאורי הויסקי, הנה משהו שנועם הביא מארה"ב: בירה בשם Pliny the Elder, היישר מקליפורניה. עם 8% אלכוהול בנפח, ה-IPA הזה היה מעולה להתחלת הערב. הצבע שלה זהוב בהיר, והטעם שלה דומה מאוד לבירות הבלגיות הפירותיות שאני מכיר: חמצמצה, אבל לא מדי. משהו שמזכיר אשכוליות, בעיקר. בחיים לא הייתי חושב שיש בה 8%. היא קלילה ומרעננת ופשוט כיפית לשתייה.
אחרי טעימה קצרה מהבירה, בעיקר בגלל מגבלת הכמויות והעובדה שהייתי צריך לנהוג אחר כך, עברתי לבדוק את הסינגלים המשבחים של שי:
Knockando 21yo 1986 – ל-Knockando יש צבע זהוב עמוק מאוד. בריח שלו יש הרבה פירות מסוכרים (כמו אשכוליות מיובשות וקליפת תפוז למשל), מעט קינמון, ומשהו שמזכיר סיידר. הדבר הראשון שמרגישים בטעם, הוא המרירות החזקה והטעם הארוך שלו. ממלא את החיך, אבל לא עוקץ את הלשון. פשוט נעים. הטעמים שלו כוללים תפוח עץ, שקדים וקמצוץ לימון. אחוזי אלכוהול בנפח: 43%. ציון: 8.5.
זמן מה לאחריו, פתחנו את הבקבוק השני:
Springbank 1997 CS batch 1 – ויסקי בן 10 שנים, בחוזק חבית (54.9% אלכוהול). הצבע מזכיר דבש. זה הדבר הראשון שחשבתי עליו, ככל הנראה באווירת החג. העניין הוא, שגם הריח שלו מתוק מאוד – מזכיר דבש, וניל, טופי ושוקולד. יש גם מעט ריח של עץ, אבל לא משהו מעושן במיוחד. וכמובן, בגלל חוזק החבית שלו – לא ממש ניתן להתעלם ממנו. הוא אגרסיבי מאוד. הטעם שלו מאוד שונה: כמובן שיש בו חוזק עוקצני מאוד שממלא את כל חלל הפה בשנייה הראשונה (כיאה למעמדו), אבל יש בו גם שמנוניות מסויימת, מעט מתיקות, ובעיקר הרבה מאוד יובש. הוא לא קל לשתייה. זה מסוג הסינגלים ששמחתי להריח, יותר מאשר לטעום. לא הייתי ממליץ עליו ל"מתחילים". ציון: 7.5.
ועכשיו, אחרי כל זה, הנה כמה "טעימות" מהאנשים שהיו אתמול באירוע – כי בכל זאת, הם אלה שעשו את כל זה למשהו שווה ביותר:
רגע לפני…
רגע לפני שהפוסט האופטימי של החג מגיע, הנה משהו שהרתיח אותי אתמול.
כל מה שיש לי לומר זה, שהגיע הזמן שנחזיר את עונש המוות למדינת ישראל.
Dreaming Elephants
הנה דרך נהדרת להתחיל את השנה החדשה!
יש לי את הכבוד להציג בפניכם לראשונה הרכב חדש בשם Dreaming Elephants. ביקשתי משי לאפשר לי לפרסם אותו ראשון, וכך גם לפרסם את הופעתו הראשונה של ההרכב המיוחד הזה ביום שישי הקרוב, 3.10.08 בחצות במועדון "שבלול" בתל אביב.
את ההרכב הזה, קדח במוחו חברי הטוב שי ורדי (גיטרה בס), והצליח להרים לאחרונה בעזרת נועה זולו (דידג'רידו), רועי אוליאל (תופים) ושי מעוז (קלידים). זהו הרכב שמעלה אל קדמת הבמה כלי בשם דידג'רידו, שהוא כלי שלא שומעים אותו מספיק, אבל אהוב עליי במשך שנים לא מעטות. הדידג', הוא כלי ששימש בעיקר את האבוריג'ינים באוסטרליה, כחלק אינטגרלי מחייהם ומהטקסים הדתיים שמלווים אותם.
