פוסט פטריוטי? אני???!
בימים האחרונים יש בבלוגוספירה שטף של פוסטים פסימיים על מגרועתיה של המדינה ועל עזיבה של מדינת ישראל, לטובת מקום אחר, טוב יותר. חלקם גם כותבים מחו"ל על ביקורים קצרים שעשו כאן, וכמה רע היה להם.
תסלחו לי, אבל אולי די כבר??!!
אני יודע שחרא פה. אני חי פה. חשבתי אפילו לעוף מכאן לארה"ב לפני כמה שנים. עדיין יש בי מחשבות לקנות כרטיס טיסה לאנשהוא ופשוט להיעלם. יחד עם כל זאת – אני תמיד אחזור לפה. לפחות בינתיים.
קחו כמה נקודות למחשבה:
דבר ראשון: המדינה הזו, היא עדיין חילונית. נכון – הדתיים צוברים כוח מדי שנה. כרגע, אני לא רואה את זה הופך למהפיכה כוללת. תראו לי מחקר מדעי אחד שטוען אחרת.
שנית, היצירתיות שמתאפשרת פה לילדינו היא יוצאת דופן. נכון, זה אומר לפעמים שזה הופך אותנו למדינת קומבינה, אבל אני לא בטוח שבלי זה, תעשיית ההיי-טק או אפילו תעשיות ביולוגיות ואחרות, היו פורצות לתודעה הבינלאומית. זה קורה כמעט על בסיס שבועי. תתחילו להסתכל על מדורי הכלכלה. לעומתינו ארה"ב נראית כמו גרמניה של שנות ה-30 במאה הקודמת. הכל נעשה לפי הספר. חרגת במילימטר? תיענש. אני ממש לא מוכן לגור במקום כזה. אתם כן?
נכון – לחוץ פה. חם פה. הכל עובד כמו שוק. ובכל זאת, לא הייתי רוצה להקים משפחה באמסטרדם, או בארה"ב או בגרמניה. אין לי אפילו הסבר הגיוני לזה. זה בטוח לא עניין פטריוטי, כי אני רואה איך הממשלה הזו מתנהלת. אני גם לא ממש מאמין בעניין הזה של "עם ציוני בארץ ציונית". אני לא חושב שמי שהגה את הביטוי הזה, ידע למה הוא יוביל. לגור בחו"ל? הצעד הזה לא מפחיד אותי.
אתם יודעים מה מפחיד אותי בארץ? התקשורת (וכן – שוב התקשורת אשמה). ואני אסביר:
נכון שיש יתרון, שהכל גלוי יותר פתאום, אבל לפתוח את העיתון ולקרוא רק חרא – זה מפחיד. זו גם הצורה שבה רואים אותנו בחו"ל. נראה אתכם לא נכנסים לפראנויות, אם הכותרות הראשיות בכל העיתונים מדברות על ייאוש, התעללות, מלחמות, גניבות וכו'.
קחו את סקוטלנד, לדוגמא: על כמה מקרי זוועה קראתם בעיתונות לאחרונה? או שמעתם ברדיו? ועדיין – האם הייתם מוכנים לגדל את ילדיכם במקום ירוק ונהדר, שה"חברים" הקרובים ביותר לילד שלכם יהיו במרחק של קילומטרים (אלא אם כן אתם רוצים לגדל את מוגלי, רק עם כבשים)? השעמום הזה יגרור אלימות, בסופו של דבר. אפילו באנגליה כבר מודים בזה, שהנוער שלהם הפך והופך לבעייתי ואלים יותר מדי שנה.
צרפת טובה יותר? זו שיש בה גילויי אנטישמיות בכמויות? אוסטריה? שבה כל ביקור שלי או של הוריי היה מלווה בבעיות, מהרגע ששמעו אותנו מדברים עברית? אלה מדינות שאתה כמעט לא שומע עליהם בתקשורת, עד שאתה מחפש, ובכל זאת – גם שם הכל חרא. לא פחות מכאן. שם מתלוננים על קור, ואצלינו על חום (חוץ מבחורף, שבו אני שומע את כולם מייחלים לקיץ). מה היתרון הגדול לעזוב היום? כל העולם הרי השתגע. כולם רודפים אחרי הכסף, אלא אם אתם שייכים לשבט מסוים באפריקה, וגם שם דברים משתנים לאט לאט. וגם שם חם ומגעיל. ודיקטטורות עושות שרירים כל הזמן.
