ביקורת ספרים: חזרה למקורות
יום כיפור וסוף השבוע שלאחריו עברו עליי בקריאה. כמה מפתיע.
מה שכן, החלטתי לחזור קצת למה שאני מכנה ה"מקורות". אני אכתוב על שלושה ספרים בפוסט הזה: שניים של דיוויד מורל ועוד אחד של אייזיק אסימוב.
"מסדר האבן" (1985), "אחוות הוורד" (1984) / דיוויד מורל –
דיוויד מורל הוא סופר קנדי שהתחיל את דרכו בתחילת שנות ה-70. ה"התמחות" שלו היא ספרי אקשן. אתם מכירים אותו בתור זה שכתב את "משחק הדמים" (First Blood, ספרו הראשון מ-1972), על פיו הוסרט הראשון בסדרת סרטי "רמבו" (1982). הדבר שאני אוהב בספריו של מורל (כולם בהוצאת אודיסיאה), היא הפשטות. מהרגע הראשון שאתה מתחיל לקרוא, ועד העמוד האחרון – כולם יורים בכולם. יש טובים, יש רעים. אתה יודע בדיוק מי זה מי ומי נגד מי. לפעמים יש איזה טוויסט קטן (שאם נודה על האמת, הוא לא ממש מפתיע). הספרים שלו הם מאלה שאתם תסיימו ב-24 שעות או אולי בקצת יותר, אבל אתם תודו מהר מאוד על זה שהאקשן הזה סוחף. שוב – אל תצפו למורכבות. לפעמים אפילו יש בעיה בהדפסה, וחסרה אות פה ושם (למרות שזה נדיר). אבל הקצב – הו, הקצב! מה שעוד חביב בעיניי, זו ההשוואה שבין מה שאנחנו מכירים היום, לבין הטכנולוגיה ה"מתקדמת" שהיתה בתחילת שנות ה-80. לפעמים ההשוואה הזו מגוחכת, אבל היא באמת מעניינת. תחשבו על זה שהאינטרנט לא היה קיים אז מבחינתינו. גישה למידע נעשתה ב"דרך הישנה". ועדיין – יש חדשנות מסויימת, כי אם מבינים מתי התרחשה עלילת הספרים, מבינים שבאמת מעניין לראות איך סופרים ראו את העתיד הטכנולוגי שלנו. מורל הוא לא אסימוב – הוא לא מדבר על חברה עתירת רובוטים וטכנולוגיה. הוא סופר אקשן. הטכנולוגיה שלו משמשת להרג. חד וחלק. אין התייפייפות.
"אחוות הוורד" מספר על זוג יתומים, שגדלו זה לצד זה, ממש כמו "אחים", והוכשרו להיות רוצחים בשירות ממשלת ארה"ב. עכשיו הם נמצאים בשני קצוות שונים של העולם. מה קורה כאשר "אביהם", האיש שלקח אותם תחת חסותו מגיל 5, מחליט לחסל אחד מהם? הקטע המשעשע, הוא בעיקר בנקודה הישראלית בספר הזה. הרוצחים שלנו, סול וכריס, עברו הכשרה בקרב מגע ישראל, אחד מהם מאוהב נואשות בסוכנת מוסד שמלווה אותם ממש עד הסוף, ובכלל – לכל אורך העלילה המוסד (על יכולותיו השונות) חוזר ועולה כחלק אינטגרלי מהסיפור.
"מסדר האבן" מספר על רוצח שכיר בשם דרו, שמחליט יום אחד להשאיר את עיסוקו זה מאחוריו, ומתחיל חיים חדשים כנזיר שתקן במנזר מבודד. חמש שנים מאוחר יותר, מישהו מצליח לאתר אותו, רוצח את כל הנזירים, ומתחיל במצוד אחרי דרו. מכאן, כמובן, מתחילה עלילה רוויית הרג, כפי שניתן לצפות, כשדרו מחפש לנקום את מות חבריו הנזירים. בדרך, הוא צריך לבחור במי לבטוח, דבר שאינו פשוט כלל ועיקר.