מה שיפה בהרכב הזה, הוא שאין להם יצירה אחת שבכלל דומה לשנייה. כל אחד מהלחנים מביע רגש או חוויה אנושית אחרת, והם בהחלט מפעילים את הדמיון, למי שמוכן להיפתח לחוויות חדשות.
כאמור – ביום שישי הקרוב הם יופיעו ב"שבלול". הכניסה חופשית.
למי שרוצה לקבל "טעימה" ממה שיש לחבר'ה האלה להציע, אני מציע לכם ללכת לאתר ה-My Space שלהם.
הלחנים של Samadhi ו-Brother of the moon הם האהובים עליי.
שנה טובה! אהמ.. אני חושב…
שנת תשס"ז נגמרה רע. כתבתי על זה לפני שנה בדיוק. באותה נשימה, איחלתי גם למי שקורא את הבלוג הזה שנה טובה. כזו שקיוויתי שבאמת תהיה טובה. כזו שקיוויתי באמת ובתמים – שיהיה בה שינוי. חזרתי השנה הרבה פעמים למסקנה, שאני ככל הנראה תמים. לא רק שלא היה שינוי – אלא שפשוט נעשה יותר רע. כך שגם הפוסט הזה הוא לא אופטימי במיוחד, והתנצלותי הכנה עם הקוראים שמצפים לאחד כזה לקראת החגים.
בסו"ש הזה התחברתי מאוד לטור השבועי של רענן שקד ב-"7 ימים" של ידיעות:
"אני לא זוכר את השנה שלגביה אמרנו: וואלה, דווקא הייתה בסדר, חבל שלא נשארה עוד קצת. לא: אנחנו מסכמים שהשנה היוצאת הייתה מכוערת וצולעת, אבל היי, יש לה אחות ואומרים שהיא בסדר – אז שתבוא החדשה".
מכל הברכות והאיחולים, לא יכולתי שלא לשים לב, שהשנה האחרונה הייתה מייאשת במיוחד עבור אנשים כמוני, שעוד מאמינים בתמימותם, שאפשר לשפר משהו במדינה הזו. אז מה עברנו השנה? הנה סיכום / תזכורת, כזה שיכלול גם את המישור הכללי וגם את המישור האישי. למי שיצלח את הרשימה הבאה, מחכה בכל זאת איזו פינה אופטימית קלה בסיום…
1. קשישים במדינת ישראל ממשיכים לאכול חרא מהמדינה שמפקירה אותם. וזה ממש לא משנה אם הם היו או לא היו נוכחים בזוועות השואה. אתה זקן, משמע אתה נטל. ככה זה אצלינו. הזיכרון הקולקטיבי קצר. שוכחים אותך מהר מאוד. למען האמת – ברגע שהפסקת להיות חלק מהמשק היצרני, אתה יכול להתחיל חפש את האוכל שלך בפחי הזבל, מבחינתינו. הפנסיה שלנו נמצאת בידיים של חברות שמנסות להגדיל את הרווחים שלהן ע"י עמלות של מסחר במניות – סולידיות יותר או פחות. את כל מה שעבדנו בשבילו כל החיים, שמים על קרן הצבי. אני אתן לכם ניחוש אחד מי משלם במקרה של הפסדים של החברות הללו. על ביטוח לאומי כבר מזמן נמאס לי להתלונן. אני רק לא מבין מי המפגר ששם את הארגון הזה להיות אחראי על רווחת התושבים. לאחרונה דיברו שם על "מהפיכות" למיניהן. שמעתי, הפנמתי, בדקתי – ואין שום שינוי.
