הכי טוב בבית

אוי איך שמודי הולך להנות מהפוסט הזה..

התחלתי לאחרונה לקרוא יותר ויותר מאמרים על תחום ה-HomeSchooling. הכוונה היא כמובן למצב בו ההורים מחנכים את ילדיהם בבית, במקום לשלוח אותם למערכת החינוך הציבורית או הפרטית.
זו הנקודה להודות, שעד לפני זמן מה, לא הייתי מתומכיה הנלהבים של התכנית הזו, על אף דברים שעברתי אני במערכת החינוך הציבורית שלנו, ועל אף הדברים שאני שומע מידידתי נ', שהיא הכי קרובה היום למערכת החינוך, מבחינת המעגל החברתי שאני מסתובב בו.

אתמול כתבתי קצת מה דעתי על ההשכלה הגבוהה בישראל. בפוסט הזה החלטתי לטפל קצת במה שקורה במערכת החינוך, וביתרונות והחסרונות של ה-HomeSchooling:
בשנים האחרונות, אנחנו עדים לכך, שגם מערכת החינוך במדינת ישראל, במתכונתה הנוכחית, לא מביאה תוצאות, כפי שהיינו רוצים לראות אותן. אם בשנים האחרונות, יש מי שמשוכנע שמבחני פיז"ה מוכיחים משהו, וגם אם לא – ברור לכולם שיש במדינת ישראל בעיה בסדרי העדיפויות.
מצד אחד, יש הרבה מורים שלא צריכים להיות במערכת החינוך. מורים שהם פשוט לא טובים. הם הופכים את הילדים לרובוטים, שלומדים לשנן את החומר מתוך ספר, ואחר כך להעתיק אותו מתוך הזיכרון אל תוך מחברות המבחנים, מבלי להבין במה מדובר בכלל. משחקי זיכרון זה דבר חשוב, אבל הייתי מעדיף שהילד שלי יהיה מסוג האנשים שחושבים, ושנותנים דרור ליצירתיות שבהם.
מצד שני, יש גם מורים מעולים, שלצערי לא רוצים להישאר במערכת החינוך, ובצדק. במערכת הזו אין באמת תמריצים, אין תגמול אמיתי על יכולת. כשאני חושב על מורים כאלה, אני תמיד נזכר בסגן המנהל שלי בתיכון "אוסטרובסקי", אליהו הלוי היה שמו, שהיה מורה נפלא להיסטוריה. לקרוא אהבתי עוד לפני שפגשתי אותו, אבל אין ספק שאם יש מישהו שהלהיב ועודד אותי להמשיך ולרצות ללמוד דברים חדשים (או במקרה שלו – ישנים) – הוא היה האיש. מלא הומור, מלא בידע, ובעל יכולת יוצאת דופן לרתק את כל התלמידים שלו למקומם.

הבעיה מתחילה בזה, שמערכת החינוך כל כך מסורבלת, כל כך מסואבת – שכמעט אי אפשר להבדיל בין שני הסוגים האלה (אלא אם כן אתה מחוץ למערכת, כמובן). במקרים כאלה, המורים ה"לא טובים" מאיישים במקרים לא מעטים, תפקידי מפתח בחינוך ילדינו. אם נוסיף לזה את העובדה שכמעט אין שנת לימודים שנפתחת בלי שביתה, וכמעט אין שנת לימודים שאין בעיות כלשהן במערכת הזו, ועל כל אלה נוסיף את הפרטים הבנאליים האלה של 30 ילדים (פלוס) בכל כיתה, חוסר השקעה מספקת בתלמידים ועוד כהנה וכהנה – נגיע למסקנה שחייבים גם פה לעשות שינוי. ומדובר בשינוי קיצוני מאוד, שדורש בעיקר הרבה אומץ (שלפוליטיקאים אין אותו – את זה כבר ראינו. בינינו – דו"ח דברת היה אחד הדברים הטובים ביותר שיכלו לקרות פה). לצערי, אני כבר לא מצפה לראות את השינוי המיוחל מיושם ע"י משרד החינוך. הבירוקרטיה שם קשה מדי, ויש יותר מדי אינטרסנטים שבוחשים בקלחת הזו. יותר מדי "ארגונים" או דוברים מטעם עצמם. לצערי – בגלל שאני חושב שלילדי ישראל מגיע יותר מזה שיילחמו על שטויות על הגב שלהם. אני גם חושב שצריך להיות חינוך יחסית שיוויוני. אולם המצב הוא כזה, שכרגיל – בעל המאה הוא בעל הדעה. כלומר: מי שיש לו כסף, יכול להרשות לעצמו יותר (אבל הפוסט הזה לא עוסק בהשלכות הסוציו-אקנומיות של התלמידים והוריהם).

