FMS – עוד מלחמה חדשה בפתח
משרד הבריאות מכה שנית, ביכולתו לייאש אנשים!
היום קיבלתי תשובה שלילית על בקשתי לאשר לי טיפול בתרופה סימבלטה.
סימבלטה הוכרה ע"י ה-FDA כתרופה העוזרת חד משמעית בתפקוד היום-יומי של חולי FMS. כמוה גם התרופה ליריקה.
בשבוע שעבר, עת ביקרתי במרפאתו של ד"ר יעקב אבלין, הומלץ לי על ידו לעבור לטיפול בסימבלטה. הוא גם חתם על מכתב המאשר את אבחנתו ושינוי בטיפול.
רופאת המשפחה שלי, רשמה בקשה לאישור התרופה, אף היא. קופ"ח מצידה שלחה לסניף שלי הודעת דחיה בשל שתי סיבות עיקריות:
1. התרופה לא מוכרת בסל הביראות.
2. המכתב המאשר טיפול בתרופה זו, הגיע ממרפאה שאינה מוכרת לקופ"ח.
תסלחו לי על הביטוי – אבל בולשיט. דבר ראשון, עם כל הכבוד, שני רופאים (ד"ר אבלין וגם ד"ר שיינברג שאבחן את המחלה עוד בפברואר האחרון) כבר אמרו לי שאני אוכל לקבל את התרופה הזו, ובכך לעבור לטיפול טוב יותר במחלה. שני הרופאים האלה, הם מהבכירים בארץ בנושא פיברו. ד"ר שיינברג הוא יועץ בכיר ל-2 קופות חולים – מכבי והכללית. ד"ר אבלין מנהל את המרכז לפיברו הגדול מסוגו בארץ, במרפאות הכאב באיכילוב.
אז לבוא ולומר לי ששני רופאים לא יודעים על מה הם מדברים? ועוד להוציא תירוץ עלוב כמו "המרפאה לא מוכרת"??? איך לא מוכרת??? היא מופיעה בכל אתר אינטרנט בישראל שבו מופיע איזכור של FMS!!! איך לעזאזל היא לא מוכרת?
נראה שזו תחילתה של מלחמה באגף נוסף. ידעתי שהיה שקט מדי לאחרונה…
הם דוחפים לך תרופות זולות, סטייל פרוזאק (כמו פריזמה, שאני מטופל בה) שלא עוזרות בגרוש, וכשצריך לעבור לשלב הבא, הם מעדיפים לראות אנשים סובלים. אני אישית משלם לקופה הזאת כל חודש עבור מה שהם מכנים "ביטוח שיא". זה אמור לכסות את כל הדברים הקטנים האלה.
בכלל, נוהל קבלת תרופות מקופ"ח ממש לא מובן לי. לצערי, אני סובל גם מסכרת מבוגרים (מה שנקרא סוג 2). אחת לכמה חודשים אני צריך להריץ פרוצדורה על מנת לקבל אינסולין. כאילו שהמחלה הזאת הולכת לעבור מעצמה, כאילו שאני לא אפסיק לקחת אינסולין בעצמי אם המצב ישתפר. אבל לא. תמיד נוח להריץ את החולים עוד קצת. אז עכשיו, כאילו הסכרת לא מספיקה לי, ובקושי חזרתי למשרה מלאה בשבועות האחרונים, אני צריך גם לרוץ ממקום למקום, כדי לקבל חתיכת נייר שאומרת שאני יכול לקבל תרופה כדי להקל על העצבים שאני גם ככה רוחש לקופה.
אחרי שהודיעו לי על הדחייה, התקשרתי לאגף התרופות של הקופה. שם אמרו לי שהם לא מוכנים לדבר עם מבוטחים. קל לשלוח מכתבי דחייה שהם לא עומדים מאחוריהם. אין עם מי לדבר. הפנו אותי למנהל המחוז, ושם ביקשו שאני אחזור לבי"ח, לד"ר אבלין, שלא יהיה שם בכלל בשבועיים הקרובים, ושאני אבקש ממנו למלא טופס 29 ג'. זה פשוט לא יאומן. WTF?????