ועכשיו לקלאסיקה האמיתית:
"שמש עירומה" / אייזק אסימוב –
ספר זה נכתב בשנת 1956, וכמו רבים מספריו של אסימוב, הוא משאיר אותך נפעם מיכולותיו של הסופר הזה לברוא עולמות חדשים, שאינם כל כך רחוקים מהמציאות שלנו בתחילת המאה ה-21. עלילת הספר מתרחשת על כוכב לכת בשם סולריה, כאלף שנה מעכשיו. האדם כבר יצא אל הכוכבים לצורך התיישבות, אבל אלה שיצאו את כדור הארץ נשארו מבודדים בעולמותיהם החדשים, תוך כדי שהם מתייחסים אל האדם ה"פשוט" שבכדור הארץ, בהתנשאות יתרה. סולריה הוא כוכב לכת שכמעט ואינו מיושב ע"י בני אדם (20 אלף תושבים), והוא מתקיים, רובו כוולו, בעזרת רובוטים (כ-200 מיליון מהם). שני האדם חיים באחוזות ענק, הקשר ביניהם מתבצע באמצעות הולוגרמות תלת-מימדיות, זיווגים הם דבר שבשגרה, תהליכי הרבייה הם טקס יותר מאשר הנאה, הילודה נשלטת, והרובוטים משרתים את האדם נאמנה – כל אחד בתחום "התמחותו". אפילו הרפואה אינה כוללת ביקור חולים כפי שאנו מכירים אותו. אל תוך כל הסיפור הזה, "מונחת" מכדור הארץ בלש בשם אלייג'ה ביילי, יחד עם "שותף" רובוטי, אשר אמורים לפענח מקרה רצח. התרבות והפוליטיקה השונות על פני הכוכב, הם זרים לביילי. בסולריה אין משטרה, כי פשוט אין פשע. אין פשע, כי אין דרך שיצור אנושי אחד יגיע לבקר יצור אנושי אחר (הסייג היחיד הוא בני זוג שגרים תחת קורת גג אחת, אך בשני צדדים של כל אחוזה). ובכל זאת – רצח התבצע, ומאחר וחוקי הרובוטים אים מאפשרים להם לפגוע באדוניהם – ברור שנפרצה פה חומה כלשהי.
אסימוב מצליח לטוות את העלילה בצורה מאוד משכנעת, כהרגלו. מאוד מעניין להרגיש את העוצמה שבעולם החדש שהוא ברא. מעניין ללמוד, תוך כדי קריאה, את התרבות הזו שהסופר מבקר באופן כל כך חד משמעי. הביקורת החריפה, לפיה העולם שאנחנו יוצרים הוא גולם שעוד יעלה על יוצרו, לא נותנת מנוח. אסימוב לא מאכיל את הקורא בכפית, אלא נותן לנו לחשוב ולפתח את הדימיון שלנו בעצמינו. הוא נביא זעם שעומד בשער. נביא שנותן לנו הצצה קטנה למה שעוד עלול לקרות לנו, אבל לא מאפשר לנו לגשת עד הסוף. הוא משאיר פתח לשינוי. היכולת שלו לבנות עולם כזה, הוא אחד הדברים שהופכים את הסופר הזה לאחד מ"אבות המזון" שלי, מאז ומתמיד.
לאחרונה הוצאת "ינשוף" מוציאה חלק מספריו של אסימוב מחדש, וזה רק אחד מאלה שקניתי. כבר כתבתי כאן בעבר על הערכתי הרבה להוצאה הזו, ועל רמת התרגום המצויינת. גם כאן, אני עומד מאחורי כל מילה שלי.
