קצת מנוחה, וחזרנו…

כן, כן.. כתבתי לא מעט באחרונה, והשבוע לא כתבתי פסיק.

השבוע היה שבוע של מנוחה. ככל הנראה מין אווירה כזו של "לקראת החגים". עם כל הפוליטיקה והקצב שבו הבלאגן חוגג, החלטתי קצת לנשום, לשם שינוי.

אל דאגה – בעוד יומיים – פוסט לשנה החדשה שבדרך..

תחזיקו מעמד!

בשביל מה לנו בחירות עכשיו??

בימים האחרונים, עוד לפני שלבני נבחרה, התחלתי לשמוע כל מיני קולות ברקע, שקוראים לבחירות מיידיות – לא משנה מי ייבחר לראשות קדימה. אחר הבחירות ותוצאותיהן שלשום, הזעקה לבחירות חדשות אפילו מתגברת. התירוץ העיקרי שכולם משתמשים בו, הוא די פשוט: לא יכול להיות, שאחוז כל כך קטן באוכלוסייה בוחר ראש ממשלה. העיתונאים חוזרים על המנטרה הזו שוב ושוב, והעניין זולג גם לבלוגוספירה.
בקצרה, אני רוצה להסביר למה אני חושב שזו טעות להיתלות באמתלה הזו לבחירות, ולמה לדעתי הזמן ללכת לבחירות הוא בהחלט לא עכשיו.

אני אתחיל בדוגמא, לצורך ההסבר שלי:
לפני כ-3-4 שנים, נבחר עמיר פרץ להנהיג את מפלגת העבודה. זמן לא רב מדי לאחר מכן, עלתה מפלגת קדימה לשלטון, בהנהגתו של אולמרט. אני מזכיר לכולכם ששרון כבר לא היה ער אז. אולמרט לא החליף את שרון אחרי הבחירות, אלא לפניהן (הפרט הזה חשוב, כי אני שומע הרבה אנשים שאומרים שלבני היא "דור שלישי" במפלגת קדימה בקדנציה הזו, וזה פשוט לא נכון עובדתית). כצעד טפשי במיוחד, מינה אולמרט את פרץ לשר הביטחון. אני חושב שעד כאן יש הסכמה די כוללת. את ההוכחה לטיפשות של המהלך הזה, קיבלנו בצורת מלחמת לבנון השנייה. גם על זה יש הסכמה.
את המחיר ה"פוליטי" של המלחמה הזו, שילם פרץ, כשבפריימריז של מפלגת העבודה, בעטו אותו לקיבינימט, והמליכו את אהוד ברק במקומו. אהוד ברק, בנונשלנטיות ובטבעיות אין קץ, נכנס למשרד הביטחון, ללא ספק אחד משלושת התפקידים הפוליטיים הנחשבים ביותר: ראשות הממשלה, משרד החוץ, ומשרד הביטחון (למרות שאני גם הייתי מכניס את משרד החינוך, אבל אולי זה רק אני).
מה שאני לא מבין, זה את העובדה שאף לא אחד קם וצעק:

"היי! זה תפקיד חשוב! איך יכול להיות שאהוד ברק מקבל את התפקיד הזה, אחרי שנבחר ע"י אחוז כל כך קטן באוכלוסייה?"

המממ… נשמע לכם מוכר?

נכון – בגלל אולמרט בעיקר, ובגלל מעשיו, הממשלה עכשיו מקרטעת. בין אם יש לה "תוקף מוסרי" או לא – זו שאלה אחרת. צריך להבין – אולמרט עף. מפלגת קדימה התנערה ממנו ובעטה אותו לקיבינימט, בדיוק כמו שמפלגת העבודה עשתה לפרץ. נכון – אהוד ברק "עזר" במהלך הזה (שמתם לב שהאיש הזה "בועט" באנשים כל הזמן?), אבל עדיין – אולמרט איננו. ציפי לבני ישנה. היא נבחרה. באופו דמוקרטי לחלוטין. היא עומדת בראש מפלגת שלטון, שנבחרה ע"י העם בבחירות ציבוריות. היא עומדת בראש מלפגה שקיבלה 29 מנדטים מהעם לפני שנתיים וחצי.
יותר מזה: ציפי לבני לא סוחבת על הגב שלה את מעשיו של אולמרט בשום צורה. היא לא קיבלה שום מעטפה, שום הטבה של נסיעה לחו"ל על חשבון הברון, ולא דבק בה רבב. ההחלטה השנויה במחלוקת היחידה בערך, שהיא היתה מעורבת בה, היתה החלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם, שסיימה את המלחמה. היא גם היתה היחידה מכל "אנשי שלומינו", שאשכרה התנגדה למלחמה הזו, וזה רשום בפרוטוקול של אותה ישיבת ממשלה, שבה הוחלט לתקוף. אפילו וינוגרד רשמו את זה בדו"ח שלהם. את זה אף אחד לא יכול לקחת ממנה. כל ה"ביטחוניסטים" למיניהם כשלו באופן מוחץ וחד משמעי!

