ביקורת סרט: Wanted
בהמשך לרשימת סרטי הקיץ שרציתי לראות, חזרתי הרגע מהקרנה של Wanted, סרט האקשן המבטיח, עם אנג'לינה ג'ולי, מורגן פרימן וג'יימס מק'אבוי. מדובר בסרט שכולו יריות ולא הרבה עלילה, דבר שהוכח כהכנסה בטוחה למדי לאולפנים בהוליווד, בשנים האחרונות. בגדול, ככה הולכת ה"עלילה": ווסלי גיבסון, צעיר בן 25, הוא אחד האנשים הפחות רגועים על פני הפלאנטה. הבוסית המעצבנת שלו רודה בו, החברה שלו בוגדת בו, והחיים שלו באופן כללי לא משהו. לאחר שאביו, שמעולם לא פגש, נרצח, ווסלי פוגש את פוקס, בחורה סקסית המגייסת אותו למועדון סודי של מתנקשים. אלה מגלים לו שאביו היה חלק ממנו ועכשיו הגיע תורו להצטרף וללמוד להשתמש בתכונות הייחודיות שלו. ווסלי מגלה שטמונים בו כוחות שלא ידע על קיומם.
מהסצינה השניה בערך, האקשן מתחיל, וכמעט ואינו מפסיק עד סוף הסרט. יש אפילו טוויסט נחמד איפושהו באמצע. אבל זהו. הרבה יריות, ולא הרבה מעבר לזה. הבעיות העיקריות שלי בסרט הזה היו שתיים:
1. השימוש בבעלי חיים, באופן שקצת גרם לאי נוחות מבחינתי.
2. הסרט לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. בסרט מהז'אנר הזה, אתה מצפה לקצת יותר הומור, ציניות עם קורטוב של משהו אפל. קחו למשל את Shoot’em Up, סרט מצוין שיצא לפני כשנה, עם קלייב אואן ופול ג'יאמאטי האלמותי, שעבד על אותה נוסחה, פחות או יותר. אלא ששם התסריט היה קליל יותר, הדמויות לא לקחו את עצמן ברצינות יתרה, ונהניתי מכל רגע, גם אם העלילה היתה קצת חסרה. מורגן פרימן הוא שחקן אופי נהדר, אבל יש לו שתי הבעות פנים ידועות. בלחייך הוא לא משהו.
אז אם אתם מחפשים סרט עם מסרים אלימים בלבד (אני לא הייתי לוקח את הילדים שלי לראות את זה) באורך של 110 דקות, לכו על זה.
יש מצב שאני אקבל קיתונות מחבריי לגבי הביקורת הזו. יש כאלו שמאוד נהנו מהסרט. אבל לדעתי הוא היה בינוני למדי. ראיתי סרטים טובים בהרבה בז'אנר הזה, אפילו אם אנג'לינה לא מופיעה בהם.
ציון של קופי השבת: 7.
ביקורת ספרים – משהו קצת שונה
איזה כיף! הגיע הזמן לדווח על עוד כמה ספרים. בחודש האחרון, יצא לי לקרוא קצת פחות מהממוצע, אבל קראתי לפחות דברים נהדרים, וקצת שונים. שניים מהם לפחות יכולים להיחשב כקלאסיקות. אבל אני רוצה להתחיל בזה שהיה קליל יותר מבין השלושה שאספר עליהם כאן:
"אבל מי זוכר" / גרג הורביץ – מותחן פסיכולוגי נפלא, מהנה ומהיר. אנדרו דאנר, סופר ספרי מתח, מתעורר בבית חולים, אחרי ניתוח להוצאת גידול מראשו. לידו יושבים שני בלשים שמאשימים אותו ברצח ארוסתו. דאנר לא זוכר כלום. בעזרת כמה חברים, ובהיעדר הוכחות חותכות, הוא יוצא זכאי במשפט, אבל זמן קצר מאוד לאחר מכן, בחורה נוספת נמצאת מתה, כאשר אופן רציחתה דומה מאוד לרצח של ארוסתו. מאחר ומשטרת אל.איי, לא ממש מאמינה בצירופי מקרים, אבל עדיין אין הוכחות חותכות שדאנר ביצע את הרציחות, אין לדאנר ברירה אלא לצאת ולחפש את הרוצח האמיתי. האם הוא באמת הרוצח? האם הגידול בראשו אשם במעשים שהוא שוכח אחרי כן? או אולי מישהו מנסה לשחק עם החיים שלו? בכל מקרה – כאמור, הספר מתחיל מהנקודה שבו דאנר מתעורר בבית החולים והקצב רק הולך ומתגבר משם, כולל כמה טוויסטים מעניינים על הדרך. הורביץ כותב בצורה מאוד קולחת, וזה מסוג הספרים שלא תרצו להוריד מהיד, משהו שעשוי להתאים גם למטוסים, לאו דווקא במובן הרע של הביטוי.