השירים שמלווים את חיי…
דובי כתב אתמול פוסט מרגש, שגרם לי לרצות להתחיל לכתוב על כל מה שאני אוהב בעולם המוסיקה. יחד עם שיחה שהיתה לי אחרי הצהריים בטלפון לגבי הופעות אלטרנטיביות בתמונע, החלטתי לעשות בדיוק את זה, כי התגובה לפוסט של דובי תהיה פשוט קצרה מדי ולא ממצה.
אני לא יודע למה אני לא כותב פה מספיק על מוסיקה. אני הרי חי ונושם מוסיקה מגיל מאוד צעיר. כשכולם התחילו עם פט שופ בויז, אי שם בכיתה ד', אני הייתי מוקסם מלד זפלין, בעקבות הפעם הראשונה שבה שמעתי את Immigrant song, דווקא בביצוע של מינימל קומפקט. הפעם הראשונה אצלי, תמיד מצליחה להחזיר אותי לימים ההם. זה ב-1982 והייתי אז רק בן 8.
מאז נפרץ הסכר – ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, אוזי אוסבורן, דיפ פרפל, גת'רו טאל, ומי לא. הייתי פשוט מוקסם לחלוטין מהיכולות הווקאליות של הזמרים והיכולות הווירטואוזיות של הנגנים. אני עדיין לומד את המוסיקה של השנים ההן, החל משנות ה-50 ועד סוף שנות ה-80. שם זה נפסק, מסיבה כלשהי. אין היום כמעט אף להקה שאני יכול לומר עליה שאני מעריץ שלה. כן, היו כמה הרכבים טובים, כמו סקאנק אנאנסי (שאני חושב שסקין, הזמרת שלהם, היא אחת הטובות שיצאו ב-20 השנים האחרונות), פיית' נו מור, ועוד כמה – אבל הם נדירים. את הדברים הטובים באמת, הפסיקו ליצור לפני 20 שנה.
מה שכיף, זה שיש לי עדיין הרבה מה ללמוד! כל פעם מתגלה לי הרכב חדש (לאחרונה זה היה עם Cactus המצויינים), שלא הכרתי, ושפעל לזמן קצר בשנות ה-60 וה-70, בעיקר. כמעט כל שיר, מזכיר לי משהו, לטוב ולרע.
למשל, יש שיר אחד מיוחד, Brothers in Arms של ה-Dire Straits שאיכשהו תמיד גורם לי לבכות, דווקא. זה שיר שידידה שלי לימדה אותי לנגן את הסולו שלו, אי שם בימי התיכון. אותה ידידה נהרגה בקו 5 בדיזנגוף, בזמן שהייתי ג'ובניק בצה"ל. מעולם לא נשמעו מילים כאלו נוגות כל כך עבורי.
מצד שני, Red House Blues של הנדריקס, מעלה חיוך על פניי בכל פעם שאני שומע אותו. הציניות שלו תמיד הצליחה לשעשע אותי. רק לפני 4 שנים בערך, נודע לי שהשיר הזה הוא בכלל לא שלו, במקור, אלא של רוברט ג'ונסון. ועדיין, מבחינתי, הביצוע של הנדריקס הוא זה שמצליח לגעת בי.
הרגע הראשון שבו שמעתי, למשל, את Black Sabbath היה משהו שאני בחיים לא אשכח. חבר טוב שלי, עופר שמו, סיפר לי עליהם, ונתן לי לשמוע דיסק הופעה חיה של אוזי מ-1982, כמה שנים טובות אחרי, שהלהקה התפרקה. השירים היו של Black Sabbath, אבל בלי שאר חברי ההרכב. הייתי בהלם מוחלט. חודש אחרי זה, כבר היו לי את כל האלבומים שהלהקה הוציאה אי פעם. עד היום, זו הלהקה האהובה עליי בכל הזמנים.