מישהו מוכן לומר לי, אם כן – מאיפה לעזאזל יש להם את החוצפה לומר שלציפי לבני אין את "התוקף המוסרי" להמשיך להיות ראש ממשלה? למופז כן היה? האם למישהו מהשרים שהצביע בעד המחלמה ההיא יש "זכות מוסרית"? האם לביבי, שעל שמו רשומים הרבה מאוד פיגועים לפני 10 שנים, יש את "הזכות המוסרית" לכהן כאש ממשלה? מה הם בכלל "זכות מוסרית" או "תוקף מוסרי"? עפי" מה הם נקבעים? זה נשמע כמו סיסמא חלולה, ריקה מתוכן, ותו לא.

חבר'ה, מדובר במפלגה שנבחרה ל-4 שנים. לא לשנתיים וחצי. תתחילו להפנים – אין שום סיבה שציפי לבני תפנה את מקומה בגלל איזה גחמה של כמה מתנגדים באופוזיציה. האם אריאל שרון ויתר על ראשות הממשלה כשהחליט לעזוב את הליכוד ולהקים את "קדימה"? האם הוא "איבד" את התוקף המוסרי שלו להיות ראש ממשלה רק בגלל שהוא החליט להתנתק מכמה קבלני קולות, שהפכו את מפלגת השלטון לבדיחה מהלכת (שגם היתה ממש לא מצחיקה, לטעמי)? הרי על זה לא שמענו ציוץ! כן – היו צעקות על זה שהוא עוזב את הליכוד, ועל איזו תיאוריית "מפץ גדול" כפי שכינו את זה אז בעיתונות, אבל לא היה ספק באשר ל"תוקף המוסרי" שלו להמשיך לכהן בראשות ממשלת ישראל, בעיקר כי הוא פעל על פי חוק – הוא אסף לפחות שליש מחברי הסיעה, ויצא איתם לדרך חדשה (וד"א, מי הייתה הראשונה שהלכה עם שרון, עוד הרבה לפני מופז, אולמרט וכל הגוורדיה המתלבטת? לבני. בצורה חד משמעית, ובלי להתפלפל). וכנ"ל לגבי לבני – בניגוד לאחרים, שהשתמשו בחוק בתור המלצה בלבד, היא הלכה בדרך הכי ישרה. אז למי בדיוק יש את הזכות להטיל ספק ב"תוקף המוסרי" שלה?

חוצמזה, יש עוד כמה נקודות, שלא שמעתי אחד שהעלה אותן עד עכשיו:

  1. בחירות עולות כסף. הרבה מאוד כסף! הכסף הזה מגיע מאיתנו, משלמי המיסים. האמת – לי נמאס שכל שנתיים כל האופרצייה הזו מתבצעת על חשבוני.
  2. לכל אותם "ירוקים" – בחירות מזיקות לאיכות הסביבה! כמות הנייר, הדיו והצבע, התחבורה ועוד כהנה וכהנה בזבוזים שגורמים לנו לשלם במחיר כבד מאוד.
  3. כלכלה – יש לנו כרגע כלכלה יחסית יציבה. הבדיחה הגדולה היא, שכרגע עדיף אפילו להשקיע בבנקים הישראליים ולא לחשוב בכלל להשקיע במניות הבנקים בחו"ל, שהיוו אחד מהגורמים הכי יציבים בעולם. בחירות חדשות, גורמות לזעזועים במשק. אין מספיק צרות עכשיו? זה הזמן ללכת לבחירות?

בעוד קצת פחות מחודשיים אנחנו הולכים להצביע בבחירות המוניציפאליות. קחו את שתי הנקודות הראשונות הקודמות שהכנסתי לפיסקה הקודמת, ותגידו לי שאתם רוצים עוד אחד כזה.

Thank you, sir – may I have another?

תודה, אבל אני מוותר. אם למישהו יש סיכוי להרים פה שלטון קצת יותר נקי, עם סדרי עדיפויות נכונים – זה ללבני. אין לי מושג איך היא תתפקד. אני יודע איך האחרים תפקדו ומתפקדים. נכון – היא הרע במיעוטו, אבל זה חתיכת מיעוט! כולם מנסים "לייעץ" לה מה חשוב עכשיו לעשות, כאילו היא ילדה תמימה שלא ראתה יום בתפקידי מפתח בפוליטיקה הישראלית. אלה אותם "יועצי אחיתופל" שניסו לגרום למופז לצעוק "חמס!" ולדרוש ספירה נוספת של הקלפיות. דבר אחד ייאמר לזכותו – הוא השתיק את כולם בחמישי בבוקר, יצר קשר עם לבני, ובירך אותה בצורה פומבית וחד משמעית על זכייתה.

יכול להיות שלבני תהיה גרועה בתור ראש ממשלה, יכול להיות שהיא לא תעמוד בלחץ, יכול להיות שהיא תיכנע לדרישות פופוליסטיות – אבל לעזאזל! – תנו לאישה הזו צ'אנס! מגיע לה. המועמדים האחרים כבר "התגלחו" על חשבונינו, וראיתם מה יצא. עכשיו זו הדרך לקום ולומר לכולם לשתוק, ולהתחיל לתת לה לעבוד.