ולמה אני מתכוון שאני אומר "יותר"? – לחינוך הפרטי על כל נגזרותיו, כמובן. חוגי פרימיום באנגלית כמו שידידתי נ' יוזמת (אחרי שבמערכת החינוך הציבורית אין לה כבר מה לחפש – היא פשוט טובה מדי), בתי ספר דמוקרטיים ועוד. בדרך כלל, יש תכנית לימודים מסודרת לא פחות מזו אשר קיימת במערכת הציבורית, אלא שבמקרים רבים החינוך הפרטי מאפשר גמישות רבה יותר והשמת דגש על הפרט ועל התקדמותו האישית. בתי ספר פרטיים רבים מאפשרים לפוטנציאל הגלום בכל ילד להתממש, וכך לשפר את סיכוייו להצליח בעתיד.

אחת מהשיטות ההולכות וצוברות תאוצה, היא זו המכונה HomeSchooling. כאמור, מדובר בהורים שמעדיפים לחנך את ילדיהם בביתם. מי שהגה את המושג HomeSchooling, היה החוקר ג'ון הולט, בשנת 1967. ב-1972 כבר קבע בית משפט בוויסקונסין פסיקה תקדימית, לפיה ילדים של קהילת האיימיש יוכלו לקבל את השכלתם מידי מחנכים מתוך הקהילה. ג'ון הולט, בתצפיותיו אחר ילדים שעברו חינוך ביתי, הגיע למסקנה שחינוך בכפייה אינו רלוונטי יותר, והסעיר בכך אומה שלמה. היום, כבר יש כ-3 מיליון ילדים בארה"ב בלבד (פי 3 מאשר לפני 10 שנים), שלומדים בשיטה זו. אף על פי שאיני חסיד גדול של האינטליגנציה האמריקאית, נצפו מקרים רבים שבהם ילדים קיבלו חינוך טוב יותר תחת ההשגחה של הוריהם, מאשר במערכת הציבורית.

נתחיל דווקא בחסרונות של השיטה הזו:
דבר ראשון, המחסור במסגרת החברתית. הילד נמצא בבית עם ההורה, וחסרה פה אינטראקציה חברתית עם ילדים בני גילו. זהו חיסרון שאין להקל בו ראש. ראיתי כבר מה קורה, גם לאנשים בוגרים, כאשר ההורים שולטים בכל דבר שהם עושים. חוסר העצמאות שלהם בולט, והיכולת שלהם להחליט החלטות הקשורות גם באנשים אחרים – כמעט ואינה קיימת. ואם אנשים בוגרים הם כאלה – תארו לכם מה קורה לילד, שההורה והבית סביבו הם כל עולמו.
החיסרון השני, והמקובל יותר בקרב המתנגדים לשיטה זו הוא ברור למדי: לא כל הורה מתאים להיות גם מורה (יש כאלה שגם בכלל לא מתאימים להיות הורים, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). בבתי ספר, ציבוריים או פרטיים, יש בכל זאת תכנית לימודים מפורטת למדי, פיקוח רב יותר על התקדמות הילד, וחופש אקדמי גמיש, אך מוגבל, כך שלא יקרה מצב שילד בגיל 13, נניח, לא יידע את לוח הכפל, בגלל שההורה החליט שהילד יתקדם בצורה יותר טובה אם הוא ישחק סוליטייר, בזמן שההורה צופה באיזו תכנית ריאליטי. האם ההורה ישים לב שהילד לא שואל מספיק שאלות, שהילד לא מתעניין מספיק? האם יש את הכלים הנכונים להורה לבצע מעקב כזה?
הבעיה השלישית היא כלכלית גרידא: בשיטה הזו, אחד ההורים מחוייב להישאר בבית עם הילד, ובמצב זה יש רק מפרנס אחד למשפחה. HomeSchooling לא מתאימה לכל אחד. היא דורשת השקעה רבה. האם הורה יוכל להתמיד בחינוך ילדיו במשך כל כך הרבה שנים ובמשך כל כך הרבה שעות יומיות?

