שנה טובה! אהמ.. אני חושב…
שנת תשס"ז נגמרה רע. כתבתי על זה לפני שנה בדיוק. באותה נשימה, איחלתי גם למי שקורא את הבלוג הזה שנה טובה. כזו שקיוויתי שבאמת תהיה טובה. כזו שקיוויתי באמת ובתמים – שיהיה בה שינוי. חזרתי השנה הרבה פעמים למסקנה, שאני ככל הנראה תמים. לא רק שלא היה שינוי – אלא שפשוט נעשה יותר רע. כך שגם הפוסט הזה הוא לא אופטימי במיוחד, והתנצלותי הכנה עם הקוראים שמצפים לאחד כזה לקראת החגים.
בסו"ש הזה התחברתי מאוד לטור השבועי של רענן שקד ב-"7 ימים" של ידיעות:
"אני לא זוכר את השנה שלגביה אמרנו: וואלה, דווקא הייתה בסדר, חבל שלא נשארה עוד קצת. לא: אנחנו מסכמים שהשנה היוצאת הייתה מכוערת וצולעת, אבל היי, יש לה אחות ואומרים שהיא בסדר – אז שתבוא החדשה".
מכל הברכות והאיחולים, לא יכולתי שלא לשים לב, שהשנה האחרונה הייתה מייאשת במיוחד עבור אנשים כמוני, שעוד מאמינים בתמימותם, שאפשר לשפר משהו במדינה הזו. אז מה עברנו השנה? הנה סיכום / תזכורת, כזה שיכלול גם את המישור הכללי וגם את המישור האישי. למי שיצלח את הרשימה הבאה, מחכה בכל זאת איזו פינה אופטימית קלה בסיום…
1. קשישים במדינת ישראל ממשיכים לאכול חרא מהמדינה שמפקירה אותם. וזה ממש לא משנה אם הם היו או לא היו נוכחים בזוועות השואה. אתה זקן, משמע אתה נטל. ככה זה אצלינו. הזיכרון הקולקטיבי קצר. שוכחים אותך מהר מאוד. למען האמת – ברגע שהפסקת להיות חלק מהמשק היצרני, אתה יכול להתחיל חפש את האוכל שלך בפחי הזבל, מבחינתינו. הפנסיה שלנו נמצאת בידיים של חברות שמנסות להגדיל את הרווחים שלהן ע"י עמלות של מסחר במניות – סולידיות יותר או פחות. את כל מה שעבדנו בשבילו כל החיים, שמים על קרן הצבי. אני אתן לכם ניחוש אחד מי משלם במקרה של הפסדים של החברות הללו. על ביטוח לאומי כבר מזמן נמאס לי להתלונן. אני רק לא מבין מי המפגר ששם את הארגון הזה להיות אחראי על רווחת התושבים. לאחרונה דיברו שם על "מהפיכות" למיניהן. שמעתי, הפנמתי, בדקתי – ואין שום שינוי.
2. את כלכלת ישראל מנהלים שקרנים חסרי הבנה בסיסית בכלכלה. דוגמא? הנה לכם: ביבי וועדת בכר, שהחליטו להוציא את הפנסיה שלנו מידי הבנקים הסולידיים לטובת חברות ספקולנטיות – ועכשיו מבקשים מאיתנו שנאמין להם, שהם יידעו לפתור את המשבר הכלכלי. רוני בר-און טוען ש"איזה מזל שאנחנו לא וול סטריט". הוא רק שכח שהוא וחבריו כמעט הפכו אותנו לוול סטריט, ורק בגלל בירוקרטיה וועדות, איכשהו ניצלנו. איזה כיף שיש וועדות. אז אוקיי, ראינו למה אתם מסוגלים. עכשיו זוזו הצידה, בבקשה. את מה שאתם עשיתם – עשו האמריקאים לפניכם. התוצאה: ליהמן ברדרס, וכל מילה נוספת מיותרת. הייתי מצפה מאנשים כמו ביבי שירכינו את ראשם בהרגשת בושה וכלימה, שישתקו קצת. אבל ביבי הוא פוליטיקאי. ואני כבר יודע למה פוליטיקאים מסוגלים. לצערי – אני די לבד בעניין הזה. בבחירות הבאות האיש הולך להיות ראש ממשלה. הוא הולך לנהל מדינה שלמה, בגלל אותו זיכרון קצר שלנו.