אז על מה כולכם מדברים, לעזאזל?
אפשר קצת להירגע, אנשים. לא הכל גרוע פה כל כך. אנשים שכחו שיש פה גם דברים לא רעים:
האוכל מעולה כאן! מסעדות חדשות נפתחות כל הזמן, והאוכל רק נעשה טוב יותר. מטבח ים-תיכוני, אסיאתי או כל דבר אחר שתרצו, והכל כמעט בהישג יד. אפילו תעשיית יין ובירה התחילה לשגשג פה בעשור האחרון.
כלכלה – עדיין אחת היציבות במערב. אל תזלזלו בזה. הבנקים פה לא גרועים מאלה שבחו"ל. נראה אתכם מנסים לדבר בארה"ב על מינוס, בלי לגרום לפקיד לצחוק עליכם. חבל שבארץ הבנקים לא עובדים בחינם. מה לעשות – לא מדובר בארגונים פילנטרופיים במיוחד. יש דברים שהייתי משפר בהם, אבל הם לא המייצגים של השטן בכבודו ובעצמו, כפי שהרבה מאיתנו היו רוצים לחשוב.
האמנות – על כל צורותיה – פורחת כאן. תערוכות מקומיות ובינלאומיות מגיעות לכאן כל שני וחמישי. זה שאנחנו לא רצינו לראות את לאונרד כהן – זה בגללינו – זה לא בגלל שהוא לא היה מוכן להגיע לכאן. בכל זאת – מוריסי יגיע לכאן השבוע. אחד הזמרים הגדולים של כל הזמנים. פסטיבל ירושלים מביא את מיטב הקולנוע העצמאי מכל העולם לפתחינו. פסטיבל הג'אז באילת מציג פה כבר שנים. עכשיו יש גם פסטיבל בקיסריה, וגם הרכבים קטנים בכל בית קפה בשכונה. נכון – הממשלה לא עוזרת מספיק מבחינת תקציבים, ובכל זאת – אנחנו מסתדרים. לאלה שדואגים, רוב סוגי האמנות – עדיין חילוניות.
ביטחון – נקודת תורפה קטנה כשיש לך משטרה כמו שיש לנו, וגם הרגשת הביטחון הכללית לא משהו, כי הצבא הפך לארגון מסואב וחסר תכלית. אבל שוב – אני חושב שהתקשורת רק מלבה את המצב הזה. בלי קשר לחוסר היכולת של המשטרה לתת לנו הרגשת ביטחון בסיסית, אנחנו יוצאים כמעט מדי ערב להצגות, פאבים, מסעדות, סרטים, או סתם לסיבוב הליכה/ריצה, בלי שיקרה לנו כלום. נסו את וושינגטון הבירה – שם לא תמצאו מאית מהביטחון שיש פה לתושבים. וזו בירתה של האומה החזקה בעולם! שם יש את הצד הטוב של הנהר והצד הרע של הנהר. בצד הטוב אתם יכולים להסתובב בגפכם במהלך היום. בלבד. וזה לא דבר חדש. זה נשמך שם כבר שנים (גם שיקאגו לא משהו, ד"א).
חינוך – הבעיה הרצינית ביותר פה, ללא ספק. כל מי שטוען אחרת, פשוט איבד את שפיותו. הכל מתחיל ונגמר בחינוך. זה מסוג הדברים, שאם התקשורת היתה מפמפמת יותר, על בסיס יומי, אני בטוח שהיינו מאושרים יותר. איבדנו את הערכים, ולתקשורת ולמערכת החינוך יש את האחריות המלאה על זה. אנחנו איבדנו כבר שני דורות בגלל המירוץ הבלתי נגמר הזה אחרי כסף ושררה. אני רק מקווה שאנחנו לא בדרך לאבד עוד דור. כל הדיבורים האלה על ירידה מהארץ תורמים לעניין הזה כל הזמן.