אבל יש גם לא מעט יתרונות:
ראשית, ההורה מכיר את ילדו בצורה הטובה ביותר. כאמור – אין פה שום כפייה להשתייך דווקא למערכת הציבורית, על מנת להוציא עוד איזה ציון טוב יותר או פחות. להורה יש אפשרות ללכת ולעשות את האבחונים לילדו, ולבחור קצב לימוד שיהיה האופטימלי ביותר עבור הילד.
שנית, לא מעט הורים מצליחים להתגבר על המחסור באינטראקציה חברתית, ע"י התאגדות באיזורים מסויימים, לצורך חוגי העשרה של אחרי הצהריים. במצב כזה, הילד יכול ללמוד באווירה מוגנת ושקטה בבית מצד אחד, ולפנות זמן למשחקים ולחברים מצד שני.
דבר נוסף – האלימות בבתי הספר. מי כמוני יודע מה האלימות הזו מסוגלת לעשות לילד. במדינת ישראל, בה מדווחים מעשים כאלה כמעט על בסיס יומי (ואני יודע שיש המון כאלה שבכלל לא מדווחים ולא מתפרסמים), אני לא בטוח שהייתי רומה לגדל את ילדי באווירה כזו. זה נושא שאני בכלל חושב עליו הרבה, כשאני חושב על הרצון שלי בילדים בעתיד.
ואחרון חביב – עניין הפיקוח. עד היום, משרד החינוך נלחם בהורים שבחרו בשיטה הזו. הוא ראה בהם פושעים ומפירי חוק. במקרים המאוד נדירים שכן אושרו לימודים בשיטת HomeSchooling, הפיקוח היה צמוד, ודרש חידוש של האישורים על בסיס שנתי. הבירוקרטיה הזו, יכולה לשגע כל אחד. לא כל אחד יכול לעמוד בזה. בימים אלה, משרד החינוך מתחיל להתרצות ולהקל על ההורים קמעה. אמנם הפיקוח עדיין קיים, כולל ביקורות פתע, אבל יש תחומים מסוימים שכבר דורשים אישורים דו-שנתיים, ויש גם מעט יותר חופש אקדמי – כלומר הסדר שבהם נלמדים דברים, יכול להשתנות מעט. זה עדיין לא מאפשר חופש מוחלט, אבל גם הכרה זו התחלה. בעיקר כשבמערכת החינוך מתחילים להבין שגם אצלם קורים מצבים, שבהם נערים בני 13 אינם יודעים את לוח הכפל בגלל שהם שיננו אותו באופן לא נכון.

משהו קטן לחשוב עליו:
חשוב לקחת בחשבון, שעל אף שמערכת החינוך מאפשרת ליותר ויותר ילדים לקבל חינוך בשיטת ה-HomeSchooling, מערכת ההשכלה הגבוהה בכל העולם דורשת עדיין ידע בסיסי מאוד קונקרטי, ולא פחות מזה – ציונים. כדי להגיע לתפקידי מפתח, אנשים עדיין צריכים ללמוד על מנת לקבל את פיסת הנייר שעליה רשום שסיימת תואר כלשהו. קשה לי להאמין שזה ישתנה בשנים הקרובות. כדי להגיע למצב שבו ילדיכם מתקבלים לאותן אוניברסיטאות טובות, ילדיכם יצטרך לעשות את מבחני ה-SAT או הבגרות כמו כולם, וגם את הפסיכומטרי (שלצערי עדיין לא נמצא לו תחליף ראוי עד היום, למרות שהוא פשוט לא מוכיח כלום – ועל זה יש הסכמה מקיר לקיר כבר שנים).

בסופו של דבר – בשורה התחתונה – צריך להבין, שהחלטה זו היא החלטה גורלית, גם לילד וגם להורה. אי אפשר, על סמך טרנד זה או אחר, להחליט ללמד בשיטת HomeSchooling. יש לבחון את העניין לעומק, על כל משמעויותיו, ורק אז להחליט.