2. את כלכלת ישראל מנהלים שקרנים חסרי הבנה בסיסית בכלכלה. דוגמא? הנה לכם: ביבי וועדת בכר, שהחליטו להוציא את הפנסיה שלנו מידי הבנקים הסולידיים לטובת חברות ספקולנטיות – ועכשיו מבקשים מאיתנו שנאמין להם, שהם יידעו לפתור את המשבר הכלכלי. רוני בר-און טוען ש"איזה מזל שאנחנו לא וול סטריט". הוא רק שכח שהוא וחבריו כמעט הפכו אותנו לוול סטריט, ורק בגלל בירוקרטיה וועדות, איכשהו ניצלנו. איזה כיף שיש וועדות. אז אוקיי, ראינו למה אתם מסוגלים. עכשיו זוזו הצידה, בבקשה. את מה שאתם עשיתם – עשו האמריקאים לפניכם. התוצאה: ליהמן ברדרס, וכל מילה נוספת מיותרת. הייתי מצפה מאנשים כמו ביבי שירכינו את ראשם בהרגשת בושה וכלימה, שישתקו קצת. אבל ביבי הוא פוליטיקאי. ואני כבר יודע למה פוליטיקאים מסוגלים. לצערי – אני די לבד בעניין הזה. בבחירות הבאות האיש הולך להיות ראש ממשלה. הוא הולך לנהל מדינה שלמה, בגלל אותו זיכרון קצר שלנו.
יהודה יערי כתב על זה בשבוע האחרון טור, והנה ציטוט קטן ממנו, שמספר בעצם הכל:
"… למנהלים הדגולים מהפנטהאוזים הגדולים אין מושג מה עושים כשהתורות הכלכליסטיות, שעוטפות תאוות בצע בתיאוריות מפוצצות, מתמוטטות להם על הראש".
3. מלחמת אחים. זה ביטוי שמשתמשים בו בכל פעם שצמד המילים "פינוי התנחלויות" עולה על בדל שפתיהם של מי מאיתנו. מלחמת אחים. אז זהו, שלא. אני לא רואה באותם עבריינים, שמכים ושוברים את ידיהם של החיילים שאמורים להגן עליהם – כאחים שלי. אין דבר רחוק יותר מהמציאות. קחו את הפינוי של "יד יאיר" (למרות שגם "יד משה", "יד אברהם" או כל "יד" אחרת יכולה למלא את החלל הזה) מלפני שבועיים: שום תיאור לא מצליח למצות את המילה "עימותים", שתיארה קרבות של ממש, שהיו בעת פינוי המאחז הלא חוקי הזה. אני ממליץ לכם לקרוא את התיאורים ולהסתכל על התמונות שפורסמו בסו"ש האחרון ע"י המילואימניקים, שבאו להגן על המתנחלים ויצאו משם חבולים ("מוסף השבת", ידיעות אחרונות). שני משפטים הרתיחו אותי שם במיוחד, אבל הם מסכמים את מה שקורה שם:
"התנפלו עלינו בערך 15 חבר'ה, הקיפו אותנו, זרקו עלינו אבנים… לא היה שם אפילו קול אחד שפוי שניתן היה לדבר איתו".
אלה לא היו מחבלים, אלא ה"אחים" שלנו. וזו גם בדיוק הבעיה שמתאר המילואימניק:
"תמיד אימנו אותנו להתמודד עם פעילות חבלנית. כאן פשוט לא ידענו מה לעשות, איך להגיב. היינו בשוק".