לאלה שלא יודעים, אנחנו מדינת עולם שלישית בכל מה שקשור לתרופות. כמה פעמים דחפו לכם אופטלגין על כל בעיה? כמה מכם יודעים שאופטלגין נאסרה לשימוש ע"י ה-FDA בגלל שקשרו אותה לדלקות כבד חמורות?? וזו אחת התרופות הנמכרות בארץ!! מי צריך את אפריקה, כשיש לנו כאן מדינת עולם שלישית קטנה משלנו?
בקיצור, כיאה למדינת עולם שלישית, צריכה להיות פה כנראה הפיכה קטנה כדי שדברים יזוזו. מתברר, שכמו תמיד, רק דפיקות על השולחן עוזרות כאן. בנאדם צריך למות כדי לקבל יחס. גועל נפש של ממש. אבל כבר אמרתי – אני לא מפחד להילחם. וכנראה הגיעה העת לעוד מלחמה מתישה. וכרגיל – אני לבד במערכה הזאת.
אנשים עם פיברו
מדהים לפעמים מה שצירוף מקרים עושה…
מדי פעם, בתקופה האחרונה, צצים אנשים שמספרים לי על כל מיני סימפטומים שדומים לאלה שאני חוויתי ועדיין חווה בשנה האחרונה.
קטונתי מלהגדיר אם מדובר בפיברו, אבל אין ספק שפשוט לדבר על זה עם אנשים שמבינים מה אני עובר, בהחלט עוזר.
עצם העובדה שאני מרגיש שאני יכול לתרום, ולו טיפה, מהמידע שיש לי על המחלה הארורה הזו – זה כבר עושה לי טוב.
כמו שכבר כתבתי פה בפוסט קודם, קבוצות התמיכה של אס"ף בהחלט יכולות לעזור, אבל תלוי למי.
בתור בנאדם שרוב חיי עברו באופטימיות יחסית, קשה לקבל את השינוי הזה בעצמי, שחל בשנה האחרונה.
מישהי אמרה לי היום, שחבל לה שאף אחד לא יכיר את הבחורה שהיא היתה לפני זה, במיוחד אנשים שהיא תכיר מעתה. אני כל כך מתחבר לזה.
ההרגשה שאתה בעצם חצי בנאדם, שאי אפשר לעשות את כל מה שמתחשק לך בלי חשבון, מתסכלת מאוד.
אז נכון שאני מתכנן את הטיול לסקוטלנד והכל, אבל בימים האחרונים חלח לי פחד כזה שבטיול אני אהיה מעמסה על עירא, יותר מאשר חבר למסע.
וזו הרגשה שאני מתעב, כי מעכירה את האופטימיות שבי, ואת התקופה של החודשים האחרונים שהיתה יחסית טובה, עד לפני שבועיים.
אבל אין ברירה. האופטימיות חייבת לנצח. אני לא מכיר דרך אחרת. אני לא רוצה שום דרך אחרת. איכשהו, אני אנצח את הבלאגן הזה. אולי זו סתם משאלה מוגזמת, אבל בתוכי, אני מרגיש שזו פשוט עוד מלחמה. אחת מני רבות שנלחמתי בחיי. לא את כולן ניצחתי, אבל אני מוכן להקריב הרבה מאוד כדי לפחות לנסות. כך שגם מי שיכיר אותי מעתה, יידע שלפחות יש בתוכי עדיין חלק ממי שהייתי קודם.
פיברומיאלגיה – הסיפור האישי שלי – חלק ה’ ואחרון
אז איפה הייתי? אה, כן..
ברגע שאובחנה המחלה סופית, בפברואר האחרון, החלטתי להתחיל לטפל בעצמי. זה דרש לא מעט כוחות, גם פיסיים וגם נפשיים. התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, דרך הקופ"ח, ולקבל תרופות – משככי כאבים (קצת פחות נרקוטיים), כדורי שינה, וכדורים אנטי דכאוניים. במקביל, התחלתי טיפולי הידרותראפיה בבריכה הטיפולית של בית איזי-שפירא ברעננה. לאחרונה – גם התחלתי טיפולי רפלקסולוגיה, אצל בחורה בשם דניאל, שהכרתי במהלך השנה האחרונה, והיא מטפלת שבאמת אכפת לה. מי שרוצה לפנות אליה לטיפולים, יכול לעשות זאת דרך הבלוג הזה.