"קורותיו של ש'ו סאן-גואן, סוחר הדם" / יו' הווא – לאחרונה התחלתי להתענג יותר ויותר מספרים מתורגמים של סופרים סיניים ויפניים. התרבות עצמה מעניינת אותי מאוד, ועצם העובדה שחלק מהמילים מוכרות לי מהשנים שבהן למדתי מנדרינית, רק מוסיפה לחן של הסיפורים. הספר הזה מיוחד במינו בכך שהוא מתאר סיפור חיים של אדם בשם ש'ו סאן-גואן, אדם פשוט, מילדותו ועד זיקנתו. ברקע, כהרבה סופרים סיניים, מספר יו' הווא על התקופה, כולל עלייתו של מאו צה-טונג והשינויים החברתיים הרבים שקרו מאז בסין העממית. במקרה זה, הילד הכפרי ש'ו סאן-גואן, מגלה דרך חברים בכפר של דודו, שהוא יכול להשיג לא מעט כסף ע"י מכירת דמו לבתי חולים. בכך הוא מתחיל תהליך, שיוביל אותו למחוזות מרגשים וגם מסוכנים, בכדי להקים משפחה, לפרנס את משפחתו, וגם בכדי להראות לעולם שהוא איש מכובד בקהילה. המתרגם לעברית, דן דאור, מצליח בשפה פשוטה להחריד להעביר מסרים לא קלים. אמנם השפה של הספר אינה גבוהה, אבל היא נותנת תחושה של זרימה לסיפור, ואפילו שומרת על עניין רב, לפחות למי שאוהב ומתעניין בתרבות המזרח הרחוק הקומוניסטית.
"ארץ אבות" / רוברט האריס – ספר שנכתב ב-1992, באופן מפתיע, וצריך לדעתי, להכנס לרשימת הספרים הקלאסיים והטובים ביותר שקראתי (הפתיע אותי, כי שפת הספר מתאימה לכתיבה של שנות ה-60 וה-70, יותר מאשר לסוף המאה ה-20, לדעתי). בעיקרון – העלילה מתבססת על מותחן בו בלש בקרימינאל-פוליציי הגרמני חוקר רצח/תאונה של איש עשיר. נשמע רגיל למדי עד כאן. אלא שכאן נכנס הטוויסט: כל החקירה מתנהלת בגרמניה של אפריל 1964, כאשר גרמניה ניצחה במלחמת העולם השנייה, והרייך השלישי שולט באירופה כולה, ומתכנן את חגיגות יום הולדתו ה-75 של אחד אדולף היטלר. זאווייר מארץ', אותו בלש, מגלה שמאחורי ה"תאונה" הזו, עומדים כוחות חזקים וגדולים ממנו, הנמצאים בכל עמדות הכח והשלטון, כולל הגסטאפו המחריד. בעזרת עיתונאית אמריקאית, הוא מנסה לעלות על עקבות הרוצחים, ולהבין מה עומד מאחורי התעלומה הזו. הספר הזה הוא רחוק מלהיות קל לקריאה, במיוחד אם אתה יהודי. יש בו תיאורים קשים מאוד של כל מה שהתחולל בשואה, כולל מסמכים אותנטיים, ולמי שיש סיוטים על "מה היה קורה אם?", הספר הזה מנסה לתת מענה חלקי, על מראה העולם. ההיסטוריה האלטרנטיבית הזו היא ממש לא קלה לעיכול, ולפעמים נאלצתי להפסיק את הקריאה כל פרק או שניים כדי להכיל את מה שקראתי, אבל אין ספק שאני ממליץ על הספר הזה בחום, ולו בכדי להבין ממה העולם הנאור ניצל. זה אמנם נשמע קצת מוגזם, אבל אני מבטיח לכם שכל מה שקראתי שם נשמע הגיוני לחלוטין. האריס נצמד בעלילה לאירועים אמיתיים לחלוטין, ומשתמש בדמויות אמיתיות משלטון הרייך השלישי, על מנת לתת לעלילה נופך מציאותי. וזה מפחיד. מאוד.