ה"אחים" שלנו, אימנו כלבת רועים לתקוף חיילים של צה"ל לפי פקודה. ה"אחים" האלה חתכו צמיגים של מכוניות. ה"אחים" האלה, שברו את היד לסמג"ד שאמור להגן עליהם, ושבאופן אבסורדי ממשיך להגן עליהם, כשהם רצים לתוך כפר ערבי שכן, תוך כדי שהם זורקים אבנים על החיילים שלו. אלה לא אחים שלי. אלה מתפרעים שלוחי רסן. אנשים, שהשנאה מוליכה אותם. אלה אנשים שהייתי משאיר לפלשתינים להתמודד איתם (והם כבר הציעו לנו לתת להם את השטח הזה, עם המתנח(ב)לים בתוכו). הייתי נותן עוד אתמול את השטח הזה לפלשתינים, ושוכח את ה"אחים" האלה. אני לא מבין מה הצבא שלנו עושה שם. אני גם לא מבין למה הצבא שלנו משתמש באמצעי פיזור הפגנות על פלשתינים, אבל מחליט לא לעשות כן במקרה של מחבלים יהודים.
וכל זה עוד כלום לעומת מה שהיה השבוע: מטען הצינור שהונח ע"י אותם "אחים" בפתח ביתו של פרופסור זאב שטרנהל. דובר על זה לא מעט בימים האחרונים בכלי התקשורת. נמרוד ברנע, איש מר"צ כתב השבוע טור, ואני מרשה לעצמי לצטט גם ממנו:
"כל מי שחושב שמדובר ב"קומץ", "שוליים", "עשבים שוטים" – שיתעורר ויריח את תערובת הלאומנות והקנאות הדתית המנשבת בגדה המערבית ובישיבות ההסדר. מאז ההתנתקות, הציבור המתנחלי-אמוני מתרחק ממוסדות המדינה, דוחה את מנהיגיו המתונים, מתנכל לקצינים בכירים חובשי כיפה על כך ששיתפו פעולה עם 'הגירוש'".
גם אם אתה לא שמאלני (ומה לעשות, אני לא מגדיר את עצמי ככזה, כי יש לי גם לא מעט בעיות עם התיאוריות השמאלניות) – מה שתיארתי כאן אמור להכעיס אותך אם אתה בנאדם. לא חשוב לאיזה צד של המפה הפוליטית אתה שייך. מה שלא ברור לי בכל העניין, הוא שרבנים למיניהם צועקים עכשיו ש"אי אפשר להאשים ציבור שלם". זה מה שהם אמרו גם לפני ההתנתקות. זה בדיוק מה שהם אמרו אחרי רצח רבין. אז תתפלאו, רבנים יקרים, אבל אני ועוד איך יכול להאשים את הציבור שאותו אתם מייצגים.
מדהים אותי כל פעם מחדש, איך הביטוי הזה, "מלחמת אחים" מצליח לעורר בנו רגשי אשמה…
4. תרבות – איפה אנחנו ואיפה "תרבות"? תודה לאל שאני לא רואה טלוויזיה. אבל גם ככה אני לא ממש מצליח להימלט מהגועל נפש הזה. ריאליטי, הם קוראים לזה, ואין שום דבר רחוק יותר מהמציאות. אם אתם רוצים לראות איך נראית המדינה שלנו – תראו פרק אחד. לא משנה של מה. פשוט פרק אחד. השמחה לאיד, השפה, חוסר הפרגון – פשוט גועל נפש. את התרבות שלי אני צורך באמצעות הגוגל רידר, ומפעם לפעם בהצגה.
5. ספורט – עזבו את חוסר הפרגון שהיה פה באולימפיאדה. על זה כבר אמרתי את כל מה שיש לומר, אבל האלימות הזו. "כוכבי" הכדורגל שלנו מכים את הנשים שלהם, לא מכבדים שום דבר זולת עצמם (וגם זה בקושי). הכסף שלנו, של משלמי המיסים – הולך על החארות האלה. דווקא לאנשים טובים, לענפים מתורבתים יותר – אין לנו כסף. תהרגו אותי אם אני מבין למה.
6. חינוך – על חינוך תמיד הייתה לי בטן מלאה. אין תקציבים, מורים בישראל מטיפים לשנאת האחר, 40 ילדים יושבים בכיתה אחת, הורים שמכים את המורים בגלל סיבות אלו או אחרות. לא חסרים דברים לכתוב על מצב החינוך בארץ. דבר אחד ברור – כל מה שקורה לנו בשנים האחרונות, הוא תוצאה ישירה של חינוך לקוי. ובמצב שלנו היום – אני רואה עתיד שחור יותר מההווה שבו אנחנו חיים.