דבר אחד אני יודע – בזמן האחרון אני מתחיל להסתקרן יותר ויותר, והעניין מרתק אותי. אין לי מושג אם אני אוכל להרשות לעצמי דבר כזה, אם אני טוב בזה בכלל, או אפילו תהיה לי בת זוג שתסכים איתי בנושא הזה, אבל בינתיים – יש הרבה מקום מלחשבה. ולחשוב זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

8 תגובות לפוסט “הכי טוב בבית”

post_author." -->\n"; ?>
  1. גורו יאיא הגיב:

    הטענה שהפסיכומטרי אינו מראה שום דבר, אינה נכונה. קודם כל, משום שמבחן פסיכומטרי מראה את מידת ההצלחה בבחינה פסיכומטרית. נכון שזו כשלעצמה לא תכונה מבוקשת במיוחד, אבל היא לא "כלום".
    פסיכומטרי הוא מבחן המנבא את סיכויו של הסטודנט להשלמת התואר. בזמן שאני למדתי לפסיכומטרי, אחוז הניבוי שלו עמד על 25 אחוזים (זה לא אומר שרבע מהלומדים שהצליחו בפסיכומטרי ברמה מספקת למגמה שלהם יסיימו תואר ראשון , אלא שלבחינה יש יכולת לאתר רבע מאלה שינשרו במהלך לימודיהם. אם 12 נושרים היו מתקבלים לולא הבחינה, עם הבחינה ייתקבלו רק שמונה) מאז עברו הרבה מים בירקון, אבל אם פעם יכולת הניבוי הייתה 25 אחוז, היא אולי ירדה ל10 אחוז (ואולי עלתה ל50 אחוז), אבל וודאי לא נעלמה. זהו המדד החשוב ביותר עבור מכללה או אוניברסיטה, שכן כל סטודנט שהתחיל את דרכו ולא סיים אותה, תפס מקום של סטודנט אחר. לבגרויות לבדן, יש יכולת ניבוי נמוכה יותר. המדד המשוקלל, עד היום, הוא הטוב ביותר שנמצא.
    ההסכמה הקיימת כיום, אינה שהפסיכומטרי לא מוכיח כלום. ההסכמה היא שהפסיכומטרי אינו מוכיח יכולת אינטלקטואלית, או אינטלגינציה. באקדמיה, לשם השלמת תואר ראשון, נדרשות גם תכונות שאינן שתי אלה, ואותן (כנראה) מודדת הצלחה במבחני הפסיכומטרי.
    ישנו כיום מנבא טוב יותר להשלמת התואר, והוא השלמה בהצלחה של השנה הראשונה. לו יכולת כלכלית לתת לכל מי שעובר סף בגרות מסויים להיכנס לאקדמיה (נמוך למדי), ולסנן לאחר שנת הלימודים הראשונה, היית מקבל את האקדמיה האופטימלית. כיוון שאנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים (כמו אחמיניג'ד, אסאד ושרה פיילין), ניאלץ לעשות שימוש בפסיכומטרי במקום.

  2. מודי הגיב:

    אני אכן נהנה.

    רק תיקון טעות אחד: הולט המציא את המושג UnSchooling, ששונה מ Home Schooling. לדעתו (וגם לדעתי) אין שום בעיה אם בן 13 לא ידע את לוח הכפל.

  3. א' הגיב:

    המבחן הפסיכומטרי אכן בא לנבא את סיכויי ההצלחה שלך באקדמיה אך הוא לא עושה זאת בצורה מדוייקת.
    אני בוגר האונ' הפתוחה שם לא צריך מבחן פסיכומטרי (או בגרות) וסיימתי בהצלחה.
    מבחן פסיכומטרי בא לבדוק את יכולתך להתמיד בלימוד של חומר מסויים, אך מה אם החומר הזה לא מעניין אותך, הרי את רוב החומר של הפסיכומטרי לא צריך בחיי היומיום (בטח שלא בלחץ של זמן נתון) אז למה ללמוד חומר שלא צריך ואח"כ להבחן עליו, והתוצאה הזו תנבא את מידת ההצלחה שלך במקצוע שכן מעניין אותך.
    אני חושב שבאופן כללי אפשר לקחת את האונ' הפתוחה כמודל לחיקוי, אין תנאי קבלה, רק תבוא ותלמד (ותשלם), תעשה את זה בזמן שלך, בתנאים שלך ואיפה שאתה רוצה, רמת הלימוד היא בד"כ יותר גבוהה מכל אונ' מקבילה, המורים באים בד"כ מהתחום כך שהם מבינים ולא כאלה שיודעים את החומר בתאוריה, והשיטה מעודדת חשיבה, יצירתיות ולמידה עצמית עפנ"י השבלוניות של אונ' רגילה.

