אח..! איזו מדינה! (חלק 1)
מה אגיד ומה אומר. יום מלא חוויות עבר על כוחותינו בגזרת המרכז. זה התחיל בכך שעברו 9 ימים מאז הניתוח שעברתי בראש, והגיע הזמן להוציא את התפרים, אז שמנו את פעמינו לכיוון בי"ח תל השומר, כפי שנאמר לנו לעשות. איך שנכנסתי, הבנתי שהולך להיות לי חתיכת "בילוי". מתברר, שבניגוד למה שנאמר לנו אחרי הניתוח, היינו צריכים לקבוע תור. כמובן שלא קבענו. אז מהמודיעין, הפנו אותי לתחנת האחיות. תחנה היא בעצם שולחן שהוצב במרכז הפרוזדור, ומטרתה היא אחת: לגרום לפקקים. בכלל, זה כיף לעצור ליד תחנת אחיות. יש לזה סקס אפיל מסוים..
מתברר שהאחות לא בדיוק שמעה על העניין הזה, כי היא הייתה עצבנית מדי בנסיון לענות לכל הפציינטים בו-זמנית. יש רק תחרות אחת במרפאת החוץ לעיניים בתל השומר: "צרחן נולד". מי שיש לו את הטונים הגבוהים ביותר, לוקח את כל הקופה. לשמחתי, אין לי שום דבר בעייתי בריאות, אז זה עוזר. לפחות ככה חשבתי. במבט עצבני במיוחד, היא אמרה לי בפשטות: "שב". שאלתי איפה. זה כבר נראה לה כמו התחכמות מצידי, וזה דרש הסברים מצידה, מה שאני חושש שהיא לא רצתה לתת. לא בחינם, לפחות. חיכיתי כמה דקות בצד, וניגשתי אליה שוב, כשקצת התפנה שם. הפעם העיניים שלה לא רשפו חזק מדי כשהיא "הקשיבה" לי, והיא שלחה אותי עם פתק להביא את התיק הרפואי שלי מהמזכירות. ה"מזכירות" היא שורה של חלונות, 6 ליתר דיוק, שגם שם, המטרה היא אחת: ליצור פקקים. האמצעי: לא לפתוח יותר מ-2 חלונות בו זמנית, ולפעמים להחליף חלונות וגם מזכירות. כמובן, שלמזכירות יש דרך לשמור על התור, וזאת באמצעות מספרים. עכשיו – אתם בטח חושבים לעצמכם: מרפאת עיניים של בי"ח. נכון? בטח המספרים יהיו ליד המזכירות או במקום שבו אנשים עם בעיית ראייה, יוכלו לראות אותם. מין לוגיקה כזו. אז זהו, קוראיי היקרים – טעות בידכם. המקום ממנו שולפים מספר, נמצא הרחק, מעבר למודיעין, ליד החלון בכניסה למרפאות. ובעיקר במקום שאי אפשר לראות אותו. שימו לב לשורש ר.א.ה החוזר שוב ושוב כאן. אני מנסה לרמוז פה בצורה דקיקה על משהו. נסו לא לפספס אותו.
במזכירות, לא היו מוכנים לשמוע על כך שאין לי תור. כי אם אין תור – אין טופס 17. ואם אין טופס 17 – אין תיק. שכח מזה. נתנו לי את הפתק בחזרה והיפנו אותי שוב לאחות. היא מצידה, ראתה שחזרתי ואמרה במה שראיתי כדז'ה וו: "שב". לשם שינוי, היא גם הוסיפה שאני צריך לחכות לפרופ' רוזנר, שיגיע בקרוב ואולי יסכים לקבל אותי. אחר כ-45 דקות, יצא אליי פרופ' רוזנר הנכבד, ושאל אותי: "נו.. למה אין לך תיק? אי אפשר לקבל אותך בלי תיק, בלי תור ובטח שלא בלי טופס 17..". כבר ציינתי שלפני 9 ימים שאלתי את השאלות האלה במפורש במחלקה לניתוחי עיניים – אם אני צריך לקבוע תור או להביא מסמך כלשהו וקיבלתי את התשובה החד משמעית "לא"? אצתי רצתי למזכירה ה"חייכנית", שנתנה לי את מספר הפקס שלה בטון כל כך לבבי ואוהב, שגרם לי לחפש את הקבר הקרוב ביותר. כשהגיע הטופס 17, כמובן שהוא לא היה "נכון". היה רשום שם "הוצאת תפרים" שזה מה שהייתי צריך, ולא "בדיקת רופא" שזה מה שבתל השומר רצו שיהיה כתוב. איזה כיף שיש מסיבת בירוקרטיה בבניין!