יהודה יערי כתב על זה בשבוע האחרון טור, והנה ציטוט קטן ממנו, שמספר בעצם הכל:
"… למנהלים הדגולים מהפנטהאוזים הגדולים אין מושג מה עושים כשהתורות הכלכליסטיות, שעוטפות תאוות בצע בתיאוריות מפוצצות, מתמוטטות להם על הראש".
3. מלחמת אחים. זה ביטוי שמשתמשים בו בכל פעם שצמד המילים "פינוי התנחלויות" עולה על בדל שפתיהם של מי מאיתנו. מלחמת אחים. אז זהו, שלא. אני לא רואה באותם עבריינים, שמכים ושוברים את ידיהם של החיילים שאמורים להגן עליהם – כאחים שלי. אין דבר רחוק יותר מהמציאות. קחו את הפינוי של "יד יאיר" (למרות שגם "יד משה", "יד אברהם" או כל "יד" אחרת יכולה למלא את החלל הזה) מלפני שבועיים: שום תיאור לא מצליח למצות את המילה "עימותים", שתיארה קרבות של ממש, שהיו בעת פינוי המאחז הלא חוקי הזה. אני ממליץ לכם לקרוא את התיאורים ולהסתכל על התמונות שפורסמו בסו"ש האחרון ע"י המילואימניקים, שבאו להגן על המתנחלים ויצאו משם חבולים ("מוסף השבת", ידיעות אחרונות). שני משפטים הרתיחו אותי שם במיוחד, אבל הם מסכמים את מה שקורה שם:
"התנפלו עלינו בערך 15 חבר'ה, הקיפו אותנו, זרקו עלינו אבנים… לא היה שם אפילו קול אחד שפוי שניתן היה לדבר איתו".
אלה לא היו מחבלים, אלא ה"אחים" שלנו. וזו גם בדיוק הבעיה שמתאר המילואימניק:
"תמיד אימנו אותנו להתמודד עם פעילות חבלנית. כאן פשוט לא ידענו מה לעשות, איך להגיב. היינו בשוק".
ה"אחים" שלנו, אימנו כלבת רועים לתקוף חיילים של צה"ל לפי פקודה. ה"אחים" האלה חתכו צמיגים של מכוניות. ה"אחים" האלה, שברו את היד לסמג"ד שאמור להגן עליהם, ושבאופן אבסורדי ממשיך להגן עליהם, כשהם רצים לתוך כפר ערבי שכן, תוך כדי שהם זורקים אבנים על החיילים שלו. אלה לא אחים שלי. אלה מתפרעים שלוחי רסן. אנשים, שהשנאה מוליכה אותם. אלה אנשים שהייתי משאיר לפלשתינים להתמודד איתם (והם כבר הציעו לנו לתת להם את השטח הזה, עם המתנח(ב)לים בתוכו). הייתי נותן עוד אתמול את השטח הזה לפלשתינים, ושוכח את ה"אחים" האלה. אני לא מבין מה הצבא שלנו עושה שם. אני גם לא מבין למה הצבא שלנו משתמש באמצעי פיזור הפגנות על פלשתינים, אבל מחליט לא לעשות כן במקרה של מחבלים יהודים.
וכל זה עוד כלום לעומת מה שהיה השבוע: מטען הצינור שהונח ע"י אותם "אחים" בפתח ביתו של פרופסור זאב שטרנהל. דובר על זה לא מעט בימים האחרונים בכלי התקשורת. נמרוד ברנע, איש מר"צ כתב השבוע טור, ואני מרשה לעצמי לצטט גם ממנו:
"כל מי שחושב שמדובר ב"קומץ", "שוליים", "עשבים שוטים" – שיתעורר ויריח את תערובת הלאומנות והקנאות הדתית המנשבת בגדה המערבית ובישיבות ההסדר. מאז ההתנתקות, הציבור המתנחלי-אמוני מתרחק ממוסדות המדינה, דוחה את מנהיגיו המתונים, מתנכל לקצינים בכירים חובשי כיפה על כך ששיתפו פעולה עם 'הגירוש'".
גם אם אתה לא שמאלני (ומה לעשות, אני לא מגדיר את עצמי ככזה, כי יש לי גם לא מעט בעיות עם התיאוריות השמאלניות) – מה שתיארתי כאן אמור להכעיס אותך אם אתה בנאדם. לא חשוב לאיזה צד של המפה הפוליטית אתה שייך. מה שלא ברור לי בכל העניין, הוא שרבנים למיניהם צועקים עכשיו ש"אי אפשר להאשים ציבור שלם". זה מה שהם אמרו גם לפני ההתנתקות. זה בדיוק מה שהם אמרו אחרי רצח רבין. אז תתפלאו, רבנים יקרים, אבל אני ועוד איך יכול להאשים את הציבור שאותו אתם מייצגים.