סתם אנקדוטה משעשעת לסיום:
במוסף לשבת של ידיעות, מישהו כתב, שהדבר הראשון שלבני צריכה לעשות עכשיו, זה להתקשר ב-3 לפנות בוקר למופז, וב-3:10 לאהוד ברק. אני בעד…

בתולין במיליון יורו

אז הנה משהו נחמד באמת לסו"ש, שלא תגידו שרק עבריינים יש לי בראש:
דוגמנית איטלקיה בשם רפאלה פיקו, בת 20, שהתפרסמה השנה לאחר שהשתתפה בגרסה האיטלקית של "האח הגדול" החליטה למכור את בתוליה במחיר "מציאה" של מיליון יורו, לגבר הראשון שיציע את המחיר הזה.
פיקו הצעירה אמרה כי בכוונתה להשתמש בכסף לרכישת בית ברומא וכדי לממן את לימודי המשחק שלה. משפחתה אישרה כי היא אכן בתולה (זו בעיה בפני עצמה, ד"א).
אולי כותב הבלוג נמצא בדעת מיעוט בין קוראיו הנאמנים, אבל בשביל מה זה טוב בדיוק?! אני לא בטוח שהייתי משלם 100 שקל כדי לשכב עם בתולה. מה, יש לי סמל גדול של "למד" על הגב?

מה שכן, כותב הבלוג גם אינו טיפוס שיפוטי, ונאמר לו בעבר שהוא אינו גבר טיפוסי (וזו הפעם האחרונה שהוא ידבר על עצמו בגוף שלישי), ולכן – למי שבאמת חושב על זה ברצינות, הנה כמה תמונות של המועמדת. No questions asked.

לקראת הסו”ש: “חדשות” טכנולוגיות ופלילים

במסגרת החלטותיי לפרסם גם דברים אופטימיים וחדשניים, הנה משהו שעוד אף אחד לא חשב עליו מעולם: IBM משיקה בזמן האחרון את Beehive – רשת חברתית פנים-ארגונית. וואו! עוד בוקפייס – אבל לתוך הארגון! בניסיון לשכנע כל מיני אנשים או לקוחות פוטנציאליים להשתמש ברעיון ה"גאוני" הזה בתוך הארגון שלהם, כמו ש-IBM כבר עושים מתחילת השנה, הגיע לארץ בחור בשם ג'ף שיק, דור שני למנהלים-עם-תספורת-ממש-גרועה ב-IBM, כדי לנסות להסביר לילידים בשביל מה זה טוב. הראיון, נערך עימו במוסף "ממון" של ידיעות, שיצא לאור אתמול בבוקר.

jeffshik.JPG
[ג'ף שיק – קצת דומה לחנן גולדבלט בזווית הזו, לא?! מין גירסה אמריקאית ל"חמש אצבעות לי יש.."]

וככה הלכה הכתבה פחות או יותר (כל ההערות בסוגריים נוספו ע"י מחבר הפוסט):

שיק מקליד כתובת בדפדפן שלו ונכנס לביהייב… נכנס לפרופיל של אחת העובדות ומטייל בו… עובדים יכולים להוסיף תמונות, להגיב אחד לשני, להציג קטעי וידיאו…
מראיין: רשת כזו היא מתכון לאסון, לא? (אם תשאלו אותי – אכן כן).
שיק: … במהלך הזמן נקבעו קווים מנחים כדי שתכנים בעייתיים לא יועלו לרשת… (ביהייב באמת נשמע קצת כמו behave). מעבר לזה אנחנו מפעילים טכנולוגיות סינון ואפילו אכיפה. אם תעלה מידע לא ראוי, אנחנו נדאג שהמנהל שלך יידע מזה.
מראיין: מפחיד (boohoo!).
שיק: לא, בסה"כ אנחנו ארגון גמיש למדי. יש מקומות שבהם התמונות של העובדים, אלו שמופיעות בפרופיל שלהם, הן התמונות שצולמו ע"י אנשי האבטחה של הארגון. אצלינו זה לא כך (הקו המנחה אצלינו, הוא שמצלמים אותם בביקיני. כן – גם את הגברים).
מראיין: איך ניתן לדעת שהרשת החברתית משפיעה לחיוב עח העובדים? הרי מדובר במשהו שאינו מדיד מבחינה עסקית.
שיק: דווקא ניתן למדוד… אם אתה רואה צוות שפעם אחר פעם מתגבש ומחליט לעסוק בפרוייקטים שונים, אתה מבין שאחת הסיבות לכך היא שהצוות מרגיש נוח לעבוד ביחד (או לפחות מרגישים נוח לחלוק באיזה ג'וינט).
מראיין: אחת הבעיות הקשורות לרשתות חברתיות היא שאנשים נוטים להעביר את יומם בעדכון הפרופיל שלהם.
שיק: זה אכן היה אחד החששות שלנו, אבל אני לא חושב שהעובדים שלנו מנצלים לרעה את הרשת החברתית. נהפוך הוא… יש לנו 40 אלף עובדים שכותבים בלוגים והם עושים את זה כי זו דרך יותר יעילה לשתף מידע (אני מניח שזו גם דרך להעביר את היום בלי לעבוד).
מראיין: ומה באשר לחשש שמידע פנימי ידלוף החוצה?
שיק: וקודם הוא לא יכול היה לדלוף? (אני חושב שהפעם התשובה מדברת בפני עצמה).

