חג שבועות וטעימת יין קטנה
לכבוד החג, הוזמנו, חברי מועדון יקב ויתקין, לטעימת שבועות שכללה יינות קיץ וטעימת גבינות. מבחר היינות לא כלל היום אף אחד מהאדומים המפורסמים של היקב, כי אם יינות קלילים ונהדרים. על רובם כבר כתבתי בעבר: מסע ישראלי לבן 2007, מסע ישראלי ורוד 2007 וגם הבציר המאוחר. יחד עם זאת, ההתלהבות שלי היום היתה מיין שהושק רק היום לראשונה – ריזלינג 2007. מה אני יכול לומר? שוב לציין את העובדה שהחבר'ה האלה גאונים? כמה אני יכול לחזור על הפזמון הזה? אחרי שנשבעתי שהיום אני לא קונה יינות, בגלל מצבי הכלכלי, אסף ודורון "הרסו" לי את הנדר. הריזלינג החדש הוא לא פחות מגאוני! הוא מעט מתחנף יותר מאחיו הבכור מבציר 2006, אבל איזה יין! בדיוק מה שהחיך הישראלי צריך:
צבע: זהוב בהיר.
ריח: פירותי קליל, בעיקר אשכוליות וליים, וגם פרחים לבנים.
טעם: אשכוליות, ליים, תפוחים ירוקים (אלכסנדר), מה שאומר יין קיצי נהדר, עם טיפה מתיקות שמוסיפה לו מורכבות מתבקשת.
המחיר לא זול, יחסית ליין לבן ישראלי – 80 ש"ח לבקבוק, אבל מאחר וקניתי שישייה, המחיר ירד ל-70 ש"ח. שוב – לא זול, אבל בהחלט שווה את זה. מדובר ביין זני ברמות הגבוהות ביותר, ואני חושב שסוף-סוף יש פה מתחרה רציני לריזלינג האלזסי המצוין של ד"ר לוסן, שאני כל כך אוהב. יוצרו ממנו, לדברי דורון, רק 3000 בקבוקים. זו סיבה נהדרת שתהיה לי שישייה אחת בבית. לדעתי יש ליין הזו יכולת התיישנות לא רעה, של שנתיים בערך. יחד עם זאת, אני לא אתלונן לשתות אותו גם היום. ויעידו על כך חבריי, שבאו גם הם לטעימה, וקנו כמה בקבוקים מהזן הנפלא הזה.
חוץ מהריזלינג, אספתי היום גם את בקבוקי הגווירץ שקניתי בטעימה הקודמת במסעדת רובינשטיין, לפני כחודשיים.
ועכשיו לגבינות, שהיו חלק לא פחות חשוב מהאירוע:
"יונית – גבינות ביתיות", ממושב בני דרור, הביאה ממיטב התוצרת הביתית שלה. היו שם כ-15 סוגי גבינות שונות, כל אחת יותר טובה מהקודמת. היו שם ברי עיזים מצוינת, קממבר ביתית, סנט מור יוצאת מן הכלל, גבינה ספרדית עם אגוזים, ומה לא. ליקקתי את השפתיים וחזרתי שוב ושוב לדוכן שלה. מגיע לה כל הקרדיט והפרסומת שאני יכול להעניק לה, ואני ממליץ לכם לבדוק את מרכולתה בהזדמנות הראשונה שנקראת בדרככם. מושב בני דרור הוא פה במרכז, 15 דקות מתל אביב 🙂
כדי ליצור עם יונית:
טלפון 052-8943738
וגם במייל yonit-z@zahav.net.il.
ביקורת סרט: אינדיאנה ג’ונס וממלכת גולגולת הבדולח
סוף-סוף הוא הגיע. אחרי המתנה לא קצרה, יצא לאקרנים בשבוע שעבר אינדיאנה ג'ונס החדש. אני אשתדל לא לקלקל פה למי שטרם ראה. במילה אחת, אפשר לתאר את הסרט כך: פאן.