יש עוד אלפי רגעים כאלה, שקשורים יד ביד עם שירים לאורך חיי. השירים האלה תמיד הגיעו מ-3 קבוצות של מוסיקה: רוק קלאסי (כולל רוק מתקדם), בלוז וג'אז. עד היום, אני לא מסוגל לשמוע מוסיקה אלקטרונית על רוב סוגיה, וגם לא פופ או מוסיקה שחורה. את הרגש אני שומר לצליל הנפלא של הגיטרה…
אני מחזיק היום משהו כמו 500 ומשהו דיסקים, מתוכם אולי 20-25 צרובים. כל השאר מקוריים לחלוטין. לקנות דיסק חדש, כמו ספר חדש, זו חוויה מרגשת עבורי. לקרוע את העטיפה, להריח את הריח, להסתכל על החוברת המצורפת. זה משהו ש-MP3-ים אף פעם לא יצליחו למלא. אז נכון, אני כבר לא אשקיע 90 שקל בדיסק, כי אני חושב שזה קצת מופקע (מה גם שרוב הכסף מזמן לא הולך לאמנים, אלא לחברות ההפקה הדורסניות), אבל 10 דולר לדיסק נשמע לי תמיד כמו עסקה מצויינת. אני בהחלט מוכן לשלם 40 שקל על דיסק שנותן לי חוויות רגשיות שכאלה. אז אני מחכה קצת, כמה שנים, שהזמן יעשה את שלו והפופולריות של הדיסק תרד, ואז אני יוצא לציד.. ככה זה היה עם Mad Season המדהימים, ככה זה היה אלבומי בלוז של בי.בי. קינג או ג'וני לי הוקר שלא נס ליחם.
אז אולי אני באמת צריך להתחיל לכתוב פה קצת יותר על מוסיקה. או לפחות על רגעים מרגשים ששירים מסויימים מעלים בי. אולי. זה בהחלט מצריך עוד מחשבה…
לא עם אקספלונטר
לא יודע למה ואיך לא שמתי לב לזה עד היום, אבל מתברר שהתבנית הזאת, שבה אני משתמש לכתוב בה את הבלוג, לא נראית טוב באקספלונטר (למי שלא מבין וצריך הדגשה במקור, מדובר ב-IE של מייקרוסופט). זו תגלית שעלתה במקרה רק אתמול בלילה.
באופן כללי, אני עובד כבר כמה שנים עם שו"אש ואני מאוד מרוצה ממנו. יש רק מקרים מאוד בודדים בהם אני זקוק לסיועו של האקספלונטר (גרסה 6, למי שמתעניין – מעולם לא הרגשתי את הצורך "לשדרג" את המוצר הזה מעבר לכך), והבלוג הוא בהחלט לא אחד מהם.
בקיצ – לאלה מכם שקוראים את הבלוג ובכל זאת משתמשים באקספלונטר – התנצלותי הכנה. עוד לא יצא החג, אז אני מניח שזה תקף 
אני חושב שהגיע הזמן שתעברו לפיירפוקס. או לכל דפדפן אחר.
איחלתי לקורא בהצלחה, וגו'…
לא מאמין גדול…
מי שקורא את הבלוג הזה לאורך זמן, כבר בטח מבין שאני לא מאמין גדול בדת. יום הכיפורים לא ממש שונה בעניין הזה. אתמול קיבלתי במייל משהו בנוסח הזה:
מבחינה היסטורית, חז"ל מסבירים כי אחרי חטא העגל וניפוץ לוחות הברית, בראש חודש אלול, משה עולה שוב להר סיני. כעבור 40 יום (בתאריך י' בתשרי – יום הכפורים) הבורא סולח ("סלחתי כדברך" ) ומשה יורד לעם ובידו לוחות הברית השניים. זהו יום שמח משום שהבורא סלח לנו, ולוחות הברית וכוחות התורה ניתנים שוב.
ביום כיפור מתגלה אור עצום שבכוחו לכפר ולמחוק את חטאינו, ובכך מאפשר לנו לפתוח דף חדש ונקי. יום כיפור נתפס כיום רציני ביותר, והנטייה היא לשכוח שמדובר גם ביום שמח, יום שהוא כפורים = כמו פורים.
אז זהו, שלא.
