נטל
ככה אני מרגיש בימים האחרונים. נכון – כתבתי כמה פוסטים אופטימיים, אבל זה רק כדי לנסות להסיח את דעתי.
ביום שישי האחרון, הגיעו מים עד נפש. זוגתי, שתוסכלה ע"י הכאבים שלי, החליטה לקום וללכת. אני לא יכול שלא להבין אותה. אני נמצא בדיכאון לא פשוט בזמן האחרון. אני בן 34 כמעט, חי עם ההורים, ללא עבודה בחצי השנה האחרונה, מתחיל עוד תואר ראשון בקרוב, כדי לתת לעתיד שלי סיכוי טוב יותר, אבל לא יודע מה לעשות עם עצמי בינתיים. בנוסף לכל זה, אתמול נאלצתי להפקיד את הרשיון שלי בידי בית המשפט בפתח תקווה, למשך החודשיים הקרובים. אם הייתי בתל אביב, אולי, הייתי יכול לפגוש את חבריי לעתים קרובות יותר, אבל אני חי ברעננה. ואני לא מרגיש שאני יכול כרגע לתת שום דבר מעצמי. לא לחברים, לא למשפחה ולא לבחורה פוטנציאלית. אני לא יודע על מה חשבתי, כשחשבתי שאני יכול. כרגע אני בעיקר מרגיש כמו נטל על העולם.
כמה שאני לא אדם מאמין, אני מתפלל בבכי לאלוהיי, שיחזיר לי את החיים כפי שהיו לפני שנתיים, או שלפחות ייקח את אלה הנוכחיים.
אתם יכולים להירגע. אני לא מאלה שמסוגלים לפגוע בעצמם. לא מאמין שזה עניין של אומץ או משהו כזה – אני פשוט לא מסוגל. אבל אני מרגיש כמו נטל. עכשיו אני אצטרך לשנות את לוח הזמנים של ההורים שלי כד שיסיעו אותי ממקום למקום, כנ"ל לגבי חברים. אני לא יכול לצפות שייקחו אותי. אני גם לא מסוגל לנסוע במוניות בגלל הכסף שאין, ונסיעה באוטובוס גורמת לי לבחילה וכאבים עזים (נראה שנהגי אוטובוס ממש אוהבים ומחפשים להכנס לכל בור אפשרי בכביש). אז מה עושים? כן – אני מקטר. לא מתאים לכם? תעבור לפוסט הבא. אולי שם יהיה חיוך.
כרגע אני חלש. במובן מסוים זה מבחירה. אין לי כוח לקום ולסדר דמי אבטלה. אין לי כוח לקום ולסדר החזרי מס שמגיעים לי. אני יודע שאני יכול לקבל אחוזי נכות מביטוח לאומי. לא עשיתי שום דבר אמיתי בעניין הזה בחצי השנה האחרונה. פשוט אין לי כוח ואין לי רצון. אני מתכנס בתוך עצמי, בוכה מכל דבר כמעט, ולאורך היום אני נמצא במיטה, בוהה בספר או בתקרה. הזוגיות היתה איזושהי נקודת אור בשגרה של שלושת החודשים האחרונים. נקודת האור הזו נמחקה לבלי שוב. עכשיו אני מרגיש שאני מרחף באיזה ריק. בא לי להקיא כל הזמן, אבל במקום זה אני רק יורק. בא לי למצוא פתרונות לחרא הזה, אבל במקום זה אני רק בוכה. בעיקר נמאס לי. מסביבי, ההורים שלי מנסים לעודד אותי עם קלישאות, שגורמות לי לרצות להטיח את הראשון בקיר (את שלי או את שלהם, זה לא ממש משנה). הסיבה היחידה שאני לא עושה את זה, היא בגלל שאני לא טיפוס אלים. בגלל השנאה הזו לאלימות מכל סוג. מה שכן – זה שואב ממני אנרגיות בצורה שלא תיאמן.
אני רוצה להיות חלש כרגע. ונמאס לי להתנצל על זה בפני כולם. שנתיים שאני מתנצל. לא רוצה יותר. תמיד פחדתי להיות לבד, להתמודד לבד, והנה – אין לי ברירה. כולם יכולים לומר כמה הם נמצאים שם בשבילי, אבל מי שלא עובר את הכאבים האלה, ביחד עם הבדידות הזו וחוסר המעש, לא יכול להבין. בגיל 34 כבר ציפיתי להקים משפחה. ציפיתי שיהיה לי עתיד מוגדר בצורה טובה יותר. שתהיה איזושהי תכנית. אבל אין כלום. אני מרגיש לבד, ובעיקר מרגיש נטל על כולם. הלוואי והיה לי אכפת מספיק מכדי להפסיק לבכות ולהתחיל לעשות משהו לגבי חלק מהדברים. אז הפסקתי לקחת חלק מהתרופות, ואני מנסה להתחיל עם אחרות, לראות אולי אלה תעזורנה לי. לא שאני מקווה לניסים, אבל תקווה זה כל מה שנותר לי כרגע.