בקיצור – שיק הגיע לדבר עם כמה לקוחות פוטנציאליים, כדוגמת "חברות סלולריות, בנקים וארגונים גדולים נוספים". המממ… האם אני רוצה להיות בבנק שמאפשר דליפת מידע, כי "היי! זה קרה בעבר!" ?? ככל הנראה שלא. בכלל, כל הגישה של "הירשם לבוקפייס או שלא תוכל לעשות כל מיני דברים" – נשמעת קצת כופה. מה לא עושים בשם חלוקת המידע ו"חופש הדיבור" (המוגבל, כמובן, כן? כל עוד הוא יעמוד ב"קווים המנחים").

מה עוד היה לנו היום? אה.. כותרת נפלאה: "פיירברג ומשפחת אבוטבול: המהפך":

במקום הטחת טענות הדדיות על תקיעת סכינים בגב, ניהלו הצדדים שיחה ידידותית מלווה בעוגיות, ואיחלו זה לזה שנה טובה. לדברי גורמים משני הצדדים, "לא היה מתח, אלא רק חיוכים. השיחה זרמה ביניהם וכולם היו מאוד מנומסים".

אני מניח שהשיחה הלכה כמו משהו כזה:

פרנסואה: "שנה טובה, מרים".
מרים: "שנה טובה גם לך.. הממ! אחלה עוגיה!"
פרנסואה: "לא. את לא מבינה, מרים – שנה…טובה…"
מרים: "שנה טובה! שנה נפלאה! הרבה הצלחה! המממ… מי אפה את אלה?"
פרנסואה: "לא, לא! את לא מבינה! תקשיבי טוב. אני חוזר: ש-נ-ה… ט-ו-ב-ה…".
מרים: "תאמינו לי – רק איחולים טובים יש לי אליכם".
פרנסואה: "תפסיקי עם השטויות שלך! אני רק מוכר לחם, את שומעת?!"

את החיבוקים ונשיקת המוות אני אחסוך מכם. לא חושב שאלה תכנים שעומדים ב"קווים המנחים" של IBM.

ועוד בענייני המשפחה הנתנייתית (אני בטח מסתבך פה בטירוף), שמתי לב – אולי קצת באיחור – שכל מי שנכלא, ישר שם עליו כיפה, טלית וציציות, הולך עם ספר תנ"ך, ובגדול – לא ברור למה הם נזכרים לעשות את זה רק אחרי שהם נתפסים. העניין הוא, שהיום נתקלתי במשהו קצת מגוחך. מילא אביזרי דת (אחלה פטיש, לדעתי) – אבל יש כאלה שלא ראו כאלו מעולם, ולכן משתמשים בהם בדרכים יצירתיות. קחו למשל את המצטרף החדש ל"עסק המשפחתי", אביב אבוטבול, שנעצר רק השבוע, לאחר שניסה לפני כמה חודשים לרצוח את אחיה של העדה רעות רובין (במשפט של אחיו פרנסואה), בדקירות סכין בצווארו, ולאחר שהוא ברח לחו"ל וחזר בשבוע שעבר (הבריחה בחסות משטרת חדרה. פרסומת אחת, וחזרנו):

abutbultalit.JPG
[זה מעלה לי מחשבה מ-LOLcats. משהו כמו: Usin' a Talith – your' doin it wrong!! ]

פוסט זה נערך באופן מגמתי. אנא קבלו זאת בהבנה. למשפ' אבוטבול – למרות שאני לא מאמין שתגיעו הנה, במקרה ואתם כן, כל מה שקראתם כאן – התכוונתי למשפחת אברג'יל, ולהיפך.

כמו כן, אני מתנצל על איכות התמונות הגרועה. לפעמים ריטוש בפוטושופ רק מזיק…

ויטמין D ושאר קושיות

הגעתי למסקנה שמגיע לעניין הזה פוסט בפני עצמו כי לא רק לחדשות רעות מגיעות כותרות:

לפני בערך חודש וחצי, פנתה אליי מישהי במייל, נקרא לה ד' פה. היא כתבה לי שהיא הגיעה לבלוג שלי בשביל לחפש קצת מידע על יין, ונשארה בגלל סיבה נוספת: ל-ד' יש CFS. היא בגיל שלי, והמחלה הזו התחילה אצלה כחצי שנה אחריי. דבר נוסף שמשותף לנו, הוא העובדה שגם היא שייכת לעולם ההיי טק. למי שלא זוכר, כבר כתבתי כאן לפני יומיים, ש-CFS היא מעין מחלה "תאומה" של FMS. הסימפטומים הם זהים מלבד דבר אחד – לחולי FMS יש תוספת "קטנה" – כאבים מטורפים.
ד' כתבה לי ש