ביקורת סרט: קונג פו פנדה
את זה שאני אוהב ספונטניות כבר ציינתי? אז הנה – אתמול, בהחלטה של רגע, אחרי יום כאוב במיוחד, קפצה אליי זוגתי, ואצנו רצנו לנו ל"קונג פו פנדה" בקניון רננים ברעננה. העובדה שהגענו בדיוק בזמן, ושהאולם היה כמעט ריק (ובואו נודה בזה, גם שהיה מבצע של 1+1 על הכרטיסים עם לאומי קארד), גרמה לנו להנות מהסרט עוד יותר, אבל בתכל'ס, לכל מי שאוהב אנימציה – אל תלכו לסרט הזה. רוצו אליו!
איזה יופי של סרט! נוסחתי מאוד, אבל הקולות של ג'ק בלאק (בתור פו הפנדה) ודסטין הופמן (בתור המאסטר שיפו) עושים עבודה נפלאה. יש גם כמה דיבובים אחרים יוצאי דופן, אבל שניים אלו וקולו של שחקן אלמוני המדבב את מאסטר אוגוויי (רנדל דאק קים) גרמו לי לצחוק במיוחד (גם אם אנג'לינה ג'ולי, בתפקיד הטיגריס, עצבנה קצת). איזה כיף לעשות ניים דרופינג לסרט מהסוג הזה.
הסרט מנסה להכניס כמה תובנות חינוכיות כמו:
Yesterday is history, tomorrow is mystery and today is a gift. That's why it's called Present.
חמוד למדי, אני חייב לציין. קיטשי בקצוות, אבל מצחיק בעיקר, ואני חושב שתהיה הנאה רצינית מאוד לילדים, אבל לא רק. כבר מזמן אני חושב שהסרטים המצויירים שעושים היום לא נועדו לגיל הצעיר בלבד. האנימציה השתפרה פלאים, המסרים – אלה הגלויים ואלה החבויים, נשמעים אחרת כשהם באים מדמויות מצוירות, ובכלל – שעה וחצי של צחוקים זה תמיד דבר חיובי.
בקיצור – רוצו! אחלה סרט! כיף חיים!
ציון של קופי השבת: 9.5.
הבנקים וכספם של ניצולי השואה
לפני כמה שנים, כשטומי לפיד עוד היה שר המשפטים, הוא הורה לערוך בדיקה, בנוגע לכספים ונכסים של ניצולי שואה, שהבנקים מחזיקים ברוב חוצפתם, לאחר שהועלו חשדות על כך. הרבה צעקות והפגנות, ולא מעט כותרות בעיתונים יצאו נגד הבנקים בנושא זה, רובם יצאו מלשכתו של שר המשפטים. שלא במקרה, אבא שלי מנהל בבנק לאומי, בחטיבה הראשית לכספים, וחלק מהבדיקות שנעשו היו באגף בו הוא עובד. צוות חקירה עמל שבועות רבים על מנת למצוא בדל ראיה לכך שהבנקים אכן מחזיקים ברכוש של ניצולי שואה. כל הסיפור הזה נגמר בקול ענות חלושה, כשהוועדה לא מצאה שום דבר, באף אחד מהבנקים (לפחות בבנק לאומי אני יודע על כך בוודאות).