מדהים אותי כל פעם מחדש, איך הביטוי הזה, "מלחמת אחים" מצליח לעורר בנו רגשי אשמה…
4. תרבות – איפה אנחנו ואיפה "תרבות"? תודה לאל שאני לא רואה טלוויזיה. אבל גם ככה אני לא ממש מצליח להימלט מהגועל נפש הזה. ריאליטי, הם קוראים לזה, ואין שום דבר רחוק יותר מהמציאות. אם אתם רוצים לראות איך נראית המדינה שלנו – תראו פרק אחד. לא משנה של מה. פשוט פרק אחד. השמחה לאיד, השפה, חוסר הפרגון – פשוט גועל נפש. את התרבות שלי אני צורך באמצעות הגוגל רידר, ומפעם לפעם בהצגה.
5. ספורט – עזבו את חוסר הפרגון שהיה פה באולימפיאדה. על זה כבר אמרתי את כל מה שיש לומר, אבל האלימות הזו. "כוכבי" הכדורגל שלנו מכים את הנשים שלהם, לא מכבדים שום דבר זולת עצמם (וגם זה בקושי). הכסף שלנו, של משלמי המיסים – הולך על החארות האלה. דווקא לאנשים טובים, לענפים מתורבתים יותר – אין לנו כסף. תהרגו אותי אם אני מבין למה.
6. חינוך – על חינוך תמיד הייתה לי בטן מלאה. אין תקציבים, מורים בישראל מטיפים לשנאת האחר, 40 ילדים יושבים בכיתה אחת, הורים שמכים את המורים בגלל סיבות אלו או אחרות. לא חסרים דברים לכתוב על מצב החינוך בארץ. דבר אחד ברור – כל מה שקורה לנו בשנים האחרונות, הוא תוצאה ישירה של חינוך לקוי. ובמצב שלנו היום – אני רואה עתיד שחור יותר מההווה שבו אנחנו חיים.
7. שוויון זכויות – חה! הצחקתם אותי. אם איתרע מזלך ואתה שייך לקבוצת מיעוט כלשהי, ואין לך לובי חזק מספיק בכנסת – חייך, אכלת אותה.
8. מערכת הבריאות – מניסיון אישי, במיוחד של השנתיים האחרונות, אפשר לסגור את הבאסטה. לרופאים לא אכפת מהפציינטים, אלא רק מהמשכורות. ניגודי אינטרסים קיימים פה, ואין מי שיצעק. הצטרפתם לאחרונה לבלוג הזה, ואתם רוצים לקרוא על חלק מהם? תלחצו על התגית "פיברומיאלגיה" בענן הנושאים בפינה העליונה משמאלכם. אני בטוח שתוכלו למצוא מספיק דברים לדבר עליהם בשיחות הסלון שלכם.
9. משטרה – גם מניסיון אישי וגם מקריאה על כל מה שהולך בארגון המסואב הזה, אתם יכולים להבין שאין ולא "תחזור הרגשת הביטחון לאזרח". לפחות לא בקרוב. הטובים הולכים הביתה. משפחת כהן, לעומת זאת, מקבלת קידומים (שימו לב לסגן מפקד מחוז המרכז, מוטי כהן, שקיבל קידום בפעם השלישית תוך פחות משנה ו-4 חודשים, מאז שנכנס אחיו הגדול למשרד המפכ"ל). ומה מפריע למנכ"ל שלנו? המממ.. הפרטות! זו הסכנה האמיתית למדינת ישראל. אולי אני אתן לדודי כהן לדבר (ציטוט מתוך ראיון שנתן המפכ"ל לעיתון "הארץ" בסו"ש האחרון):
"העובדות מדברות בעד עצמן. גם בעלות על עיתון היא בעלות על תשתית מדינה"
עיתון הוא תשתית מדינה..? אני לא בטוח שזה נשמע לי טוב.
ואחרי כל הרשימה המעצבנת הזו, בכל זאת – אני עדיין כאן, ולא שוכב בטן-גב בסקוטלנד לצד איזו פרה שעירה.