7. שוויון זכויות – חה! הצחקתם אותי. אם איתרע מזלך ואתה שייך לקבוצת מיעוט כלשהי, ואין לך לובי חזק מספיק בכנסת – חייך, אכלת אותה.
8. מערכת הבריאות – מניסיון אישי, במיוחד של השנתיים האחרונות, אפשר לסגור את הבאסטה. לרופאים לא אכפת מהפציינטים, אלא רק מהמשכורות. ניגודי אינטרסים קיימים פה, ואין מי שיצעק. הצטרפתם לאחרונה לבלוג הזה, ואתם רוצים לקרוא על חלק מהם? תלחצו על התגית "פיברומיאלגיה" בענן הנושאים בפינה העליונה משמאלכם. אני בטוח שתוכלו למצוא מספיק דברים לדבר עליהם בשיחות הסלון שלכם.
9. משטרה – גם מניסיון אישי וגם מקריאה על כל מה שהולך בארגון המסואב הזה, אתם יכולים להבין שאין ולא "תחזור הרגשת הביטחון לאזרח". לפחות לא בקרוב. הטובים הולכים הביתה. משפחת כהן, לעומת זאת, מקבלת קידומים (שימו לב לסגן מפקד מחוז המרכז, מוטי כהן, שקיבל קידום בפעם השלישית תוך פחות משנה ו-4 חודשים, מאז שנכנס אחיו הגדול למשרד המפכ"ל). ומה מפריע למנכ"ל שלנו? המממ.. הפרטות! זו הסכנה האמיתית למדינת ישראל. אולי אני אתן לדודי כהן לדבר (ציטוט מתוך ראיון שנתן המפכ"ל לעיתון "הארץ" בסו"ש האחרון):
"העובדות מדברות בעד עצמן. גם בעלות על עיתון היא בעלות על תשתית מדינה"
עיתון הוא תשתית מדינה..? אני לא בטוח שזה נשמע לי טוב.
ואחרי כל הרשימה המעצבנת הזו, בכל זאת – אני עדיין כאן, ולא שוכב בטן-גב בסקוטלנד לצד איזו פרה שעירה.
תשאלו את עצמכם למה? כי לא ברור לי איך, אבל עוד לא איבדתי את הנאיביות.
כשמתקרב ראש השנה, יש איזו אווירה שקשה לי להסביר אותה. כזו שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.
ושוב, אני מעביר את רשות הדיבור לרענן שקד (ציטוט ישיר ממוסף "7 ימים"):
"אפילו מזג האוויר, שלא בא לקראתינו כבר שלושה חודשים, מיישר קו ומוריד הילוך. יש משהו מובהק באוויר, אתם לא יכולים להגדיר אותו בדיוק, אבל ראש השנה בדרך – מרגישים אותו כבר חודש לפני – ובאוויר נוכחת בבירור איזו קדושה חילונית, ישראלית מאוד, איזו הקלה לא מנומקת. אופטימיות לא ברורה… ישראל נראית לשנייה כמו המקום הראוי למאכל ומגורים שהיא אמורה להיות. שוחרת טוב. שלמה עם עצמה בדרכה… החגיגיות הלא מוגדרת… היא אחד מהדברים האלה, חסרי ההסבר והפשר, אבל הברורים מאליהם לישראלים, שגורמים לנו להישאר בסביבה".
אני חותם על כל מילה בציטוט הזה.
אז מה אני בעצם מאחל לשנה הזאת? שכל מה שהיה ברשימה לעיל ישתנה לטובה.
אני מאחל לכל מי שקורא את הבלוג הזה, ששנת תשס"ח, שהייתה גרועה יותר מקודמתה, לא תחזור על עצמה בכלל.
