Iron Dude
הנה כותרת נחמדה שנתקלתי בו במקרה אתמול:
כידוע, חברת התעופה XL פשטה את הרגל במהלך השבוע שעבר, מה שהותיר כמה מאות נוסעים ללא דרך לחזור הביתה לאנגליה. למשימה התגייס לא אחר מאשר ברוס דיקינסון, סולנה המיתולוגי של הלהקה Iron Maiden (שאלבומיה המוקדמים עדיין אהובים עליי מאוד, לפחות אלה שיצאו לאור עד 1992). מתברר שדיקינסון הוא טייס מדופלם, וככזה, הוא החליט לעזור לנופשים בריטים שטסו ב-XL, ונתקעו במצרים וביוון.
ועוד איזה פרט טריוויה, שלא ממש ידעתי עליו: מתברר שבזמן שהלהקה היתה במסע הופעות, דיקינסון היה מטיס אותם בבואינג 747, שנקרא אז Ed Force One (כאשר Ed הוא שמו של הסמל של הלהקה).
Rock On, Iron Dude!!!
פשיטת רגל (בהשכלה הגבוהה)
כבכל שנה, בימים האחרונים חוזרים הסטודנטים לשבות. כבר בתחילת יולי הודיעה הממשלה כי שכר הלימוד יעלה, וכי ההנחה השנתית שהושגה בעבר, לא תאושר השנה.
בואו נקפוץ רגע 10 שנים לאחור:
בשנת 1998, היתה לי את הזכות להיות חלק ממאבק הסטודנטים, שנאבק על שכר הלימוד הגבוה. בתוך קבוצה יחסית מצומצמת, נלחמנו אנו גם נגד חוסר הנגישות של החינוך הגבוה לאנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. מעולם לא הייתי בן למשפחת עשירים, וערך הכסף היה משהו שלמדתי בדרך הקשה עוד בצעירותי – אבל את מה שראו עיניי, אני לא אשכח. זו הייתה חוויה ששינתה אצלי את המחשבה בהרבה אופנים. למאבק הסטודנטים הזה, הגיעו מדי יום בין חצי אחוז לאחוז מכלל הסטודנטים בארץ (כלומר: בין אלף לאלפיים איש בכל יום בכל הארץ!!) , ולעצרות הגדלות, בהן היו הופעות חינם של אמנים הגיעו כ-10% (20 אלף איש). כבר אז הבנתי שאין לזה סיכוי, אבל המשכתי. כי כבר אז לא האמנתי שצריך לתת ל"כושי" לעשות את שלו. סטודנטים רבים ניצלו את ה"חופש" היזום הזה, בכדי לעשות עוד קצת כסף, או להאריך את החופשה בחו"ל. הדבר הזה הרתיח אותי כבר אז. העם כולו היה מנותק, ואת ה"פירות" האלה שצמחו מתוך הניתוק הזה – כולם משלמים עכשיו.
כמי שבהחלט כן עוקב דברים שמתרחשים בעולם (בניגוד לכל מה שקורה פוליטית בארץ), ראיתי איך במדינות טוטאליטריות, בהן בהחלט יש מה לסטודנטים להפסיד במקרה של הפגנות – יצאו לא פחות מ-80%-90% מהסטודנטים לרחובות. לדוגמא? יוגוסלביה של ימי המלחמה. ויש עוד. אפילו אחוז התיכוניסטים שיצאו לרחובות בצרפת היה גדול בהרבה מהסטודנטים שהצטרפו למאבק (זו אצבע משולשת למי שטוען שהצבא "מבגר" אותנו). רק בישראל מחנכים אותך לתת לאנשים אחרים להלחם את המלחמות שלך. זו גם אחת הסיבות שידעתי שנפסיד את המאבק ההוא עוד בשבוע הראשון, כשהתקשורת עוד חיממה את חרבותיה ו"עזרה" לנו עם מאמרים אוהדים.