אני לא יודע למה אני כותב על כל זה. בטח חלק מהחברים שלי יגידו לי שזה לא טוב. שזה יעלה בחיפוש של מעסיקים פוטנציאליים בגוגל. אולי לפני כמה חודשים זה היה אכפת לי.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
וואו.
מי שכותב כמוך לא יכול להוות נטל בשום צורה.
האמת, לא יודע מה להגיד (לכתוב).
אני לא נמצא ולא הייתי מעולם במצב שכזה ולכן לא אני לא יכול להגיד שאני מבין.
כל דבר שעולה לי בראש, כל מילת עידוד או חיזוק נשמעת גם לי כקלישאה – אז בטוח שלך היא תשמע כך.
הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא ציטוט ממבצע סבתא. – "ברגעים כאלה צריך להיות חזק… ואני אתקשר אליך בבוקר"
אני מכיר אותך רק מפה, דרך המסך והמקלדת ולמרות הכל תמיד התרשמתי מהאופטימיות שלך שזו פעם ראשונה (אני חושב) שהיא איננה.
ודבר אחרון, כהורה, ילד לא יכול להיות נטל. אין לי ספק שאני אעשה כל מה שאפשר וצריך, כדי לעזור לאחד מילדי, בדיוק כמו שההורים שלך יזיזו את כל הלו"ז שלהם בשמחה כדי להסיע ולעזור לך.
אז אתה אולי יושב לך לבד בוהה בספר או בתקרה, אבל אנשים רבים בכל מני מקומות חושבים עליך ומאחלים לך רק טוב. באיזושהיא רמה קוסמית מבחינת הקרמה והאנרגיות וכל השטויות האלה זה בטח אומר משהו, לא?
אני יכולה להזדהות לפחות עם חלק ממה שכתבת כאן. אין לי משהו חכם להגיד, וגם אם היה לי, לא נראה לי שזה יהיה במקום להגיד אותו. אז קבל בנתיים רק חיבוק.
גיא, אני תמיד באותו מייל בשבילך. תהיה חלש, תשכב במיטה, תבכה, תרחם על עצמך, עשה כל מה שבא לך, כל עוד אתה יכול, אל תחשוב קודם כל על הסביבה, אלא עליך. מי כמוני מבינה לליבך.
אני מסכימה לחלוטין עם טל, וגם אמרתי לך את זה.
להיות חזק- למה? מה זה נותן?
דווקא ההנמסות הזו, היא תביא אותך לשלווה ולכח לאחר מכן.
אי אפשר להילחם כל הזמן,והאמת היא שגם אין שום סיבה.
להיות חלש זה לא להיות נטל. להיות חלש זה כמו הודנא 🙂 לשכב נמוך, להתחמש לאט לאט בלי שאף אחד ייראה, ואז לקום- כמו בקלישאות הרמבו/רוקי/יותר מדי שרירים בלי יותר מדי מח (אינסטינקטים זה טוב) כלשהו, ולתת בראש:))
או יה,מן!!!
תודה לכולכם/ן.
אני צריך את הזמן שלי להתאושש, אני מניח. כל יום אני מנסה לעשות משימה אחת קטנה. לא תמיד זה מצליח, בשבוע האחרון, אבל אני מנסה. על להרים את הראש אין מה לדבר. זה לא הזמן. עדיין לא.
הלוואי ולא הייתי מרגיש את "מכות החשמל" האלה בראש שלי, בחודש וחצי האחרונים. אולי יש גם לזה קשר שאני בוכה כל הזמן. לא יודע. יותר מדי ספקולציות, יותר מדי רעיונות. כרגע, אף לא אחד מהם ישים.
צריך פשוט למשוך.
כולם כבר אמרו הכל, אבל בכל זאת.
לא הייתי מודעת למצב הקשה כ"כ ולפרידה מ- א', שלא הספקתי לפגוש. עירא סיפר לי הכל ומייד הצעתי שניסע אליך, אז הוא אמר שנורית אצלך היום ואולי יום אחר יתאים..
בכל מקרה – אני חייבת לציין שדווקא שמחתי בשבילך כשהתחלתי לקרוא את הפוסט הנוכחי. תמיד אהבתי את האופטימיות וההומוריסטיות שלך (ואו – איזו מלה ארוכה:), אבל אני חושבת שאתה עובר משהו קשה מאוד מאוד. במצב הזה, רק נורמלי להתייאש ולבכות ולהרגיש חלש וליפול ולתת לאחרים לתפוס אותך. ולפעמים פשוט רק לשקוע כי אף אחד לא יכול לסבול במקומך.