דניאל היא הבנאדם היחיד שאני מוכן לעשות לו פרסומת בבלוג הזה. אמנם אני רק בתחילתו של תהליך ארוך, שאולי בסופו הכאבים יהיו קצת קלים יותר, אבל בשביל זה אני מוכן לתת את חצי המלכות. אני גם משתדל לשחות מתי שאני יכול, וגם קצת ללכת.
בזכות חברים ובזכות הטיפול הפסיכואנליטי שאני עובר, עשיתי לאחרונה כל מיני החלטות לא פשוטות. אחרי שנתתי למחלה הארורה הזו להשתלט לי על החיים, החלטתי בזמן האחרון, ותודה לאל שאני לא לבד עם ההחלטה הזו – לקחת בחזרה את השליטה על החיים שלי.
זה נשמע ממש קל, אבל זה לא. הכאבים קיימים עדיין מדי יום, וזה דורש ממני מדי בוקר לקום ולאזור את כל כוחות הנפש האפשריים. אני מחליט מדי יום לתת לזה את המקום בחיים שלי, ומחליט לעשות דברים "רגילים", אבל מאוזנים עם מנוחה נכונה לגוף ולנפש.
מה שאני עושה היום, עוזר לי קצת לתפקד.
חזרתי לעבוד במשרה מלאה בחברה אחרת, וגם חזרתי קצת לתכנן קדימה כל מיני דברים. למשל – את הטיול לסקוטלנד בעוד חודשיים. עד לפני חצי שנה בכלל לא יכולתי לחשוב על מה אני עושה עוד שעתיים, ועכשיו אני מתכנן עוד חודשיים קדימה?
כל זה לא אומר שאין לי כאבים. אני סובל מכאבים כל יום. חלקם נסבלים יותר, חלקם פחות. יש עדיין ימים שבהם אני לא מצליח לתפקד טוב, שלסגור את כפות הידיים שלי על סכין ומזלג זו משימה קשה. יש ימים שבהם אני בוכה כמו מטורף, ומקלל את העולם ואת מי שיצר אותו (אני אתאיסט לגמרי, כך שקל לקלל את דארווין).
לפני זמן מה, אפילו ניסיתי להתקבל לקבוצת מחקר של ד"ר יעקב אבלין בבי"ח איכילוב, אבל בינתיים אני רק במעקב, כי כדי להתקבל לקבוצת המחקר, אני צריך להיות אישה, כמובן. יחד עם זאת, היחס שם באמת נהדר.
שמעתי גם על עמותת אס"ף, שעושה מפגשים והרצאות לחולי פיברו, אבל לא הלכתי, כי אחרי התייעצות עם כמה רופאים שמעורים בעניין, הגעתי למסקנה שלפגוש אנשים שבקושי מתפקדים (להלן המקרים הקשים יותר), לא יעשה לי טוב. "צרת רבים, חצי נחמה" זה לא משפט שעובד אצלי. אני צריך לידי אנשים אופטימיים, שיסחבו אותי איתם למעלה, לא אנשים שיגררו אותי עימם שאולה.
אני לא יודע מה יקרה איתי בעתיד. אני מנסה לחיות את הרגע.
בכל מקרה – מי שיקרא את זה, ורוצה סתם לדבר, או סתם לראות את הדברים הטובים של החיים, מוזמן או מוזמנת ליצור קשר דרך הבלוג שלי. חשוב לי להעביר את המסר הזה, שאופטימיות היא הדבר היחיד שמחזיק אותי היום עם הראש מעל המים. אם אתם צריכים קצת ממנה, אני מוכן להעניק אותה.