זו כבר היתה כותרת חדשה. משהו שעוד לא שמעתי עליו לפני כן.
לקח קצת זמן, בעיקר בגלל כל מיני בתי חולים שעברתי בדרך, אבל בסוף, לפני כשבועיים, עשיתי את הבדיקה הזו. זה הזמן לציין, שרמה "נורמלית" של ויטמין D בדם, מתחילה ב-30 מיקרו-גרם לליטר. ויטמין D, למי שלא יודע:

גם תזונה נכונה חשובה להיווצרותו של הויטמין בגוף.

מחסור בויטמין D, לעומת זאת:

נשמע מוכר, נכון? אין לי מושג אם יש לי או אין לי רככת, אבל כאבים יש – והרבה.
חשוב לציין כאן גם, שניתן להשיג ויטמין D ללא מרשם רפואי, לבד או במגוון של תכשירי ויטמינים ומינרלים. זריקות ניתנות רק בהשגחה רפואית.

ומה היה המצב אצלי, תשאלו?

ובכן, מאחר ואני לא מאלה שמסתובבים בשמש בכלל, בגלל עור רגיש ומלאנומות מן העבר, ובגלל שאני נמצא רוב הזמן בתוך מבנים סגורים, וזה כבר קורה כך שנים רבות – יש מחסור. אצלי יש 6.5 מיקרוגרם לליטר. כחמישית (!!) מהמינימום הנדרש לגוף. למרות ש-ד' "ניצחה" אותי, ואצלה הרמה נמוכה אף יותר, הרופאה שלי טענה שמעולם היא לא נתקלה ברמה כל כך נמוכה. "ממש ברצפה", כדבריה. בקיצור, איך שנודע לי לי על תוצאות הבדיקה, אצתי רצתי לי לבית המרקחת הקרוב, ויצאתי משם עם קופסא מלאה בטבליות של ויטמין D3 (של אלטמן, אם זה מעניין מישהו), בעלות 400UI (יח' בינ"ל). הרופאה שלי המליצה לי להתחיל ב-3 פעמים ביום – כלומר ב-1,200UI ביום. ביחד עם אומגה 3, אני אמור לקבל מנה קטנה של בריאות לגוף מדי יום מעכשיו. אצל ד', זה עזר – לפחות חלקית בינתיים. היא חזרה לעבוד, ובימים אלה העלתה את אחוז המשרה שלה ל-100%, וזאת לאחר שלא עבדה כ-9 חודשים, וחזרה לעבודה בהדרגתיות בזמן האחרון.

יש סיבה נוספת לאופטימיות!

[כל המידע המופיע בפוסט זה מצוטט מתוך האתר InfoMed].

לבני – באמת בקצרה…

אני לא איש פוליטי, אבל באמת – אי אפשר לא להתייחס בכלל ל"דרמה" שהתרחשה הלילה בקדימה. דבר ראשון – אני רוצה לומר שאני שמח שלבני נבחרה. לא יודע מה זה אומר מעתה על קדימה, אבל אני שמח שהיא נבחרה, ולא העסקן הנבוב שהתמודד מולה. מה שכן, יש לי כמה הערות על כל מיני תגובות. שימו לב לכמה ציטוטים שהגיעו היישר מטמקא:
1. "לאחר שהתקבלו התוצאות מוועדת הבחירות נשמעו קולות שמחה מביתה של שרת החוץ בתל-אביב. מן הבית נשמעו קריאות: 'הו הא מי זה בא – ראש הממשלה הבא'" – הייתי רוצה שראש הממשלה הבאה, תדע לפחות לתקן את תומכיה. אני יודע, זה לא מתחרז טוב, אבל עדיין.
2. "נשים מברכות: נסדק סדק בתקרת זכוכית"סדק?! סדק??!! האישה נבחרה להחליף ראש ממשלה מכהן, לפחות לתקופת ביניים! סדק?! מה עוד אתן רוצות?
3. ואיך אפשר בלי הנאומים האחרונים של לבני:
אחד לטלוויזיה – "בעיניי, כל מי שהתמודד מולי אינו יריב, זה חלק מתהליך דמוקרטי".
ואחד לאנשי המטה: "נלחמתם כמו אריות ומול בעלי אינטרסים והייתם פשוט מדהימים, וממש הטובים ניצחו". המממ…