והנה – בימים האחרונים קמה אותה צעקה, ויוצרת כותרות ענק: "בנק לאומי מחזיק בכסף ונכסים של ניצולי שואה, בשווי כולל של כחצי מיליארד שקלים".
פה המקום לדיסקליימר קצר: חשוב לי להבהיר כאן, שאין לי שום קומבינה בבנק לאומי, אין לי שום הטבות כתוצאה מהעובדה שאני בן של מנהל בכיר בבנק, אני משלם עמלות כמו כולם, ולפעמים אני צריך להתחנן להלוואה כמו כולם. יחד עם כל חוסר האהדה שיש לי לבנקים ככלל, ככל אזרח במדינת ישראל, ראוי לציין שכל הכותרות האלה בימים האחרונים נשמעים כמו חזרה על הספינים התקשורתיים, שהיו כאן לפני כמה שנים.
אבי, שרוב משפחתו נרצחה בשואה, הוא איש בעל מוסר מאוד גבוה. אם היה יודע שדבר כזה קורה באגף שלו, אני בטוח שלפחות הוא היה עושה משהו לגבי זה. אבל לא רק הוא. הכרתי לא מעט אנשים שעובדים עמו, כולל הבוס הקודם שלו, שהיה ישר כמו סרגל. אין לי ספק שגם הפעם, ההאשמות המפגרות האלה תיגמרנה בלחישה.
עוד עובדה קטנה לציון: כשאותן האשמות עלו לפני כמה שנים, וכאשר לא נמצאה שום עובדה שמוכיחה את נכונותה, אבי היה חבר במפלגת "שינוי", והיה חלק מפורום כלכלנים שהקימה המפלגה על מנת לבחון רעיונות שונים, בפן הכלכלי. אני בטוח שגם מר אברהם פורז יוכל לאשר זאת. אחרי כל הצעקות שהרים טומי לפיד, אבי כתב לו מכתב, שבו ביקש ממר לפיד להתנצל בפומבי על דבריו והאשמותיו, כי אבי לקח את זה באופן אישי וקשה. התגובה ממר לפיד היתה מחפירה. רק מפאת הנימוס אני לא אחזור על המילים המדויקות של התגובה משר בממשלת ישראל.
אם עוד לא התבגרתם, עשו לעצמכם טובה – אל תאמינו לכל מה שכתוב בעיתון.
מה נהיה איתך, רמון?!
אוף.. כמה שאני מנסה לברוח מהחרא הזה, אני מרגיש שאני מוקף במטומטם! כל הזמן שומעים רק רמון, רמון, רמון! ואני אומר ד-י-!
קצת סדר. האיש נישק בחורה. זהו. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר. הוא הועמד למשפט, הורשע (לדעתי זה היה מוגזם, אבל בלי קשר לאיש, אלא כמקרה כללי), והוחלט שהעבירה היא ללא קלון. קלון?! על נשיקה?! מישהו לא השתגע קצת שם..?!
אבל כל זה לא משנה. רמון, ברוב טיפשותו וגאוותו, החליט ללכת עם הקטע עד הסוף, ולנסות, שלא בדרך מקובלת, "לערער" על החלטת בית המשפט והחוקרים, ע"י קשריו הפוליטיים. כאן התחיל הבלאגן. אני יודע שיש עוד הרבה פרטים מאז התפוצצה הפרשה, אבל באמת שאין לי כוח לחזור על כולם. הם שטותיים בדיוק כל הטררם שהולך כרגע סביב התיק הזה.