המממ… דוגמא קצרה? אני רואה כדוגמא, את ידידתי ד', שנסעה באמצע מאי האחרון לטיול של לפחות חצי שנה בארה"ב. זו הייתה הצהרתה באופן שלא משתמע לשתי פנים. חודשיים וחצי מאוחר יותר, אותה ידידה החליטה לנטוש את ארה"ב ה"נהדרת", ולחזור ולנסות את מזלה באירופה. למה? כי ארה"ב מגעילה. וזו בהחלט בחורה שיודעת להנות מהחיים. אני מאחל לה המון בהצלחה ושולח לה המון אהבה. אני עדיין מקווה שהיא תחזור לכאן.
שכחתי עוד משהו? אני בטוח שיש עוד הרבה דברים שלא ציינתי (כמו רפואה, שרבים בעולם רואים בה כמעולה, ואני נוכח כל פעם מחדש, כמה היא מזכירה לי תיאורים מהעולם השלישי. אבל מה אני יודע..?!). לשפר זה חשוב! אבל איך אנחנו אמורים לשפר, אם כל מה שאנחנו שומעים עליו זה על רופאים, מהנדסים ואלוהים יודע מה עוד, שעוזבים את הארץ? אני מאמין בלשנות מבפנים. אמרתי את זה לא אחת. אין דרך אחרת. אז די!! מספיק. לא טוב לכם – תעזרו לשנות. אם אתם מעדיפים לקטר, אז עדיף שתמשיכו את חייכם בכל אחת מהמדינות שאתם מגיעים מהן, או שפשוט תעזבו. תרגישו ווינרים כשתעשו את זה, אני בטוח! תרגישו מנצחים!
- דיסקליימר קטן: כל הכתוב בפוסט זה אינו מתייחס לאנשים שאין להם מה לעשות בארץ, בגלל עניין מקצועי או רפואי גרידא.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אומרים שהעיקר הבריאות, וזה הנקודה שאתה יותר מכולנו מכיר את בעיותיה מקרוב. היא באמת הנקודה השלילית היחידה שהעלית. מעניין איך זה דוקא לא הופך את המסקנות שלך.
אז איך אתה משנה את מערכת הבריאות מבפנים? אגב זה אותו הבפנים שבו מתחיל האושר של שרי אריסון?
ולגבי דנידין הבלתי נשמעת ובלתי נראית, מסור לה ד"ש חמה ממני, ושתנסה את קנדה או לחלופין מקסיקו והקריביים לפני שהיא נוטשת את היבשת. אני לא יודע איפה בארה"ב היא עברה אבל יש מקומות בלתי מגעילים בעליל, למשל סאן-פראנסיסקו אהובתי.
לבסוף לגבי אנשים שיוצאים לחפש את מזלם בגולה, יש שחוזרים ויש שנשארים שם, אבל רב מי שאני מכיר שיצא לא עשה זאת בהרגשה של "כולכם פראיירים ואני ווינר" אלא בהרגשה של "מצטער, באמת שניסיתי, חבל לי, אבל המדינה הזו חונקת". אני אומר לך את זה כאחד ש"איבד" הרבה חברים לטובת ארה"ב ואוסטרליה, וגם הכיר הרבה יורדים או "יורדים לשנה" בשנה וחצי שהעברתי בכיף בקליפורניה.
אם אתה חושב שהבעיות שפירטתי אצלי בפוסט היו כדי להגיד "איזו מדינה דפוקה, כולכם לוזרים" אז אתה משליך עלי ממקום אחר.
יופי של פוסט. באמת. עכשיו כמה הערות:
כשחזרו המנצחים מהאופלמפידה במתימטיקה וכולם היו נורא מבסוטים הם אמרו, שהם עשו זאת למרות מערכת החינוך ולא בזכות מערכת החינוך. העם היהודי, ידוע בחוש הפילפול והיצירתיות שלו. אתה צודק, הבנקים יציבים, הכלכלה חזקה. זה כבר לא שנות השמונים המוקדמות פה. אבל עדיין, אנשים עובדים מאוד קשה בשביל לא לגמור את החודש. אנשים משכילים מובטלים. מחפשים, אבל אין מספיק לכולם. הפערים בחברה שלנו גדולים. ואני מאוד מסכימה איתך, התקשורת שלנו מלאה בארס. אין אף פעם חדשות טובות.
אני גם מסכימה עם עירא, לא יצאתי מהמדינה בתחושה של ווינרית, אלא בתחושה שאני חנוקה ויוצאת לנשום קצת.