אני מניח שהסיפור עוד לא נגמר. קשה לי להאמין שמופז ותומכיו ישתקו, למרות ברכותיו של מופז הבוקר. 431 קולות, 1.1 אחוז מהמצביעים, זה משהו שאפשר לקנות, וכבר קמו כמה "יועצים" מטעם עצמם כדי להסביר לטמבל שהוא עוד יכול לנצח. יחד זאת, יש בי תקווה מסוימת שלבני תצליח איפה שכל האחרים נכשלו. יש בי תקווה, כי היא הסיכוי האחרון שלנו למנוע מביבי לעלות לשלטון. היא ראויה לתפקיד ראש הממשלה יותר מכל אחד אחר מהמתמודדים, בטח כשמדובר בביבי וברק. לצערי, לא יהיו לה ימי חסד עכשיו. יש לה זמן קצר מאוד לדאוג לכך שמשהו שלא עובד כבר שנים, יתניע ויתחיל מהלך לדרך חדשה . מאחר ואני כבר רואה את ש"ס מחככים את ידיהם בהנאה מרובה, וגם את העבודה עושה דבר דומה (מעניין איך יחימוביץ' תגיב על זה, הצבועה הקטנה) – אני לא נותן לזה סיכוי רב. אין הרבה פוליטיקאים במדינת ישראל, שיתעלו על עצמם למען טובת הציבור שאותם הם מייצגים. כל אלה ששררה היא חלק מחייהם כבר שנים, שחיים על חשבון הציבור – לא סופרים אותנו, וזה לא דבר חדש. הם גם לא יספרו את לבני.

אני יכול רק להחזיק אצבעות ללבני, ולקוות שהיא תדע מה לעשות. בכל מקרה – היא הראתה יותר מאחת בזמן האחרון, שהיא זו שהיתה צריכה להחליף את שרון כבר אז, ולא אולמרט. עכשיו חובת ההוכחה האמיתית היא עליה. אני מקווה שאחרי איחוד השורות (בהנחה שהיא תצליח), הדבר הראשון שהיא תעשה יהיה הפניית תקציב לחינוך. אולי אני נאיבי, אבל שוב – מעט אופטימיות עוד לא הרגה אף אחד..

לעצום עיניים!

עירא, ואתה חשבת שכשאני מחייך ככה זה מפחיד?! נראה אותך מגיב לזה:

jer27_wh.jpg

עכשיו נראה אותך ישן טוב בלילה!
מוהאהאהאהאהאהאהא!

הכי טוב בבית

אוי איך שמודי הולך להנות מהפוסט הזה..

התחלתי לאחרונה לקרוא יותר ויותר מאמרים על תחום ה-HomeSchooling. הכוונה היא כמובן למצב בו ההורים מחנכים את ילדיהם בבית, במקום לשלוח אותם למערכת החינוך הציבורית או הפרטית.
זו הנקודה להודות, שעד לפני זמן מה, לא הייתי מתומכיה הנלהבים של התכנית הזו, על אף דברים שעברתי אני במערכת החינוך הציבורית שלנו, ועל אף הדברים שאני שומע מידידתי נ', שהיא הכי קרובה היום למערכת החינוך, מבחינת המעגל החברתי שאני מסתובב בו.

אתמול כתבתי קצת מה דעתי על ההשכלה הגבוהה בישראל. בפוסט הזה החלטתי לטפל קצת במה שקורה במערכת החינוך, וביתרונות והחסרונות של ה-HomeSchooling:
בשנים האחרונות, אנחנו עדים לכך, שגם מערכת החינוך במדינת ישראל, במתכונתה הנוכחית, לא מביאה תוצאות, כפי שהיינו רוצים לראות אותן. אם בשנים האחרונות, יש מי שמשוכנע שמבחני פיז"ה מוכיחים משהו, וגם אם לא – ברור לכולם שיש במדינת ישראל בעיה בסדרי העדיפויות.
מצד אחד, יש הרבה מורים שלא צריכים להיות במערכת החינוך. מורים שהם פשוט לא טובים. הם הופכים את הילדים לרובוטים, שלומדים לשנן את החומר מתוך ספר, ואחר כך להעתיק אותו מתוך הזיכרון אל תוך מחברות המבחנים, מבלי להבין במה מדובר בכלל. משחקי זיכרון זה דבר חשוב, אבל הייתי מעדיף שהילד שלי יהיה מסוג האנשים שחושבים, ושנותנים דרור ליצירתיות שבהם.
מצד שני, יש גם מורים מעולים, שלצערי לא רוצים להישאר במערכת החינוך, ובצדק. במערכת הזו אין באמת תמריצים, אין תגמול אמיתי על יכולת. כשאני חושב על מורים כאלה, אני תמיד נזכר בסגן המנהל שלי בתיכון "אוסטרובסקי", אליהו הלוי היה שמו, שהיה מורה נפלא להיסטוריה. לקרוא אהבתי עוד לפני שפגשתי אותו, אבל אין ספק שאם יש מישהו שהלהיב ועודד אותי להמשיך ולרצות ללמוד דברים חדשים (או במקרה שלו – ישנים) – הוא היה האיש. מלא הומור, מלא בידע, ובעל יכולת יוצאת דופן לרתק את כל התלמידים שלו למקומם.