המשטרה צודקת בגדול, בעניין הקמת ועדת החקירה. היתה לרמון אפשרות לערער לערכאה גבוהה יותר, במקום ללכת לבכות ל"אבא" אולמרט וחבריו. לא עשית – שב בשקט.
מצד שני, אני שומע את המשטרה צועקת על כך, שהקמת ועדת חקירה בעצם מטילה דופי במשטרה.. רגע, רגע: מה?! דופי במשטרה? הארגון התמים-החמוד-המתוק הזה, שאמור לתת לנו הרגשת ביטחון, ובמקום זה דופק אותנו על ימין ועל שמאל, ומתנהל כאילו מדינת ישראל היא הבובה הפרטית שלו?! לאאאא…. מה פתאום! המשטרה מושלמת! איך אפשר לחשוב בכלל שהמשטרה טועה..? קראתי את טורו של משה מזרחי, כשהוא מנסה להקטין בתפקידה של המשטרה בעניין, קראתי את דבריו של מזוז, קראתי את דבריהם של שוטרים אילו או אחרים, והדבר היחיד שאני מצליח להבין מזה, הוא שאתם בוכים והולכים להביא את האח הגדול שלכם כדי שירביץ לאלה שמתנגדים לכם. משטרת ישראל היא ארגון בירוקרטי, שיד שמאל לא יודעת מה יד ימין עושה בו. היא מלאה באנשים שהמושג שירות לאזרח מתבטא בזה שהם צוחקים על האזרח, נותנים לו לחכות שוב ושוב, מריצים אותו ממקום למקום, אה כן – ורושמים לו מדי פעם איזה דו"ח, סתם כדי שנוכל להיזכר שהם קיימים, וצריכים את הכסף שלנו בשביל סופגניות.
חקירה פנימית?! השתגעתם? זה, כאילו.. עלולים לקחת לנו את הדונאטס! ועוד בזמן חקירה! חשובה! כמו של מי-נישק-את-מי-ואיך-הלשון-היתה-מונחת-בפה-המנושק/ת. וואו!
ביקורת סרט: הנקוק
בספונטניות, כמו שאני אוהב, קפצתי עם עירא לראות את "הנקוק".
כבר לפני חודש ידעתי שהולכת להיות לי לא מעט עבודה הקיץ, בכתיבת ביקורות על סרטים מעניינים. "הנקוק" הוא בהחלט אחד מהם. קשה להגדיר את סוג הסרט הזה: וויל סמית' משחק גיבור-על במין קומדיה-דרמה-אקשן. הוא מצליח להכניס לא מעט אופי לתפקיד הזה, וגם הוא, כמו אדוארד נורטון ושרליז ת'רון, מסתמן כחלק מהדור הבא של שחקני אופי ששווה לשים אליהם לב. בסרט הזה יש כמעט הכל. לפי מה שהבנתי, הביקורות עליו היו בינוניות מאוד, אבל אני חייב לומר שאני חולק על כולן. זה סרט עלילתי, יחסית נוסחתי, אבל קצת שונה, שמצליח להצחיק, לרגש וגם לגרום להזדהות עם הגיבור.
קצת על העלילה וצורת הבימוי: הנקוק של פיטר ברג (במאי הסרט) הוא גיבור-על עם בעיית שתיה, בודד וחסר כל. סמית' מגלם את ההומלס-סופר-הירו בצורה מופלאה. הבעיה של הנקוק היא בעיקר בכך שבכל פעם שהוא עוזר להלחם בפשע, הוא "על הדרך", הורס חצי עיר, מה שגורם כמובן לפרנסי העיר לא לרצות בנוכחותו. כולם יוצאים נגדו, עד שבמקרה הוא מציל את חייו של יחצ"ן כושל בשם ריי (ג'ייסון בייטמן), שמחליט לקחת את הנקוק כפרוייקט חייו, ולהחזיר להנקוק את הגאווה שמגיעה לו, ע"י חינוך מחדש של הגיבור השתוי.