בהתחלה נראה לי שהאריסון פורד קצת זקן לקטע של סרט אקשן מסוגו של אינדיאינה ג'ונס, והלכתי לסרט עם עירא, להצגה יומית, נטול ציפיות. הבנתי שגם הביקורות די קטלו אותו, ולא רק בארץ (איזה כיף שאני לא קורה ביקורות). ברוסיה, למשל, יש חרם כללי על הסרט, ולא מוכנים להציג אותו בשל העובדה שהפעם ה"רעים" הם רוסים של המלחמה הקרה. יש משהו כיפי ללכת לסרט עם מעט ציפיות. מכאן ההרגשה יכולה רק לעלות, וזה אכן מה שקרה. פורד מצליח לגלם את אינדי בצורה מעוררת כבוד לאדם בגילו, ואחרי שאתה עובר את הסצינה הראשונה, אתה פשוט שוכח שהאיש בן 66. התסריט והבימוי המדויקים, מעלים זכרונות לא מעטים מהסרטים הקודמים, והסרט מלא התייחסויות לכך, כמעט מהרגע הראשון. ההומור והסרקאזם שכל כך מאפיינים את ג'ונס חוזרים גם בסרט הזה ובגדול, ואיתם גם לא מעט קיטש, אבל באופן חינני לרוב.
מצחיק לחשוב שהתגעגעתי לדמות הזו, שהיא כל כך בנויה לשנות ה-80, לעתים בהגזמה, ויש הרגשת החמצה קלה כשאתה יוצא מבית הקולנוע, ויודע שלא יהיה עוד אחד כזה. בקיצור – לכו לקולנוע. זה בהחלט סרט שתרצו לראות על המסך הגדול.
בלוגים חדשים שאני קורא
לאחרונה התווספו עוד שני בלוגים חדשים לרשימת הקריאה שלי, שברצוני לחלוק אתכם:
את הראשון זכיתי להכיר בזכות התגובות שלו בבלוג שלי (בעיקר על הטיול לסקוטלנד) – Highlander, בחור בגילי, פחות או יותר, כותב על החיים שלו, והוא עושה זאת ברגישות רבה. כמעט כל פוסט שלו זו חוויה, והוא מעלה הרבה תובנות וגם חיוך על פניי. הוא טוען שאני בערך הבנאדם היחיד שקורא/מגיב לפוסטים שלו. אין שום סיבה שאני אשמור את החוויה הזו לעצמי.
השני, בזכות תגובה בבלוג של עירא, הוא "ביני לביני", של זוג העונים לשמות יופי תירוש וזהר כוכבי. הפוסט הראשון שקראתי, גרם לי לרצות ולהמשיך לקרוא, ושוב – כתיבה רגישה ומאוד מעניינת על החיים בניו יורק, ובכלל.
“שבוע הספר העברי” ותהיות קיומיות אחרות
אז מה באמת קורה לנו? האם הנוער שלנו מתדרדר כפי שמציינים על כל דף מתנדנד ברוח? אני האחרון שאכחיש את זה. הרבה אנשי תקשורת מספידים את שבוע הספר העברי כבר זמן רב. למרות הסלידה הגלויה והאסקפיזם הטהור שלי מהתקשורת ההמונית, יש משהו בדברים. לאחרונה נתקלתי לא אחת בנערים שחיפשו ספרי מד"ב "חדשים" ומרגשים בחנות של "ינשוף", אבל לא הכירו את אסימוב, למשל. אסימוב!! מאבות המזון של המד"ב! איך אפשר?! אבל זה לא הכל. כחלק מאותה תרבות אינסטנט שאנחנו כל כך מתגאים בה (בעיקר בגלל שזה הגיע מאמריקה הגדולה והחזקה), הופך העתיד שלנו לרע יותר ויותר. אני לא יכול לדמיין את עצמי בלי ספר במהלך שבוע שלם, ומתחת לאפינו גודל דור שלם שלא מרחיק את אפו ממסך ה-LCD. אני כבר לא מדבר על זה שאני כמעט לא רואה ילדים משחקים ברחוב, או בחצרות ליד הבית בימינו, כי "מי יודע מה אורב לילד הרך בחוץ?", וזה מעציב אותי.