הערה לסיום: בשבועיים האחרונים, שבהם כתבתי את כל הסיפור הזה, עברתי תקופה קשה של כאבים. כמעט כל יום או ערב. בעקבות מפגש נוסף עם ד"ר אבלין מאיכילוב ביום רביעי האחרון, הוחלט לשנות קצת את הטיפול הרפואי שלי, ולתת לי תרופה חדשה יחסית בשם סימבלטה במקום התרופות האנטי-דכאוניות הקודמות. יש שטוענים שזו תרופה שעוזרת מאוד לחולי פיברו, ובשבוע שעבר התחלתי תהליך של אישור מול קופ"ח, לקבלת התרופה. אני לא יודע אם לומר שאני בדיכאון. זו הגדרה שהפסיכולוגית שלי צריכה להחליט, לא אני. אני מרגיש פחות מדוכא מהרגיל בחודשים האחרונים, אבל מפעם לפעם צץ משהו שקצת נותן לי כאפה כזאת, ומזכיר לי שהחיים לא תמיד כאלה אופטימיים.
זהו – זה היה החלק האחרון של הסיפור הזה. התכנון לסקוטלנד עדיין בעיצומו. גם הפחד לגבי הטיול הזה בעיצומו.
מי שיקרא את הסיפור הזה – ואני מקווה שיהיו כמה כאלה – אני מחפש אנשים כמוני, שרוצים לצאת מהחרא הזה, אבל עם חיוך גדול.
אני אוהב לחייך, וזה הדבר היחיד שאני לא מוכן שייקחו ממני. אז אם יש מישהו או מישהי כאלה – צרו קשר.
שלום לציונות?
לפני מספר דקות, סיימתי לקרוא כתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", על ספר שכתב ופרסם סמי שלום-שטרית, אחד מהאנשים שהשתתפו במאבק "הפנתרים השחורים" בשנות ה-70.
הבחור גר היום, בגיל 40, בלוס אנג'לס (כבר 5 שנים), עם כל משפחתו, והוא הוציא עכשיו ספר על הכיבוש וחוסר המוסריות שלנו כלפי הפלסטינים.
אלה שמכירים אותי, יודעים שאני לא ממש מתעניין בחדשות, לא שומע רדיו, וגם לא רואה טלוויזיה. אין לי אפילו דיעות פוליטיות מגובשות. אני לא יכול להיות מוגדר לא כשמאלני, ולא כימני, כי פשוט אין לי דיעות גורפות.
בכל מקרה, בראיון הנהדר ב"ידיעות", יושב מר שלום-שטרית, ומספר עד כמה אנחנו מושחתים, ואיך הוא לא יגדל לעולם ילד בארץ, בגלל שהוא לא רוצה "להגיש" את ילדיו לאנסים, מושחתים, פדופילים, כובשים, וכיו"ב.
עזבו את העניין שהבחור לא כתב ספר מאוזן, אלא סיפר רק כמה הפלסטינים הם עם נהדר ומסכן (עם עיניים ירוקות-כחולות, ציטוט ישיר), שאין להם ברירה אלא לשלוח 3 בחורות תמימות ומסכנות, להתפוצץ באיזו מסעדה.
מותר לו. הוא לא עיתונאי, ולכן אין לו את החובה להישאר מאוזן בכלום. זו זכותו.
הבעיה שלי בעניין הזה, היא שהבחור פשוט טיפש. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. עם או בלי כל התארים האקדמיים שלו. והוא יכול לנפנף בהם עד מחר מבחינתי.
איך תגדירו אתם בנאדם שחי במדינה, שאין לה אח ורע בעולם מבחינת כיבושים? מישהו שכח את העובדה שארה"ב נמצאת כבר שנים במדינות לא לה? מישהו שכח, שארה"ב קמה על גבם של האינדיאנים ואדמותיהם? מה זה, אם לא כיבוש?
ולגבי הילדים שלו – אני ממש לא מבין איזה שטויות יוצאות לאיש מהפה. אנחנו מסוכנים??? פה מסוכן לגדל ילדים???