אני לא מאמין שאפשר "למחוק את חטאינו" במחי יד, ובטח לא במחי תפילה. אני לא מאמין שאפשר "לפתוח דף חדש ונקי" אם כל השנה פגעת באנשים אחרים, ורמסת את אישיותם וכבודם. את הסליחות צריך לומר במקום ובזמן שפגעת בשוגג. לא לחכות לאיזה יום סמלי, שכמה "חכמים" החליטו להפכו ליום הסליחות הלאומי.
נשמע מאוד בנאלי? אולי. למרות זאת, לצערי, יש לא מעט אנשים, שלוקחים את יום כיפור כאפשרות "לפתוח דף נקי" כזה, והם אינם מבינים שיום כיפור לא שווה כלום, אם כל השנה התנהגת כמו חזיר. אלה שממתינים הם צבועים בעיניי. יום כיפור הוא בדיוק סיבה מבחינתי לא לאהוב את הדת, אבל כן לאהוב את המסורת.
מה אני כן אוהב ביום כיפור?
זה לא לגמרי "סתם עוד יום". אני אוהב את השקט של החג הזה, אני אוהב את המנוחה, את ההזדמנות לקרוא, לפעמים לעשות סיבוב ברגל בלי שענן פיח יפגע לי בפרצוף תוך כדי. אני אוהב לראות ילדים משחקים וצוחקים ביום הזה. זה נראה כל כך טריוויאלי, אבל במדינה שלנו זה כבר מזמן לא כך, בעיקר בגלל שאנחנו מפחדים. איכשהו, ביום כיפור אנחנו קצת משחררים את הפחד הזה, כי אנחנו יודעים שלילדים יש ילדים כמותם שהם יכולים לשחק איתם. על הכביש, על המדרכה וכמעט בכל מקום שהם רוצים. זה קצת מזכיר לי את הימים שבהם אני ילד (נשמע נורא זקן וממש מזמן, נכון?!), ושבהם לשחק בחוץ הייתה הדרך היחידה והבריאה לבלות את אחר הצהריים. אני אוהב שוקולד, וגם עוגות גבינה, כפי שכתבו כעוד הרבה לפניי.
זו המשמעות האמיתית של יום כיפור בעיניי.
יחד עם זאת, אם קרה בטעות, שפגעתי במי מקוראיי במהלך השנה האחרונה, ולא שמתי לב, אז אני מניח שזו בהחלט הזדמנות (ככל הזדמנות), לומר סליחה.
צום קל למי שצם, קריאה מהנה למי שקורא, וצפייה מהנה למי שחיכה כל השנה, כדי להעביר מרתון סדרות…
והכי חשוב – לא לפחד כלל!
כה אמר האפיפיור בנדיקטוס ה-16, האיש שאחראי לכנסייה העשירה בעולם, האיש שרק כמות הזהב שתפור לו בבגדים יכולה להאכיל מדינה קטנה באפריקה:
"עזבו אתכם, באמא'שכם. משבר כלכלי?? שו משבר כלכלי?? כסף זה לא הכל, אתם יודעים. 'אשרי הענווים והעניים' וכאלה.. כסף זה דבר פחות ולא חשוב. אני מציע לכם שלא לבנות את החיים על בסיס העושר הגלוי לעין – כמו כסף, שאפתנות, והצלחה. הגיע הזמן לחזור ולהשקיע בדבר האמיתי: דברי האל!"
אמר – והלך להסתיר את העושר הגלוי לעין.
אולי כדאי שהוא יתחיל להשקיע בדבר האמיתי: מערכת הגנה טובה על אוצרות הכנסייה הקתולית.. 
(קורע, האפיפיור הזה..)