כדי להעצים את רגשותיהן של הדמויות הראשיות (סמית' כהנקוק, בייטמן כריי, ושרליז ת'רון כמארי), הבמאי החליט ללכת על הרבה מאוד צילומי קלוז-אפ על פניהן של הדמויות. צילומים כאלו נותנים מצד אחד הרגשת חוסר נוחות מסוימת לצופה, אבל מצד שני, מעבירות בצורה חד משמעית חוויה רגשית. כלומר: יש פה יותר מסתם סרט של כיף של אחה"צ.
נכון יהיה לומר שלא תצאו עם הרבה תובנות על מה שראיתם עכשיו, אבל בכל זאת, יש משהו שנשאר איתי אחרי הצפיה, וקשה לי לשים את האצבע על הזה.
בכל מקרה, אם בא לכם לקחת הילדים אתכם (אני אישית לא נהניתי ממש מהילדים הצווחנים, 5 שורות מעלינו, אבל האולם היה יחסית ריק, אז דיינו), זו יכולה להיות חוויה מעניינת. אולי מעיניים של ילד תוכלו לקבל תובנות נוספות. דמות הילד במשפחה האידילית של היחצ"ן (ת'רון משחקת את האישה מארי, וג'יי הד משחק את ארון הילד), נותנת גם היא פרספקטיבה מסוימת, ואפילו חינוכית קמעה, לילדים מבולבלים.
מומלץ בחום!
ציון של קופי השבת: 9.5.
ביקורת סרט: הענק הירוק
טוב.. ברור היה שאני לא מתכוון לפספס את הסרט הזה. אני חולה קומיקס, ועד היום אני לא חושב שפספסתי סרט אחד שנעשה במתכונת הזו. בשנתיים-שלוש האחרונות, התחילו להפציץ אותנו בהמון סרטי קומיקס, ועכשיו במיוחד, כשמתכוונים לקשור את כולם לתוך חבילת ה-Adventurers. גם בסרט הזה יש קישורים לאיירון מן, ואפילו סטן לי מופיע בעוד סצינה קטנטנה, הומוריסטי כתמיד.
ההשוואה בין "Hulk" של אנג לי מ-2003 לבין "The Incredible Hulk" של לואיס לטרייר מ-2008, היא מתבקשת, וככל מבקרי הסרטים, אני אנסה להשוות פה בין שתי הגרסאות.
נתחיל בזה שאני לא מאלה שחשבו שהסרט הראשון היה נורא כל כך. אנג לי השתמש אז במסך מפוצל ובאפקטים נחמדים. הבעיה היתה בעיקר באריק באנה, שפשוט לא שיחק מי-יודע-מה. היה המון קיטש אז. קצת יותר מדי. הדגש היה על ההיסטוריה ואחרי זה על היחסים בין ברוס באנר (שהופך לענק הירוק כשהוא מתעצבן) לבין ד"ר בטי רוס (ג'ניפר קונולי). זה היה נחמד, והיה מקבל אצלי, לו הייתי כותב אז פוסט בנושא הזה, את הציון 7.5-8. הוא לא היה רע, רק היה ברור שאפשר לעשות יותר.
ואז הגיעה 2008, והנה לוקחים שחקנים מעולים (אדוארד נורטון וליב טיילר בתפקידי באנר ורוס, בהתאמה), ועושים גרסה חדשה, אבל לא ממש מההתחלה. גרסת 2008 עושה בחוכמה, ולא מתעלמת מהגרסה של אנג לי, אלא פשוט משפרת אותה. אפילו ה"רעים" משופרים פה. טים רות', אחד השחקנים האהובים עליי, נכנס לנעליים גדולות ועושה עבודה מצויינת. עיניו המטורפות ניתנות להשוואה רק לעיניו של גארי אולדמן. וויליאם הארט, שבכלל לא זיהיתי אותו בגלל השפם, עושה גם הוא את תפקיד הגנרל בצורה משובחת. נורטון הוא שחקן אדיר. אני לא חושב שיש מישהו שיכול לחלוק עליי. האיש בנוי לתפקידי אופי, ולדעתי הוא הדור הבא של שחקני הצמרת הבינלאומיים (ברמת ג'ק ניקולסון, מורגן פרימן ודומיהם).