מתי בפעם האחרונה נכנס פה ילד עם אקדח לכיתה והתחיל לירות לכל עבר? וזו רק דוגמא אחת!
יחד עם כל העובדות הנכונות שאנחנו נלחמים פה על חיינו, ושולחים את ילדינו לשדה הקרב. יחד עם זה, שאנחנו רחוקים מללקק דבש, וגם חלק מהדברים שאנחנו עושים בהחלט לא מוסריים. יחד עם כל זה, אני עדיין מאמין במדינה הזו. אני עדיין אעדיף כרגע לגדל את הילדים שלי בישראל על פני ארה"ב.
זה נכון שאני בנאדם מאוד ציני, אבל לפחות אני לא צבוע.
הייתי מוכן לקבל את רוב דבריו, אם הוא היה חי כמעט בכל מדינה אחרת. אבל להטיף לנו מוסר מארה"ב??? יש גבול לטמטום. מר שלום-שטרית, מצוטט בכתבה כמי שאומר שהוא שמח לעורר כעס מהסוג הזה של חוסר הסכמה איתו. העניין הוא, שאין לי כעס עליו בכלל. יש לי משהו הרבה יודע גרוע. קוראים לזה רחמים. רחמים על הבורות שלו.
מסעדת דרבי – פירות ים במרינה בהרצליה
והפעם בפינתינו "ביקורת המסעדות של עבדאללה", מסעדת "דרבי פירות ים" במרינה בהרצליה.
לכבוד אירוע משפחתי, התכנסנו המשפחה המצומצמת (6 סועדים) לחגוג במסעדה. בהכירינו את תפריט היינות של המסעדה, החלטנו להצטייד בשני בקבוקי יין מהבית: ריזלינג אלזסי יבש, ויין קינוח NOBLE Late Harvest דרום אפריקאי (בוטריטיס למביני עניין, שנקנה בטיול האחרון של הוריי לדרא"פ).
ב"דרבי", העתיקו את העניין שהתחיל ג'קו בחיפה בזמנו, והוא סלטים על הבית ככל שתחפצו, במחיר המנה העיקרית.
זה בהחלט טוב לדעת שיש מסעדות שאפשר לאכול בהן אוכל פשוט וטוב במחירים שפויים.
אז כמובן – פתחנו בסלטים, שהיו טריים מאוד, טעימים מאוד, ונטרפו שוב ושוב על ידי המשפחה. הבעיה בעניין הזה היא, שיש אנשים שנוטים להתמלא מהסלטים ומהלחם המוגש (בפסח מוגשת מצה, ולא – אני לא צוחק. שרימפס עם מצה זה לא רע), ועד שהמנה העיקרית מגיעה, כבר פשוט אין מקום. לשמחתי, כבר למדתי את העניין הזה, ולכן הסתפקתי בקצת איקרה, טחינה, לקרדה וכרובית מטוגנת בפירורי לחם.
לקח קצת זמן עד קיבלנו לבקשתינו דלי עם קרח ליין (כחלק מתשלום דמי החליצה) ו-6 כוסות, אבל בסופו של דבר נפתח הבקבוק הראשון. הערה קטנה, ראויה לציון כאן: פתיחת הבקבוק התעכבה מעט, בגלל חוסר תשומת לב של המלצרים לבקשתינו לקרוא למלצר עם פותחן. יחד עם זאת, למזלי למדתי שאני לא לא יוצא מהבית בלי פותחן (אל תשאלו אותי למה, אבל זה פשוט עובד. בתיק שלי תמיד יש אחד). אז גם ללא עזרת המלצרים, היינות נפתחו ונמזגו.
היין הראשון, כאמור, היה ריזלינג אלזסי יבש ביותר, שהתאים נפלא גם עם המנות העיקריות. לשולחן הוזמנו דג לברק, עשוי חצי-חצי (גריל-טיגון), מנת שרימפס מטוגנת בשום וחמאה, מנת שריפמס על הגריל, שתי פלטות של פירות ים מחוסרות מולים (לבקשתי שלי הגיעה עם הרבה ראשי קלמארי, למרות שבדר"כ המנה לא מוגשת איתם) גם כן – בשום וחמאה, וכן מנת שרימפס בציפוי טמפורה. המנות לוו בתפו"א עם רוזמרין וכן צלחת צ'יפס אחת, לבקשתינו.