ספרים של ראש השנה
מזמן לא יצא לי לכתוב ביקורת ספרים, בעיקר בגלל שקצת התרשלתי לאחרונה… משום מה, "הצלחתי" להתקע שוב ושוב עם "עושים היסטוריה", ספרו של סטיבן פריי. נכון, מדובר בקומיקאי אדיר, שיחד עם יו לורי (אתם בטח מכירים אותו מ"האוס" ) יצר את אחד הצמדים הבריטיים הטובים שיצא לי להכיר, ובכל זאת, איכשהו לקח לי הרבה יותר מדי זמן לסיים אותו. בגדול, פריי מספר את הסיפור של מייקל יאנג בגוף ראשון. יאנג הוא דוקטורנט להיסטוריה בקיימברידג', שבדיוק סיים להכין את עבודת הדוקטורט שלו על ילדותו של היטלר (שיאנג מחליט, תחת ההגדרה של "חופש אקדמי", לבדות אותה כמעט לחלוטין). שרשרת אירועים מוזרה, שכוללת את העובדות שבאותו יום חברה שלו עוזבת אותו והעבודה שלו מתעופפת מידיו אל כל רחבי הקמפוס, מביאה אותו למפגש יוצא דופן עם פיסיקאי מטורף בשם ליאו צוקרמן. צוקרמן מצליח לשכנע את יאנג לעבור באמצעות מכונת זמן שהוא המציא, היישר אל ימי ילדותו של היטלר, על מנת למנוע את לידתו. כמובן שכל זה יוצר שרשרת אירועים חדשה ומצחיקה ביותר, כפי שהייתם מצפים מקומיקאי בריטי. חשוב לציין, שהספר באמת מצחיק, אבל לוקח קצת זמן "להתרגל" אליו. מאחר ואני קורא את הספר בתרגום לעברית, ומאחר ופריי הוא מסוג הקומיקאים שמדברים וכותבים "מהר", התיאורים שלו קצת אובדים בתרגום. הפרק הראשון בספר הוא לא פחות ממייגע, ורק אחריו, הכל מתחיל להתגלגל בצורה מעט חלקה יותר. אם אתם לא מסוגלים לתרגם את העברית ל"בריטית" (וחשוב להבין – מדובר באנגלית שהיא בהחלט לא אמריקאית) באופן אוטומטי בראשכם, אולי כדאי שתשקלו שוב את קריאתו של הספר הזה בתרגומו העברי. יחד עם זאת, למי שכן מסוגל לבצע את התרגום הזה באופן אוטומטי בראשו, צפוייה חוויה בהחלט יוצאת דופן. היו רגעים שפשוט לא הפסקתי לצחוק, גם כמה ימים טובים אחרי שקראתי אותם.
בשבוע האחרון, אחרי שצלחתי את "עושים היסטוריה", חזרתי לקרוא ב"קצב" מספק למדי, והרי הממצאים:
"עסקים מפוקפקים" / דייב בארי – דייב בארי, הוא קומיקאי לא פחות טוב מפריי לטעמי. הוא כותב טור שבועי ב"מיאמי הראלד" כבר שנים רבות, ואפילו זכה בפוליצר על כתיבתו. האיש כתב גם אינספור ספרים כגון "מדריכים" לנישואים טובים, לגברים, ליפן ואפילו כתב על ה"היסטוריה" של ארה"ב ושל עולם הטכנולוגיה (למי שלא הבין, המרכאות הן כמובן בגלל שמדובר בספרים שהקשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט). יש גם ספרים מסויימים שפשוט מאגדים את הטורים המוצלחים ביותר שלו בתקופה מסויימת. בקיצור – אין ספק שהאיש פשוט מצחיק ואני באמת אוהב את הכתיבה שלו (אני מציע לכם לא לפספס את Dave Barry in Cyberspace מ-1996, בו הוא מתאר איך ביל גייטס הפך לאיש עשיר). "עסקים מפוקפקים" הוא ניסיון ראשון שלו מ-2002, לכתוב רומן. כמובן שהוא שומר פה על הומור לאורך כל העלילה, אבל איכשהו, הפעם זה עובד קצת פחות. זה לא שההומור של בארי לא מוכר לי. הבעיה היא שנראה שזו פעם ראשונה שהוא מנסה לפתח דמויות ועלילה לאורך 265 עמודים, וזה עובד פחות טוב. הכתיבה שלו קלילה, והיו קטעים שבהם בהחלט צחקתי, אבל נראה כאילו בארי מנסה לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, לפחות באמצעות חלק מהדמויות. הוא גם מנסה להכניס לרומן הזה הרבה אקשן (יריות, מאפיה וכו'), ואיך אומרים? "תפסת מרובה – לא תפסת"? – זו בדיוק הבעיה כאן. סיכום: כדאי להישאר עם כמה מיצירותיו המוקדמות יותר של בארי.