תשאלו את עצמכם למה? כי לא ברור לי איך, אבל עוד לא איבדתי את הנאיביות.
כשמתקרב ראש השנה, יש איזו אווירה שקשה לי להסביר אותה. כזו שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.
ושוב, אני מעביר את רשות הדיבור לרענן שקד (ציטוט ישיר ממוסף "7 ימים"):
"אפילו מזג האוויר, שלא בא לקראתינו כבר שלושה חודשים, מיישר קו ומוריד הילוך. יש משהו מובהק באוויר, אתם לא יכולים להגדיר אותו בדיוק, אבל ראש השנה בדרך – מרגישים אותו כבר חודש לפני – ובאוויר נוכחת בבירור איזו קדושה חילונית, ישראלית מאוד, איזו הקלה לא מנומקת. אופטימיות לא ברורה… ישראל נראית לשנייה כמו המקום הראוי למאכל ומגורים שהיא אמורה להיות. שוחרת טוב. שלמה עם עצמה בדרכה… החגיגיות הלא מוגדרת… היא אחד מהדברים האלה, חסרי ההסבר והפשר, אבל הברורים מאליהם לישראלים, שגורמים לנו להישאר בסביבה".
אני חותם על כל מילה בציטוט הזה.
אז מה אני בעצם מאחל לשנה הזאת? שכל מה שהיה ברשימה לעיל ישתנה לטובה.
אני מאחל לכל מי שקורא את הבלוג הזה, ששנת תשס"ח, שהייתה גרועה יותר מקודמתה, לא תחזור על עצמה בכלל.
אני מאחל לכולכם המון בריאות (כי אומרים שזה הכי חשוב, והיום אני מבין למה).
אני מאחל שתמצאו את עצמכם בדיוק במקום שבו אתם רוצים להימצא (ואולי קצת יותר) – במובנים של הצלחה מקצועית, של אהבה, של תובנות חדשות לגבי החיים.
לא פחות חשוב מזה – אני מאחל לכם שהשנה תוכלו להביא את עצמכם, לתרום קצת ממה שיש לכם, לאנשים שמסביבכם. לתת אהבה זה לא פחות חשוב מאשר לקבל אותה.
אני מאחל לכם שנה נטולת אלימות, ועם הרבה חמלה. שנה של חברות אמיתית, כפי שאני לומד לזהות יותר ויותר.
ובעיקר – אני מאחל לכם שלווה. כי במדינה שבה הרעש שולט, שלווה היא המצרך היקר ביותר.
בקיצור – אני מאחל לכולכם שנה טובה. באמת. שיהיה רק טוב.
גיא.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
הנה משהו שיעודד אותך קצת, לשנה החדשה.
יש שידור של המוסד הסגור ביום שני, ערב שמחת תורה, 20.10 ב22:45 בערוץ השני.
לקראת השנה החדשה, החלטתי לכתוב תגובה ראשונה אי פעם בבלוג כלשהו אי פעם. אני רוצה לאחל שנה טובה לחברי הטוב, גיא. אין לי מושג אם זה לעיניין להשאיר תגובה כזאת, אז אני אנצל את ההזדמנות לאחל שנה טובה גם לכל מי שקורא את התגובה הזאת, במיוחד מי שחושב שזה לא לעניין.
הטור של רענן שקד היה מצויין, אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו, במיוחד כשהוא כתב איך בא לנו לבעוט בשנה היוצאת החוצה.אין מה לעשות תמיד השנה החדשה מביאה עימה תחושות שהשנה יהיה טוב יותר, שמתחילים מחדש, ואנו שוכחים שזה בעצם גם המשך- נקווה ונאמין לטוב!
נו, פלא שרע לך כל כך? אתה מסתכל רק על הדברים הרעים!
נראה אותך כותב פוסט שלם עכשיו, בו אתה מפרט תשעה דברים חיוביים.
את השנה החדשה מתחילים עם חיוך, לא עם בעסה. כתוב נא בבקשה משהו שיגרום לך ולחבריך לחייך. מגיע גם לך, וגם להם.
שנה טובה
לימור – הוא אחד הכותבים האהובים עליי. בזמנו, כשהייתי אמור לנסוע לארה"ב לעשות את התואר השני במנהל עסקים (נסיעה שנפלה ממש ברגע האחרון, לצערי), את ההכנה הטובה ביותר למה שאני אמור לצפות לו שם – קיבלתי מספר של רענן שקד. האיש כותב נהדר. שרק ימשיך לכתוב. לא תמיד אני מסכים איתו, אבל ברוב המקרים, בסו"ש, אני דבר ראשון ניגש לטור שלו בידיעות, כי הוא פשוט "מדבר מגרוני". זאת לפחות ההרגשה.