הפלטות היו נהדרות. המגוון היה נהדר, וכלל שרימפס, קלמארי, סרטנים, קוקי סאן-ז'ק, ובמקרה אחד, כאמור – גם הרבה ראשי קלמארי. מנות השרימפס – המטוגן וזה שעל הגריל – היו רגילות לדעת טועמיהן. שום ריגוש מיוחד לא נרשם שם. הטמפורה היה מצוין. הלברק נאכל ברובו, ומה שנשאר הועבר כלאחר יד בשקית הביתה.
בשלב זה, נמזג היין הדרום אפריקאי. מאחר ואין מה לעשות, אני לא איש של יינות קינוח, לא התרשמתי יותר מדי. הריזלינג היה טוב יותר, לדעתי.
המלצרית החביבה, שהשתדלה מאוד לעזור, תחת עומס אדיר של לקוחות, הציעה לנו קינוחים שונים. בסופו של דבר נבחרו ארבעה קינוחים: קרם ברולה, 2 בר-שוקולד וקיפוד שוקולד אחד. חוצמזה נפלו גם על השולחן אי אילו בקשות לאספרסו.
לגבי הקינוחים – בר-השוקולד היה נהדר. לדעתי המוצלח מבין השלושה. גם הקיפוד היה מריר במידה והלך טוב עם האספרסו. מקרם הברולה אני מציע להתרחק. בעבר הקינוח הזה היה מצוין. אבל לצערי, קרה מה שקורה לא מעט בשנים האחרונות בארץ, והשף החליט להתחכם. לא היתה שכבה "שבירה" על הקרם, הטעם לא דמה לקרם ברולה בשום צורה שהיא, והקינוח הוחזר למטבח. אני לא מבין למה יש טבחים בארץ שלוקחים את הקינוח הנהדר הזה, ומחליטים להוסיף לו "מגוון טעמים", שהגרוע מכולם, בו נתקלתי לא מזמן, היה פסיפלורה. מה לעזאזל לפסיפלורה ולקרם ברולה? לא ברור.
בכל מקרה – שאר הקינוחים היו טובים מאוד, וגם הם נטרפו במהירות.
סיכום: 769 ש"ח ל-6 סועדים, לפני טיפ. לא נורא בכלל. השירות היה טוב, המלצריות אדיבות, והאוכל בהחלט טוב. דבר מה נוסף שראוי לציון לטובת המקום, היא העובדה שלחשבון לא הוכנס עניין החליצה, מאחר ולא המלצרים חלצו את הבקבוקים.
בתיאבון!
כל מה שרציתם לדעת על מת לחיות 4 – לא כולל ספוילרים
אז הלכנו לנו אתמול, כצפוי מהכותרת של הפוסט הזה, לראות את מת לחיות 4.0 חדש, של אחד מכוכבי האקשן המבוגרים בתעשייה. אם ניתן לסכם את הסרט הזה במשפט אחד, זה יהיה: "כל מה ציפיתם מספיידרמן 3 ולא קיבלתם, תקבלו על זה פיצוי בסרט הזה".
סרט של שעתיים פלוס-מינוס, שמתוכם יש בערך 5 דקות של נון-אקשן. חמש הדקות האלה שייכות לקווין סמית'. ואני לא אוסיף על זה מילה. כל השאר זה אקשן אין סופי, של דברים שאפילו אני חשבתי שמבחינה הגיונית הם בלתי הגיוניים או נתפסים, אבל בתור גבר ממוצע, כל מה שיצא לי מהפה זה "אחלה. תביאו עוד".