לדעתי כן צריך לעשות דיבור על החברה החילונית בישראל ואיך היא נדחקת החוצה.
טוב.. אני אעשה קצת סדר בתשובות, ואני אענה לפי הסדר, בערך. נתחיל בך, עירא:
1. לא. לא מדובר באותו "אושר" פנימי של אריסון. אני לוקח את השינוי מבפנים בצורה רצינית יותר. אני לא מטיף לשינויים רוחניים או ל"התגלות", אלא למעשים. הדרך לשינוי שאני מציע מחזירה אותי לנקודה העיקרית שאנשים מתעקשים לא להקשיב לה: חינוך. ערכים. סובלנות. מערכת הרפואה היתה טובה בהרבה, אם רופאים היו מבינים שמולם יושבים בני אדם, ולא מקרים סטטיסטיים. וזו רק דוגמא אחת.
2. ד' היתה בקנדה וגם באלסקה לאחרונה. בתור אחד שלא סובל ערים גדולות, אני מבין למה היא לא מתלהבת גם מפריסקו. הייתי שם. אורגון יפה פי כמה.
3. סליחה, אבל כמה מהאנשים שאתה טוען ש"איבדת" לטובת הגולה, באמת ניסו לעשות משהו לשיפור איכות החיים שלהם פה? כמה מהם הפגינו? כמה מהם ניסו לשנות ע"י הצטרפות לוועדי הורים או כל דבר אחר שיכול באמת להשפיע מבפנים? אני מצטער, איש – אבל בתור אחד שבהחלט כן ניסה את הדברים שציינתי, ובתור אחד שראה שאפילו הסטודנטים עצמם לא שמים זין על החינוך בארץ (עובדה, במאבק בכי רציני שהיה פה בשנת 1998, הגיעו לא יותר מחצי אחוז מכלל הסטודנטים להפגנות מדי יום, כי הם דאגו בעיקר לתחת שלהם), אני יכול לומר לך שאנשים נוטים להכנע פה הרבה יותר מדי מהר. תמיד הדשא של השכן יפה יותר.
אז אולי הם לא רואים את עצמם בתור לוזרים או ווינרים, אבל אני בהחלט רואה בהצהרות שלהם בעיה. לפחות מבחינתי.
ועכשיו לאפיסקה:
ראשית, תודה על המחמאה.
שנית, שימי לב שאת ואני אומרים כמעט את אותו הדבר: החינוך פה דפוק. אני הראשון שטוען שאת צודקת. אני גם מכיר לפחות כמה מורים שיאמרו שאת צודקת, והם היו חלק מהמערכת. חלקם אפילו נמצאים בשלבי עזיבה בזמן כתיבת הפוסט הזה. העם היהודי זקוק למקום שבו הוא יוכל לתת דרור ליצירתיות שבו. אם אין לך את הפלטפורמה, כל מקום חונק מדי יהרוג את שארית היצירתיות שבך. שוב – הדוגמא הטובה ביותר היום היא ארה"ב. יהדות ארה"ב אינה מה שהיא היתה פעם. רובם הצטרפו לתלם של ההתנהגות האמריקאית. מתי בפעם האחרונה שמעת על חברת היי-טק יהודית מצליחה במיוחד בגבולות ארה"ב?
לגבי הפערים החברתיים – אני גם איתך. לפחות חלקית. את אולי לא יודעת, אבל גם אני מובטל בחצי השנה האחרונה. אני אוכל פה לא מעט חרא. אני מת לחזור לעבוד. בלית ברירה, החלטתי לחזור ללימודים לאחר כמה חודשים טובים נטולי עבודה. אני מוכן היום לעבוד אפילו במשרה "נחותה", כל עוד היא תתחשב בשעות הלימודים (כלומר במשמרות) ואפילו ב-20 שקל לשעה. אבל מה? – אני Over Qualified. שמעת על המונח הזה? אני שומע אותו הרבה מאוד לאחרונה. הפערים בחברה אכן גדולים – אבל זה לא שונה מבכל מקום בעולם. החברה המערבית ה"נאורה" הפכה את המירוץ אחר הכסף, למשאת נפשה.
הערה קטנה לגבי הפערים: הגדרת ה"עוני" במדינת ישראל היא מאוד בעייתית, וחיה על סטטיסטיקות ושכר ממוצע במשק (8,000 שקל ברוטו היום) – שני מושגים ערטילאיים, שלא מייצגים את המציאות.