אין לי פתרונים לחיים, אם היו לי בטח הייתי משתמשת בהם גם לעצמי, אבל כמה שזה אפשר וכמה שזו קלישאה, אני בכל זאת מקוה שתוכל ביום מן הימים לשמוח שהחברים "אתך".
אז – תחזיק מעמד וקבל חיבוקים,
אני.
גיא, אל תיתן למחלה הזו לקחת לך את הכול – כל עוד יש לך עיניים – תביט באור שנשקף כל בוקר מהחלון ומחייך במיוחד בשבילך, תראה את שפע הפריחה שמציבה בפניך ירוק רענן של חיים וצבעים רבים נוספים של שימחה, גם אף יש לך – תריח את הפריחה הזו, אפילו אם זה עושה אלרגיה. יש לך חוש מישוש – עוד מעט יגיע הרוח העדין של הסתיו ואז אתה תוכל להרגיש את הלטיפה הרכה והנעימה שלו על הלחי, ויש כל כך הרבה כלבלבים רכים ללטף ולהרגיש, וגם האזניים יכולות לפנק אותך – תקשיב למוזיקה המיוחדת שאתה אוהב, היא יפהפיה. יש כל כך הרבה דברים להנות מהם עדיין – המחלה לא יכולה לקחת לך אותם.
כתבתי לך גם מכתב למייל
אוהבת תמיד
אלה, אני לא חושב שאני זה שצריך להגיד לך את זה, אבל התגובה לעיל נקראית כחסרת טאקט, רגישות והבנה את גיא, אפילו בעיניו של פיל-חנויות-חרסינה סדרתי שכמוני.
עירא,
למרות שעד כמה שיצא לי להכיר אותך אתה דווקא לא פיל בחנות חרסינה – הפעם טעית.
אני אוהבת את גיא מאוד, הדברים נכתבו מתוך אהבה.
כלבלבים ופרחים אולי עוזרים לאנשים משועממים עם פוזה של דיכאון אמנוצ'י. לא לאנשים עם צרות אמיתיות בחיים, וכרגע גיא נופל בהחלט לקטגוריה הזו. הוא בהחלט לא במצב להתעודד מפרחים וכלבלבים. אם את אוהבת אותו וחושבת שאת מבינה לליבו, אני מקווה שגם תלמדי להבין שפלסטר וורוד לא מרפא את הכאבים האמיתיים שהוא עובר בשבועיים האחרונים, פיסית ונפשית.
כאן אני אעצור, כי שוב, כמו שאמרתי קודם, זה לא מקומי לחנך אותך. אני אומר את מה שאני אומר מתוך דאגה לגיא, בתור אחד מהחברים שמלווים אותו דרך שנתיים לא קלות של עליות וירידות של הFMS והסתעפויותיה.
ילדים, להירגע. קיוויתי לא להתערב בעניין, אבל זה קצת יוצא מכלל שליטה.
עירא, אתה צודק לגבי העובדה שאכן יש לי לא מעט צרות אמיתיות בחיים. לצערי, אם אתה חושב שאני לא מסוגל להנות מכלבלבים ופרחים, גם במצבי הנוכחי – אתה לא מכיר אותי עד כדי כך.
אני אוהב אותך על הרצון שלך להגן עליי. אתה חבר נהדר. אני מודה לך על הכל.
יחד עם זאת, לאלה ולי היו שיחות בימים האחרונים, והאהבה בינינו בהחלט כן פורחת כרגע, למרות אותו שבוע קשה שעברנו שנינו. אני אוהב את אלה, והיא מנסה לעזור לי להרגיש יותר טוב, גם אם בדרכים שהן קצת שונות ממה שמקובל עליך.
אחד הדברים ה"טובים", שיוצאים מהחרא שבו אני נמצא, הוא שנראה שעמוק יותר אני לא אפול (ככה גם חשבתי לפני חצי שנה, אבל למה להתקטנן?), ושכל עזרה, מכל אחד, באמת עוזרת.
אתה עוזר לי כחבר, ואלה כבת זוג, ולכל אחד יש את השיטות שלו לנסות לגרום לי להרגיש יותר טוב. לפעמים זה עובד יותר, לפעמים פחות. אבל הנסיון הוא זה שהכי חשוב לי.
אז חבר'ה – אני אוהב את שניכם. בצורה שונה, תודה לאל, אבל אני אוהב את שניכם.
לא לריב, בבקשה.
אני לא רב, ואני גם לא אומר שאתה לא מסוגל להנות מפרחים.
אם אני מדבר כל כך לא ברור ונראה לך שאני מנסה להרים ויכוח אז עדיף שתסיר את כל תגובותי, כולל את זאת.
אני מצטער, אבל זה נשמע קצת ככה.
יכול להיות שמדובר בחוסר הבנה שלי בכלל, אוקיי?
אני לא מתכוון להסיר אף תגובה, כפי שהשתדלתי לא לעשות את זה בעבר. ניסיתי להבהיר נקודה, זה הכל.