"עיר העצמות" / מייקל קונלי – עוד אחד מהמותחנים שאני אוהב לקרוא בלי לחשוב יותר מדי, ובלי רצון לתרגם כל מילה שנייה אצלי בראש לאנגלית. מייקל קונלי כבר כתב כמה ספרים שתורגמו לעברית, והספר הזה, שיצא ב-2002, הוא אחד מתוך סדרה של מותחנים, והראשון שלו שיוצא לי לקרוא (יש לי עוד שניים ברשימת הקריאה שלי). הספר מספר את סיפורו של הירונימוס בוש, בלש במשטרת הוליווד, שיוצא לחקור מעשה רצח, שקרה לפני יותר מ-20 שנה, אחרי שכלבה מגלה עצם של ילד, מביאה אותו לבעליה, גילוי שמביא לחפירות נוספות ולגילויו של שלד שלם. ייאמר לזכותו של קונלי, שהוא מצליח להשאיר אותך "על בהונותיך" במשך כל העלילה, למין הרגע הראשון שבו אתה מתחיל לקרוא. הוא אפילו מצליח לשזור קצת הומור בריא, אבל המתח רק הולך וגואה ככל שהעלילה מתקדמת. יחד עם זאת, גם בספר הזה יש משהו שלא כל כך הסתדר לי (ואני ממש משתדל לא להכניס פה ספוילרים): הספר מגיע לשיא מסויים, שלאחריו קונלי עדיין מנסה לשמור על מתח אבל לא ממש מצליח. גילויו של הרוצח האמיתי מגיע ממש בדקת הקריאה האחרונה, ויש לא מעט פרטים בעלילה שפשוט לא נסגרים. אלמלא קונלי היה משאיר פתח לספר המשך, מילא. אבל פה הוא "כאילו" סוגר את הדלתות על הדמויות הראשיות שלו. לי, אישית – זה מאוד הפריע. ההרגשה שלי היתה, שפשוט חסרים לי כמה עמודים נוספים. זה מרגיש כאילו הסופר כתב בשיטת "גומרים – הולכים". סיכום: ספר מותח, אבל אל תצפו לסוף מרגש במיוחד.
פסטיבל הבירה במעברות חוזר!
חבר'ה, פסטיבל הבירות חוזר לבית היין בסוף השבוע הבא. להזכירכם, זה מה שהיה שם במאי האחרון.
צירפתי את ההזמנה שהיא קופון עם מתנות למי שרוצה ללכת.
אתם מוזמנים ללחוץ על הצלמית על מנת להגדיל את ההזמנה ולהדפיס אותה.
פילים חולמים בנמל תל אביב
לפני כמה ימים, היה לי הכבוד להיות נוכח בהופעת הבכורה של ה-Dreaming Elephants במועדון "שבלול" בתל אביב (אני מניח שתמונות תמצאו אצל עירא, בשלב זה או אחר). על אף השעה המאוחרת שבה התחילה ההופעה (כ-45 דקות אחרי חצות), המועדון היה מלא, כמעט עד אפס מקום. אנשים אשכרה התגודדו בכניסה. לא מפתיע במיוחד, אחרי שכבר התרגלתי לראות את שי ורדי ממלא מקומות עם הרכבים אחרים, אבל עדיין – מרשים. וזה היה מרשים לא רק בגלל כמות האנשים, אלא גם בשל המגוון הרב של הגילאים שישבו שם – חלקם צעירים, חלקם מבוגרים. נראה שכולם הגיעו להקשיב להמלצה החמה שנכתבה ב"עכבר העיר" של תל אביב באותו יום.