אני מאחל לכולכם המון בריאות (כי אומרים שזה הכי חשוב, והיום אני מבין למה).
אני מאחל שתמצאו את עצמכם בדיוק במקום שבו אתם רוצים להימצא (ואולי קצת יותר) – במובנים של הצלחה מקצועית, של אהבה, של תובנות חדשות לגבי החיים.
לא פחות חשוב מזה – אני מאחל לכם שהשנה תוכלו להביא את עצמכם, לתרום קצת ממה שיש לכם, לאנשים שמסביבכם. לתת אהבה זה לא פחות חשוב מאשר לקבל אותה.
אני מאחל לכם שנה נטולת אלימות, ועם הרבה חמלה. שנה של חברות אמיתית, כפי שאני לומד לזהות יותר ויותר.
ובעיקר – אני מאחל לכם שלווה. כי במדינה שבה הרעש שולט, שלווה היא המצרך היקר ביותר.
בקיצור – אני מאחל לכולכם שנה טובה. באמת. שיהיה רק טוב.
גיא.
גשם!
אין לי שום תגית שאני יכול לסמן בה את הפוסט הנהדר הזה. בעיקר כי זה אירוע די נדיר בישראל.
את התחושה הנפלאה, האושר העילאי, הרוח הקלילה שהביא איתו הגשם (שגם קצת לכלך לי את האוטו בבוקר, וקצת ניקה אותו בערב)!
ביום שישי נרדמתי, כהרגלי בשבוע שחלף, רק לפנות בוקר, אחרי לילה מלא כאבים. קצת לפני 9 בבוקר, שמעתי, כמתוך חלום, רשרוש קל מבחוץ. מאחר ואני ישן עם מזגן (אין מה לעשות, אם יש משהו שמעלה את סף הכאבים שלי עוד יותר, זה החום הישראלי), לא הייתי בטוח אם אני הוזה, או שומע את הדבר האמיתי. התעוררתי, פקחתי עיניים, הסתובבתי במיטה, ו… כן! זה אכן גשם!
תמיד מתפשטת לי תחושה כזו טובה, מאושרת – כשהגשם הראשון יורד. למרות שאני יודע שהשבוע רחצתי את המכונית, אחרי חודשיים נטולי רישיון, התמלאתי במין תחושה מנצחת. כזו שגורמת לי לחייך, לרצות לצאת החוצה ולהריח את הכבישים. התחושה הזו מלווה תמיד במין רעננות, טריות שכזו, הרגשה ירוקה, שאומרת לי ש: "כן. עכשיו יהיה יותר טוב". אם הייתי ישן טוב בלילה לפני, ככל הנראה היית קופץ מהמיטה ופותח את כל החלונות בבית, כי זה מה שאני תמיד עושה כשהגשם הראשון מגיע. אולי אפילו הייתי מתקשר לחבריי הטובים וצועק להם באוזן, ביום שישי בשעה 9 בבוקר, תוך הסתכנות רצינית ברצח, שהגשם הגיע! אז נכון – השנה זה לא קרה, בגלל הנסיבות, אבל עדיין..
אין לי שמן של מוסך אם זו תחילתה של עונה נפלאה, כזו שתחזיר לי את האמונה בחורף הישראלי (ולא כאוקסימורון – הדרך שבה אני רואה את הביטוי הזה בדרך כלל), אבל היה גשם!!! כן, כן – ברעננה ירד ביום שישי בבוקר גשם. וגם בערב. אולי בכלל זה מסמן את תחילתה של שנה חדשה וטרייה כבר מעכשיו. אולי אני אופטימי מדי, ונאיבי כתמיד. אבל קשה לי לעצור את עצמי! השבוע ירד הגשם הראשון! אני כל כך מאושר! אפשר בבקשה להשאיר את התחושה הזו? pretty, pretty please…?
זהו פוסט מחוייך. כזה שלא צריך תגיות.