בקיצור, לשלושה חבר'ה שקוראים את הבלוג הזה – לכו תראו. כבר מזמן לא היה סרט אקשן בריא כמו של הימים ההם (האייטיז, בסדר? קראו לזה האייטיז!). התגעגעתי לפשטות של הדברים. אם תתעלמו מהתמונות שבהן ניתן לפרוץ למאגר הנתונים של ה-FBI תוך זמן ממוצע של שניה וחצי עם איזה סקריפט לא ברור שרץ ברקע (היי! נשמע מוכר, לא?), ומהחורים האדירים בעלילה שלא ברור מה היא בעצם עושה בסרט מהסוג הזה, אתם בהחלט תהנו.
טוב.. אז זה כמעט כל מה שרציתם לדעת…
זה היה רק עניין של זמן..
שירים את ידו מי שלא חשב שזה יקרה!
בהחלט זה היה רק עניין של זמן.
אני לא מבין איך לא צפו את זה מגיע? היועה"מ לממשלה היה צריך לקרוא את הכתובת על הקיר!
אני מניח שעכשיו זו רק תחילתה של תקופה, בה כל אסיר בוועדת שחרור יעלה את הטענה, שאם עבריין מין רציני לא מקבל מאסר בפועל, אז אפשר לוותר על כל החוק ה"לא חשוב" הזה של תקופת מאסר לפושעים. כל איש הישר בעינו יעשה.
דוגמא ומופת לישראל.
השאלה ליועה"מ היא עכשיו: איך לעזאזל אתה מצפה להשוות אב שאנס את בנותיו לבין נשיא שעשה את אותו הדבר? איך אתה מצפה שבתי המשפט ינהגו? הסכר שנפרץ כאן הוא לדורות. אנחנו נשלם על הטמטום הזה שנים קדימה. תמיד יהיה שם ברקע התקדים המסוכן הזה של נשיא, שמזמן היה צריך להיות נעול מאחורי סורג ובריח, אבל פחדנותו של עו"ד אחד הביאה לכך שאפילו המינימום ההכרחי הזה לא יתבצע.
זו אולי רק כותרת ש- ynet שמים בשביל הכותרת, אבל בינינו – זה כבר לא מצחיק יותר.
אל נא יתפלאו שופטי בתי המשפט, וועדות השחרורים, עו"ד ועוד אנשים העוסקים במקצוע השני הכי עתיק בעולם, אם הם יצטרכו לעבוד על בסיס יומי , כדי לתקן את העוול הזה שנעשה, למשך שנים קדימה.
סינון ברשת – עוד רעיון “נהדר” מהאנשים שהביאו לכם את “הישרדות”
יפה מה שקורה בישראל.
הצעת חוק לסינון אתרים מסוימים ברשת, עברה בקריאה ראשונה. פשוט נהדר.
ומה התירוץ שנותנים לנו? "לא רק במדינות חשוכות כמו סין ואיראן מסננים אתרים".
לדעתי – לא ממש משכנע. גם הדוגמאות במאמר הזה, של מדינות "נאורות" ומערביות, לא נותנות מענה לשאלה בשביל מה זה טוב?
אז נכון – יש אתרי פורנו ילדים שכדאי וראוי לחסום. השאלה האמיתית היא איפה מערכת האיזונים בסיפור הזה.
האינטרנט הפך בשנים האחרונות לסמל החירות של כל אדם באשר הוא. חלק מהאזרחים ניצלו את זה לרעה, אבל עדיין – מדובר במיעוט של המיעוט.
מי יתחייב בפניי שמחר אולמרט, או כל אחד אחר לא יחסום אתרים שמשיצים אותו או מבקרים אותו בפומבי?
זוהי הסכנה הראשונה לדמוקרטיה. היום אני מדבר על נושא שלא מוצא חן בעיני מישהו, ומחר הוא מחליט לחסום אותי, כי הדיעות שלי שונות משלו.
זוהי פשוט בריונות. ואין לזה שום הצדקה.
אנחנו ידועים הרי בחקיקת חוקים עם פרצות מטורפות. למה מתכוונים בכנסת כשהם אומרים "סינון גורף"? למה זה נשמע לי לא טוב?
בקיצור, תעזבו את הפורנו שלי בשקט (ולא – אין לי עניין בילדים. בשום תנוחה או סרט).