מה אגיד ומה אומר? – אפשר לסכם את זה בפשטות כך: היה אחלה. הופעה פשוט נהדרת, כמעט לכל אורכה. 8 קטעים שנכתבו כולם ע"י שי ורדי, מצליחים להישמע מאוד מקוריים, ובחלקם גם מאוד מרגשים. כיף לשמוע את הדידג'רידו בקדמת הבמה. זה קצת יוצא דופן לראות את הכלי הזה כחלק מהרכב "ג'אז", ובהחלט מוזר לראות את הכלי הזה ב"שבלול". נראה שהקצב של הדידג' נועד באמת לשמיים פתוחים, יותר מאשר למועדון סגור, בו אתה שומע את הבחורה הצווחת שלידך, יותר מאשר את המוסיקה. ואף על פי כן – באמת שהיה נהדר. המוסיקה של הפילים היא, לפני הכל, מעוררת עניין. כל אחד מהקטעים נע סביב 7 דקות, ונראה שכל קטע מצליח להתפתח בדיוק באופן הנכון, וגם "לסגור מעגל" בסיומו, באופן שהיית רוצה שייגמר.
בסו"ש הקרוב, ה-Dreaming Elephants יופיעו בפסטיבל הדידג'רידו בקיבוץ חורשים. ההופעה שלהם תתקיים בשבת, ה-11 לאוקטובר, בשעה 14:00, בבמת העמק. לצערי, כרטיס הכניסה הוא יומי, ואין אפשרות לקנות כרטיס להופעה בלבד, מה שהופך את העסק לדי יקר (130 ש"ח למבוגר בקנייה מוקדמת, או 160 ש"ח במקום ליום אחד. אתם יכולים לראות את פירוט המחירים המלא באתר הפסטיבל).
יחד עם זאת, שימו לב להרכב הזה. לדעתי יש לו סיכויים לא קטנים להגיע רחוק. אני אשתדל לעקוב אחריהם, בכך אני בטוח. מעבר למה שכבר כתבתי לגבי Samadhi ו-Brother of the moon (שניהם בוצעו באופן נפלא בהופעה), אני ממליץ לכם לשים לב בהופעות שלהם, לשני קטעים שעדיין לא הוקלטו, אבל היו נהדרים לדעתי: Kitten learns to run ו-When I sorrow most.
אם תרשו לי, רק נושא אחד נוסף לסיום, צורם למדי.
עד היום לא כתבתי מילה אחת על מועדון ה"שבלול" בנמל תל אביב, בעיקר כדי לא לירוק לבאר שממנה שותה חבר טוב שלי, אבל אולי כדאי שאני אכתוב משהו עכשיו, בעיקר כי באמת נמאס לי לשתוק: יצא לי לבקר ב"שבלול" כמה וכמה פעמים בשנתיים האחרונות. ובכל פעם הדברים לא תקתקו כמו שצריך. השירות גרוע, הברמנים לא מקצועיים בעליל, בעלי הבית חושבים רק על האקסטרה שנקל שהם יעשו עליך, וזה נראה כאילו המבקר הוא הדבר האחרון שעומד בראש מעייניהם של בעלי המקום. אני מבין את הרצון להרוויח, אבל לחכות 20 דקות לבקבוק סודה או בירה לא נראה לי הגיוני, במיוחד כשיש 4-5 מלצרים ומקום לא גדול במיוחד. לצערי אין הרבה אלטרנטיבות למועדוני ג'אז ייעודיים באיזור המרכז, ובכלל. אני יודע שיהיו כאלה שיחלקו עליי, אבל בכל פעם שאני יוצא מה"שבלול" אני מרגיש הקלה. פשוט ככה.