הדוגמא הברורה ביותר לכך שהמירוץ לכסף הוא משאת נפשינו, היא הגיל שבו זוגות מחליטים להביא ילדים לעולם. וגם מספרם. הגיל עולה, כמות הילדים יורדת. ולמה כל זה? כדי שיהיה יותר זמן להתפתחות אישית, קרייריסטית. אני לא שופט אף אחד בקשר לזה. אני רווק בן 34, משכיל, עם מצב בריאותי מסריח, שחי במדינה שלא שמה עליי. יותר מזה – בשנה הבאה, כשימלאו לי 35, ביטוח לאומי ומשרד העבודה והרווחה לא יהיו מוכנים לתת לי קורסים להסבה מקצועית, גם אם אני ארצה. כי במדינה שלנו בגיל 35 אתה זקן, ולא שווה להשקיע בך, למרות שבגיל הזה יש לך עוד 30 שנה של תשלומי מיסים, שאין ספק שיכסו את עלות הקורס.
אז הנה – נתתי לך עוד כמה נקודות בעייתיות פה. לא יודע אם את חלקם בכלל ידעת. אני רוצה להדגיש – אני לא מרגיש את עצמי בתור ווינר. אבל אני מרגיש שיש עוד הרבה מה לעשות לפני שאני ארים ידיים. אני מרגיש, שכל עוד אני כרגע לא מתנדב, כפי שהתנדבתי בעבר, אין לי זכות דיבור.
אפיסקה, אני רוצה שתביני: אני לא שופט אתכם. אני בסה"כ טוען שאפילו לי אין זכות תלונה, עד שאני לא אוכל לנסות לשנות. כל עוד אני יושב מול המחשב כאן, או מול טלוויזיה, או חי מחוץ לגבולות הארץ, לא תהיינה לי זכויות להתלונן. השינוי ה"דמוקרטי", השינויים הרבים שאנחנו רוצים, הרצון שלנו לשפר באמת את "המצב", מה שזה לא אומר – כל אלה חייבים להתבצע מפה, ועל ידינו. על ידי הדור, שעוד לא איבד את הערכים שלו מחד ושעוד לא איבד את הכוח הפיסי לשנות, מאידך.
אולי אני נאיבי – אבל יש בי אמונה שזה עוד אפשרי.
מי אמר שאין לך זכות דיבור? אתה כופה על עצמך צנזורה בנדיבות רבה מדי. אם למישהו יש ביקורת מוצדקת על מערכת הבריאות פה זה בהחלט אתה.
ועדיין לא פירטת איך אתה מתכוון לשנות את מערכת הבריאות. צעדים פראקטיים, בבקשה, לא רק נפנופי ידיים.
ולגבי טיולים – פריסקו היא נהדרת גם לשונא ערים כמוני, אבל ממיצר הגולדן-גייט ועד הקוטב הצפוני יש אבן לא מעט מראות ומקומות שהייתי מת להגיע אליהם יום אחד.
אני מצטערת שהמצב הבריאותי שלך על הפנים.
במשך שנה גם אני הייתי מובטלת. מוכשרת מדי, הכישורים שלך לא מתאימים וכדומה. מה לעשות, השמיכה בישראל באמת קצרה מדי.
יש המון מה לשנות בישראל. אני לא יודעת איך עושים את זה. מצב מבאס. העניין הוא, שיש הרבה מאוד זליגה של חילונים משכילים מישראל, ואני חושבת שיש פחות זליגה של דתיים. התוצאה היא שהחברה שלנו, נראה לי, תהפוך לבעלת אוריינטציה דתית חזקה וזה מדאיג אותי.
אפיסקה, אם את חושבת שמצב הדת במדינת ישראל לא מפריע לי, את טועה. אני מת לשנות את העניין הזה. אבל העזיבה לא ממש עוזרת לפתרון. בכל פעם שישראלים מגיעים לביקור מה"גולה", וחוזרים עם סיפורי זוועה למשפחתם, ו"תודה לאל שחזרתי", הם מוסיפים עוד אנטגוניזם כלפי המדינה, ויוצרים עוד דור של יורדים.
זה בהחלט לא הפתרון לבעיות במדינת ישראל.