ודניאל:
אני כותב על המון דברים חיוביים!
לא שמת לב לפוסט על הגשם..?
חוצמזה – דניאל, האיחולים בסוף הפוסט הם הכי חיוביים שיש! אני באמת מאמין ומקווה שהשנה תהיה כזו. שלכולם, כולל את עבדך הנאמן – יהיה טוב. יהיה הכי טוב!
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכל הבלאגן שעבר כאן השנה, כאמור – גם במישור הכללי וגם בזה האישי.
עצם העובדה שאני אכתוב רק על חיוכים ו"איזה יפים החיים!", לא ישנה את מה שהיה השנה.
מה שחשוב בסופו של דבר, לדעתי, היא הדרך בה אני פועל.
בסה"כ – למרות שאולי לא רואים את זה מספיק בפוסט הנוכחי – את הרי יודעת שאני בנאדם אופטימי.
עם כל הכאבים, ועם כל מה שקורה לנו במדינה הזו, יש בי נאיביות כזו שלא תלך לשום מקום. כי אני עדיין רוצה להאמין שזה מקום שבו אני ארצה לגדל את ילדיי (אם ולכשיהיו..). אבל יש גבול כמה אני יכול "לתת את הלחי שנייה".
אז הנה כמה דברים אופטימיים בכל זאת לשנה החדשה, שאני כנראה לא אוכל למלא בהם פוסט שלם כרגע, אבל אני משתדל לכתוב עליהם בכל הזדמנות שנקרית בדרכי:
1. גשם. כמה שיותר, יותר טוב.
2. טוב לב. זה תמיד מרגש אותי.
3. חברות אמיתית, ובכלל – אנשים טובים.
4. אוכל טוב.
5. חיוכים.
6. מוסיקה טובה.
7. ספרים טובים.
8. לימודים – אני כל כך שמח לחזור לספסל הלימודים.
9. עבודה טובה ומעניינת.
וכל אלה – לאו דווקא בסדר שבו הם נכתבו.
שתהיה לך שנה טובה יותר
נטולת כאבים
אכן בריאות זה דבר חשוב מאד
שכל מה שאתה מאחל לעצמך יתגשם
"אנשים כמוני, שעוד מאמינים בתמימותם, שאפשר לשפר משהו במדינה הזו." – כל עוד הם ממשיכים להצביע בבחירות עם הרגש ולא עם השכל – שלא יתלוננו. הם רק מזיקים בעצמם ה"אנשים האלו.
את ביבי ואת בכר הפרד בבקשה אלו מזה. יש לועדת בכר משקל רב בעובדה שיש לך זכות, למשל, לדעת כמה עמלות לוקחים לך על מה וכמה כסף עומד לרשותך בכל רגע ורגע, כמה תקבל אותו אם תוציא עכשיו, כמה אחר כך ועוד פנינים. שקיפות היא מושג חשוב שביבי לא היה רוצה ש"העם" יכיר. וזו רק דוגמא קטנה.
מלחמת אחים – כן, זה מה שזה. העניין הוא שהם התחילו, כבר מזמן, לצפצף על החוקים ולהתנחל מתוך החלטה וידיעה ברורה שזה יסכן את כולנו, על מנת לממש את מטרתם, בניגוד להחלטת הרוב. כן, לצערי זו מלחמת אחים, רק שבמהלכה מה שהם עוררו גרם לך לשכוח את קרבתם….
כן, לצערי, הפרטות הן מה שיגמור את הגולל (עירא, בשבילך:-) על כל מה שתיארת והתלוננת לעיל. ו- כן, עתון הוא תשתית מדינה במידה מסויימת, חבל שכמוך מצטט מעיתונים לא שם לב..
אז: אני שמחה על הפוסט השמח שהוסת לבקשתה של דניאל. אני שמחה שאתה מצליח להמשיך לשמור על אופטימיות, וממשיך להיות חבר טוב. אני רק מקווה שתחשוב קצת על הפרטים שלעיל ותבדוק קצת יותר לעומק למה אתה מצביע בבחירות הבאות 🙂
שיהיו חגים שמחים!
אני.