אבל אז קרה דבר נוסף: ה"הנהגה" של אותו מאבק, בעיקר בראשותם של ארז אשל וליאור רוטבליט, היו מנותקים לחלוטין ממה שקררה בשטח. זו גם הסיבה שבגללה כל מה שזוכרים לנו היום מאותו מאבק, אם בכלל, הוא את רוטבליט מקבל משולש פיצה משרה נתניהו, אחרי הצטרפותו המאוחרת מאוד לשביתת הרעב, אותה הנהיגו חלק מחבריי למאבק. מאותו רגע, התקשורת הפסיקה לפרגן, ובצדק. היא פשוט עברה לדבר המעניין הבא. מנהיגי המאבק מכרו את כל המאבק הזה בשביל פיצה וכמה הבטחות לא ממומשות.
נחזור ל-2008: התסריט עכשיו חוזר על עצמו, כפי שהוא חזר על עצמו בכל אחת מהשנים האחרונות. וכולם תופסים עכשיו את הראש שלהם, ואומרים בפליאה: "וואלה. איך זה קורה?".
אז תנו לי להסביר לכם איך זה קורה: ראשי אגודות הסטודנטים הם פוליטיקאים או פוליטיקאים בפוטנציה. ככה הם רואים את עצמם, ואים שום סיבה להסתכל עליהם אחרת. הדרך היחידה לשנות משהו, הוא להתקומם בצורה המונית, ולא לשם אינטרס של פוליטיקאי זה או אחר. אלא מה? זה לא יקרה. זה לא יקרה, כי אם אחרי ש"שיטת השקשוקה" יצאה לאוויר העולם, עם כל מה שעומד מאחוריה ועם כל ההייפ המטורף, אנחנו לא יוצאים לרחובות, וכך גם כשבכל שנה יש איזו קבוצה פוליטית שדופקת את האזרחים – אין לנו סיכוי. אנחנו איבדנו את החמלה, את האפשרות לצאת למאבקים אמיתיים. אנחנו יושבים לנו במיזוג, ומשאירים לאחרים להיאבק, כי אנחנו כבר הבנו "את הטריק". שלא תהיה לכם אי הבנה: אנחנו עם מיואש. ועם מיואש הוא זה שמוותר על האפשרות לעשות משהו למען קידומו הוא. הבה נעמוד בשורה, נוריד את המכנסיים, נתכופף קדימה וניתן לכל מי שרוצה להכניס לנו בתחת (וסליחה על הבוטות).
למי שלא ברור, ההשכלה הגבוהה נמצאת בפשיטת רגל. אני רואה את זה אצל חברי ש', שמתכוון לנסוע בקרוב לפוסט דוקטורט בחו"ל כי אין לו איפה לעשות פוסט בפיסיקה בארץ. אני רואה את חברי א', שנסע לשיקאגו כדי לעשות דבר דומה, ופה אפילו עוד לא מדובר בפוסט, אלא בדוקטורט בתחום שאין מי שיפתח אותו פה. במובנים מסוימים אני רואה אותו מוותר לא אחת על להסביר לאנשים בארץ על מה הדוקטורט שלו, כי הוא יודע שבכל מקרה אף אחד לא יבין. רק אחרי שכנוע קל הוא מתרצה. ואלה לא מקרים בודדים. קל לשמוע על "בריחת המוחות" ולהתעלם, אבל אני מבכה את המצב הזה. רע לי לראות את המדינה הזו מובלת לאבדון ע"י חבורת פוליטיקאים, שהבינו שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, עם בובת הסמרטוטים ששמה ההשכלה הגבוהה. רע לי עוד יותר לראות את כולם מזפזפים לאייטם הבא בכל פעם שזה מוזכר. אני אפילו לא בטוח כמה אנשים קוראים את הפסקה הזו אחרי שהם הבינו לאן הפוסט הזה הולך. יש כאלה שאפילו לא יעברו את הכותרת. "מה, עוד אחד שחופר לנו בראש עם בריחת המוחות שלו?". כן – עוד אחד. תתבעו אותי. כי זה פשוט לא מעניין אף אחד. ב-1998, איבדתי את התקווה לגבי ההשכלה הגבוהה במדינה הזו, ומאז זה רק נעשה יותר גרוע. אבל מה? אני ממשיך לצעוק ולכתוב על מצב החינוך בארץ. אני עדיין מאמין שיש אפשרות לשנות פה את סדר העדיפויות. חברי מודי כבר כתב שלדעתו המערכת הזו פשטה את הרגל, ועברנו כבר מזמן את נקודת האל-חזור בעניין השינויים שאפשר לעשות בישראל. אני עוד איכשהו מאמין. אולי זו נאיביות. אולי באמת כבר פשטנו את הרגל.