שנים כבר לא הלכתי לשבוע הספר. בעיקר בגלל ששבוע הספר הפך להיות אירוע תל אביבי בלבד. בשנים האחרונות זה היה בפארק הירקון, והשנה, ככל הנראה בגלל לחץ של הוצאות הספרים, ובגלל "טעם העיר", שהיה חשוב מאוד לערוך אותו בדיוק באותו שבוע, האירוע עבר בחזרה לכיכר רבין. ולמה אני אומר תל אביבי? תנסו להכנס לרגע לאתר Sfarim.org.il. תסתכלו על כל ה"מוקדים" שבהם מתקיים שבוע הספר, ותגידו לי מה משותף לכולם. עכשיו תסתכלו על תל אביב. רשימת הוצאות הספרים שמגיעות לתל אביב, היא גדולה פי 2-3 מכל רשימת הוצאות בעיר אחרת. נכון – יש הוצאות קטנות, כמו "ינשוף" ו"כוכבי הכסף", אבל אפילו בירושלים וחיפה אין להן נציגות!
הסתכלתי השבוע באירוע שהוקם ברעננה. זה היה מיני אירוע. כאילו "מיני ישראל" הגיע לביקור. ויחד עם זאת – קניתי, נכון לרגע זה, שעדיין לא כלל ביקור בכיכר רבין, 58 ספרים! ולא – זו לא בדיחה. ספרתי אותם כשניסיתי למצוא להם מקום ומדף שלם בחדרי הצפוף. עד אתמול, החדר שלי היה עמוס בשקיות מהחנות של "ינשוף" (שהמחירים שלה די זולים כמעט כל השנה) וגם מ"סטימצקי". יש לי עכשיו Q שלם לשנה הקרובה, וחור ענק בארנק. איזה כיף! ד"א סטימצקי – החבר'ה האלה מנצחים השנה בגדול, ושווה לשים אליהם לב. באתר שלהם, הם מוכרים את כל הספרים ב-35% הנחה. בחנויות, המצב שונה, וההנחה היא מדורגת:
עד 100 ש"ח = 30% הנחה
100 עד 200 ש"ח = 35% הנחה.
200 עד 300 = 40% הנחה.
מעל 300 ש"ח = 45% הנחה.
למי שלא מבין, אני אתן דוגמא: קניתי 4 ספרים במחיר של 330 ש"ח, ושילמתי רק 180. נכון, המחירים של סטימצקי לרוב יקרים מלכתחילה, אבל אתם חייבים להודות ש-4 ספרים במחיר של 45 ש"ח לספר בממוצע, זה זול ומפתה. "צומת ספרים" מוכרת ספרים ש"משתתפים במבצע", במבצע של ספר שני ב-1 שקל. המבחר שלהם מצומצם למדי, ואני חייב להודות שגם מעצבן. באתר של סטימצקי, אתה יכול למצוא כל ספר שיש ברשת, ועל כולם יהיו מבצעים, לא משנה מאיזו קטגוריה. בחנות ברעננה, עשו אפילו את ה"אקסטרה מייל" הזה בשבילי, הזמינו לי שבוע לפני שבוע הספר את שני ספרי "דקסטר" של ג'ף לינדסי, הם הגיעו יום אחרי ההזמנה, התקשרו להודיע לי על זה, ובחנות הסכימו לשמור לי על הספרים בצד עד לשבוע הספר, כדי שאוכל להנות ממחירי המבצע. באתר של צומת ספרים, לקח להם לפחות 24 שעות להעלות את המבצעים שלהם, וגם זה נעשה באופן חובבני בצורה בוטה. אז למי שהצפיפות דוחה אותו, ואין לו רצון או כוח להכנס לתל אביב, אתם יכולים לעשות הכל בחנות הקרובה למגוריכם, או אפילו באתר, והמשלוח יגיע עד אליכם הביתה.
כל זה כאמור – לפני ביקורי הצפוי השבוע בכיכר רבין. חשבתי בהתחלה להימלט מזה, אבל אחרי שכבר הצלחתי לשכנע חברים, ויש גם מצב לארוחת ערב עם הזקן שלי לפני ביקור קל בכיכר באחד מערבי השבוע הקרוב – החלטתי לנסות את זה בכל זאת. אני מודע לעובדה שזה יהיה צופף ולא פשוט, ויש מצב שאפילו המחירים לא יתחרו ממש באלה של סטימצקי, אבל יש משהו באווירה של שבוע הספר שאני לא רוצה להחמיץ. אף על פי שזה אירוע תל אביבי, רובו ככולו, כפי שכבר ציינתי, אני עדיין רוצה לראות את הכיכר הומה אדם. אני רוצה להרגיש שאנחנו עדיין עם הספר במובנים מסוימים. לעתים רחוקות מדי אני פוגש אנשים שמדברים על ספר בהתרגשות, כפי שהם מדברים על משחק מחשב כלשהו. זו הזדמנות, מבחינתי. הזדמנות להבין שאולי בכל זאת יש לנו עתיד. שאולי הספדנו את שבוע הספר מוקדם מדי. שאולי "טעם העיר" נגמר, ולאנשים יש זמן עכשיו להרגע הכורסא אחרי הארוחה, אולי עם איזו כוסית ויסקי טובה, ולקרוא בכיף.