    בעיה נוספת – נאמר והמבחן הפסיכומטרי מסנן כשלונות פוטנציאליים אך לא ב-100%, לא חבל על אותם אנשים שמסוננים אבל יכלו להיות רופאים מצויינים או עו"ד למופת?

  4. גיא הגיב:

    השאלה שלך במקום, א'.
    הבעיה שלי היא גם מהצד השני – יש אנשים עם ליקויי למידה. לא מעט מהם הכרתי במהלך התואר הראשון שלי. הם הוציאו ציונים בינוניים ומטה בפסיכומטרי, אלב נתנו להם צ'אנס להוכיח את עצמם. הם נלחמו עם "סכין בין השיניים" כמו שאומרים, ורובם גם הצליחו. אם הפסיכומטרי היה אמור להוסיף מוטיבסציה ברמה של "אני אראה להם מה זה 'לא מספיק טוב'" – אז כן, הוא עשה את שלו. התנאים בהם הבחינה מתקיימת אינה יכולים להיות שוויוניים. הם מזכירים לי בדיוק את המצב לפני שני עשורים, בו המושג "לקוי למידה" היה אות קין על מצחו של תלמיד.

    ומודי – תודה – I stand corrected.

  5. דרומי הגיב:

    גורו יאיא – התיאור שלך לא מדוייק. יש מתאם של 25% (אני דווקא זוכר 30%, אבל זה לא מהותי) בין ציון הפסיכומטרי לציון הBA.

    א. אין ספק שיש בעיה בפסיכומטרי. יש בעיה גם באוניברסיטה הפתוחה – לרוב הסטודנטים (כולל אותי, בתואר הראשון) אין את היכולת לשבת בבית וללמוד לבד.
    יש לך הצעה אחרת, שתאפשר למיין את המתאימים ללימודים אקדמיים מאלו שאינם מתאימים?

  6. גיא הגיב:

    כן. יכולת מוכחת.
    כשהתחלתי את התואר הראשון שלי בהנדסת תוכנה, היו איתי עוד כ-40 סטודנטים בכיתה. הרבה מהם הגיעו בגלל ההייפ שהיה אז ל"היי טק" ולכסף, בלי שום קשר ליכולת שלהם או לכשרון. אחרי שנה ראשונה, 25% נעלמו מתוך רצון. הם הבינו לבד, אחרי כמה ציונים נכשלים, שהעסק לא בשבילם.
    No harm done.

    מי שמצליח להתמיד, ומוציא ציונים סבירים פלוס, אין שום סיבה שימנעו ממנו ללמוד.

  7. מודי הגיב:

    אני לא מבין את הרעיון של לחסום מישהו מללמוד, ושזה בכלל אפשרי. ניתן להפריע, אבל בסופו של דבר מי שרוצה ללמוד משהו, ילמד.

    הבעיה היא שהחברה והמעסיקים מחשיבים יותר "איך למדת" ו"איפה למדת" מאשר "מה אתה יודע".

  8. גיא הגיב:

    תשמע – אני מסכים עם דבר עם המעסיקים, לגבי ה"איך למדת". מודי, כשאתה מגיע למקום עבודה חדש, מה שאתה יודע יכול לשמש כבסיס, אבל אתה תהיה חייב ללמוד דברים חדשים, ולהשאיר "ראש פתוח" למתודולוגיות עבודה שונות. לכן חשב ה"איך" לא פחות, ולדעת אף יותר מה"מה אתה יודע".
    הדרך בהחלט חשובה.