הדרך היחידה לשנות את מצב החינוך בארץ, הוא לצאת לרחובות. אני יודע שהמשפט ייפול על אזניים ערלות, אבל בזה אני מאמין. את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני. לא את זה, ולא את החברים שיש לי מאז המאבק ההוא באוקטובר-דצמבר 1998 – ההישג הכי גדול שלי במאבק ההוא.
עדכון קצר (נכתב לאחר סיום כתיבת הפוסט): מתברר ששרת החינוך החליטה להקפיא את העלאת שכר הלימוד. זה לא משנה את מה שכתבתי כאן בשום צורה.
כמה שווה תשישות?
ושוב, ידיעה באיזה עמוד אמצעי במוסף "ממון" של ידיעות, מאתמול:
מתברר שמישהו הצליח "לעשות כסף" מהמחלה שאני סובל ממנה, או לפחות ממחלה דומה.
CFS, מחלת העייפות הכרונית, או בשמה השני"מחלת היאפים", היא מה שנקרא "אחות תאומה" למחלה שלי.
ההבדל היחיד הוא, של-FMS יש את כל הסימפטומים של CFS, פלוס הכאבים.
אין לי מושג מה אפשר לעשות עם הכתבה הזו בינתיים, אבל יש מצב שכדאי לשמור את זה לשעת חירום.
הכתבה הזו מדכאת ומעודדת בו זמנית. אין לי מושג איך "לאכול" את זה כרגע.
הבחור הזה עבר דברים שגם אני עברתי. לא מעט מהם, למען האמת, חוץ מהקטע של להיות נשוי ולהתגרש.
מה שכן, תוך חיפושיי אחרי הכתבה הזו ברשת, מצאתי גם את זה.
ריצ’רד רייט, 1943-2008
קיוויתי שאני לא אצטרך לכתוב עוד פוסטים היום. בטח שלא על זה:
ריצ'רד רייט, הקלידן של פינק פלויד, שחתום על יצירות מדהימות כמו כאלו שיש ב-Dark Side of the Moon ו-Wish you were here, נפטר היום, בגיל 65, אחרי מאבק קצר בסרטן.
יהי זכרו ברוך.
שיעור בחשבון – תקנו אותי אם אני טועה
הנה עוד הוכחה לזה שאני אוהב מתמתיקה..
אני שוכב לי במיטה, קורא את "ישראל היום" בשעות אלה של הערב, ומתעכב על ידיעה על ישיבת הממשלה אתמול ועל הצעתו של חיים רמון בעניין "פינוי-פיצוי", או בשמה השני: "בואו נשלם פיצויים לפושעים שהשתלטו על שטחים לא להם, כדי שנוכל לעזור להם לקנות דירה בצפון תלאביב". רמון הציע הצעה פשוטה: לשלם ל-72,000 מתנחלים המתגוררים בהתנחלויות מבודדות בעומק השטח. התשלום: מתחיל ב-1.1 מליון ש"ח למתנחל, אם אפשרות להעלאה בסכום זה, אם הפושע מחליט לעבור מיוזמתו לנגב (25% תוספת) או לגליל (15% תוספת). עוד אומר רמון, שהתכנית תעלה למדינת ישראל 2.6 מליארד ש"ח.
עזבו את העניין, שבו לדעתי צריך להכניס לכלא את אותם "מתנחלים בעומק השטח" ולא לשלם להם אגורה. לדעתי הם צריכים לשלם לנו על עוגמת נפש. אני רוצה לעשות אתכם כרגע חשבון פשוט:
מתנחל שווה בין 1.1 מליון ש"ח לבין 1.375 מליון ש"ח (אם הוא יחליט לעבור לנגב). אם יש לנו 72,000 אלף מתנחלים, העלות הכוללת היא בין 79.2 מליארד ש"ח לבין 99 מליארד ש"ח. לאלה מכם שמתקשים – אנא השתמשו במחשבון.