עבדאללה בבנדיקט
כבר די הרבה זמן אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה. יצא לי כבר לבקר פעמיים ב"בנדיקט", ומשום מה אף לא מילה אחת כתובה. יוק. הגיע הזמן לשנות את המצב. ה"בנדיקט" שיושב על חורבותיו של "לה סנטראל" באלנבי פינת רוטשילד בתל אביב, הוא מסעדת קונספט, שנכנסה לנישה שמצד אחד היא מצומצמת מאוד, ומצד שני כל כך מתבקשת במחוזותינו, ומעלה את השאלה הזו של "איך לא חשבו על זה קודם?". ב"בנדיקט" מגישים רק ארוחות בוקר. 24 שעות, 7 ימים בשבוע. כשאני אומר "רק ארוחות בוקר", אני בעצם קצת חוטא לאמת – כי ארוחות בוקר יכולות להיות "ישראליות", עם ביצים, סלט, לחמים אבל יכולים להגיע עד ארוחה טקסנית שכוללת סטייק, ביצים ותפו"א מטוגנים, וגם, כמובן, ארוחה אנגלית רוויית שומן נוטף, או "סקנדינבית", עם סלמון ומיני טעימות. בקיצור – יש פה תפריט רחב מאוד, במחירים סבירים להפליא, שכוללים לרוב גם שתיה קלה/חמה.
אם אתם לא מהמהמרים, כדאי להזמין מקום מראש, במיוחד כשמדובר בימי שישי (בכל שעה שלא תבחרו). ב"בנדיקט" גם שמים דגש על שירות מהמעלה הראשונה: המלצר הציג את עצמו בשמו, ודאג לכל רצונותינו, עם חיוך ובהבנה רבה (זה קרה גם ביום שישי עמוס בצהריים, וגם באמצע השבוע בערב, עם שני מלצרים שונים, כך שאני בהחלט מאמין שזה לא סתם מזל). השירות הוא פשוט פנטסטי, ואין לי שום דרך אחרת להציג את זה. אפילו המוסיקה, שהיתה של שנות ה-60, היתה מאוד מתונה בעוצמתה, ואיפשרה לדבר ללא כל צורך לצעוק.
ועכשיו לאוכל, שהוא פשוט תענוג: בפעם הראשונה הלכתי על הארוחה הטקסנית, כפי שתוארה לעיל, והאנטריקוט, עטוף ברוטב יין אדום, ובליווי קוביות תפו"א, הגיע במידת העשייה הרצויה בדיוק (MR, למי שתהה). הארוחה כללה גם מיץ תפוזים סחוט טרי (נסחט במקום, וזה מורגש). בפעם השניה, הזמנתי ארוחת "המבוקר", שכללה 3 קציצות בקר טחון, כשעל כל אחת מהקציצות מגיע תוסף: גוואקמולי, ביצה עלומה, ועוד תוספת שאני מתקשה להזכר בה כעת. ושוב – ארוחה מצויינת, שכללה גם היא סלט, לביבות תפו"א, ומיץ תפוזים סחוט. מה שיפה, הוא שהם חשבו כמעט על הכל, ויש אפשרות להזמין תוספת לארוחה במחיר סמלי, מתוך ארוחות אחרות, וכך לבנות לעצמך ארוחת בוקר, על הבסיס שכבר הזמנת. כך, למשל, לארוחת "המבוקר", הזמנתי תוספת של נקניקיות מרגז (2 ב-8 שקלים).
בקיצור – מקום נהדר, גם אם סתם בא לכם לשבת על אחת הפינות הסואנות בתל אביב, ולראות את ההולכים ושבים (דבר שיש לו בהחלט קסם מסוים בעיר הזו), ולהירגע.