ועכשיו קצת לעלילה: הסרט החדש החליט לשים דגש על יותר אקשן. יש בזה פלוסים ומינוסים. מצד אחד, אני אוהב אקשן, אבל מצד שני, במקום לפזר את האקשן על יותר זמן מסך, הסצינות מרובות היריות מרוכזות לכמה דקות ספציפיות, מה שהופך אותן לפעמים לארוכות מדי. זה קצת מגחיך את כל העסק. בשאר הזמן, שוב – גם בגרסה הזו – יש לא מעט פוצי-מוצי בין באנר לד"ר רוס.
אישית – אהבתי יותר את הגרסה הנוכחית, בעיקר בגלל השחקנים המעולים. הם עושים את כל ההבדל. זה לא אומר שהגרסה של אנג לי מ-2003 לא היתה טובה. פעלו פה פשוט כוחות חזקים יותר.
משהו השתנה בשנתיים האחרונות בכל היחס של סרטי קומיקס. השינוי הוא ממש לטובה, ורואים את זה.
ציון של קופי השבת: 9.
מחוץ לחוק: גירסת השוטר
היום נאלצתי להודות במשהו שלא עשיתי, רק כדי להיות חכם יותר מאשר צודק.
סיפור שהיה כך היה:
לפני שנה, נסעתי במהירות גבוהה מהמותרת בחוק, בשעה 7:30 בבוקר. בכביש 531, לפני הירידה ימינה בצומת חורשים, לכיוון ראש העין (כביש 444), עמד שוטר וסימן בידיו לעצור. השוטר עמד בצד ימין של הכביש, התנועה זרמה, ועבדכם הנאמן נסע בנתיב השמאלי. בכל מקרה – לא הבנתי שהשוטר מסמן דווקא לי. לאחר שפניתי ימינה לכביש 444, היה רמזור, בו עמדתי בנתיב הימני וחיכיתי לאור האדום שיתחלף. לפתע הופיעה ניידת משמאלי וביקשה שאני אעצור בצד, אחרי הרמזור, וכך עשיתי. בשניה הראשונה, קפץ מהניידת שוטר והתחיל לצרוח עליי שאני עבריין וברחן, ואיך אני בכלל מעז לברוח ממנו. כמובן שלא ברחתי. אני לא ממש מתאים לסדרה "נמלטים". בגלל שסירבתי להודות, השוטר, וניידת נוספת שהצטרפה אליו עם שוטר נוסף, החליטו "לייבש" אותי ברכב 25 דקות תמימות, שלאחריהן חזר השוטר, וברוח מבודחת אמר לי: "עכשיו שאנחנו רגועים, אתה יכול להודות שברחת ממני". כמובן שסירבתי להודות במשהו שלא עשיתי. הוא נתן לי זימון לבית המשפט, והוסיף סעיף לדו"ח, לפיו נסעתי בסלאלומים, עברתי כמה וכמה נתיבים וגרמתי לכמה מכוניות לבצע בלימות פטע (כך במקור – זה היה השוטר היודע לקרוא, ככל הנראה). הסעיף הזה, האחרון, לא היה ולא נברא. המסלול הימני אחרי הפניה, מאלץ כל נהג לעבור לנתיב אחד שמאלה, מהסיבה הפשוטה שהוא נגמר והופך לכביש 444. אבל כאן התחילה ונגמרה הנהיגה ה"לא זהירה" שלי. הודיתי מיד במהירות, אך לא בשני הסעיפים האחרים.