אתם יודעים מה? בואו נהיה הוגנים יותר עם רמון. נאמר, שאני לא מבין במה מדובר, והכוונה היא למשפחת מתנחלים. המחיר הוא למשפחה, ולא למתנחל בודד.
כדי להגיע לסכום מינימלי של 7.92 מליארד שקלים (לא כולל תוספות), צריכה להיות בכל אחת מהמשפחות האלה 10 (!) נפשות. כדי להגיע לעלות של 2.6 מליארד איש, צריכות להיות לא פחות מ-30 נפשות (!!) בכל משפחה. וזה עוד לפני שהתחלנו לחשב את התוספות למתפנים לנגב או לגליל!!
אני לא יודע איך רמון עושה את החשבון שלו, אבל זה נראה לי קצת תלוש, איך לומר בעדינות.
יכול להיות שבגלל הזה ההתנתקות נראתה כפי שהיא נראתה?? האמנם יכול להיות, שצריכים להביא למשרד האוצר חשבונייה גדולה יותר, עם יותר אפסים?
עבודת קודש
באיחור של יומיים, אמנם, אבל עדיף מאשר לעולם לא – הנה רשימה של שוקי גלילי, עיתונאי – 101 לינקים לכתבות חדשותיות (בלבד!) על "פועלו" של חולדאי להרס של תל אביב.
למרות שאני כבר לא תושב העיר הזו במשך 3 השנים האחרונות (כמעט), אני חושב שמדובר בעבודת קודש ממש. לא משנה מי יבוא במקומו – חולדאי חייב לעוף משם.
אבחון הסטורי
אני לא יודע איך החיים שלי היו משתנים לו היו אבחונים של ליקויי למידה כבר לפני 15-20 שנה, אבל יש לי הרגשה שהרבה דברים היו שונים אצלי. את הסיפור הבא, שעולה לי בראש מפעם לפעם, החלטתי לספר כאן, בעקבות מאמר קצר בטמקא, שראיתי היום, ושנגע מאוד ללבי.
כבר בבית הספר היסודי, ואפילו עוד לפני כן, התגלו אצלי שני כשרונות: בחשבון ולמידת שפות. בגיל 5 כבר דיברתי אנגלית די שוטפת, כולל מבטא אמריקקי (הרבה בזכות סבא שלי, שדיבר 11 שפות על בוריין, ושלימד אותי מגיל מאוד צעיר את השפה היפה הזו). בכיתה ז' שיבצו אותי להקבצה הגבוהה ביותר במתמתיקה, מה שקראו לו אז "האצה". בקבוצה הזו היו 4 תלמידים, מכל השכבה. חברתית – המצב היה על הפנים, הייתי די בודד אז, אבל ניצלתי את המצב כדי להתקדם במתמתיקה ובלימודי ערבית. לצערי, אירוע משפחתי בסוף כיתה ט', הרג לי מוטיבציה שלמה. לצורך האירוע הזה, נאלצתי לנסוע לארה"ב 5 ימים לפני סוף השנה. כל המורים שלי אז הבינו את המצב, חוץ מאחת – המורה שלי למתמתיקה, גברת חוה גורן (השם שלה ייזכר אצלי לעד). היא כעסה על הנסיעה המוקדמת שלי, והחליטה להעניש אותי. עוד לפני סיום שנת הלימודים, "התקבלתי" לתיכון "אוסטרובסקי", שהיה באותו זמן התיכון העיוני היחיד ברעננה. הציון שלי במתמתיקה היה 95. זה היה ציון שלא חשבתי שמישהו יוכל לקחת ממני. וטעיתי. בעקבות הנסיעה הזו, גברת גורן החליטה להוריד לי את הציון ב-20 נקודות, ל-75. אני לא יודע מה גרם לה לעשות את זה, אבל אני כן יודע, שילד נוסף בשכבה שלי, נקרא לו ע"ו, עם ציון של 90, שנסע לחו"ל יום לפניי בגלל נסיבות דומות – גם לו היא הורידה את הציון ל-70. מה זה עשה לע"ו – אין לי מושג. אני לא בקשר איתו, ומעולם לא היינו חברים מאוד טובים. אני רק יודע מה זה עשה לי. חזרתי לארץ וגיליתי לתדהמתי את הציון הזה. ניסיתי לחפש את המורה הזו, ואז התחילה שרשרת אירועים של חוסר מזל: גברת גורן נפטרה במהלך אותו קיץ. הגעתי ל"אוסטרובסקי" תוך המון נסיונות לשנות את הגורל, אבל בסימסטר הראשון הכניסו אותי, בגלל הציון – לקבוצה של 3 יח' מתמתיקה. הסבירו לי שאני אקבל צ'אנס אחד לעבור לקבוצה של 4-5 יח', אם אני אקבל ציון של 91 ומעלה בסיום הסימסטר הראשון.