עירא, תודה על המינוי..
לגבי צעדים פרקטיים? הנה כמה:
1. דבר ראשון – ללמד את הרופאים צניעות מהי. זה מתחיל באוניברסיטאות (כבר אמרתי חינוך?). הגיע הזמן להוציא את תסביך אלוהים מתכנית הלימודים, וסהדי במרומים שהיא קיימת, יש לי עדויות חיות על כך.
2. שנית, להוציא תרופות לא רלוונטיות מהטיפולים השוטפים בבתי חולים, ולנסות לפחות להוציא מהמשוואה את הכסף מהסיפור הזה – כמה פעמים כבר דיברתי על זה שאופטלגין היא תרופה שלא מאושרת על ידי ה-FDA כבר למעלה מ-3 עשורים? וזו רק דוגמא אחת. אפילו האינסולין שניתן בבתי חולים הוא מהסוג הפשוט והזול ביותר.
ועכשיו לדרך הביצוע: אני מצטער אם אני נשמע כמו תקליט שבור, אבל בתור התחלה, חינוך יעשה את העבודה.
ולא רק חינוך – אני, למשל, מפסיק ללכת לרופאים "בעייתיים" עבורי, ומשתדל לפרסם את שמם כשאני מרגיש בטוח מספיק לעשות את זה. הפרסום לא מתבצע רק בבלוג הזה, שאחוז החשיפה שלו קטן מאוד, אלא גם בפורומים שונים, כמו למשל פורום FMS ב-YNET, שם יש קוראים רבים יותר, ושם חשיפתי לתביעות קטנה יותר. גם העבודה שאני מספר על זה לאנשים, שמעבירים את סיפורי הזוועה שלי הלאה לחברים ולמשפחות שלהם יש משקל. אל תזלזל בזה.
בדומה למסעדות – גם בין הרופאים יש לנו לרוב בחירה. אנחנו לא חייבים לחזור לשום מקום שאנחנו לא אוהבים, בדר"כ, והאפשרויות לפרסום שלילי עומדות בפנינו.
כמובן שיש דרכים נוספות, כמו הקמת לובי או עמותה (עמותת אס"ף מנסה לשנות ולהגיע לתוצאות מול משרד הבריאות, בכל מה שקשור ל-FMS, ואני ממש לא משלשל בפעילות שלהם, למרות שבכנס האחרון הם הצליחו קצת לעצבן אותי).
בקיצור – יש דרכים, איש. הסיבה שאני רואה את עצמי כחסר זכות להתלונן, היא פשוטה: אני לא נרשם לעמותה שמטפלת בבעיה הרפואית שלי, אני לא מנסה להפגין או לעשות את הדברים שציינתי לעיל. הרבה מכך נובע אמנם מהבעיה הבריאותית עצמה והכאבים שכרוכים בה, אך לא פחות מזה נובע גם מעצלנות, ואני הראשון שאודה בכך.
תגובה נוספת שהתקבלה ע"י ידידתי ד', שהוזכרה בפוסט הזה, התקבלה במייל הפרטי שלי, ובאישורה אני מצטט:
"אני ברחתי כל עוד נפשי בי מהארץ, בדיוק בגלל כל הסיבות שמונים החבר'ה. עם זאת, אחרי חודשיים בארה"ב ותוך כדי התארגנות למעבר לארץ אירופאית (בין אם לתמיד או זמנית אני אדע רק כשזה יקרה), אני חייבת לציין שמכל האפשרויות העומדות בפניי (ויש הרבה כאלה כרגע), הכי טוב בארץ.
אני עדין הולכת לגור כמה שנים באירופה (וסיבותיי איתי), אבל אם עד הטיול הזה היה לי ברור שבחיים אני לא חוזרת, עכשו זה כבר לא כ"כ חד משמעי.