לשמחתי, לפחות המזכירה הזו התבררה כאישה יעילה ביותר, עם חוש הבנה לעובדה שמולה עומד יצור המכונה "בן אדם". אני יודע, זה לא קורה לעתים קרובות. נא לא לזלזל, בבקשה. היא באמת הסכימה לעזור, ושלחה שליח לארכיון, כדי שיביא לה את התיק הגנוז שלי מאז שנת 2001 (!), שזו הפעם האחרונה שבה ביקרתי באופן עצמאי במרפאה הזו. כמובן שהמסקנה הזו הגיעה לא לפני שהיא עשתה חיפוש מאסיבי אצלה בחצר האחורית, אחר תיק חשוד ו/או מעטפה (מתברר שאם הגעתי בפעם הקודמת מאישפוז, אני אמור להיות במעטפה! אני אזכור זאת לפעם הבאה).
חזרתי לי לרופא, המתנתי עוד חצי שעה, ואז הוא קרא בשמי! כמה משמח! נכנסתי לחדר, נשכבתי על המיטה.. והוא הוציא לי חצי מהתפרים בסה"כ. את החצי השני הוא ביקש שאני אחזור להוציא בעוד שבוע. רק בגלל שמסיבות בירוקרטיה כאלה הן לא בדיוק כוס התה שיל, שאלתי את הפרופסור אם יש מצב שאני עושה את זה אצל אחות בקופת חולים, והוא ענה בשמחה: "כמובן!". אני חושב שלשנינו ירדה דאגה אחת מהלב היום…
והנה משהו כאן לסיום, כחלק מחוויות היום שלי, שאני בטוח שהרבה עוד כתבו עליו לפניי, אבל הגיע הזמן להוציא את הדברים לפני השטח:
אני ממש, אבל ממש לא רוצה לדעת מה שקורה במיטה שלכם, כמה אתם דורשים עבור סקס ולמה, או את הקומבינה שאתם מנסים לייצר לידי, מאחורי גבם של הרופאים ו/או האחיות.
כן! אני מדבר עליכם! המעצבנים עם הסלולריים האלה! אפילו בבתי חולים אין שקט מכם! אתם לא יודעים לדבר – אתם צועקים. על מה אני מדבר?! אתם צורחים את נשמתכם לבורא! לפחות שתי שיחות זכורות לי מהיום, בהן נתקלתי בתופעה המכוערת הזו. אחד שהחליט לדבר עם איזו חברת ביטוח בחדר ההמתנה למרפאת העיניים, ולצעוק על הפקידה, שיודעת ש"כל השיחות מוקלטות" להעביר את ההקלטה הספציפית שלו למנהל שלה או למישהו עוד יותר בכיר. אני אחסוך מכם את השפה והפרטים שנאמרו. בואו רק נאמר שנראה שהאיש טעה במרפאה – הוא היה צריך להגיע ל"אף, אוזן, גרון" ולא לעיניים. הפעם השנייה היתה בבית מרקחת בסניף של הכללית בתל אביב (ספציפית ביד אליהו, אם זה מעניין מישהו), בה ישבה אישה, אחרי שקנתה כבר את התרופות שלה, והתחילה לצרוח לטלפון כמה היא שרמוטה, ושהיא צריכה רק כסף, ש"כסף זה אהבה", וכמה היא לא צריכה ז*ן ועוד כל מיני אמירות נחמדות שגם אותן אני אחסוך מכם בשלב זה.
מה אני אגיד לכם? נופת צופים! אין כמו ארץ ישראל היפה של פעם, האנשים המנומסים, הכבוד ההדדי. אין. באמת שאין.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.