מי שזוכר את כיתה י' (אותה אני לא אשכח בקלות), זוכר גם שהתחילו ללמד חומר חדש לחלוטין. יחד עם זאת – הוצאתי ציון של 88. "היועצת החינוכית", עאלק, הושיבה אותי ואת הוריי לשיחה, והסבירה לי שאני "בחיים לא אהיה טיפוס ריאלי", ולכן מוטב לוותר על זה כבר עכשיו. היא סירבה להקשיב להוריי, והחלטתה לשבץ אותי למגמה חברתית (שאותה תגברתי בלימודי שפות) היתה סופית. סופית ובלתי ניתנת לשינוי. באותו רגע קבעו בשבילי את העתיד שלי, מבלי להכיר אותי בכלל. האישה הזו לא ראתה אותי מעולם, ואין לי מושג מאיפה היא קיבלה את הדיווחים שלה. בכיתה י"א, כבר ידעתי שלא תהיה לי ברירה, אלא לעשות את המקסימום בקבוצה של 3 יח' מתמתיקה. לצערי, ב"אוסטרובסקי", תחת הנהגתו של דוד קורנגרין, אותו מנהל מיתולוגי, מי שלא היה בריאלית – לא היה שווה שיתאמצו בשבילו, וכך מצאתי את עצמי לומד "מתמתיקה" עם מורה רוסיה, שעלתה לארץ 3 שבועות קודם לכן. מורה שלימדה אותי "מתמתיקה" בלי לדעת עברית. ועד ההורים עוד ניסה להתנגד לכל העניין במשך הזמן, אבל ההנהלה התעלמה. את האהבה שהיתה לי למקצוע הזה, לקחו ממני בצורה גסה.
למה אני מספר לכם את כל סיפור הילדות, סוחט הדמעות הזה?
כי היום, אחרי תואר בהנדסת תוכנה ותעו"נ, ואחרי מתרגל בשם ולדימיר, שהחליט החל משנת הלימודים האקדמית הראשונה שלי, לקחת אותי בתור הפרוייקט שלו, ולהחזיר לי את האהבה שלי למתמתיקה – אחרי כל זה בא לי לדחוף מקל מטאטא בתחת של היועצת החינוכית הזו, שהחליטה עבורי על העתיד שלי, בלי לדעת מי אני באמת. תאמינו או לא, איך שקיבלתי את התעודה, בשנת 2002 (שנה לאחר סיום הלימודים, כמקובל), הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לחפש את האישה המטומטמת הזו. במקום לשמוח, היתה לי הרגשת נקמה מטורפת בראש.
בחודש הבא, אני מתחיל לימודי מנהל עסקים, בתכנית למנהלים של מכללת רופין. אין לי מושג מה אבחון כלשהו ישיג לי כרגע, ולכן אני לא מתכוון ללכת לכיוון הזה בכלל. תחום הלימודים הזה כבר קורץ לי כמה שנים טובות. בזמן התואר בהנדסת תוכנה ותעו"נ, התאהבתי בתחום של כלכלה ושיווק. הציונים בכל הקורסים שהיו קשורים לתחום הזה, היו 95 וצפונה. אני חושב שיש סיכוי שסוף סוף אני אוכל לממש איזה חלום, שבו אני לא אראה את הפרצוף של אותה "יועצת חינוכית" בראש שלי.