הבעיה מתחילה בזה, שמערכת החינוך כל כך מסורבלת, כל כך מסואבת – שכמעט אי אפשר להבדיל בין שני הסוגים האלה (אלא אם כן אתה מחוץ למערכת, כמובן). במקרים כאלה, המורים ה"לא טובים" מאיישים במקרים לא מעטים, תפקידי מפתח בחינוך ילדינו. אם נוסיף לזה את העובדה שכמעט אין שנת לימודים שנפתחת בלי שביתה, וכמעט אין שנת לימודים שאין בעיות כלשהן במערכת הזו, ועל כל אלה נוסיף את הפרטים הבנאליים האלה של 30 ילדים (פלוס) בכל כיתה, חוסר השקעה מספקת בתלמידים ועוד כהנה וכהנה – נגיע למסקנה שחייבים גם פה לעשות שינוי. ומדובר בשינוי קיצוני מאוד, שדורש בעיקר הרבה אומץ (שלפוליטיקאים אין אותו – את זה כבר ראינו. בינינו – דו"ח דברת היה אחד הדברים הטובים ביותר שיכלו לקרות פה). לצערי, אני כבר לא מצפה לראות את השינוי המיוחל מיושם ע"י משרד החינוך. הבירוקרטיה שם קשה מדי, ויש יותר מדי אינטרסנטים שבוחשים בקלחת הזו. יותר מדי "ארגונים" או דוברים מטעם עצמם. לצערי – בגלל שאני חושב שלילדי ישראל מגיע יותר מזה שיילחמו על שטויות על הגב שלהם. אני גם חושב שצריך להיות חינוך יחסית שיוויוני. אולם המצב הוא כזה, שכרגיל – בעל המאה הוא בעל הדעה. כלומר: מי שיש לו כסף, יכול להרשות לעצמו יותר (אבל הפוסט הזה לא עוסק בהשלכות הסוציו-אקנומיות של התלמידים והוריהם).

ולמה אני מתכוון שאני אומר "יותר"? – לחינוך הפרטי על כל נגזרותיו, כמובן. חוגי פרימיום באנגלית כמו שידידתי נ' יוזמת (אחרי שבמערכת החינוך הציבורית אין לה כבר מה לחפש – היא פשוט טובה מדי), בתי ספר דמוקרטיים ועוד. בדרך כלל, יש תכנית לימודים מסודרת לא פחות מזו אשר קיימת במערכת הציבורית, אלא שבמקרים רבים החינוך הפרטי מאפשר גמישות רבה יותר והשמת דגש על הפרט ועל התקדמותו האישית. בתי ספר פרטיים רבים מאפשרים לפוטנציאל הגלום בכל ילד להתממש, וכך לשפר את סיכוייו להצליח בעתיד.

אחת מהשיטות ההולכות וצוברות תאוצה, היא זו המכונה HomeSchooling. כאמור, מדובר בהורים שמעדיפים לחנך את ילדיהם בביתם. מי שהגה את המושג HomeSchooling, היה החוקר ג'ון הולט, בשנת 1967. ב-1972 כבר קבע בית משפט בוויסקונסין פסיקה תקדימית, לפיה ילדים של קהילת האיימיש יוכלו לקבל את השכלתם מידי מחנכים מתוך הקהילה. ג'ון הולט, בתצפיותיו אחר ילדים שעברו חינוך ביתי, הגיע למסקנה שחינוך בכפייה אינו רלוונטי יותר, והסעיר בכך אומה שלמה. היום, כבר יש כ-3 מיליון ילדים בארה"ב בלבד (פי 3 מאשר לפני 10 שנים), שלומדים בשיטה זו. אף על פי שאיני חסיד גדול של האינטליגנציה האמריקאית, נצפו מקרים רבים שבהם ילדים קיבלו חינוך טוב יותר תחת ההשגחה של הוריהם, מאשר במערכת הציבורית.

נתחיל דווקא בחסרונות של השיטה הזו:
דבר ראשון, המחסור במסגרת החברתית. הילד נמצא בבית עם ההורה, וחסרה פה אינטראקציה חברתית עם ילדים בני גילו. זהו חיסרון שאין להקל בו ראש. ראיתי כבר מה קורה, גם לאנשים בוגרים, כאשר ההורים שולטים בכל דבר שהם עושים. חוסר העצמאות שלהם בולט, והיכולת שלהם להחליט החלטות הקשורות גם באנשים אחרים – כמעט ואינה קיימת. ואם אנשים בוגרים הם כאלה – תארו לכם מה קורה לילד, שההורה והבית סביבו הם כל עולמו.
החיסרון השני, והמקובל יותר בקרב המתנגדים לשיטה זו הוא ברור למדי: לא כל הורה מתאים להיות גם מורה (יש כאלה שגם בכלל לא מתאימים להיות הורים, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). בבתי ספר, ציבוריים או פרטיים, יש בכל זאת תכנית לימודים מפורטת למדי, פיקוח רב יותר על התקדמות הילד, וחופש אקדמי גמיש, אך מוגבל, כך שלא יקרה מצב שילד בגיל 13, נניח, לא יידע את לוח הכפל, בגלל שההורה החליט שהילד יתקדם בצורה יותר טובה אם הוא ישחק סוליטייר, בזמן שההורה צופה באיזו תכנית ריאליטי. האם ההורה ישים לב שהילד לא שואל מספיק שאלות, שהילד לא מתעניין מספיק? האם יש את הכלים הנכונים להורה לבצע מעקב כזה?
הבעיה השלישית היא כלכלית גרידא: בשיטה הזו, אחד ההורים מחוייב להישאר בבית עם הילד, ובמצב זה יש רק מפרנס אחד למשפחה. HomeSchooling לא מתאימה לכל אחד. היא דורשת השקעה רבה. האם הורה יוכל להתמיד בחינוך ילדיו במשך כל כך הרבה שנים ובמשך כל כך הרבה שעות יומיות?

