ובכל זאת…
ובכל זאת, גם אחרי הפוסט הזועם האחרון, קשה לי להשאיר אתכם עם טעם ממש רע בפה כל השבת. אז הנה משהו קטן נוסף:
בניגוד להרבה מחבריי היקרים, אני מסרב להירשם לפייסבוק. איכשהו, אני מרגיש בשנה האחרונה כאחרוני הסמוראים בעניין הזה. כולם נרשמים לפייסבוק. אם אתה לא שם – אתה לא קיים.
יש לי חדשות בשבילכם, חברים: אני קיים מאוד. ואני לא רשום שם. אין לי חברים וירטואליים. יש לי רק כאלה אמיתיים. אני לא זקוק ל-550 חברים וירטואליים כדי להרגיש טוב עם עצמי או כדי להשוויץ מול מישהו. יתרה מזאת, אם הייתי רוצה להישאר בקשר עם מישהו מהעבר – הייתי נשאר איתו בקשר, ולא מחפש אותו באיזה רשת חברתית, רק כדי להיות צבוע מספיק להגיד לו "שלום! כמה זמן עבר..!".
סורי – לא עובד עליי העניין הזה.
יש לי חברים נפלאים. אחד אחד. או אחת אחת, אם תרצו. כולם/ן אנשימים שאני אוהב ומוקיר. אני נהנה להיות איתם בקשר, כמעט יומיומי, מי פחות ומי יותר. יש כל כך הרבה דרכים היום להיות בקשר, ואני לא חושב שפייסבוק היא אמיתית מספיק בשבילי.
לאלה מכם שהתמכרו, אין לי מה להציע לכם מלבד הלינק הבא (קצת ישן, אבל מתברר שעדיין רלוונטי).
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אותי אפשר למצוא בספרפנים, למרות שאני די מתעבת את האתר ואת השימוש הנפוץ בו (ממש מעצבנות אותי כל ההזמנות לאפליקציות מפגרות ואין לי חשק לקבל או לתת דובוני אכפת לי או כוסות בירה). אני חייבת לציין שמבחינתי דווקא לאתר יש יתרון דווקא כי הוא מאפשר לי לשמור על קשר עם אנשים רחוקים, שלפעמים אובד הקשר כי בעשרה חודשים שאני לא בארץ מחליפים מספר ופתאום אי אפשר למצוא (קשרים מתקופת פרה-אימייל, או אנשים קצת טכנופוביים). הזוגי – כנ"ל – מוצא כך חברים שמזמן אבדו, לא מפאת חוסר רצון אלא מפאת המרחק והשנים. לדעתי, זו ההצדקה היחידה לקיום של השיקוץ, ואני משתמשת בו אך ורק למטרות אלה.
זו סיבה טובה, אבל גיליתי בשלב כלשהוא שאין לי באמת כ"כ הרבה קשרי עבר שבא לי לשמור. לרובם היתה סיבה להתנתק.
הבעיה שלי עם רשתות חברתיות היא בעיקר בזבוזי הזמן הריקניים והפוקים, אבל ספציצית בספר הפרצופים, המערכת סגורה לעולם (בניגוד למייספייס למשל), אין איך לדעת על אירועים חברתיים ואחרים כמו הגראז' גיקס שאמור להיות פתוח לקהל הרחב. הם יצרו מעין מרחב שהוא רב שיח "פתוח" אבל בתוך בועה. אתה מציג תמונות לכולם, אבל זה לא באמת לכולם כמו פליקר. אתה כותב בלוג לכולם אבל זה לא באמת לכולם כמו בבלוגלי או ישרא. אתה מזמין לאירוע ציבורי אבל ההזמנה ניתנת לקריאה ותגובה רק למי שבתוך בועת הפייסבוק.
במילים אחרות הם מנסים לגרור אנשים למקום שאיננו האינטרנט הציבורי ולגרום להם לעשות דברים שרק אחרים שנגררו ושילמו בפרטיות שלהם מקבלים. זו חוצפה וזה גורם לחוסר תחרותיות ופתיחות ברשת, ועוד מכריח את האנשים האלו לוותר על האלמונימיות שלהם.
גדי שמשון יצר סטיקר נהדר פעם, משהו בסגנון "האינטרנט זו הרשת החברתית שלי" בדיוק כתגובה על השטויות שעושים בפייסספייס. אני מסכים איתו לגמרי.
I hear you, brother!
מסכים עם כל מילה.
משהו שכתבתי די מזמן בדיוק על אותו נושא.
ובלי להתייחס (כי בכלל לא חשבתי על זה) לכל הנושא שעירא מעלה.
קצת מאוחר, אבל מילים כדורבנות, איש.
אני לא יודע למה התעצלתי לכתוב את הרגשתי בנושא עד עכשיו. יש מצב שהיינו נהנים מפוסטים זהים.
ואם כבר צירוף מקרים – אז מתברר לי פתאום, שידידה שלא דיברתי איתה כבר די הרבה זמן, שלחה לי היום לינק לפרופיל שלה בפייסבוק.
איך לאנשים לא נמאס..?
הקטע המעצבן הוא, כפי שדנתי עם עירא בנושא לפני יומיים, שעכשיו לחבר'ה של פייסבוק יש את המייל שלי. כמה נפלא.