מה שאני מנסה לומר זה – שאם יש לכם ילדים, שאיזו "יועצת" זו או אחרת מנסה לשבור להם את החלום – קחו את הילד שלכם לאבחון. בידקו מה עובר עליו. נסו תכניות חינוכיות אחרות. כל דבר. רק אל תשברו לילד שלכם את החלום. אל תעבירו אותו את הסיוט שאני עברתי. זה לא שווה את זה, וזה ירדוף את הילד שלכם עוד שנים קדימה. זו טראומה שלא משתחררים ממנה בקלות.
עבדאללה חוזר ל-SOFIA
בערך 3 שבועות עברו מאז הביקור האחרון שלי ב-SOFIA. כל כך נהניתי, שהפעם החלטתי לשלב את ארוחת הערב של יום שישי באותה מסעדה (גם הפעם לפני הצגה של "המוסד הסגור". בפעם התשיעית…).
האמת? אין הרבה מאוד לחדש – בטח שלא מבחינת האווירה או השירות. הכל בדיוק אותו דבר – מסעדה נפלאה, שקטה, שירות מחוייך. גם הפעם הציון לא השתנה, ואתם יכולים לצפות ל-10 עגול. כמה חבל שבסולם שלי אין 11. הפעם ילנה קיבלה את פנינו, ואפילו זכרה אותי (איזה כיף!). חברי א' ואני הזמנו את הלוקנקה כמנה ראשונה (30 ש"ח) – כרגיל, נקניק מצוין.
למנה עיקרית, א' הזמין קציצות חריפות (בקר וטלה) עם צ'יפס (36 ש"ח). הקציצות היו אדמדמות מבפנים ובשר הטלה היה מורגש. מידת עשויה בדיוק נכונה. הצ'יפס קצת סתמי , אבל בתכל'ס זו לא הסיבה שלשמה הגענו.
אני, לעומת זאת, החלטתי ללכת על מה שווניה המליצה לי בפעם הקודמת שהיימו כאן – הצ'ומלק – אוסובוקו לבן ביין (59 ש"ח). המנה מגיעה עם אורז, וברוטב שהיין מורגש בו, אבל גם אותן עגבניות טריות ועשבי תיבול מצויינים (שאותם גם אהבתי מאוד במנה העירית שלקחתי בפעם הקודמת). האוסובוקו עצמו גאוני (!). מדובר בחתיכת עצם יפה שמוקפת בשר שהתבשל במשך שעות. הבשר רך, נימוך ומלא טעמים.
אחד הדברים שאבי ניסה ללמד אותי במשך שנים, הוא שבאירועים לא רשמיים, אם יש משהו שאתה אוהב, הדרך הטובה ביותר להראות את זה (חוץ מלפרוץ למטבח ולחבק את השף..), הוא פשוט לאכול עם הידיים. ואתם יודעים מה? הוא צדק!
העצם חוררה בחורים קטנים משני כיוונים שלה, מה שמאפשר למי שאוהב את למצוץ את מח העצם. אני הלכתי על זה בכל הכוח, וגם ניסיתי, בהצלחה חלקית בלבד, לשבור את העצם, לפרק לה את הצורה, ולמצוא עוד מקומות בה שעוד לא נמצצו. תוך כדי, הבישול-איש גם יצא מהמטבח, כך שהיתה לי הזדמנות גם לספר לו כמה המנה הזו מדהימה. גם לווניה טרחתי לציין את העובדה הזו.
אני חייב לומר שעכשיו לי בעיה לא פשוטה: זו נחשבת מנת הדגל של ה-SOFIA. מה אני אמור לאכול שם עכשיו? אני מניח שלא תהיה ברירה. אני פשוט אחזור לשם לעוד צ'ומלק.
עם עוד בקבוק גדול של סן פלגרינו (17 ש"ח), יצאנו עם חשבון שפוי למדי לשני סועדים.
סיכום:
חשבון: 142 ש"ח לפני טיפ ל-2 אנשים.
אוכל: וואו. כל מילה נוספת מיותרת.
שירות: ראו סעיף "אוכל".
אווירה: ראו סעיף "אוכל".
חניה: שום בעיה. יש גם חניונים מסביב.
ציון כולל: 10.
אירועים, בולגרי, ביתי, בשרים, גריל, תבשילים
הארבעה 16, תל אביב
טלפון: 03-5614725