סיכום:
אוכל: טרי ומצוין. מגוון מאוד. מחירים הוגנים.
שירות: מעולה. לא מציק, ועם זאת אדיב, מהיר ומחוייך. אחד המקומות היחידים שבאמת נהניתי להשאיר טיפ נדיב.
רומנטיקה: יש ויש. כדאי לפנות ערב, בפנים, אבל אפשר גם על המרפסת, תלוי במידת העשן הרצויה..
חניה: הצחקתם אותי. זה האמ-אמא של מרכז תל אביב. חפשו חניון בסביבה. זה בערך המינוס היחיד של המקום.
ציון: 9.5 (בגלל החניה, אם הייתי תל אביבי, המקום היה מקבל 10 עגול).
Benedict blvd
ארוחות בוקר
שד' רוטשילד 29, תל אביב
טלפון: 03-6868657
כנס ה-FMS/CFS בתל אביב
זה היה הכנס הראשון של FMS שהייתי בו בארץ והגעתי עם לא מעט עניין וגם קצת תקווה. הוא התקיים בבית בארבור בתל אביב ביום שישי האחרון, ואני חייב לומר שהיה מאוד מאכזב:
נתחיל בזה שהיה בלאגן בתורים לקניית כרטיסים, גם אם נרשמת מראש. אנשים נדחפו ולא היו שום סדרנים שם. היו 4 תורים שונים ואנשים רבים חיכו בתור אחד במשך זמן רב, רק כדי להבין שהם עמדו בתור הלא נכון. נמשיך בזה שהיתה "מסחרה" שלמה שם: מה הקשר בין כנס FMS לבין דוכנים למכירת תכשיטים, שאפשר למצוא בנחלת בנימין? זה נראה הזוי לגמרי. ואני גם לא מבין למה אני צריך לשלם על חוברת נייר של 6 עמודים מסכנים 10 שקלים בשחור-לבן או 20 שקלים לחוברות צבעוניות של העמותה (עמותת אס"ף, שהיא העמותה המרכזת של כל תחום ה-FMS/CFS בארץ)? זו לא אמורה להיות עמותה ללא מטרות רווח?
הכיסאות באולם היו קשים מדי, וגרמו לי לכאבי רגליים וגב, כמעט מהרגע שהתיישבתי. לאורך כל ההרצאות, שיחקו שם עם המיזוג. פעם הפעילו, ופעם כיבו (בערך כל 5-10 דקות). אף אחד לא שמע על זה שחולי פיברו סובלים משינויים קיצוניים כאלה? זה היה המעט שיכלו להתחשב בו. 400 איש באולם אחד, ואני הזעתי כמו מטורף, מה שבהחלט לא שיפר את מצבי הפיסי. כשיצאתי משם בצהריים, הייתי פשוט מותש.
ועכשיו להרצאות עצמן:
נציג של משרד הבריאות חשב שהוא מצחיק מישהו כשהוא אומר שהוא "מקווה שביטוח לאומי יכיר במחלה מתישהו לקראת יום הולדתה ה-120 של מדינת ישראל". אותי זה לא הצחיק בכלל.
דוברת עמותת אס"ף עשתה פרופגנדה לעמותה, שהיללה את העמותה עצמה, ואני לא מבין למה. היא דיברה על פגישות למיניהן, שהעמותה לקחה בהן חלק, אבל לא סיפרה על תוכנן בכלל, ובטח שלא על סיכומים עם אותם אנשים. לפגישות גם אני יודע להגיע. אני לא צריך לשלם בשביל זה לעמותה כלשהי.
פרופ' דן בוסקילה, שהיה המרצה הראשון, ושנחשב המוביל בתחומו בתחום הפיברומיאלגיה בארץ, דיבר על דברים מוכרים, וניסה "לחדש" ע"י מצגת שקישרה בין אומנות לפיברו. זה נראה כאילו בוסקילה בא להעביר חצי שעה וללכת. עם כל הכבוד, היה לי עניין במחקרים שלו ושל ראומטלוגים אחרים, הרבה יותר ממצגת עם כמה תמונות ופסלים שמתארים כאבים. את הכאבים אני מכיר יופי. חשבתי שאני אשמע קצת חדשות. איזושהי התקדמות. משהו.