באותו יום, רשיוני נשלל ל-30 יום מנהלתית. לאחר כחודשיים פניתי לעו"ד אורון, המתמחה בענייני תעבורה, ונחשב לאחד הטובים בארץ. העו"ד צחק, אמר שאין לי מה לדאוג, וש"הכל יהיה בסדר". הוא טען שאין למשטרה שום קייס, במיוחד אחרי שהראיתי לו ולשותפו למשרד את תצלומי הפניה והכביש.
הבעיה מתחילה, כששני שוטרים כותבים בדיוק את אותו הדו"ח. כלומר: מתאמים גרסאות. מתברר שגם אצל השוטרים יש דבר כזה. לא ממש חוקי? לא משנה. הם שוטרים. מותר להם. לא היה לי שום סיכוי במשפט היום. הברירות שהיו לי היו:
1. לנהל משפט, ולשמוע שני שוטרים מקריאים מדף עדות זהה לחלוטין (כמעט מילה במילה) שמתארת נהיגה של מטורף, דבר שהיה עולה לי בהרבה חודשי שלילה, כי לך תאמין למישהו שטוען ששני השוטרים משקרים. היו הרבה סתירות בין מה שאני עברתי באותו יום לבין מה שנכתב בדו"ח של השוטרים.
2. להודות במשהו שלא עשיתי. שני סעיפים שלא היו ולא נבראו.
אז יצאתי יחסית בזול. החל מעוד שבועיים, רשיוני ייפסל ל-60 יום נוספים. שילמתי קנס של 750 שקל וגם יש לי "על תנאי" – 3 חודשים למשך שנתיים.
אבל אני עצבני בטירוף. אני שונא שקרים. השוטרים האלה שיקרו במצח נחושה. בלי להניד עפעף. הכל בגלל שלא הסכמתי להודות במשהו שלא עשיתי (עניין הבריחה). אם הייתי זקוק להוכחות נוספות שכל החארות האלה מושחתים, ושהמדינה שלנו מתנהלת כמו מערב פרוע, קיבלתי אותן היום בבית המשפט. במקרה של מילה שלך מול מילה של שוטר תמיד תפסיד.
באותה הזדמנות, יצא לי לראות עוד שני קייסים בפני אותו שופט:
1. בחור כבן 40, נשוי עם ילדה בת 4 חודשים. האיש נהג במהירות מופרזת. זו היתה אחת העבירות הראשונות שלו תוך 20 שנה. האיש יצא בשן ועין מהמשפט: שלילה ל-3 חודשים, תנאי וקנס גבוה. העניין הוא, שהאיש לא יכול להתפרנס ללא הרכב, ובחברה שלו כבר הודיעו לו, שהוא יפוטר אם לא יוכל לנהוג. הנאשם ניסה לדבר על ליבו של השופט, אבל השופט נפנף אותו כלאחר יד. הציעו לשופט פשרה לפיו הבחור יוכל לנהוג רק על הקטנוע שלו, כדי שלא ייסכן עוברים ושבים, ואפילו הסכימו מטעם ההגנה להחמיר עם אורך שלילת רשיון הנהיגה ברכב פרטי בתמורה. השופט ביטל את הרעיון, ושלח את האיש למצוא פרנסה חלופית.
2. בחור שיכור שבדמו נמצאה רמת אלכוהול של מעל 400 מיקרו-ליטר, הרבה מעל המותר בחוק. ה"ינשוף", המכשיר בו בודקת המשטרה את רמת האלכוהול הוכח כלא אמין, הנאשם סירב לתת דם לבדיקה, כי "הוא פוחד ממחטים" (האיש נראה כמו ערס רציני שלא נראה כמי שפוחד מסכינים, שלא לדבר על מחטים). אתם יודעים איך הוא יצא מהמשפט הזה? נכון! זכאי. אי אפשר היה להוכיח כי האיש אכן נהג בשכרות.
מדהים! ככה עובדת מערכת המשפט במדינת ישראל הנאורה!
קחו לתשומת ליבכם!
