למה לא תראו אותי הופך לפעיל ימין
כתיבת הפוסט הזה הפתיעה גם אותי קצת, מאחר ואני מגדיר את עצמי כא-פוליטי מובהק. אני שונא פוליטיקה, ואני לא מתחבר ומתחבר בו זמנית לשמאל ולימין. אני מסכים לחלק מהרעיונות של שני הצדדים, ומתנגד בחריפות לאחרים. יחד עם זאת, כדי להימנע משיחות מעצבנות שמנסות להכניס אותי לתוך תבנית מסוימת של "שמאל" או "ימין", אני פשוט סוגר את כל השיחות האלה בהגדרה של "א-פוליטי", ומסביר לאנשים שבפעם האחרונה הצבעתי לגמלאים (מה שנכון). ד"א, בפעם האחרונה שהצבעתי לפי "צו מצפוני" זה היה למר"צ. המצפון שלי כלל התערבות על בקבוק של יין אדום משובח במיוחד, כאשר נושא ההתערבות היה: האם מר"צ יקבלו יותר או פחות מנדטים מבכנסת הקודמת? מאחר ומדובר היה בבחירות לפני כמה שנים טובות, בהן מר"צ זכתה במנדט אחד יותר מאשר אלו שהיו לה בכנסת הקודמת, המצפון שלי חייך, כל הדרך לארוחה הנהדרת עם בקבוק היין הזה.
זהו סיפור אמיתי לגמרי. בלי התחנפויות. אני מניח שאתם מזועזעים עכשיו.. זו התגובה שבדרך כלל קיבלתי כשסיפרתי את הסיפור הזה. כל יפי הנפש הסתכלו עליי במין מבט מלא רחמים. לי לא ממש אכפת: כאמור, שתיתי יין מצוין באותה שנה. אותם חברים, שבאותו זמן לא ממש היו בענייני יין, לא נהנו ממנו כמוני. אני מניח שבגלל זה הם היו מזועזעים. זו לפחות הדרך שבה הייתי רוצה לחשוב על זה.
אבל הנה – הכותרת של הפוסט הזה, טוענת באופן חד משמעי, שכותב שורות אלה לא מתכוון להיות פעיל ימני לעולם. הכרזה פוליטית למהדרין, אתם לא חושבים?! אני בטוח שהשמאלנים ביניכם, יחייכו, ויגידו לעצמם: "הא! ידענו שהוא כזה!". ובכן – הרשו לי לעצור את קפיצותיכם. אני גם לא מתעתד להיות פעיל שמאלני. אממה – הסיבה שאני לא אהיה פעיל ימני פוליטי, נעוצה בעיקר בכל מיני כנסים של פעילים פוליטיים שאני שומע עליהם לאחרונה.
אחד מהם, היה השבוע בכפר סבא, כאשר מנחה הערב היה – איך לא? – ברוך מרזל, בא לספר לתושבי כפר סבא, שעליהם להתנגד לפינוי התנחלויות, כי פינוי נוסף "יכניס אותם למעגל הקסאמים". האיש הוסיף ואמר, שגם לפני כמה שנים, לפני "החורבן בגוש קטיף", הוא הלך לדבר עם תושבי שדרות (שידוע שהם אלו שהחליטו לפנות את כל גוש קטיף), והזהיר אותם שפינוי גוש קטיף יהפוך אותם לישוב בלתי מוגן ומופצץ על ידי הצד שכנגד.
ואני שואל: מה אנחנו אמורים להבין מזה?
נגיד שממשלת ישראל תחליט לפנות את ההתנחלות המטומטמת מיגרון או שיגרון או איך שלא יקראו לה. מה לתושבי כפר סבא ולזה? התשובה של קוראיי הימניים (אם יש בכלל כאלו) תהיה לבטח: הפגנות. אם תהיינה הרבה הפגנות, בכפר סבא ופתח תקווה ובעוד ערים שמעטים הם המתנחלים ששמעו עליהן (על פתח תקווה גם אחרים חושבים שהיא לא באמת קיימת), שממשלה תיסוג מעמדתה לפנות את האוטובוסים עם השמות המוזרים, שעוד לא חוברו למים, לביוב ולחשמל.
כיצד ידעו פעילי הימין על הפגנה ספונטנית שכזו? הם יסומסו, כמובן. ומאיפה יבוא הכסף/זמן/כוח להפגנות בכל פעם שיחליטו לעלות על אוטובוס כזה? אוה.. זו שאלה טובה. ממה שפורסם לא ניתנה תשובה חד משמעית, אבל אותם נואמים אמרו שבכל פעם שממשלת ישראל תחליט לפנות, היא תשלם תג מחיר כלשהו. אני בעד מבצעיםן בסופר, באופן אישי. זה יכול להיות אחלה תג. אחרי פעמיים-שלוש, היא תבין את המסר: שופרסל יותר יקרים, נקודה. .
מרזל גם טוען ש"הערבים השתלטו על המדינה… כמעט אין שכונה היום בא"י שערבים לא נכנסים אליה". הממ.. – אני חושש שמר מרזל, איך לומר בעדינות, שוקע מעט בפאראנויות. כל הזמן הזה בכלא, שהוא היה בובת המין של איתמר בן-גביר, קצת גרמה לו לפחד..
הגדיל לומר סא"ל שדמי (במיל' – למרות שלא נראה לי שיקראו לו למילואים בקרוב), שמפיו יצאו אמירות הפז הבאות:
1. "..התחלנו את הפעילות לפני שנה וחצי, היו מאז כמה וכמה עליות שאני לא רוצה לפרט אותן, ובסך הכל הוכחנו שיש לנו קבלות…בלי התחשבות בדעת הקהל וגם לא ב'שלטון החוק'…" – ואיך הוא הוכיח שיש לו קבלות?! ע"י זה שהוא שומר אותן לעצמו, כמובן! זה בערך כמו הציטוט ההוא של אלון מזרחי -"אני לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד, והוכחתי את זה היום"?
2. "בעיקרון אנחנו נגד אלימות… אבל המדינה מחנכת קבוצת אנשים להיות אלימים.. כמו כלבים" – האיש מדבר על יס"מ. אני דווקא מחבב כלבים. בשם כל הכלבים, אני דורש את עלבונם!
3. "אז במיגרון יהיו אנשים עם אלות, משלנו" – האלות תשמשנה, כמובן, למטרות לא אלימות בעליל.
4. "כל אחד מכם צריך להירשם ולהיות מוכן לקריאה… למילואים… אני מזמין את כולכם לעלות לחומש… בחומש משוועים לשומרים עם כלי נשק, אקדח, רובה, מה שאפשר" – גם אלה, כמובן – לא למטרות אלימות.
5. "אם יש משהו שהוא נגד א"י, נגד תורת ישראל, אז החוק לא כל כך חשוב" – אין לי מה לומר לגבי זה. פשוט אין. המציאות עולה על כל דמיון.
סיים הסא"ל שדמי את דבריו, ועלה במקומו הרב וולפא, האיש, האגדה ודבק המגע, והרעים בקולו את הפנינים הבאות:
1. "ראש הממשלה הוא שתול של החמאס" – הלוואי עלינו. זה היה מקל על הרבה דברים. זה גם היה מסביר לא מעט.
2. "קונדוליסה רייס הכושית, יימח שמה, עושה הרבה פורענות כאן בארץ" – אני אתן למשפט הזה לדבר בעד עצמו.
אלה האנשים שמובילים את פעילות הימין. והשאלה היא ילדים, האם הייתם מסכימים ללכת אחרי "מנהיגים" כאלו?
אותו אירוע, התקיים, איך לא – בבית כנסת בעיר. אני חושש, חבריי, שאם הסיבות שנתתי כאן לא מספקות אתכם, יש "ועד להצלת העם והארץ", שמשווע למתנדבים. בעיקר כאלה שמוכנים לשמור ביום ובלילה על חומש, איפה שזה לא יהיה. או כמו שחברי הטוב י' היה אומר: יש"ע זה שם.
עבדאללה ב-BASAR
איזה כיף לכתוב שוב על אוכל לאחרונה. ובמיוחד על מסעדת בשר. ביום רביעי האחרון, אספה אותי ידידתי הטובה נ', על מנת לשפר את מצב רוחי, למסעדת בשר בתל אביב, שנראה שהיא מרבה לבקר בה. בכלל, המתחם הזה של איזור רוטשילד-יבנה-מונטיפיורי, מתאפיין בכמה מקומות לא רעים בכלל. כבר הזכרתי בעבר את לוקאס, ויש כמובן את מוזס, שיש בו את אחד ההמבורגרים הטובים בתל אביב. הפעם, נ' לקחה אותי ל-BASAR. המקום מגדיר את עצמו כמקדש לבשרים, וכחובב רציני של כל דבר שהיתה לו פעם אמא, החלטתי שבהחלט אין לי מה להפסיד. מה גם שהחברה היתה נהדרת באותו ערב, כשהצטרפו אלינו כמה חברים מהעבר.
מאחר וכבר כולם הגיעו וחיכו רק לנו (נ' היתה צריכה להגיע, חמודה שכמותה, מנס לציונה לרעננה, על מנת להביא אותי. הסיבה: אין לי רשיון בחודשיים הקרובים), וכדי להתחיל את הערב בשמחה, התחלנו בשוט של סמירנוף נקי, כדי להכין את הבטן להמשך. מה גם שזה היה על חשבון הבית, אז למה לא, בעצם..?!
מנות ראשונות שלקחנו:
פטה כבד – טוב מאוד. טעמתי טובים יותר, אבל הוא בהחלט היה טרי וטעים.
קרפצ'יו – איך אפשר בלי זה?! מ-ע-ו-ל-ה! לא מתובל מדי בבלסאמי, כמו שנוטים להגיש אותו בשנים האחרונות. אוורירי ואיכותי.
עלי גפן בנוסח הבית – טעימים מאוד. בהחלט פותחים את הרעב.
נקניקיות סרסיצה – נקניקיה בלקנית (לא נמצא תחת ההגדרה של מנה ראשונה) – מצויינת. מעט פריכה, והרבה טעם טוב.
לגבי המנות העיקריות, החלטתי הפעם לחגוג כמו שצריך, כמובן לא לפני שבעל הבית הביא לנ' עוד חיבוק ונשיקה, ולנו עוד שוטים של סמירנוף. מה אני אגיד לכם? שווה להביא את נ' איתנו.. 🙂
ומה על האוכל? לא ברור לי איך, אבל מישהו במסעדה החליט ש-600 גרם בשר (קבב, סינטה, פילה ואנטריקוט), יכול להיקרא "חגיגת בשרים ל-2 אנשים". 600 גרם ל-2 אנשים? הם במקרה מהזן של אוכלי החסה? הזמנתי את זה לעצמי. זה הגיע עם מנה קטנה של פירה בצד, ועליו בצל, שלא הרשים במיוחד. עזבתי אותו, בשביל ה"חגיגה". הרי בשביל זה הגעתי מלכתחילה.
אכן, הגיעה צלחת מלאה בכל טוב. אני לא יודע אם אכן מדובר היה ב-600 גרם, אבל המנה חוסלה כמעט עד תום (נ' עזרה בסוף, כשהבשר היה כבר קר למדי. היא תמיד עוזרת בסוף). אוקיי.. פרטים טכניים זה חשוב, אבל איך היה, תכל'ס? ככה-ככה. בשביל מקום שמגדיר את עצמו כ"מקדש לבשרים" אני מצפה שיידעו למה אני מתכוון כשאני אומר "מדיום רייר, לכיוון הרייר". להלן: מדמם. במקום זה, קיבלתי במקרה הטוב מדיום, לכיוון המדיום-וול. ורדרד, אבל לא מספיק, בלשון המעטה. הדבר היחיד שהיה סביר, ולא נפגע מהעניין, היה הקבב, שהיה פשוט מעולה. הסינטה, האנטריקוט והפילה היו מבשר לא איכותי במיוחד, וזה היה מורגש. הם היו פשוט קשים מדי. מנה כזו, בתמחור של 165 ש"ח "בלבד"? הייתי מצפה להרבה יותר.
ד"א, נראה שאני היחיד שנפגע מרמת העשייה של הבשר. סטייק סינטה שהוזמן כחצי שעה אחריי, הגיע מדמם למדי, כאשר מידת העשייה שהתבקשה היתה זהה לזו שאני הזמנתי. ככל הנראה מגוון הבשרים של ה"חגיגה" היו קצת יותר מדי לטיפול ביחד, עבור האיש בחדר האחורי. מנות אחרות היו גם הן טעימות מאוד, ואנשים נהנו מאוד. אני בכל אופן, יצאתי בהרגשה של ככה-ככה. בטח שלא הרגשה של "מקדש".
על קינוחים ויתרנו, או שלא היו – אני לא ממש זוכר.
השירות היה לא רע, מלבד אותה נפילה בעייתית למדי של ההבנה מה ההבדל בין "רייר" ל"וול", אבל יכול להיות שהאשמה היא רק במטבח. מעבר לזה – אין לי תלונות על השירות. החבר'ה שם סגרו "עלינו" את המקום בערך בחצות, וביקשו אותנו בנימוס להתפנות. הייתי קצת מופתע מהעניין – בכל זאת מדובר במסעדת בשר בתל אביב, אבל סיימנו את הארוחה, וקיבלנו עלינו את הדין.
סיכום:
חשבון: 541 ש"ח ל-5 סועדים פלוס אורחת לרגע, שרק שתתה בירה. לפני טיפ, כמובן.
אוכל: כבר אכלתי טובים מזה. עדיף ללכת ל"לוקאס", לדעתי. מה שכן – המנות הראשונות הצילו את המצב מבחינתי.
שירות: טוב עד טוב מאוד.
אווירה: יש גם באר. יש בהחלט מצב לרומנטיקה.
חניה: יש חניון של רובע העיר. לא רחוק משם. 15 שקל לשעה, או חלק ממנה. בכל זאת מדובר בתל אביב.
ציון סופי: 7.5.
BASAR
בר-מסעדה, בשרים, על האש
מונטיפיורי 29 פינת יבנה, תל אביב
טלפון: 03-5252569
פוסט פטריוטי? אני???!
בימים האחרונים יש בבלוגוספירה שטף של פוסטים פסימיים על מגרועתיה של המדינה ועל עזיבה של מדינת ישראל, לטובת מקום אחר, טוב יותר. חלקם גם כותבים מחו"ל על ביקורים קצרים שעשו כאן, וכמה רע היה להם.
תסלחו לי, אבל אולי די כבר??!!
אני יודע שחרא פה. אני חי פה. חשבתי אפילו לעוף מכאן לארה"ב לפני כמה שנים. עדיין יש בי מחשבות לקנות כרטיס טיסה לאנשהוא ופשוט להיעלם. יחד עם כל זאת – אני תמיד אחזור לפה. לפחות בינתיים.
קחו כמה נקודות למחשבה:
דבר ראשון: המדינה הזו, היא עדיין חילונית. נכון – הדתיים צוברים כוח מדי שנה. כרגע, אני לא רואה את זה הופך למהפיכה כוללת. תראו לי מחקר מדעי אחד שטוען אחרת.
שנית, היצירתיות שמתאפשרת פה לילדינו היא יוצאת דופן. נכון, זה אומר לפעמים שזה הופך אותנו למדינת קומבינה, אבל אני לא בטוח שבלי זה, תעשיית ההיי-טק או אפילו תעשיות ביולוגיות ואחרות, היו פורצות לתודעה הבינלאומית. זה קורה כמעט על בסיס שבועי. תתחילו להסתכל על מדורי הכלכלה. לעומתינו ארה"ב נראית כמו גרמניה של שנות ה-30 במאה הקודמת. הכל נעשה לפי הספר. חרגת במילימטר? תיענש. אני ממש לא מוכן לגור במקום כזה. אתם כן?
נכון – לחוץ פה. חם פה. הכל עובד כמו שוק. ובכל זאת, לא הייתי רוצה להקים משפחה באמסטרדם, או בארה"ב או בגרמניה. אין לי אפילו הסבר הגיוני לזה. זה בטוח לא עניין פטריוטי, כי אני רואה איך הממשלה הזו מתנהלת. אני גם לא ממש מאמין בעניין הזה של "עם ציוני בארץ ציונית". אני לא חושב שמי שהגה את הביטוי הזה, ידע למה הוא יוביל. לגור בחו"ל? הצעד הזה לא מפחיד אותי.
אתם יודעים מה מפחיד אותי בארץ? התקשורת (וכן – שוב התקשורת אשמה). ואני אסביר:
נכון שיש יתרון, שהכל גלוי יותר פתאום, אבל לפתוח את העיתון ולקרוא רק חרא – זה מפחיד. זו גם הצורה שבה רואים אותנו בחו"ל. נראה אתכם לא נכנסים לפראנויות, אם הכותרות הראשיות בכל העיתונים מדברות על ייאוש, התעללות, מלחמות, גניבות וכו'.
קחו את סקוטלנד, לדוגמא: על כמה מקרי זוועה קראתם בעיתונות לאחרונה? או שמעתם ברדיו? ועדיין – האם הייתם מוכנים לגדל את ילדיכם במקום ירוק ונהדר, שה"חברים" הקרובים ביותר לילד שלכם יהיו במרחק של קילומטרים (אלא אם כן אתם רוצים לגדל את מוגלי, רק עם כבשים)? השעמום הזה יגרור אלימות, בסופו של דבר. אפילו באנגליה כבר מודים בזה, שהנוער שלהם הפך והופך לבעייתי ואלים יותר מדי שנה.
צרפת טובה יותר? זו שיש בה גילויי אנטישמיות בכמויות? אוסטריה? שבה כל ביקור שלי או של הוריי היה מלווה בבעיות, מהרגע ששמעו אותנו מדברים עברית? אלה מדינות שאתה כמעט לא שומע עליהם בתקשורת, עד שאתה מחפש, ובכל זאת – גם שם הכל חרא. לא פחות מכאן. שם מתלוננים על קור, ואצלינו על חום (חוץ מבחורף, שבו אני שומע את כולם מייחלים לקיץ). מה היתרון הגדול לעזוב היום? כל העולם הרי השתגע. כולם רודפים אחרי הכסף, אלא אם אתם שייכים לשבט מסוים באפריקה, וגם שם דברים משתנים לאט לאט. וגם שם חם ומגעיל. ודיקטטורות עושות שרירים כל הזמן.
אז על מה כולכם מדברים, לעזאזל?
אפשר קצת להירגע, אנשים. לא הכל גרוע פה כל כך. אנשים שכחו שיש פה גם דברים לא רעים:
האוכל מעולה כאן! מסעדות חדשות נפתחות כל הזמן, והאוכל רק נעשה טוב יותר. מטבח ים-תיכוני, אסיאתי או כל דבר אחר שתרצו, והכל כמעט בהישג יד. אפילו תעשיית יין ובירה התחילה לשגשג פה בעשור האחרון.
כלכלה – עדיין אחת היציבות במערב. אל תזלזלו בזה. הבנקים פה לא גרועים מאלה שבחו"ל. נראה אתכם מנסים לדבר בארה"ב על מינוס, בלי לגרום לפקיד לצחוק עליכם. חבל שבארץ הבנקים לא עובדים בחינם. מה לעשות – לא מדובר בארגונים פילנטרופיים במיוחד. יש דברים שהייתי משפר בהם, אבל הם לא המייצגים של השטן בכבודו ובעצמו, כפי שהרבה מאיתנו היו רוצים לחשוב.
האמנות – על כל צורותיה – פורחת כאן. תערוכות מקומיות ובינלאומיות מגיעות לכאן כל שני וחמישי. זה שאנחנו לא רצינו לראות את לאונרד כהן – זה בגללינו – זה לא בגלל שהוא לא היה מוכן להגיע לכאן. בכל זאת – מוריסי יגיע לכאן השבוע. אחד הזמרים הגדולים של כל הזמנים. פסטיבל ירושלים מביא את מיטב הקולנוע העצמאי מכל העולם לפתחינו. פסטיבל הג'אז באילת מציג פה כבר שנים. עכשיו יש גם פסטיבל בקיסריה, וגם הרכבים קטנים בכל בית קפה בשכונה. נכון – הממשלה לא עוזרת מספיק מבחינת תקציבים, ובכל זאת – אנחנו מסתדרים. לאלה שדואגים, רוב סוגי האמנות – עדיין חילוניות.
ביטחון – נקודת תורפה קטנה כשיש לך משטרה כמו שיש לנו, וגם הרגשת הביטחון הכללית לא משהו, כי הצבא הפך לארגון מסואב וחסר תכלית. אבל שוב – אני חושב שהתקשורת רק מלבה את המצב הזה. בלי קשר לחוסר היכולת של המשטרה לתת לנו הרגשת ביטחון בסיסית, אנחנו יוצאים כמעט מדי ערב להצגות, פאבים, מסעדות, סרטים, או סתם לסיבוב הליכה/ריצה, בלי שיקרה לנו כלום. נסו את וושינגטון הבירה – שם לא תמצאו מאית מהביטחון שיש פה לתושבים. וזו בירתה של האומה החזקה בעולם! שם יש את הצד הטוב של הנהר והצד הרע של הנהר. בצד הטוב אתם יכולים להסתובב בגפכם במהלך היום. בלבד. וזה לא דבר חדש. זה נשמך שם כבר שנים (גם שיקאגו לא משהו, ד"א).
חינוך – הבעיה הרצינית ביותר פה, ללא ספק. כל מי שטוען אחרת, פשוט איבד את שפיותו. הכל מתחיל ונגמר בחינוך. זה מסוג הדברים, שאם התקשורת היתה מפמפמת יותר, על בסיס יומי, אני בטוח שהיינו מאושרים יותר. איבדנו את הערכים, ולתקשורת ולמערכת החינוך יש את האחריות המלאה על זה. אנחנו איבדנו כבר שני דורות בגלל המירוץ הבלתי נגמר הזה אחרי כסף ושררה. אני רק מקווה שאנחנו לא בדרך לאבד עוד דור. כל הדיבורים האלה על ירידה מהארץ תורמים לעניין הזה כל הזמן.
המממ… דוגמא קצרה? אני רואה כדוגמא, את ידידתי ד', שנסעה באמצע מאי האחרון לטיול של לפחות חצי שנה בארה"ב. זו הייתה הצהרתה באופן שלא משתמע לשתי פנים. חודשיים וחצי מאוחר יותר, אותה ידידה החליטה לנטוש את ארה"ב ה"נהדרת", ולחזור ולנסות את מזלה באירופה. למה? כי ארה"ב מגעילה. וזו בהחלט בחורה שיודעת להנות מהחיים. אני מאחל לה המון בהצלחה ושולח לה המון אהבה. אני עדיין מקווה שהיא תחזור לכאן.
שכחתי עוד משהו? אני בטוח שיש עוד הרבה דברים שלא ציינתי (כמו רפואה, שרבים בעולם רואים בה כמעולה, ואני נוכח כל פעם מחדש, כמה היא מזכירה לי תיאורים מהעולם השלישי. אבל מה אני יודע..?!). לשפר זה חשוב! אבל איך אנחנו אמורים לשפר, אם כל מה שאנחנו שומעים עליו זה על רופאים, מהנדסים ואלוהים יודע מה עוד, שעוזבים את הארץ? אני מאמין בלשנות מבפנים. אמרתי את זה לא אחת. אין דרך אחרת. אז די!! מספיק. לא טוב לכם – תעזרו לשנות. אם אתם מעדיפים לקטר, אז עדיף שתמשיכו את חייכם בכל אחת מהמדינות שאתם מגיעים מהן, או שפשוט תעזבו. תרגישו ווינרים כשתעשו את זה, אני בטוח! תרגישו מנצחים!
- דיסקליימר קטן: כל הכתוב בפוסט זה אינו מתייחס לאנשים שאין להם מה לעשות בארץ, בגלל עניין מקצועי או רפואי גרידא.
סיפורי משטרה
מדהים איך סיפורים כאלה נשארים חבויים במקומונים הקטנים שלנו, ולא יוצאים החוצה בקול תרועה. בשישי האחרון, התפרסמו במקומון "ידיעות השרון" כמה כתבות על משטרת ארצינו. סתם כדי להראות לכם מה החמצתם, הנה כמה דוגמאות מהשבוע האחרון:
1. תחנת כפר סבא – מפקד התחנה (רמי רז, שהתנדבתי איתו פעם במשמר האזרחי, והוא אחת הסיבות שאני מזלזל במשטרה) טוען שתושבי היישוב גן ירק טועים ומטעים, כשהם מפריחים שמועות באוויר על כך שבאחרונה יש פריצות רבות לבתים שלהם. החבר'ה בשכונה הקימו מעין משמר אזרחי עצמאי של יוצאי יחידות מובחרות, כי נמאס להם. כל סיבה אחרת, אפילו מחסור בכוח אדם, היה נשמע טוב יותר, מאשר הטענה שהתושבים מזיינים את המוח. הנתונים היבשים של המשטרה מראה שהתושבים פשוט טועים. לצערינו, הנתונים היבשים של המשטרה לא תמיד, איך לומר בעדינות, "פוגעים במטרה".
2. תחנת גלילות (שמככבת בפוסט הזה): האלימות שוברת שיאים חדשים בקרב השוטרים בתחנה. לא, זו לא טעות כתיב. שוטר "גיבור" אחד שבר לילדה בת 15 את האף, בעת חקירתה, לא לפני שהוא היכה אותה נמרצות. האיש, קצין משטרה בשם (פקד) רונן סורוקה, הורשע השבוע בעניין. הקטע הוא, שלא רק שהוא לא לבד, אלא שכל מפקדי ושוטרי התחנה מעודדים אותו ואת התנהגותו. מפקד התחנה, סנ"צ שמעון לביא סירב להגיב לידיה. המפקד הקודם, לעומת זאת, סנ"צ יצחק גטניו, מצוטט בראיון כך: "מי שמכיר את הסיטואציה של מעצר אדם, יודע שזה קשה מאוד. כל הגוף שלך מלא באדרנלין ולפעמים שוטרים מאבדים את עצמם. גם הפושעים עושים פרובוקציות. הם מקללים את השוטרים ומתגרים בהם כדי שאלו יתלהמו ויתקיפו אותם בחזרה… היו לי מספר מקרים של שוטרים שתפסתי ואמרתי להם 'תירגע'. אני תמיד גם אומר להם 'אל תדאג, אנחנו נשמור לך אמונים, נגן עליך ונלווה אותך'…. גם את סורוקה אנחנו נלווה עד הסוף. הוא היה קצין מצוין. פשוט איבדנו אותו בנקודות מסוימות". יש לציין, ש"נקודות מסוימות" הן 15 תלונות שכבר הוגשו נגד הקצין סורוקה בגין אלימות בעבר. רס"ר מוטי אברמוביץ' מהתחנה ועוד 4 שוטרי תחנת גלילות נשלחו כבר למאסר בזמן האחרון בגין אלימות מיותרת. כמובן, כולם היו "שוטרים מצוינים שנעשה להם עוול", לדברי חבריהם.
אנקדוטה קטנה מהתחנה הזו: לפני כמה שנים, יצא לי להגיע לשם עם ידידתי ר', שהתגוררה בהרצליה בזמנו. בעלה לשעבר, בחור פרסי עם אינטליגנציה של שטיח, הפר צווי הרחקה של בתי משפט, והיה דופק לה על הדלת בלילות, עוקב אחריה ואחרי ילדיה, ומפיץ עליה שקרים בכל מקום, גם בפני ילדיה (דבר שהוא עדיין עושה). בזמנו הוא גם לא הסכים בכלל לתת לה גט. אחרי שהייתי עד לכך ולפחד שלה לאורך זמן, הגענו, היא ואני, עם צו בית המשפט לתחנת גלילות. עזבו את היחס המחפיר שקיבלנו. לזה ציפיתי. לא ציפיתי לזה שהשוטרת שקיבלה את התלונה, כבר קיבלה תלונות מר' בעבר, לא עשתה עם זה כלום, אלא הפעם הגדילה לעשות, צעקה על ר' ואיימה להכניס את ר' למעצר אם היא לא תפסיק להתלונן. אני נאלץ להזכיר לכם: ר' היתה הצד המוכה בסיפור הזה. מאז, המונח "הכתובת היתה על הקיר" מהדהד לי בראש. "לא ידענו, לא היו סימנים", הוא לא תירוץ שאני מקבל מהמשטרה. זה בולשיט אחד גדול.
3. שוב משטרת גלילות: מתברר שמפקד התחנה, סנ"צ שלמה לביא בהחלט כן יודע לדבר כשהוא רוצה. לראיה: הישיבה עם ראשי הערים בשרון (איציק רוכברגר ויעל גרמן, ראשי הרשויות של רמת השרון והרצליה בהתאמה) בשבוע האחרון. האיש טוען, בלי למצמץ, ששכונת מורשה ברמת השרון הפכה ל"סדום ועמורה", שיש משפחות בדואיות שהשתלטו על אתרי בנייה ומנהלות עסק של פרוטקשן, ע"י הצבת שומרים באתרים אחרי שעות הפעילות. אם בעלי האתר מתנגדים, האתר נבזז ונגרמים נזקים למבנים. מה עושה המשטרה? פונה לעזרה מראשי הרשויות… לא רק זה – מתברר שסנ"צ לביא מבקש לוודא שלא יינתנו היתרי בנייה לחברות שלהן יש שומרים בעלי עבר פלילי, באתרי הבניה. ושוב – את זה הוא מבקש מראשי הרשויות ליישם, בניגוד לחוק!
שימו לב לציטוט מפי המפקד הנערץ באיזורינו: "אני יכול להבטיח לכם, שאני, ביחד עם האנשים שלי, עושים הכל על מנת לחזק את תחושת הביטחון של הציבור". החיזוק הזה כנראה מתבטא בלהכניס מכות לנערות בנות 15, ולהכניס נשים מוכות למעצר. אני מרגיש מוגן יותר מרגע לרגע.
נטל
ככה אני מרגיש בימים האחרונים. נכון – כתבתי כמה פוסטים אופטימיים, אבל זה רק כדי לנסות להסיח את דעתי.
ביום שישי האחרון, הגיעו מים עד נפש. זוגתי, שתוסכלה ע"י הכאבים שלי, החליטה לקום וללכת. אני לא יכול שלא להבין אותה. אני נמצא בדיכאון לא פשוט בזמן האחרון. אני בן 34 כמעט, חי עם ההורים, ללא עבודה בחצי השנה האחרונה, מתחיל עוד תואר ראשון בקרוב, כדי לתת לעתיד שלי סיכוי טוב יותר, אבל לא יודע מה לעשות עם עצמי בינתיים. בנוסף לכל זה, אתמול נאלצתי להפקיד את הרשיון שלי בידי בית המשפט בפתח תקווה, למשך החודשיים הקרובים. אם הייתי בתל אביב, אולי, הייתי יכול לפגוש את חבריי לעתים קרובות יותר, אבל אני חי ברעננה. ואני לא מרגיש שאני יכול כרגע לתת שום דבר מעצמי. לא לחברים, לא למשפחה ולא לבחורה פוטנציאלית. אני לא יודע על מה חשבתי, כשחשבתי שאני יכול. כרגע אני בעיקר מרגיש כמו נטל על העולם.
כמה שאני לא אדם מאמין, אני מתפלל בבכי לאלוהיי, שיחזיר לי את החיים כפי שהיו לפני שנתיים, או שלפחות ייקח את אלה הנוכחיים.
אתם יכולים להירגע. אני לא מאלה שמסוגלים לפגוע בעצמם. לא מאמין שזה עניין של אומץ או משהו כזה – אני פשוט לא מסוגל. אבל אני מרגיש כמו נטל. עכשיו אני אצטרך לשנות את לוח הזמנים של ההורים שלי כד שיסיעו אותי ממקום למקום, כנ"ל לגבי חברים. אני לא יכול לצפות שייקחו אותי. אני גם לא מסוגל לנסוע במוניות בגלל הכסף שאין, ונסיעה באוטובוס גורמת לי לבחילה וכאבים עזים (נראה שנהגי אוטובוס ממש אוהבים ומחפשים להכנס לכל בור אפשרי בכביש). אז מה עושים? כן – אני מקטר. לא מתאים לכם? תעבור לפוסט הבא. אולי שם יהיה חיוך.
כרגע אני חלש. במובן מסוים זה מבחירה. אין לי כוח לקום ולסדר דמי אבטלה. אין לי כוח לקום ולסדר החזרי מס שמגיעים לי. אני יודע שאני יכול לקבל אחוזי נכות מביטוח לאומי. לא עשיתי שום דבר אמיתי בעניין הזה בחצי השנה האחרונה. פשוט אין לי כוח ואין לי רצון. אני מתכנס בתוך עצמי, בוכה מכל דבר כמעט, ולאורך היום אני נמצא במיטה, בוהה בספר או בתקרה. הזוגיות היתה איזושהי נקודת אור בשגרה של שלושת החודשים האחרונים. נקודת האור הזו נמחקה לבלי שוב. עכשיו אני מרגיש שאני מרחף באיזה ריק. בא לי להקיא כל הזמן, אבל במקום זה אני רק יורק. בא לי למצוא פתרונות לחרא הזה, אבל במקום זה אני רק בוכה. בעיקר נמאס לי. מסביבי, ההורים שלי מנסים לעודד אותי עם קלישאות, שגורמות לי לרצות להטיח את הראשון בקיר (את שלי או את שלהם, זה לא ממש משנה). הסיבה היחידה שאני לא עושה את זה, היא בגלל שאני לא טיפוס אלים. בגלל השנאה הזו לאלימות מכל סוג. מה שכן – זה שואב ממני אנרגיות בצורה שלא תיאמן.
אני רוצה להיות חלש כרגע. ונמאס לי להתנצל על זה בפני כולם. שנתיים שאני מתנצל. לא רוצה יותר. תמיד פחדתי להיות לבד, להתמודד לבד, והנה – אין לי ברירה. כולם יכולים לומר כמה הם נמצאים שם בשבילי, אבל מי שלא עובר את הכאבים האלה, ביחד עם הבדידות הזו וחוסר המעש, לא יכול להבין. בגיל 34 כבר ציפיתי להקים משפחה. ציפיתי שיהיה לי עתיד מוגדר בצורה טובה יותר. שתהיה איזושהי תכנית. אבל אין כלום. אני מרגיש לבד, ובעיקר מרגיש נטל על כולם. הלוואי והיה לי אכפת מספיק מכדי להפסיק לבכות ולהתחיל לעשות משהו לגבי חלק מהדברים. אז הפסקתי לקחת חלק מהתרופות, ואני מנסה להתחיל עם אחרות, לראות אולי אלה תעזורנה לי. לא שאני מקווה לניסים, אבל תקווה זה כל מה שנותר לי כרגע.
אני לא יודע למה אני כותב על כל זה. בטח חלק מהחברים שלי יגידו לי שזה לא טוב. שזה יעלה בחיפוש של מעסיקים פוטנציאליים בגוגל. אולי לפני כמה חודשים זה היה אכפת לי.
עבדאללה ב”דרבי”
אחרי חופשה לא קצרה, עבדאללה חוזר ובגדול: הלך עבדכם הנאמן לבדוק את מסעדת "דרבי – בר דגים" במרינה, ולו בכדי לבדוק שהכל בסדר ושום דבר לא מורעל, חס וחלילה…
הזמנו מקום מבעוד מועד (יומיים לפני כן) ל-6 אנשים לשעה 13:00, וביקשנו לשמור לנו את אחת הספות בקומה הראשונה באופן חד משמעי, היות ועבדאללה לא מצטיין בישיבה נוחה על כיסאות עץ וסבתו לא משהו בעלייה במדרגות. הובטח לנו שלא תהיה שום בעיה. אתם רוצים לנחש איך זה המשיך? הגענו, וכמובן כל הספות היו תפוסות, רק לאחר התעקשות (ותגובה של המארחת ש"אין דבר כזה להזמין את הספות". מעניין, יכולתי להישבע שהבטיחו לי שאין בעיה), גורשו זוג סועדים שעוד לא התחילו לאכול. אין לי ייסורי מצפון בקטע הזה.
דבר ראשון, כשאתה נכנס ל"דרבי", לאגף הממוזג (זה שאינו יושב באוויר המגעיל של המרינה בקיץ הישראלי), אתה שם לב שהמסעדה מפוצצת. זה כבר סימן טוב. סימן פחות טוב, הוא שאתה מחכה לפחות רבע שעה עד שמישהו מתייחס אליך, מה שאומר – שלמרות צוות המלצרים הגדול – עדיין אין מספיק כאלה. זה גם ניכר בהמשך הארוחה. כל הזמנה/פעולה לוקחת לפחות רבע שעה, וזה כולל המתנה לדברים הקטנים ביותר (מלבד כוס עם קרח, שהגיעה מהר מאוד בכל פעם, ושהרביתי לבקש בגלל ההתמכרות שלי ובגלל בחילות חוזרות ונשנות באותו יום). זה לא אומר שהמלצרים לא בסדר. הם עבדו קשה מאוד (אנחנו גם קצת שיגענו אותם – זו המשפחה הפולנית שלי…), אבל בעומס הקיים במסעדה בשעה הזו, קשה מאוד לתפקד. המלצרים כולם לא נחו לשנייה. אולי כדאי להביא את העניין לתשומת ליבו של בעל הבית.
השתייה, שכללה הרבה סאן פלגרינו, קנקני לימונדה, וגם בקבוק יין צרפתי אחד (שבלי) שהובא מהבית, הרוותה את צמאונינו. טוב לציין את השמפניירה מלאת הקרח, שמביאים לסועדים באופן כמעט אוטומטי. סבתא-עבדאללה התגעגעה לבירה. חצי ליטר של טובורג מהחבית פתר את הבעיה הזו.
המנות הראשונות, כלומר סלטים רבים, הגיעו לשולחן: כרוביות מטוגנות בפירורי לחם, חצילים כנ"ל, טחינה, דג מלוח, איקרה עם בצל, סלט ירקות, סלט בורגול, סלק, סלט כרוב ועוד מיני מטעמים. מכל אלה שציינתי, אלה שניסיתי ואהבתי היו הדג המלוח, הטחינה וסלט הבורגול, בעיקר. הבעיה הגדולה הייתה באגף הלחם. אמנם הוא היה טרי וחם וטעים, אבל להביא 3 פרוסות ל-6 אנשים זה קצת, איך לומר – מעט מדי…
כדי למלא מחדש את הצלוחיות, חיכינו לא מעט זמן, אבל בשלב כלשהו זה התחיל לרוץ, אחרי שהחבר'ה הבינו שאנחנו אוהבים מנות ראשונות. כמובן, זה לא גרע מהמנות העיקריות שהזמנו.
המנות העיקריות, אחרי מנוחה של כחצי שעה מהמנות הראשונות, היו:
שרימפס ברוטב שום וחמה – מצוינים. חבל שיש רק כ-10 חתיכות במנה הזו. המחיר שלה לא מוצדק לטעמי.
ראשי קלאמרי – מעולים! מטוגנים עם פירורי לחם, מנה גדולה וטעימה להחריד. מומלצת בחום! אבו-עבדאללה צדק כשהוא הזמין את זה.
אנטריקוט – תעשו לי טובה, הגענו למסעדת דגים. אנטריקוט?? אפילו לא ניסיתי, אבל מהצבע שלו יכולתי לראות שהוא עשוי מדי. מצד שני – זה שהזמין אותו, רצה אותו ככה, ישמור השם!
מושט – חצי/חצי – כלומר חצי גריל, חצי טיגון. דג יפה, מושקע, גדול וטעים. בעלת היומולדת ליקקה את האצבעות.
חצי מנה שרימפס טמפורה / חצי סרטני חוף – החלטה נבונה ביותר של אום-עבדאללה. 4 חתיכות שרימפס טמפורה, 3-4 סרטנים. לא זול, אבל שווה.
פלטת פירות ים – המנה האהובה על עבדאללה כבר זמן רב. הכל יש בה: שרימפס, קלאמרי, מולים, קוקי סן-ז'אק, סרטני חוף וכל זה – ברוטב של שום וחמאה. כמו שנאמר: איי קארארמבה!!!
למרות שכבר יכולתם לספור 6 מנות ל-6 סועדים, גם המלצרים התבלבלו קצת כשהזמנו מנה שביעית, של ברבוניות (בגודל בינוני). אבל אל דאגה – היא נועדה לשמח את קיבתה של סבתא של עבדאללה בימים הקרובים.
כל המנות שהוזמנו (מלבד האנטריקוט), היו מעולות. אני רוצה לציין לשבח במיוחד את פלטת פירות הים המאוד נדיבה ואת מנת ראשי הקלאמרי.
ועכשיו לקינוחים, אחרי עוד 40 דקות של המתנה לפינוי השולחן (ולאחר שכבר שאלו אותנו מספר פעמים אם אפשר לפנות והשבנו בחיוב), הגיע הרגע לקינוחים. המבחר הוא לא גדול במיוחד, אבל קולע בול: אבטיח, קרם אינגלז, קרם ברולה, בר שוקולד-אגוזים, חצי עיגול של שוקולד מריר מרוכז וגם טריו מוס-שוקולד ללא סוכר(!!!). הקינוח האחרון כבר היה קיים פעם במסעדה, ולתקופה מסוימת הוא הוצא מהתפריט. כמה שמחתי לראות אותו שוב. הצינים שבכם יאמרו בטח שמוס שוקולוד ללא סוכר, נשמע דוחה למדי. אז הרשו לי לתקן אתכם. הוא מעולה! גם העיצוב, גם הטעם – קינוח מנצח!
הקינוחים האחרים שהוזמנו היו, היו קרם ברולה (הוא הגיע עם פירות יער ורוטב פירות יער בצד), בר שוקולד-אגוזים וחצי-כדור שוקולד מריר. יחד איתו הובאו גם אספרסו ותה עם נענע כדי לסיים את הארוחה. אני אכלתי רק את הטריו, כך שמלבד מבטם המזוגג של המשפחה, אני לא יכול לשפוט. בואו רק נאמר שלא נשאר דבר על הצלחות.
סיכום:
החשבון: לא נורא בכלל – 919 ש"ח ל-6 סועדים עם 7 מנות עיקריות (לפני טיפ של 150 ש"ח נוספים), לראשונה, עיקרית וקינוח, ולשתייה מרובה, בעיקר בגלל החום המעיק.
האוכל: מצויין. לכל אורך הדרך.
האווירה: שבת בצהריים. המון רעש, וקצת תינוקות צווחים. קהל היעד הוא משפחות. רומנטיקה אפשרית, אך אולי כדאי לבנות עליה באמצע השבוע בערב, כשקצת פחות עמוס.
שירות: מצויין, אבל חסרים מלצרים. זה פגע קצת בציון הסופי.
חניה: קיימת, אבל שאלוהים ישמור! מי בנה את החניון בארנה? עיוור? גם מחניק בו, גם הכניסה והיציאה ממנו הם סיוט, וגם כמות המעליות (שתיים, שאחת מהן נתקעה כל הזמן) הן אבסורדיות. רק להכנס אליהן ולרדת בהן לקח לנו 25 דקות!
ציון סופי: 9.
דרבי בר דגים
קניון ארנה, הרצליה
טלפון: 09-9511818, 09-9508383
המומחים לקריאה בתווי פנים
לא ידעתי לאיזו תווית אני צריך בכלל לשייך את הכתבה הבאה, אבל בעזרת גרביל, החלטתי ללכת על "הומור". אין לי שום דרך אחרת לתאר את זה ("היום בעולם הטכנולוגיה", או "העתיד הטכנולוגי" נראו לי קצת מוזרים מדי). אני ממליץ בחום לקרוא את הכתבה לפני שאתם ממשיכים לקרוא את הפוסט הזה.
שימו לב בבקשה לקטע בכתבה של הקריאה בכף הרגל, שעדיין לא מיושמת לצורכי השמה..
אני חושב על תסריט הראיון הבא:
מומחה: "שלום".
מועמד: "שלום".
מומחה: "חלוץ בבקשה את הנעל, הורד את הגרב, ושים את כף הרגל שלך על השולחן, בבקשה".
מועמד: "מה??? אתה רציני??"
מומחה (רושם): "מועמד לא מקבל מרות בצורה סבירה. אפשרית גם בעיה בעבודת צוות".
חדשות מעולם הפיברו
אפשר היה לגמור את הפוסט הזה במשפט אחד: "חדשות מעולם הפיברו? – אין כאלה". אבל זה פשוט לא נכון. לפחות לא לגביי. במוצ"ש האחרון "ביליתי" במשך כשעתיים וחצי אצל רופא פרטי, שאבחן אצלי את המחלה לפני כשנה וחצי. החלטתי לחזור אליו לביקור, בעיקר בגלל שחלה החמרה במצבי בחודשים האחרונים. הכאבים מתגברים, כמות התרופות שאני צורך עולה או מתחלפת על בסיס חודשי, ללא מזור אמיתי. מאחר ואני יודע כמה האיש הוא רופא מהמעלה הראשונה, החלטתי לעשות קצת סדר בתרופות שלי, וזו היתה גם הזדמנות להעלות כל מיני שאלות שנותרו ללא מענה בחצי השנה האחרונה.
דבר ראשון – התברר שתרופות מסוימות שניתנו לי ע"י רופאה מסוימת (אני לא אזכיר שמות), גרמו לי יותר נזק מאשר עזרו. המינונים שהיא רשמה לי היו גבוהים בהרבה ממה שנהוג לתת, או במילים אחרות – היא לא ממש ידעה מה היא עושה, ובמקום זה עשתה קצת ניסויים עליי. בפעם האחרונה שראיתי אותה, לפני שבוע וחצי, שאלתי אותה אם כדאי להמשיך עם הסימבלתה היקרה, שלא נראית שעוזרת לי, ותשובתה היתה: "אין לי מושג. אני לא מכירה את התרופות לטיפול בפיברו". הייתי בהלם! שנה וחצי אני מטופל אצלה ו"אין לה מושג"??? והיא נזכרה לומר לי את זה במקרה רק עכשיו??? מדהים. בכל מקרה, בעצתו של הרופא, החלטתי להעיף אותה לכל הרוחות. אמנם טיפולים מסובסדים מסוג אחר תלויים במעקב שלה, אבל נראה שאני פשוט אלך, אשב אצלה ולא אבצע שום דבר שהיא אומרת מעתה. זה נראה כמו הפיתרון האולטימטיבי. אני לא אוהב לשקר, אבל אני גם לא אוהב שעושים עליי ניסויים כמו איזה עכבר מעבדה.
דבר שני – הוחלט על הפסקה של לקיחת סימבלתה, ומעבר ל-Lyrica, שנחשבת תרופה טובה יותר. מחירה אמנם גבוה לא פחות מזה של הסימבלתה, אבל במכתב שרשם לי הרופא, הוא המליץ שהקופה תממן לי את זה. רופאת המשפחה שלי חושבת שיש סיכוי לא רע שזה יקרה, והתחלנו כבר בפרוצדורה לקבלת אישור.
הלאה – בגלל הכאבים שהתגברו לאחרונה, ולאחר בדיקה במרפאה של הרופא, יש חשש מסוים לדלקת פרקים. זה אומר שאני אצטרך לקחת קורטיזון, אבל בגלל שאני גם סכרתי, זו תרופה מסוכנת למדי, ולכן ההמלצה של הרופא היתה לקבל את התרופה הזו תוך כדי אישפוז של כמה ימים. כאשר ביקרתי אצל רופאת המשפחה שלי, הופתעתי מאוד לשמוע, שיש מצב שביה"ח לא יקבל אותי, בגלל שזו, ואני מצטט: "עבודת טכנאות". ואני לתומי חשבתי שבתי חולים נמצאים כדי להציל חיים. המממ… אולי כדאי שאני אחכה שהסוכר שלי יגיע לגבהים מטורפים ורק אז אגיע לביה"ח. מתברר שאני צריך לגסוס כדי לקבל טיפול. ומה בינתיים? אני מחכה לשמוע מאיזו ראומטולוגית של הקופה, שאולי תסכים לראות אותי ולתת לי את האפשרות לקבל את הטיפול הנחוץ בבי"ח כלשהו. בחיים לא חשבתי שאני אצטרך להתחנן להכנס לבית חולים. תמיד רציתי רק לצאת משם. אבסורדי להחריד.
עכשיו לפחות יש איזו דרך פעולה חדשה. יש כמה בדיקות (EMG לגפיים תחתונות ו-EEG לפעילות חשמלית של המוח) וכמה רעיונות להמשך טיפול, שאני מקווה שיעבדו. רופא הפיברו שמטפל בי בדר"כ (ד"ר אבלין), נסע לארה"ב להשתלמות בפיברו (אלא מה?!) למשך חצי שנה. אבל בכל מקרה אני לא בטוח כמה הוא עזר לי. הוא זה שהפנה אותי כל פעם לאותה רופאה שנתנה לי תרופות מסוכנות.
זה נראה שכל מה שנכתב כאן, מראה על ייאוש מסוים, אבל אני חייב לציין שאחרי הפגישה עם הרופא הפרטי, דווקא יצאתי אופטימי מאוד.
אף על פי שרופאת המשפחה שלי לא אוהבת שאני הולך לכל כך הרבה רופאים, כהגדרתה (מה אני אמור לעשות, שהרופאים שאני הולך אליהם לא יודעים על מה לעזאזל אני מדבר? אני לא רופא! אני לא עברתי את ההכשרה שלהם!), לפחות עכשיו יש איזו סיבה קלה לחשוב על עתיד חיובי יותר.