פרופ' רפי קרסו היה היחיד שדיבר בטוב טעם, וניכר שהוא הכין שיעורי בית. היו לו מעט חידושים, עבורי לפחות, אבל לפחות הוא דיבר לעניין. היה גם מר זיידל, רפלקסולוג מומחה, שדיבר בקצרה, אך נראה שהוא ממש לא מורגל בדיבור מול קהל.
בקיצור, יסלחו לי כולם, אבל במחיר הכנס, 60 שקלים לכניסה ולכיבוד קל, ציפיתי לקצת יותר מזה. נראה שרוב הכסף הלך על כיבוד קל, וחבל שזה בא על חשבון היחס החם לחולים. אם עמותת אס"ף ניסו לשכנע אותי להצטרף ולשלם דמי חבר, הרי שהם הצליחו לעשות בדיוק את ההיפך. נראה שאני אמשיך לחפש לי מזור לכאבים באופן עצמאי, או בעזרת חברים. עזרתם של חבריי נותנת לי הרבה יותר ממה שאס"ף יצליחו לעשות אי פעם.
הסיפור הקצר של מאו
במהלך הסו"ש האחרון, מצאה ידידתי נ' גור חתולים ג'ינג'י קטן וחמוד, שאמו נטשה אותו. ככל הנראה בגלל שהיה חולה. מעולם בחיי לא החזקתי בידי גור בן יומו, באורך של 5-6 ס"מ, כשעיניו עדיין עצומות, והוא מייחל לפטמתו של אמו ולחום גופה. ביום שישי בערב, נקבע שמו: מאו (למי שלא מבין וזקוק להבהרות, כן – מדובר במאו צה טונג. אתם צריכים עוד הבהרות? – לכו לויקיפדיה). בשבת, כתוצאה מצירוף נסיבות שונות, הועבר מאו לטיפולה של אלה ולטיפולי למשך כשעתיים. אין לי דרך לתאר לכם כמה חום ואהבה נתנו למאו. הוא היה עטוף בחמימות בשתי מפיות בד, בתוך סלסלת קש קטנה עם בובת בד בצורת לב, כשלכל זה דאגה נ'. היא אפילו דאגה לסימילאק מיוחד לחתולים בני יומם ולכלי הנקה של האוכל, שהיה עשוי מפלסטיק (דמוי מזרק).
לצערינו, כל האהבה הזו לא ממש הספיקה. ביום ראשון נ' לקחה את מאו לווטרינרית שאמרה שמאו חולה, ורק המשך שהייה במעטפת הזו ומעט מים, אולי יעזרו לו לשרוד. כשעה מאוחר יותר, מאו כבר לא היה בין החיים. אני באמת ובתמים לא מסוגל להעביר את ההרגשה הזו של יצור חי ונושם, בגודל כזה, בן כמה שעות בלבד, חסר אונים לחלוטין, כשהוא מונח בכף ידי. אין פה טיפת ציניות. רק המון חמלה. אני מתנחם בעובדה שעשינו את כל מה שיכולנו כדי שהוא ישרוד, ובעיקר – התודה נתונה לנ', שהתגייסה כל כולה למשימה הזו, יותר מכולנו. הנה כמה תמונות של היצור המתוק הזה (נראה אתכם לא נמסים):
פרסומת קצרה, וחזרנו…
אני לא אוהב לעשות פרסומות, בטח שלא בבלוג. יחד עם זאת, קיבלתי היום מייל מהחנות של "ינשוף ספרים" ברעננה, שבה הכריזו על מבצע "בעל הבית השתגע".. 🙂
הם החליטו, לרגל שבוע הספר, למכור לא מעט ספרים במחיר מצחיק של 15 ש"ח לספר. למי שאוהב מד"ב, מותחנים, פנטזיה וגם ספרות יפה – מוזמן להתרשם. מעבר לזה, יש עדיין מכירת ספרים של ההוצאה לאור "ינשוף" במחיר של 3 ב-100, ויש את הספרים במחירים ה"רגילים", שאת חלקם לא תמצאו בכלל בשבוע הספר או ברשתות הגדולות.
החנות יושבת ברח' חנקין 2 ברעננה, ובטלפון 077-5600434. מומלץ בחום, במיוחד אם אתם רוצים להמנע, כמוני, מנסיעה לתוך הבלאגן של תל אביב.