אבל יש גם לא מעט יתרונות:
ראשית, ההורה מכיר את ילדו בצורה הטובה ביותר. כאמור – אין פה שום כפייה להשתייך דווקא למערכת הציבורית, על מנת להוציא עוד איזה ציון טוב יותר או פחות. להורה יש אפשרות ללכת ולעשות את האבחונים לילדו, ולבחור קצב לימוד שיהיה האופטימלי ביותר עבור הילד.
שנית, לא מעט הורים מצליחים להתגבר על המחסור באינטראקציה חברתית, ע"י התאגדות באיזורים מסויימים, לצורך חוגי העשרה של אחרי הצהריים. במצב כזה, הילד יכול ללמוד באווירה מוגנת ושקטה בבית מצד אחד, ולפנות זמן למשחקים ולחברים מצד שני.
דבר נוסף – האלימות בבתי הספר. מי כמוני יודע מה האלימות הזו מסוגלת לעשות לילד. במדינת ישראל, בה מדווחים מעשים כאלה כמעט על בסיס יומי (ואני יודע שיש המון כאלה שבכלל לא מדווחים ולא מתפרסמים), אני לא בטוח שהייתי רומה לגדל את ילדי באווירה כזו. זה נושא שאני בכלל חושב עליו הרבה, כשאני חושב על הרצון שלי בילדים בעתיד.
ואחרון חביב – עניין הפיקוח. עד היום, משרד החינוך נלחם בהורים שבחרו בשיטה הזו. הוא ראה בהם פושעים ומפירי חוק. במקרים המאוד נדירים שכן אושרו לימודים בשיטת HomeSchooling, הפיקוח היה צמוד, ודרש חידוש של האישורים על בסיס שנתי. הבירוקרטיה הזו, יכולה לשגע כל אחד. לא כל אחד יכול לעמוד בזה. בימים אלה, משרד החינוך מתחיל להתרצות ולהקל על ההורים קמעה. אמנם הפיקוח עדיין קיים, כולל ביקורות פתע, אבל יש תחומים מסוימים שכבר דורשים אישורים דו-שנתיים, ויש גם מעט יותר חופש אקדמי – כלומר הסדר שבהם נלמדים דברים, יכול להשתנות מעט. זה עדיין לא מאפשר חופש מוחלט, אבל גם הכרה זו התחלה. בעיקר כשבמערכת החינוך מתחילים להבין שגם אצלם קורים מצבים, שבהם נערים בני 13 אינם יודעים את לוח הכפל בגלל שהם שיננו אותו באופן לא נכון.

משהו קטן לחשוב עליו:
חשוב לקחת בחשבון, שעל אף שמערכת החינוך מאפשרת ליותר ויותר ילדים לקבל חינוך בשיטת ה-HomeSchooling, מערכת ההשכלה הגבוהה בכל העולם דורשת עדיין ידע בסיסי מאוד קונקרטי, ולא פחות מזה – ציונים. כדי להגיע לתפקידי מפתח, אנשים עדיין צריכים ללמוד על מנת לקבל את פיסת הנייר שעליה רשום שסיימת תואר כלשהו. קשה לי להאמין שזה ישתנה בשנים הקרובות. כדי להגיע למצב שבו ילדיכם מתקבלים לאותן אוניברסיטאות טובות, ילדיכם יצטרך לעשות את מבחני ה-SAT או הבגרות כמו כולם, וגם את הפסיכומטרי (שלצערי עדיין לא נמצא לו תחליף ראוי עד היום, למרות שהוא פשוט לא מוכיח כלום – ועל זה יש הסכמה מקיר לקיר כבר שנים).

בסופו של דבר – בשורה התחתונה – צריך להבין, שהחלטה זו היא החלטה גורלית, גם לילד וגם להורה. אי אפשר, על סמך טרנד זה או אחר, להחליט ללמד בשיטת HomeSchooling. יש לבחון את העניין לעומק, על כל משמעויותיו, ורק אז להחליט.

דבר אחד אני יודע – בזמן האחרון אני מתחיל להסתקרן יותר ויותר, והעניין מרתק אותי. אין לי מושג אם אני אוכל להרשות לעצמי דבר כזה, אם אני טוב בזה בכלל, או אפילו תהיה לי בת זוג שתסכים איתי בנושא הזה, אבל בינתיים – יש הרבה מקום מלחשבה. ולחשוב זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות.