האשפוז – הסיפור שאינו נגמר (אולי בעצם כן)
השמחה היתה מוקדמת מדי. כבר הייתי בטוח שאחרי העדכונים של אתמול, היום יתחיל יום חדש, ובו סיכויים חדשים לראות ולהבין מה קורה לגוף שלי בתקופה האחרונה. כמו בכל המקרים בחודשיים, האחרונים, גם היום התבדיתי. זה התחיל בכך, שד"ר עדי בארי ממחלקה פנימית ו' בתל השומר, ביקשה שנגיע "קצת לפני 7:30 בבוקר, כדי לקצר זמן ניירת". הגענו ב-7:15. ד"ר בארי לא. היא הגיעה ב-8:00 בערך. כבר סימן טוב לבאות. מכאן, נתנו לאבא שלי לרוץ למטה למיון, כדי לארגן את מה שמכונה "המדבקות", להלן סידור עניין הקבלה לבית החולים. מעניין שלא היה להם זמן להרים טלפון לעשות את זה הבוקר או אתמול.
השלב הבא: ד"ר בארי החליטה שהיא שולחת אותנו למרפאות עיניים להמשך טיפול. גם את זה לא יכלו לספר לנו אתמול, מתברר. העניין הוא, שבניין מרפאות העיניים קרוב יותר לחניה, שממנה באנו שעה קודם לכן. המרחוק מהמחלקה לחניה: כחצי ק"מ. במצבי – לא בדיוק גן עדן, בלשון המעטה. ואני גם לתומי חשבתי בכלל שאני תחת אשפוז, כפי שהיא הבטיחה. כל זה כבר גרר צעקות. ההורים שלי התחילו להתעצבן, כי ד"ר בארי החליטה להתעלם מאיתנו ולהתחיל את הביקור רופאים שלה, אחרי שהיא בעצמה איחרה להגיע הבוקר. אמא שלי ביקשה חדבר עם פרופ' ליבנה. היפנו אותה למזכירה שלו. המזכירה מצידה, הודיעה לנו שפרופ' ליבנה אינו מקבל פציינטים או קרובי משפחה שלהם, אלא רק אחרי שהוא מעיין בתיק הרפואי ומחליט אם בכלל מתאים לו לעשות את זה. מי אמר "הסגן של אלוהים" ולא קיבל..?!
אחרי עוד קצת צעקות, החלטנו להתפצל. אמא שלי תמשיך לעשות "רעש" במחלקה עד שהיא תגרום לפרופ' היקר להחליט ש"כדאי" לו לפגוש אותי, ואבא שלי ואני, בעזרתם האדיבה של הנהגים השייכים לביה"ח, נועבר לחדר ניתוח של מרפאות העיניים. איך שהגענו לשם, הבנו שהגענו לעולם אחר. הכל היה נקי מאוד, מסודר מאוד. היחס היה נהדר, ואפילו פגשתי שם חבר מהתיכון, שהתברר שהוא מנתח שם (ועדיין – לשמחתי הוא לא המנתח שלי.. סיפור ארוך ולא ממש רלוונטי). כן שמחתי לדעת, שהמנתח שלי הוא פרופ' רוזנר. איש נחמד מאוד, רגוע, שליו, אחד שאתה רואה שאתה יכול לסמוך עליו.
אם לרגע חשבתם שכאן הסתיימו הבעיות, כמובן שאתם טועים. איפה שהסיפור יכול להסתבך – הוא מסתבך. פרופ' רוזנר לא הצליח למצוא את העורק/דופק שלי במוח. ולא שהוא לא ניסה. בשני הצדדים. בסוף, הוא נאלץ לתת לי 5 זריקות הרדמה מקומיות, הישר אל תוך חלקו העליון של המצח, וללכת "על בליינד". לקיחת הביופסיה, פרוצדורה שהיתה אמורה לקחת לא יותר מרבע שעה, הסתבכה עכשיו, והפכה לניתוח של בערך שעה וחצי. במהלכה הפרופ' הרחיב שוב ושוב את התפר שלי במצח בנסיון למצוא את העורק. לבסוף, הוא גם הצליח. מתברר שהעורקים אצלי במוח מתחבאים טוב-טוב. זה אומר, שכרגע יש לי תחבושת שמחסה לי את כל הצד הימני של המצח עד האוזן, כאבים לא קלים במקום שבו חתכו אותי, ושבו ההרדמה כבר פגה עד עתה, ושתהיה לי צלקת יפה של 5 תפרים לרוחב המצח.
קצת אחרי השעה 11:00 התחלנו לשים את פעמינו בחזרה לפנימית, שוב בעזרתם של נהגי בית החולים. את התשובות לביופסיה, מתברר, נקבל רק בעוד שבועיים. את התפרים אני אוריד בעוד שבוע עד 10 ימים. בפנימית, למרות שאמא שלי היתה בטוחה שהיא נחלה תבוסה מול הפרופ' ליבנה הנכבד, דווקא התחלנו לקבל יחס, ודי מיד התקבלנו ע"י ד"ר בארי ופרופ' ליבנה. פרופ' ליבנה התחיל לחקור אותי (כמובן שמכתב השחרור שלי לא היה ממש מדויק.. ) על כל ההיסטוריה, ולבסוף החליט ש… הבעיה היא בפיברומיאלגיה. שוב – אין ולו אבחנה אחת אחרת. אין עדיין הוכחה בדמותה של תוצאת הביופסיה, ולכן שוב הם מסרבים לאשפז אותי ולתת לי טיפול תרופתי, שלא לצורך. האמת – אני לא לגמרי מאשים אותם. מה ניתן לעשות לגבי זה? "להמשיך להלחם במחלה", לפי דבריו של הפרופ'. "איך בדיוק?" שאלתי. "אין לי מושג", ענה. וזהו. המתנו עוד שלוש שעות בערך למכתב השחרור, ושוב נשארתי לבד עם החרא הזה. עכשיו אני מתוסכל שוב. אני כבר לא יודע מה עדיף היה: להבין שיש מחלה כלשהי, שאפשר לטפל בה, או לשמוח שאין לי שום דבר חדש, אלא "רק" החמרה במחלה ה"רגילה", שאיתה אני צריך להתמודד לבד, בלי לדעת איך.
בקיצור – אני בבלבלות מטורפות עכשיו. אין לי מושג מה לעשות עם כל המידע ה"ישן-חדש" הזה. אין לי ספק שהכאבים החמירו. אין לי ספק שאני לא מצליח להתמודד עם מה שעובר עליי בעצמי. אין לי גם ספק שכלכלית, אני לא מסוגל לעמוד בניסויים שעברתי על הגוף שלי, לפני שנה וחצי, מחדש (אני מדבר, כמובן, על מציאת פסיכולוג/ית חדש/ה, נסיונות טיפוליים חדשים וכו'). ולא רק כלכלית. נחשו באיזה מושג פרופ' ליבנה השתמש כדי להסביר לי מה הצעד הבא..? אכן.. "בקהילה". תחזור לראומטולוגים בקהילה. אותם אלה, שלא יודעים לעזאזל מה קורה לי, ושמבחינתם אני יכול לסבול ככה עד שהגהינום יקפא. יאפ. "הקהילה". כמה טוב לחזור לשם…
ד”ר קוואק ומר הייד
בעקבות המלצה של אחת מחברותיהם של הוריי, הלכנו הערב לשמוע דעה נוספת לגבי המצב הפיסי שלי, ממה שאני מכנה קוואק-ד"ר.
הגדרה: קוואק-ד"ר הוא כינוי, מבחינתי, לרופא שעשה את שלו בתחום התמחות מסוים, עשה לעצמו שם, לפעמים אפילו קיבל פרופסורה, ועכשיו נמאס לו לעבוד קשה, אז בשביל אלפייה הוא ישאל אותך את כל השאלות הנכונות, יסתכל בניירת שהבאת וסידרת בבית כלאחר כבוד, הוא אפילו אולי יעשה לך איזו בדיקונת לצורך הפרוטוקול, יראה שהוא משקיע בך את זמנו ומרצו, ובסוף יגיד לך שהכל תלוי, בעצם, בך.
זה מה שעברתי לפני שעה וחצי במשרדו של פרופ' משה גרטי, פנימאי בעל שם, מבי"ח בילינסון. הסיבה שהלכתי אליו הערב, היא לשמוע אם יש לו רעיונות משכילים, לשאלה: "מה לעזאזל קורה עם הגוף שלי בזמן האחרון?", רגע לפני שאני מתאשפז מחר. קיוויתי גם לשמוע מה הוא חושב על דעתם של רופאים אחרים (למרות שזה היה די צפוי. הוא לא ממש התייחס אליהם) ועל הבדיקות שאני צפוי לעבור במחלקה הפנימית של תל השומר מחר בבוקר ובימים הקרובים.
אז נכון, אני חייב להודות ש –
הוא הקשיב לתיאור הראשוני, הקר והמנותח שלי לכל מה שקרה לי בשנתיים האחרונות, שעשיתי אותו מקוצר במיוחד (לא יותר מ-15-20 דקות).
הוא דפדף בקלסר שהבאתי ובניירת. הוא לא ממש קרא את הכל כמובן, אבל גם לא נראה שהוא התעכב יתר על המידה על מכתבים מהעת האחרונה. כמו שתיארתי, המילה הנכונה פה, היא: דפדף.
הוא שאל את כל השאלות הנכונות: פרטים כלליים, הסטוריה של מחלות, טיפולים (תרופתיים ואלטרנטיביים) וכן על טראומות נפשיות.
אני חייב לעצור פה לרגע, כמנהגי, לצורך מאמר מוסגר קל: אני הראשון שתומך בקשר החד משמעי והבלתי ניתן להפרדה, בין גוף לנפש. אני מאמין בזה בכל ליבי ומאודי, ולכן גם עושה את כל המאמצים על מנת לטפל בנפש שלי, ובטראומות שעברתי. אני גם שמח שרופאים בשנים האחרונות התחילו להבין סוף סוף את הקשר הזה. יחד עם זאת, לא הגעתי לפרופ' גרטי כדי לשמוע את התגובה "נו, באמת. בטח שיכולת!", לתיאור שלי של התקף הכאבים המטורף שעברתי אתמול אחרי הצהריים בביתי, שבו לא הצלחתי להעביר את עצמי מהמיטה לכיסא, כדי לגלגל את עצמי לדלת ולבקש עזרה.
האיש הצליח להביא לי את הסעיף. לא ביקשתי ממנו פתרונות קסם. לא ביקשתי שיפתור לי את כל טראומות הילדות שלי. את זה אני עושה בעזרת הפסיכולוגית שלי, צעד אחרי צעד, ללא עידודו או היכרות מוקדמת עם הקוואק-ד"ר ה"נכבד". כן ביקשתי, להבדיל, להבין מה זה אומר תוצאה 52 בבדיקת שקיעת דם, ולהבין מה זה אומר שהיא "לא תקינה". כן ביקשתי, להבין למה לעזאזל יש לי מכות חשמל מטורפות בראש בחודשיים האחרונים. את התשובות לאלה לא קיבלתי. מה שכן קיבלתי, היתה הרצאה שלמה מפיו של הקוואק-ד"ר, על כמה שאני מרים פה בעצם מחזה, שהשחקנים בו בעצם הם כולם קורבנות: אני הקורבן הראשי, שגורר אחריי את כל שאר בני משפחתי, שמרגישים קורבן בגללי. על הדרך הוא גם טען ש-FMS הוא דבר שלא באמת קיים (אני בטוח שכמה ראומטולוגים ועוד הרבה חולים וחולות יחלקו על דעתו בעניין הזה) – זהו שם מומצא לכאבים שאין להם הסבר.
המסקנה הסופית של הר קוואק-ד"ר: הכאבים אכן קיימים. זה אמיתי. זה מוחשי. עכשיו זו בעיה שלך. הפתרון נמצא בידיך. הוא ניסה אפילו להמחיש את זה באמצעות חותמת הגומי שלו, שהוא ניסה לדמות לה צורה של "שדון" (לא בהצלחה גדולה מדי, אני חייב להודות), שהולך וגדל בראש שלי, ושהוא-הוא משפיע על הכאבים שלי. אני חייב (!!!) לשנות את המצב הזה. זה נתון בידיי בלבד! הוא אפילו נתן דוגמאות מהתנ"ך וציטוטים מהתלמוד לצורך זה ("הבעיה קבועה, והרשות נתונה" או משהו כזה), וסיפר איך כל מיני יפנים קטועי גפיים תחתונות עוקפים אותו בסקי, על מנת להראות לי שהכל אפשרי (מעולם לא טענתי שאני איזה לאנס ארמסטרונג עם אשך בודד שמתיימר לנצח את הטור-דה-פראנס). הוא תיאר אותם כ"צלליות קטנות" שעברו על פניו (ד"א, הוא גם החליט שככל הנראה הצעדים שאני עושה עם הפסיכולוגית שלי לא מתאימים לקצב הרצוי, ולכן יש סכנה גדולה שמצבי יחמיר. מאוד מעודד).
הבעיה הגדולה ולצערי, גם הפחות מצחיקה בסיפור הזה, היא: הוא הצליח לשכנע את ההורים שלי. הם אשכרה חושבים שהאיש חכם. וכל מה שהיה לי להגיד בתגובה זה: פחחחחח….
ניסית "לשבור" לו את התיאוריה הקטנה והבלתי מזיקה שלו (חוץ מלארנק של ההורים, כמובן), ע"י כך שהסברתי לו שאני דווקא עושה את כל הצעדים האפשריים כדי להשתמש ב"פתרון אשר נמצא בידי": נרשמתי ללימודים לשנה הקרובה, במהלך החודשיים האחרונים, במרכזה של תקופה מסריחה. אני מחפש עבודה, ובשנה שעברה אפילו עבדתי במשרה מלאה. נסעתי לחו"ל 3 פעמים בשנה האחרונה – פעמיים מטעם העבודה ופעם מטעמי טיול. יש לי בת זוג. חיפשתי וכמעט מצאתי דירה למכירה, על מנת לעבור לגור לבד. אני עושה פעילות גופנית מתונה (בעיקר הליכות). אני מנסה לברר כל הזמן איך להוריד את כמות המשככים שאני לוקח, בעזרת הרופאים ורעיונותיהם (אחת הסיבות שהגעתי מלכתחילה לקוואק-ד"ר). כל זה לא הצליח לשבור לו את התיאוריה! הכל אצלך בראש! לך הביתה, ותחשוב על זה טוב-טוב! אתה צריך להתמודד לבדך! ואז הגיע משפט המחץ הבלתי אפשרי: מי שדוחפים אותו כל הזמן מאחור, נוטה ליפול לאחור! . זו גם הסיבה, שבגללה, בניגוד למצב הרגיל, הפעם הוא "לא ירשום לי תרופות" (מי ביקש ממך בכלל??).
פרופ' גרטי, הוא פרופ' מבוגר, בעל שם ומוניטין, ולכן אני ממש ממש מתאפק לא לכתוב מה אני באמת חושב על זיבולי המוח האלה. אני מניח שלהרבה אנשים הוא גם הצליח לעזור. אותי הוא הצליח להכעיס. אני חושב, באמת ובתמים, שאני קצת מבוגר מדי בשביל הנסיונות המטומטמים האלה לזעזע אותי במשפטים ילדותיים חסרי בינה.
ידידתי א', שהתקשרה אליי ודיברנו ארוכות עכשיו, טוענת שהאיש פשוט חרג מגבולות ההתמחות שלו באופן גס. אני מניח שזו דרך אחת לסכם את העניין. היא גם טוענת שכמו שאין טעם ללכת לנגר בשביל לקבל חוות דעת על בעיה רפואית, אין שום טעם להתעצבן על פנימאי שמנסה להפוך לפסיכולוג על חשבוני. עשה לי טובה, פרופ' גרטי – תשאיר את הפונפונים בבית, אתה פשוט, מה שמכונה בעגה, לא Cheering Material…
ועוד הערה קטנה לסיומו של עוד פוסט "רפואי" מעצבן: ד', חברתה הטובה של אימי ואבי – אם את קוראת את זה ואת יודעת שאני מתכוון אלייך, המון תודות. בלי נימה של ציניות. אני מתכוון לזה. אני יודע שהתכוונת רק לטוב ושהכל נעשה מתוך דאגה טהורה ואמיתית. הלוואי והיו עוד הרבה נשמות טובות כמוך בבתי החולים בארץ.
ועוד “הופ הופ”
סתם בקטנה..
לעירא יש היום יומולדת. אחד האנשים הכי יקרים לי בעולם, בן 35 היום.
גם מי שלא קורא את הבלוג שלו בדר"כ – לכו ברכו את האיש.
מגיע לו!
אלימות בבתי חולים – המדריך לשורד
ושוב, אני נאלץ להתחיל את הפוסט הנוכחי בדיסקליימר קצר (בהמשך תבינו למה):
-
אני מניח שמי שקורא את הבלוג הזה, כבר יודע כמה אני סולד מאלימות. סלידה זו אינה שונה מהאלימות הגואה בארצינו, כנגד הצוות הרפואי בבתי החולים ובכלל. כך שחשוב מאוד: אין לראות בפוסט זה המלצה לנהוג באלימות, בכל צורה שהיא. אם את/ה חמום/ת מוח באופן טבעי, והדברים הבאים (שהם מרגיזים מאוד) עלולים לגרום לך לפתוח באש "ידידותית" לעבר חדרי מיון או מחלקות למיניהן – כנראה עדיף שתעבור/י לפוסט הבא. כמו כן, חשוב לציין, שכל שמות הרופאים בפוסט הזה אמיתיים לחלוטין.
בשנים האחרונות, עולות יותר ויותר כותרות בעיתונים, ובכלל בכלי התקשורת, שנוגעות לאלימות המופעלת ע"י אזרחים שונים, כנגד צוותים רפואיים (בין אם מדובר ברופאים, מתמחים או אחיות). כאדם שמתעב אלימות, בדר"כ ראיתי בעניין הזה בעיה שכלית של אותם אזרחים. מבחינתי, אלימות לא מתקבלת בהבנה, תחת שום תירוץ שהוא. אלימות היא רעה. היא לא משתלמת. ועדיין – מה שעברתי ב-30 השעות בתל השומר, גרם לי לרצות להכות כמה אנשים. ולא רק לי – אבי, שהוא אדם רגוע מאוד (למרות היותו ג'ינג'י), הרגיש את הצורך הזה לא פחות ממני.
ועכשיו לסיפורינו:
נתחיל בזה, שלא פחות מאלימות, אני גם לא ממש אוהב בתי חולים. לצערי, בשנים האחרונות, ומאז שאני מכיר את עצמי כמעט, יצא לי לבלות לא מעט פעמים במחלקות שונות ובחדרי מיון, מסיבות רבות. בסניף קופת החולים שלי, מכירים אותי בשמי המלא, וחלקם אפילו זוכרים בע"פ את מס' תעודת הזהות שלי, בעיקר בגלל נטייתי "לבלות" שם בשנתיים האחרונות באופן תדיר למדי. אני אפילו לא יכול לענות לשאלה הידועה והרגילה של הרופאים "האם אתה בריא בדרך כלל?" בתשובה הפשוטה "כן".
אחרי 3 שבועות של סאגה מטורפת של ריצה בין רופאים שונים, חלקם של קופת חולים וחלקם פרטיים, הגעתי אתמול, קצת אחרי 12:00 בצהריים, עם מכתב הפניה, לחדר המיון בתל השומר, כולי תקווה להתאשפז (אני יודע שזה נשמע מוזר, יחסית למי שהצהיר לפני שתי שורות שהוא לא אוהב את המקומות האלה במיוחד) במחלקה, שתעזור לי למצוא פתרון לכאבים ולבעיות שכבר סיפרתי עליהן בפוסטים הקודמים.
אחרי שהחליטו לאיזה אגף במיון אני אמור להגיע (אגף 1), ואחרי שהוספתי לתיק הרפואי שנפתח עבורי, את כל בדיקות הדם, מכתבי ההפניה וכאלה (כדי לעזור לרופאים להגיע למסקנה הנכונה), נכנסתי למיון, והפקידה אמרה לי להמתין "שם", כאשר "שם" היה מין מושג כללי כזה. למי אני אמור להמתין, כשאין "שם" אחות שתקבל אותי? לא ממש ברור, אבל אחרי ישיבה של כמה דקות בכורסא באגף, מישהי זיהתה שיש בידי תיק אשפוז, ושמשום מה, אני מתקפל מכאבים על כורסא! בהחלטה מהירה ואסרטיבית, היא הצעידה אותי למיטה פנויה.
הידד, עברנו את השלב הראשון. יש קשר עין, ויש תשומת לב.
די מהר הגיע רופא צעיר, בשם ד"ר עידו פביאן, כדי לשאול אותי את כל השאלות הרלוונטיות. כמה חבל, שד"ר פביאן היקר היה עסוק בעיקר במשכורת שלו, שאמורה לעבור למחלקה אחרת בבית החולים, ובעובדה שזה היה היום האחרון שלו בסטאז' במיון, מאשר במה שאני עניתי לשאלותיו (וכן, ד"ר פביאן היקר, אני מסוגל לשמוע מדבר בטלפון הסלולרי שלו דרך וילון, מוהאהאהאהא). דווקא האחות רינה, היתה קשובה בהרבה. לה בהחלט מגיע צל"ש. הבחורה פעלתנית ומלאת חיים, מוכנה לעזור כל הזמן ולענות על שאלות בסבלנות אין קץ. מתברר, שאופטלגין, שאני חשבתי שלא כדאי לקחת אותו בגלל שה-FDA כבר אסר על שימוש בו בשנות ה-70, ובגלל שנמצא קשר ישיר בינו לבין מחלות בכבד, הוא דווקא בסדר, באופן יחסי. זה האקמול שגורם לתופעה הזו שציינתי. האופטלגין גורם "רק" להרס של מח העצם. אז עכשיו אתם יכולים לבחור בין השניים. כל יום לומדים משהו חדש. תהנו.
הלאה.
כאן המקום לפאוזה קטנה של הסבר:
אני יודע שרופאים הם בני אדם, חלקם אפילו רגישים מאוד, והעבודה שלהם היא בהחלט לא קלה. לראות את סבלם של אחרים זה דבר לא פשוט, בעיקר על בסיס יומי. אני גם מבין רופאים, שבוחרים להתנתק רגשית מהמצבים האלה. אבל יש הבדל עצום, בין התנתקות, להתעלמות. רופאים רבים מדי לא מבינים את ההבדל הזה. ד"ר פביאן התעלם (לעתים הוא סתם הפנה לנו את הגב כששאלנו אותו שאלה, לפעמים הוא סתם נתקע לי ברגליים כמה פעמים בזמן שהתקפלתי לי על המיטה מכאבים, ובעיקר הוא לא היה משוכנע, שבמצבי אני צריך להתאשפז). כל זה היה, לפחות עד שהוא סיים את משמרתו ב-16:00, תודה לאל, שעה שבא הגיעה רופאה אחרת, שהסכימה להבין שאני זקוק לאישפוז. את שאר הזמן שלי בחדר מיון (עד 18:30 בערך), העברתי בהמתנה לאישור מהמחלקה.
דרך אגב, מתברר שד"ר פביאן הצעיר לא נוטה להתעלם רק ממני. חולה צעירה אחרת, שהגיעה עם כאבי מעיים חזקים במיוחד, בפעם השנייה בתוך שבוע, לאותו חדר מיון (היתה מעבר לוילון מס' 2), בחורה שהיא בת של רופא ואקסית של רופא במשך 6 שנים (לפחות לפי הצהרתה), הועברה לצילום חזה ול-CT ראש. אני אמנם לא רופא, אבל מה הקשר למעיים? סהדי במרומים – אין לי מושג. מה שכן, מתברר שצילומי חזה הם ממש באופנה עכשיו: גם אני עברתי אחד, בלי קשר לבעיה שהצהרתי עליה.
ובכן, לאחר כ-6 וחצי שעות במיון, הועברתי למחלקה פנימית ו', היושבת בבניין האשפוז המזרחי, קומה 4 (רק למקרה שתחליטו לקפוץ לבקר בהזדמנות, כשאני אחזור לשם). אני חייב לציין לטובה, שתהליך הקבלה הראשוני היה מהיר למדי, ו"שודכתי" לשותף חרדי צעיר בשם בנימין, לחדר בן שתי מיטות בלבד. אני גם חייב לציין את בנימין לטובה לרגע, כי הבחור (למרות הסיבה שהוא אושפז, שלא העידה על חוכמה יתרה מצידו) היה איש שיחה נהדר (הוא מאוד אוהב Cardu, מתברר) ועזר לי בעת התקף כאבים קשה, שחוויתי במהלך הערב המאוחר ובמשך כשלוש שעות.
תהליך הקבלה כלל גם תחקור רציני ביותר ע"י ד"ר שמוליק (הרופאים במחלקה מציגים את עצמם כ"ד"ר + שם פרטי"), שהתחיל בשאלה: "ספר לי במשפט אחד מה מציק לך", צחוק קצר שלי, ונגמר אחרי שעה וחצי של שאלות וניסיונות הבנה מצידו, על מה שאני עובר בחודשיים האחרונים בעיקר, ועל הפיברומיאלגיה בכלל.
עד כאן הכל התנהל כשורה במחלקה. ד"ר שמוליק אמר לי שבקרוב יבוא לבקר אותי ד"ר דודי. הוא אכן הגיע, עם מבט תמוה בעיניו המפולפלות, ושאל אותי אם אני בטוח שאני לוקח את כמות יחידות האינסולין הנכונה. הסברתי לו בנימוס ובקצרה (כבר הייתי עייף מהתחקורים של אותו יום) מה עובר עליי לאחרונה ובכלל, כולל הסכרת המאוד לא מאוזנת בחודשים האחרונים, ושכן – זה מה שהרופא שלי רשם לי, וזה מה שאני לוקח. השאלה הבאה שלו היתה: "למה הוא לא מטופל בקהילה?"
פאוזה קלה נוספת לצורך מאמר מוסגר: "בקהילה", הוא שם קוד בבתי חולים, שאומר בעצם: "לך חופש פתרון בקופת החולים שלך, ועזוב אותנו בשקט". אין מילה שנואה עליי יותר בעולם הזה. במיוחד כשאני בבתי חולים.
הסברתי לאיש הנחמד, שכבר ניסיתי כמעט כל פתרון אפשרי "בקהילה", ושנמאס לי לשמוע על "הקהילה" שמקפיצה אותי מרופא לרופא, בלי לתת לי פתרון ממשי, ושמוכנה לראות אותי לוקח משככי כאבים חזקים מאוד במשך החודשיים הקרובים, עד לפעם הבאה, ש"הקהילה" תסכים להפגש איתי (שנכון לרגע זה, מדובר ב-28 בספטמבר. עוד חודשיים של סבל). אני חושב שההסבר שלי הניח דעתו. לפחות לאותו רגע. כשהוא ראה אותי בהתקף רציני מאוד, שהתחיל בשעה 22:30 לערך, אני חשבתי שהאסימון אשכרה נפל לו בראש. לצערי, היום בבוקר התחוור לי שהוא נפל לו בעיקר על הראש, וככל הנראה זה לא היה אסימון, אלא גוש עופרת, כי אחרת אין לי מושג איך הוא הגיע לתיאור הבא, שבאמצעותו הוא הציג אותי לרופאות המחליפות של משמרת שישי בבוקר, ד"ר עדי וד"ר אילנה: "גיא. גבר צעיר בן 35. סובל מדלקת פרקים במשך שנה וחצי, מטופל ב… [חצי מכמות יחידות האינסולין שאני לוקח בפועל ביום], לא ברור למה הוא לא מטופל בקהילה… בלה בלה בלה".
כשהתחלתי לתקן אותו יותר מדי פעמים, ד"ר עדי כנראה קלטה שמשהו לא בסדר, או לא לפחות לא מסתדר בין מה שהוא כתב לבין מה שאשכרה קורה לי: נתחיל בעובדה שאפילו אין לי עוד 34. אבל זה באמת בקטנה. אני גם לא סובל מדלקת פרקים שנה וחצי, אלא ממחלת שרירים במשך שנתיים. יש הבדל גדול מאוד בין השניים. הדלקת התחילה, ככל הנראה, רק בחודשיים האחרונים. אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על עניין האינסולין.
את כל הדברים האלה ציינתי במיון ובתחקיר שערכו גם ד"ר שמוליק וגם ד"ר דודי (אני מצטער, אבל האיש הזה חייב להחליף שם, או לפחות לעבור להציג את עצמו בשם משפחה. ד"ר דודי??!!). הממ… הפרשנות מעניינת, גם אם משנה את התמונה כליל. לא?! ככה זה נראה לי, בכל אופן.
בקיצור, לשמחתי כי רבה, ד"ר עדי הבינה שהאיש לוקה בתיאורו ובפרשנותו את המצב והבטיחה לחזור אליי לשמוע את הסיפור המלא (איזה כיף! עוד שעה למלא!). היא חזרה כמובטח עם ד"ר אילנה, והקשיבה (חבר'ה, זה לא דבר נפוץ. נא להפנים ולא לזלזל. אני מוכן להראות לכל מי שרוצה להשוות את מכתב הקבלה שלי מול מכתב השחרור שלי. אין קשר בין השניים, מעבר לשם שלי). שתיהן גם בדקו אותי. לאחר מכן, הן אמרו שהן תתייעצנה, והן חזרו עם רעיון לשלוח אותי לבדיקת ראייה (הסבר בפיסקה הבאה) היום, ולמרפאת כאב ביום ראשון. עד אז, אני אהיה נתון באשפוז. מאחר ואני כותב לכם בערב יום שישי, ואני בבית, אתם/ן יכולים/ות להבין, שהתכניות, איך לומר בעדינות – לא ממש התממשו.
ואיך זה קרה?
ובכן, תשמחו לשמוע, שיש פרופ' ליבנה במחלקה, והוא המנהל שלה, כפי הנראה. פרופ' ליבנה, ראומטולוג בהכשרתו (ד"ר אילנה טענה שהוא אפילו בעל שם), בלי להגיע למחלקה ולבטח בלי שיראה אותי, הגיע למסקנה שאני צריך לעבור ביופסיה מסויימת בעורקים במוח לצורך אבחון אפשרי של Temporal Arteritis, ואת זה אפשר לעשות במרפאת חוץ, מה שאומר, שאפשר "להקפיץ" אותי הביתה, ובעיקר אל מחוץ למחלקה העמוסה שלו (למי שלא מבין את הקישור של הפועל "להקפיץ", אני ממליץ בחום לקרוא את "בית האלוהים" של סמואל שם). כבר השתמשתי במושג "התעלמות" בפוסט הזה?
ואיפה הבעיה בלעשות את זה במרפאות חוץ?
מעבר לעובדה שאני לא יודע כמה זמן אני אצטרך לסבול את הכאבים האלה עד שהתור אשכרה ייקבע, מתברר ש"מכות החשמל" האלה שיש לי בראש הן סימפטום מתקדם של המחלה, שלא אובחנה בזמן (מה שמחזיר אותי לטמטום של ד"ר אבלין וד"ר אלוש), ועלולה לגרום להחשת מצב של עיוורון, בין השאר (מעבר לבלאגן שאני עובר כרגע). בכל מקרה, מה עושה פרופ' ליבנה? כאמור – משחרר אותי הביתה. רופא אחראי, לא? אני כבר מתחיל להעדיף את הרעיון של אפילפסיה, עפ"י האבחנות האחרונות.
ידידתי ט', אמרה שהייתי צריך לשאול את כל הרופאים ה"חכמים" האלה, אם זה הטיפול שהם היו נותנים לילדים שלהם. התשובה לזה מעניינת אותי, אם כי צפויה למדי.
ובכן, המצב נכון לעכשיו הוא כזה: ד"ר עדי הבטיחה לי לוודא ביום ראשון, שהפקידה במחלקה תתקשר למרפאת החוץ הרלוונטית, ותקבע תור עבורי, תוך שימוש במושג "דחוף", ותיידע אותי על התוצאות. זה אומר בעצם, שאני מקווה שבאמת היא תעמוד בדיבורה ושהיא תעשה את כל המאמצים, על מנת שהביופסיה תילקח במהלך שבוע הבא (למרות שהיא לא יכלה להבטיח לחלוטין, שכך יהיה). היא ביקשה שאני אחכה כמה ימים לתשובה מהמחלקה. "כמה ימים" מבחינתי זה יותר מ"אחד", מה שאומר "שניים". אם ביום שני אני לא אקבל תשובה מספקת, ביום שלישי אני מתחיל מלחמת עולם חדשה. כי פשוט נמאס לי. וההרגשה שבא לי למצוא איזה רופא/ה באיזו פינה אפילה, גואה לי בחזה מאז 16:30, השעה שבה התפוניתי מהמיטה.
משהו טוב ממק’דונלדס..?
הנה משהו חיובי, לפני שאני יוצא להפסקת אשפוז של כמה ימים:
הבוקר, ראיתי ידיעה חיובית למדי ב"ישראל היום", הצהובון החינמי, שהגיעה דווקא ממק'דונלדס, דבר שהפתיע אותי עוד יותר.
מתברר שבמק'-אמפריית-רשע-2, משתמשים בשמן לצ'יפס, שניתן להפיק ממנו, אחרי מיחזור, דלק למכוניות. ככה לפחות חושבים בפיליפינים.
בקרוב הם גם הולכים להתחיל לממש את העסק.
פתאום דברים מתחילים להיראות הגיוניים לגבי הטעמים, שצצו לפעמים בארוחות המק'רויאל…
המשך סאגת האשפוז
אחרי עוד שיחה מעצבנת במיוחד עם רופאת המשפחה שלי אתמול בערב, שבה היא התעקשה לא לתת לי הפניה לאשפוז בלי מכתב מאותה ד"ר אלוש, התקפלתי לי לתוך המיטה, בתקווה ליום טוב יותר למחרת. בינתיים, הבטיחה לי הרופאה לדבר שוב עם ד"ר אלוש ולנסות לראות "מה אפשר לעשות". אני עדיין מחכה לתשובה, אבל איך לומר בעדינות – אני לא ממש סומך על זה שיקרה משהו חיובי מכל זה.
הגיע הבוקר, ומאחר ונמאס לי לחכות, החלטתי ללכת לסניף הקופה ברעננה, ולדבר עם מנהלת הסניף, שמכירה אותי זה זמן רב. חשבתי שאולי היא תפתור אותי מהבירוקרטיה המטרפת הזו. התיישבתי ליד החדר של מנהלת הסניף וחיכיתי שהיא תסיים את השיחה שלה בטלפון. בינתיים, פנתה אליי אחת הפקידות, ואמרה שהחליטו באגף התרופות של הקופה, לא לאשר לי את הטיפול בליריקה. אותה תרופה, שבגלל שלא לקחתי אותה בשנה שעברה, עשו לי בעיה לקבל אישור לסימבלתה. עכשיו, אחרי שהטיפול בסימבלתה לא עוזר לי, הקופה לא מאשרת לי לקבל ליריקה, כי היא, ואני מצטט: "לא בהתווייה". הרשו לי לחזור על זה, למען לקויי ההבנה שבינינו: "ל-א ב-ה-ת-ו-ו-י-י-ה". כן, זה עדיין לא ממש מובן, נכון..? ובכן, הרשו לי להסביר, כי כבר הפכתי למומחה לתירוצים של קופות חולים: "לא בהתווייה" אומר שאני לא אמור כרגע לקבל את הטיפול הזה. ולמה? כי התרופה הזו עובדת על העצבים.
אכן, גם קופת החולים עובדת לי על העצבים. מה עם כל משככי הכאבים שאני לוקח???!!!! אלה לא עובדים על מערכת העצבים??? עכשיו נזכרתם? אני לוקח תרופות קשות פי כמה. זו תרופה שהוכחה כיעילה במקרים של פיברו, ובגלל שזה "לא בהתווייה" אני אמור לשלם עכשיו 1,000 שקל כל חודש??!! WTF??? (ד"א, זו היתה בכלל תרופה שהיתה אמורה להכנס לסל הבריאות במאי האחרון. כמובן שהעניין מתעכב).
אבל אם חשבתם שבזה נגמר הסיפור, אתם טועים. יצאה לה חברתינו קומרד-מנהלת-סניף ממשרדה, ואמרה לנו: "אין לי זמן עבורכם כרגע. אני עסוקה". דווקא היתה יחסית בסדר עד היום. מתברר שכשאתה משלם ביטוח מושלם-משלים-זהב-שיא, זה עדיין לא מבטיח לך שתוכל לדבר עם מי שאתה רוצה בקופה. למשל – אם תרצה לדבר עם אגף התרופות, עם האיש בשם ד"ר גלוקמן, שאחראי על אישור ומתן תרופות באיזור המרכז (הוא עומד מאחורי הסירוב לתת לי את הליריקה, מתברר), אתה יכול לצעוק עד מחרתיים. אין איך להגיע אל האיש הזה. כבר אמרתי תסביך אלוהים..?
הדבר היחיד שקומרד-מנהלת-סניף הציעה לנו לעשות זה להכנס לרופאת משפחה אחרת, שהיא גם מומחית לרפואת פנים, על מנת שתיתן לנו הפניה למיון. לא עזרו כל ההסברים על כך שבמיון לא יעבירו אותי לאשפוז בלי מכתב מפורש מרופא. בכל מקרה, אותה רופאה שנכנסנו אליה, היא רופאה בשם ד"ר פלד, שעובדת בסניף כבר למעלה מ-30 שנה. מעולם לא הייתי ממש מטופל שלה, אבל מאחר והבנתי שזה הצ'אנס היחיד וכנראה האחרון שלי, נכנסתי אליה. בהתחלה חשבתי שהיא מתחילה למשוך אותי באף, ושגם ממנה לא תצא הישועה, אבל לאחר שהראיתי לה את המכתב מהראומטולוג המומחה (ד"ר שיינברג), והיא ראתה את בדיקות שקיעת הדם והסוכר המשתולל שלי מיום ראשון האחרון (הגעתי עם 361 בבוקר יום ראשון, אחרי צום של 12 שעות), והגיעה למסקנה דומה: ככל הנראה יש לי דלקת פרקים. או לפחות מחלה שמצריכה קורטיזון במינונים גבוהים, שכמובן חייבת להינתן תחת אשפוז, בגלל הסכרת (היא כתבה, תודה לאל על יכולתה להקליד: Temporal Arteritis או Polymyalgia Rheumatica – אין לי מושג מה זה – המומחיות שלי לא עד כדי כך טובה בחרא הזה, אבל שיהיה). היא כתבה לי מכתב הפניה לאשפוז, שכולל גם את בעיות הכאב, גם את הסכרת הלא מאוזנת, וגם את הבעיה הנוירולוגית ההיא, של אותן "מכות חשמל" בראש, שגורמות לי לאבד שיווי משקל.
תודה, ד"ר פלד. אפשר קצת לנשום עכשיו, עד התקף הכאבים הבא.
מה עכשיו? עכשיו, כל מה שנשאר זה ללכת למיון בתל השומר, ששם הבנתי שיש מרפאת כאב טובה מאוד, וגם הראומטולוגים והנוירולוגים הם טובים. הפעם האחרונה שהייתי בתל השומר היתה מזמן, לפחות מהצד של החולה. אני לא זוכר הרבה דברים חיוביים משם, אבל הבחירה שלי במקרה הזה נעה בין איכילוב לתל השומר, וכפי שכתבתי כבר בפוסט הקודם, לאיכילוב אני לא מוכן להכנס (הייתי משתמש בביטוי "על גופתי המתה", אבל אני חושש שיש גם גבול להומור שחור במקרה הזה…).
התכנון הוא לעבור מחר בבוקר את בדיקת האי.אי.ג'י ( ראשי תיבות של "פעילות חשמלית במוח", או משהו כזה) ברעננה בשעה הייעודה (11:30), ומשם לנסוע לבית החולים בצהריים. ידוע לי שיש סיכון מסוים בכך שלא יתנו לי ישר את התרופות שאני זקוק להן בגלל סוף השבוע, ובגלל מחסור ברופאים במהלך סוף השבוע, אבל את הסיכון, שקצת תהיה לי הקלה בכאבים, אני מוכן לקחת. במקרה הגרוע ביותר – משככי הכאבים שלי יהיו איתי בתיק, יחד עם כמה ספרים טובים ודברים הכרחיים אחרים.
תחזיקו לי אצבעות…
אבל את שלכם, בבקשה…
ועוד סיפורון קטן על משטרת ארצינו
הסיפור הבא הוא אמיתי לחלוטין וקצת מראה את האירוניה שבקיומה של משטרת ישראל.
לאחרונה, פורסמו תלונות של שוטרים, לגבי ענייני מנהלה שונים במשטרת ישראל. אחת התלונות היתה, כי בלב ליבה של תחנת משטרה, השוטרים עצמם מעשנים בתוך הבניין. מאחר וקיים חוק נגד עישון במקומות ציבוריים, אנשי החוק שלנו יוצאים לחדרי המדרגות ומעשנים שם בחופשיות. שוטר שהתלונן על כך שהעשן והריח נכנסים באופן קבוע בגלל פתיחה וסגירה תדירה של דלתות חדרי המדרגות הללו, נמצא צודק בטענתו.
עכשיו… כאזרחים שומרי חוק, אשר לא מעשנים במסעדות או פאבים, גם לא בחדרי השירותים בהם, לבל תחטפו קנס של 1,000 ש"ח – מה אתם הייתם מצפים מהמשטרה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני, בתומי, הייתי מצפה שיפסיקו את הנוהג המגונה הזה של העישון בתוך המבנה, כפי שהחוק מחייב. אתם יודעים, דוגמא אישית וכאלה.
כיצד טיפלו בבעיה במשטרת ישראל?
הודיעו לשוטר המתלונן כי הוא צודק, ומעתה ידאגו לאיוורור מוגבר בחדרי המדרגות.
זה היה יכול להיות מצחיק, וגו'…
ולמה אני לעולם לא אתאשפז באיכילוב
אזהרה: לא לבעלי לב חלש. יש פה תיאורים מאוד לא נעימים, בלשון המעטה.
איכילוב, או המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי, הוא בית החולים הגרוע במדינת ישראל. תבקרו אותי כמה תשרצו, אבל לצערי, אני כבר ביקרתי בכמה וכמה בתי חולים מהצד של החולה, כך שאני יכול כבר לתת ציונים למחלקות רבות. איכילוב תמיד קיבל אצלי ציון "נכשל" לאורך כל ההסטוריה שלי איתו.
לפני שאני אספר על מה שקרה ספציפית היום, שגורם לי להגיע למסקנה שבכותרת, תנו לי לתת לכם סקירה קטנה על איכילוב וחוויותיי משם:
במיון – לא שמים עליך, אם אתה לא סלבריטאי. יותר מזה – הם גם יגרשו את ההורים שלך תוך דקות. ספציפית אני זוכר מקרה אחד שבו הגעתי עם הרעלת קיבה למיון. גם הייתי מצונן, והאף והגרון שלי היו מלאים גודש. זה לא הפריע לחבר'ה שם לדחוף לי זונדה (ואני מתנצל בפני מי שזה מגעיל אותו), ולנסות להסביר לי בצעקות, שאני בהיסטריה, ולא יכול להיות שאני לא מצליח לנשום…
במחלקה פנימית אחת – שמו אותי בקיץ אחד עם דלקת ריאות, לא פחות ולא יותר על מיטה במסדרון, ליד השירותים של הצוות. מי שחושב שלאנשי הצוות יוצאים ריחות של מי ורדים מהתחת, מוזמן לבדוק את העניין אישית. או קחו את המילה שלי בעניין: לרוב, זה לא נכון.
במחלקה פנימית אחרת – לרופאים פשוט לא היה אכפת. יכולת לשכב, מדמם, מפרפר, גוסס או אלוהים יודע מה – אבל הרופאים נמצאים בהפסקת קפה או בסיבוב רופאים – לך תפריע להם.
בקיצור – אין לי חוויות חיוביות במיוחד מבית החולים הזה. בשנה וחצי האחרונות, מאז שאובחנה סופית הפיברומיאלגיה שלי, אני מטופל באיכילוב, במרפאת הכאב שבבניין השיקום, ע"י ראומטולוג בשם ד"ר קובי אבלין. הייתי מגיע לביקורת אצלו אחת לחודשיים-שלושה, עד שלאחרונה הוא נסע לחו"ל להשתלמות. גם בתקופתו, הוא היה בסה"כ מאשר את מה שהפסיכיאטרית נתנה, או פשוט מפנה אותי אליה (להזכירכם – אותה פסיכיאטרית גרמה לי לנזק מטורף עם המינונים הלא שפויים של הרמרון).
בזמן האחרון, כפי שכבר ידוע לרובכם, המצב שלי החמיר. הכאבים התגברו. מעטים הם האנשים שהאמינו שהמחלה מסוגלת להתגבר. מסתבר שכולם טעו: לפני שבועיים בביקור אצל רופא פרטי, הוא טען שיש סיכוי לא קטן שיש לי דלקת פרקים. הוא אמנם הגיע למסקנה הזו ללא בדיקות דם עדכניות (אבל מצד שני, זה אותו רופא מעולה שהציל את סבתא שלי מכריתת אצבע, שכולם, בלי יוצא מין הכלל, טענו שאין מצב להפטר מהבעיה שלה אחרת. הוא עזר לה להיפטר מזה בעזרת קורטיזון). אותו רופא טען שאני צריך לקבל קורטיזון, אבל רק תחת אשפוז, בגלל הסכרת שלי, ששילוב שלה עם הקורטיזון הוא מסוכן.
רופאת המשפחה שלי טענה שאין מצב. זה לא יכולה להיות דלקת פרקים. המסקנות שלו שגויות. אין לי נפיחות סביב הפרקים, היא אמרה. הרופא ההוא מגזים. כתוצאה מכך, אי אפשר היה לקבל מכתב הפניה לאשפוז. הרופאה גם טענה שבית החולים לא יקבל אותי בכל מקרה, למה שמכונה אצלם "עבודת טכנאות רפואית", שעיקרה טיפול בקורטיזון ואינסולין תחת השגחה. היא טענה שאני בחיים לא אעבור את סף חדר המיון. כדי לבדוק יותר לעומק מה קורה איתי, ולמה אני משתמש במשככים נרקוטיים בצורה כל כך רבה לאחרונה, היא שלחה אותי לרופאה בשם ד"ר ואלרי אלוש, כדי שתבדוק אותי. היא דיברה איתה אישית לפני כשבועיים. נתבקשתי, ביום ראשון שאחרי זה (20.7.08), להתקשר למרפאת הכאב באיכילוב ולדבר איתה. כמובן שלא ענו לי. השארתי כמה וכמה הודעות. אף אחד לא חזר אליי. כולל האחות הראשית, שאמורה להיות טלפון החירום שלי, כשד"ר אבלין לא בארץ. נאדה. שקט מוחלט.
בעקבות העניין הזה, ביקשה ממני רופאת המשפחה שלי להגיע ביום ראשון, 27.7.08, למרפאת הכאב באיכילוב, ו"לשבת" לד"ר אלוש על הראש. עד שתקבל אותי. כך עשיתי. הגעתי, ואחרי מסכת ובלאגן שלם סביב טופס 17 (שנאמר לי שלא אצטרך בגלל שרופאת המפשחה שלי כבר דיברה עם ד"ר אלוש, דבר שכמובן התברר כלא נכון), גם ד"ר אלוש טענה בתוקף שהרופא הפרטי טועה. שכל הסימנים מראים שאין לי דלקת פרקים. היא סירבה לתת לי מכתב לאישפוז. מה שכן – היא עשתה בדיקת שקיעת דם, בנוסף לבדיקה זהה שעברתי בקופת החולים באותו בוקר.
באותו ערב, שלשום, יום ראשון, התקשרה אליי רופאת המשפחה להודיע לי חגיגית שבדיקת הדם מראה שיש לי דלקת פרקים.
אם נוסיף את העובדה שלפני חודש וחצי כבר הגעתי לד"ר אבלין עם הכאבים האלה, זה אומר שכבר לפני הרבה מאוד זמן היה אפשר לחסוך לי את החרא הזה.
אה, כן – הרופאה גם ציינה שככל הנראה, בגלל כמות משככי הכאבים הנרקוטיים שצרכתי לאחרונה, יש גם בעיה בתפקודי הכבד שלי. מעצבן בצורה שלא תיאמן. אבל חכו – אני עוד אצטרך לעבור בדיקות נוספות בגלל הקטע הזה.
שאלתי את רופאת המשפחה מה עושים מכאן. האם אפשר לקבל סוף-סוף מכתב לאשפוז?!!!
התשובה שלה לא ממש הפתיעה אותי: "לא. צריך לחכות שרופא מומחה ייתן הפניה". היא התכוונה לד"ר אלוש כמובן, כי עצם העובדה שכבר יש לי מכתב כזה, מרופא פרטי, לא מספיקה לה.
עכשיו אני צריך לחכות לד"ר אלוש. היא מקבלת פציינטים רק בימי ראשון במרפאת הכאב, ובימי רביעי בסניף הקופה בכפר סבא. התור המסודר הקרוב ביותר אליה: בעוד שלושה חודשים, בשני המקומות. כדי לנסות לחסוך את הריצות האלה, ביקשתי מרופאת המשפחה לנסות ליצור קשר עם ד"ר אלוש כפי שהיא עשתה לפני שבועיים. לא קיבלתי תשובה עד עתה.
אתמול גיגלתי את השם של ד"ר אלוש. התוצאות הראו שד"ר אלוש היא רופאה מומחית במחלקה פנימית ו' באיכילוב. מה רבה שמחתי כשהתקשרתי הבוקר, על מנת לדבר איתה. במשרד שלה היה תפוס, אז התקשרתי למחלקה. ענתה לי מזכירה וכך התנהלה השיחה:
מזכירה: "שלום".
אני: "שלום. אפשר לקבל את ד"ר אלוש?"
מזכירה: "היא בביקור רופאים".
אני: "מתי היא מסיימת?"
מזכירה: "ב-13:00".
אני: "ד"ר אלוש ביקשה שאני אצור איתה קשר. אפשר בבקשה להשאיר לה פתק שתיצור עימי קשר כשתסיים? זה עניין דחוף."
מזכירה: "מה הבעיה?"
אני: "אני מטופל אצלה במרפאת כאב באיכילוב. אני שוכב בבית עם כאבי תופת, עם דלקת פרקים שנמצאה אחרי בדיקת שקיעת דם ביום ראשון האחרון, ועם סכרת. אני צריך ממנה הפניה לאשפוז".
מזכירה: "אז תגיע למיון".
אני: "אני לא יכול. מיון לא יקבלו אותי. ככה נאמר לי".
מזכירה: "אין מה לעשות. זה מה שאנחנו אומרים למטופלים. לד"ר אלוש אין את התוצאות שלך כאן. הן במרפאה שלה".
אני: "אז אפשר בבקשה להשאיר לה פתק ליצור איתי קשר?"
מזכירה: "לא נראה לי.. זה לא מקובל. התוצאות שלך אצלה במרפאה בכלל. לא פה".
אני: "אבל המרפאה שלה היא בתוך איכילוב! אני בסה"כ מבקש שתיצור איתי קשר. זה הכל. זה באמת דחוף!".
מזכירה: "מצטערת. זה לא מקובל. תנסה להתקשר כשהיא תסיים את הביקור".
באופן ממש, אבל ממש לא מפתיע, זה היחס שמקבלים מטופלים באיכילוב. אני עכשיו שוכב בבית, מחכה שהפרינססה תשוב למרפאה שלה, ביום ראשון, תראה את התוצאות (שהיא היתה אמורה לראות כבר חצי שעה אחרי שהלכתי מהמרפאה – ככה אמרה לי האחות שלקחה לי את בדיקת שקיעת הדם בכבודה ובעצמה), ותחליט מה לעשות. ובינתיים? אני אמור לשכב בבית עם כאבים ומשככים נרקוטיים (שממשיכים לעשות שמות בכבד שלי).
מדהים. הבירוקרטיה בהתגלמותה.