יש הרבה מאד דברים שיש בארץ, שפשוט אין בחו"ל. והדבר שהכי בלט לי, זה האנושיות. האחריות האישית והקולקטיבית. בארץ אתה לא לבד. אף פעם. נכון, לפעמים יש נטיה לקחת את זה לקיצוניות ההפוכה ולהכנס לורידים, אבל אתה אף פעם לא לבד. בארץ תמיד מישהו שם עליך עין, בחו"ל שמים עליך פס. לאן שלא תלך בארץ, תוך 5 דקות בערך אתה מוצא מישהו שהיה איתך בגן/מילואים/נשוי לבת דודתך השניה מצד סבתא רוזה. נכון, זה שאנשים שלא פגשת בחיים יודעים את ההסטוריה האישית שלך כי האחוכ שלהם היה בפלוגה עם המש"קית הפוסטמה שמיררה את חייך בתיכון מבאס לאללה, אבל אם תקח פטריה לא נכונה בהודו, יחפשו אותך, ימצאו אותן ויחזירו אותך הביתה, גם אם לך בעצמך אין מושג מה זה אומר 'בית' כי אתה עסוק בלנצח את לוציפר בהורדת ידיים על שולחן ירוק של 'כתר פלסטיק' על ענן ורוד בצורה של הארלי רודסטר. תמיד. וגם ידאגו שתקח את האינסולין בזמן, גם אם הסוכר היחיד שאתה מכיר מסתובב כרגע כעננה קטנה וצווחנית, ומתווכח עם לוציפר שהמרפק חייב להיות צמוד לשולחן, אחרת זה הפסד טכני. וכשלוציפר יתרגז, יהיה מי שיחבק אותך. גם אם הוא הסמ"פ השמוק שגרם לך שברי הליכה או מלכת הכיתה הסנובית שבכלל לא ספרה אותך כי ידעת לאיית 'דוסטרוייבסקי'. תמיד.
בארץ, כל האזרחים חייבים להיות מכוסים בביטוח רפואי, ולאף קופת חולים אסור לדחות את מי שמבקש לעבור אליה, ולא משנה מה מצבו. בארה"ב, חברות הביטוח יכולות להחליט אם הן מכסות אותך, וגם להחליט איזה כיסוי לתת לך – אשה שילדה בניתוח קיסרי, למשל, יש סכוי גבוה שלא יכסו אותה לעניני הריון כי יש סיכוי שהיא תצטרך ניתוח קיסרי נוסף. נשבעת. שמעתי את זה ונחרדתי. בארץ יוציאו לך את הנשמה, יטרטרו אותך עד שהורדת ידיים עם לוציפר ישמע לך רעיון טוב, אבל בסוף תקבל את הטיפול. ואם צריך כסף נוסף, מישהו כבר ידאג לערוך מגבית עבורך, ואנשים יתרמו כסף, גם אם הם בכלל לא מכירים אותך. בחו"ל פשוט לא.
בגרמניה יש שתי רמות של ביטוח רפואי. הממלכתי והפרטי. את הממלכתי המדינה משלמת, ואת הפרטי אתה, והרופאים הם אלה שבקשר עם הביטוח. כל תרופה או טיפול שלא מאושר יוצא מכיסם הפרטי, שלא לדבר על זה ששכר הרופא משולם ע"י חברת הביטוח, והשכר פר פציינט נמוך משמעותית על פציינט ממלכתי מאשר פרטי. משמעותית. אז הם מתקמצנים. לאלה עם קליניקות פרטית וממלכתית יש שתי כניסות נפרדות, ולפרטיים יש כורסאות נוחות לשבת בזמן ההמתנה, מה שאין לממלכתיים, עד כדי כך זה מגיע. בפרטיים שווה להשקיע, בממלכתי לא. בארה"ב, חברת הביטוח מחליטה איזה תרופות היא מוכנה לממן, ולך לא רק שאין לך צד בענין, גם אין 'יוצאי דופן' או 'לפנים משורת הדין'. רוצה אופציות (כמו לבחור את הרופא שלך)? תשלם ביטוח פרטי. דרך האף. בקשית. ולא משנה אם סתום לך האף כי אתה בדיוק חולה רגע, ואתה לא יכול לנשום. בארה"ב, חיילים משוחררים יכולים לקבל טיפול רפואי אך ורק, ואני אחזור – אך ורק, במרכזים הרפואיים של ענפי הצבא השונים. אם הרופא שלהם רחוק, אכלת אותה. זה שיש מרפאה מעולה שמתמחה בדיוק בבעיה שלך שני בלוקים מהבית לא מענין אף אחד. תסע לקבל טיפול בסטייס הסמוכה (או לא) אם רק שם מטפלים בבעיה הספציפית שלך. גם אם הפעם האחרונה שראית מדים היתה במלחמת קוריאה. פעם חייל, תמיד חייל. גם אם זה יהרוג אותך. ובסך הכל עיקמת רגל. אה, הנסיעות עליך.
באירלנד, מס הכנסה מנוכה ישירות מתלוש המשכורת. עד הכנסה של 35,900 יורו לשנה (וזו משכורת מעולה שאין הרבה כמוה) משלמים 20% מס הכנסה. כל סכום מעל מדרגה זו יחויב ב-A. כן, שמעת נכון – ארבעים ואחד אחוז מס. וזהו, אלה שתי מדרגות המס היחידות. תוסיף שכר דירה של 1,000 יורו לחודש לדירת 3 חדרים, עוד בסביבות 300 יורו לחודש אוכל, מאתיים וקצת יורו לחופשי חודשי (בברלין) ועוד כמה מאות יורו לביטוח הרפואי (שלאו דוקא כולל טיפולי שיניים, שזה סיפור בפני עצמו), וזה עוד לפני תשלומי ארנונה, חימום (יקר רצח אבל אי אפשר בלי) וכו', לא כולל סרט פה ושם או בירה עם החבר'ה – ופתאום החיים בארץ לא נראים נוראים מדי. בטח לא אם לוקחים בחשבון שלא ממש יש לך חברים, כי אתה יהודי/כושי/תורכי/מוסלמי/צרפתי/אנגלי/אישה/מנהל/מבוגר/יש לך מבטא לא מקומי/אוהד של הסלטיקס. לך יא יוניוניסט רוצח, תחזור לאנגליה יא מתנחל.
בארה"ב, לכל מעסיק פוטנציאלי יש גישה להסטוריה הכלכלית שלך. אם חתמת על ערבות לחבר מהסיירת והתברר שהוא חייב את הכסף בשוק האפור והבנק עיקל לך את כל מה שאי פעם היה לך בעוד החבר נעלם, מעסיקים פוטנציאלים יכולים לדעת שפשטת את הרגל, להסיק שאי אפשר לסמוך עליך – בטח לא בעניני כספים – ולא להעסיק אותך. עוד לפני הראיון בכלל, ולא משנה שאתה כלכלן בכיר או רואה החשבון של הכוכב הכי גדול בהוליווד. בארץ זה בחיים לא היה קורה. בארץ מעסיקים על סמך כישוריך המקצועיים, התרשמות אישית ומבחני קבלה (אלה אם כן את אשה, ואז זה הולך לפי גודל החזה. אם את שטוחה, תמותי). בסדר, לא תמיד, אבל כמה שמלעיזים, בארץ זה עובד ככה בהרבה יותר מקרים מאשר בארה"ב. בארה"ב לא מדברים איתך, אלא מבררים עליך. בארץ, אתה חלק ממכלול השיקולים. עוד לא בדקתי איך זה באירופה.
נכון, יש גם דברים לא טובים בארץ. לא אומרת שהכל תכלת ומי ורדים (איכס, דרך אגב). אבל מבחינת הגנה על פרטיות, טיפול רפואי (ולא רק זכאות לקבלת הטיפול אלא גם איכותו), זכויות אדם בסיסיות (אלא אם כן אתה ערבי/דרוזי/אשה, וגם אלה, מצבם הרבה יותר טוב מהרבה מיעוטים שראיתי), נגישות ותחבורה ציבורית (כן,כן), ושירותים לפרט ולקהילה, ישראל ברמה יפה מאד לדעתי. יש הרבה דברים לשפר, אבל עכשיו, שראיתי קצת מה קורה בחוץ, אני לא בטוחה שהייתי רוצה לגדל את הילדים שלי לא בארץ. כמה שזה נשמע אבסורדי, בארץ פשוט יותר בטוח, ויש רשת בטחון הרבה יותר גדולה. גם לילדים ממשפחות הרוסות.
גיא, אני איתך. כמה שיש לי הרבה נגד המדינה ודרך התנהלותה, אני חושבת שישראל היא מקום לא רע לחיות בו. וכן, לשבת ולקטר זה יפה מאד. רע לך? תקום ותעשה משהו בנדון. אם לא נעשה משהו, אין סיכוי שהמצב ישתפר. אני איתך גיא."
הרשו לי לסכם, את זה במילה אחת: וואו!