לקראת הסו”ש: “חדשות” טכנולוגיות ופלילים
במסגרת החלטותיי לפרסם גם דברים אופטימיים וחדשניים, הנה משהו שעוד אף אחד לא חשב עליו מעולם: IBM משיקה בזמן האחרון את Beehive – רשת חברתית פנים-ארגונית. וואו! עוד בוקפייס – אבל לתוך הארגון! בניסיון לשכנע כל מיני אנשים או לקוחות פוטנציאליים להשתמש ברעיון ה"גאוני" הזה בתוך הארגון שלהם, כמו ש-IBM כבר עושים מתחילת השנה, הגיע לארץ בחור בשם ג'ף שיק, דור שני למנהלים-עם-תספורת-ממש-גרועה ב-IBM, כדי לנסות להסביר לילידים בשביל מה זה טוב. הראיון, נערך עימו במוסף "ממון" של ידיעות, שיצא לאור אתמול בבוקר.
[ג'ף שיק – קצת דומה לחנן גולדבלט בזווית הזו, לא?! מין גירסה אמריקאית ל"חמש אצבעות לי יש.."]
וככה הלכה הכתבה פחות או יותר (כל ההערות בסוגריים נוספו ע"י מחבר הפוסט):
שיק מקליד כתובת בדפדפן שלו ונכנס לביהייב… נכנס לפרופיל של אחת העובדות ומטייל בו… עובדים יכולים להוסיף תמונות, להגיב אחד לשני, להציג קטעי וידיאו…
מראיין: רשת כזו היא מתכון לאסון, לא? (אם תשאלו אותי – אכן כן).
שיק: … במהלך הזמן נקבעו קווים מנחים כדי שתכנים בעייתיים לא יועלו לרשת… (ביהייב באמת נשמע קצת כמו behave). מעבר לזה אנחנו מפעילים טכנולוגיות סינון ואפילו אכיפה. אם תעלה מידע לא ראוי, אנחנו נדאג שהמנהל שלך יידע מזה.
מראיין: מפחיד (boohoo!).
שיק: לא, בסה"כ אנחנו ארגון גמיש למדי. יש מקומות שבהם התמונות של העובדים, אלו שמופיעות בפרופיל שלהם, הן התמונות שצולמו ע"י אנשי האבטחה של הארגון. אצלינו זה לא כך (הקו המנחה אצלינו, הוא שמצלמים אותם בביקיני. כן – גם את הגברים).
מראיין: איך ניתן לדעת שהרשת החברתית משפיעה לחיוב עח העובדים? הרי מדובר במשהו שאינו מדיד מבחינה עסקית.
שיק: דווקא ניתן למדוד… אם אתה רואה צוות שפעם אחר פעם מתגבש ומחליט לעסוק בפרוייקטים שונים, אתה מבין שאחת הסיבות לכך היא שהצוות מרגיש נוח לעבוד ביחד (או לפחות מרגישים נוח לחלוק באיזה ג'וינט).
מראיין: אחת הבעיות הקשורות לרשתות חברתיות היא שאנשים נוטים להעביר את יומם בעדכון הפרופיל שלהם.
שיק: זה אכן היה אחד החששות שלנו, אבל אני לא חושב שהעובדים שלנו מנצלים לרעה את הרשת החברתית. נהפוך הוא… יש לנו 40 אלף עובדים שכותבים בלוגים והם עושים את זה כי זו דרך יותר יעילה לשתף מידע (אני מניח שזו גם דרך להעביר את היום בלי לעבוד).
מראיין: ומה באשר לחשש שמידע פנימי ידלוף החוצה?
שיק: וקודם הוא לא יכול היה לדלוף? (אני חושב שהפעם התשובה מדברת בפני עצמה).
בקיצור – שיק הגיע לדבר עם כמה לקוחות פוטנציאליים, כדוגמת "חברות סלולריות, בנקים וארגונים גדולים נוספים". המממ… האם אני רוצה להיות בבנק שמאפשר דליפת מידע, כי "היי! זה קרה בעבר!" ?? ככל הנראה שלא. בכלל, כל הגישה של "הירשם לבוקפייס או שלא תוכל לעשות כל מיני דברים" – נשמעת קצת כופה. מה לא עושים בשם חלוקת המידע ו"חופש הדיבור" (המוגבל, כמובן, כן? כל עוד הוא יעמוד ב"קווים המנחים").
מה עוד היה לנו היום? אה.. כותרת נפלאה: "פיירברג ומשפחת אבוטבול: המהפך":
במקום הטחת טענות הדדיות על תקיעת סכינים בגב, ניהלו הצדדים שיחה ידידותית מלווה בעוגיות, ואיחלו זה לזה שנה טובה. לדברי גורמים משני הצדדים, "לא היה מתח, אלא רק חיוכים. השיחה זרמה ביניהם וכולם היו מאוד מנומסים".
אני מניח שהשיחה הלכה כמו משהו כזה:
פרנסואה: "שנה טובה, מרים".
מרים: "שנה טובה גם לך.. הממ! אחלה עוגיה!"
פרנסואה: "לא. את לא מבינה, מרים – שנה…טובה…"
מרים: "שנה טובה! שנה נפלאה! הרבה הצלחה! המממ… מי אפה את אלה?"
פרנסואה: "לא, לא! את לא מבינה! תקשיבי טוב. אני חוזר: ש-נ-ה… ט-ו-ב-ה…".
מרים: "תאמינו לי – רק איחולים טובים יש לי אליכם".
פרנסואה: "תפסיקי עם השטויות שלך! אני רק מוכר לחם, את שומעת?!"
את החיבוקים ונשיקת המוות אני אחסוך מכם. לא חושב שאלה תכנים שעומדים ב"קווים המנחים" של IBM.
ועוד בענייני המשפחה הנתנייתית (אני בטח מסתבך פה בטירוף), שמתי לב – אולי קצת באיחור – שכל מי שנכלא, ישר שם עליו כיפה, טלית וציציות, הולך עם ספר תנ"ך, ובגדול – לא ברור למה הם נזכרים לעשות את זה רק אחרי שהם נתפסים. העניין הוא, שהיום נתקלתי במשהו קצת מגוחך. מילא אביזרי דת (אחלה פטיש, לדעתי) – אבל יש כאלה שלא ראו כאלו מעולם, ולכן משתמשים בהם בדרכים יצירתיות. קחו למשל את המצטרף החדש ל"עסק המשפחתי", אביב אבוטבול, שנעצר רק השבוע, לאחר שניסה לפני כמה חודשים לרצוח את אחיה של העדה רעות רובין (במשפט של אחיו פרנסואה), בדקירות סכין בצווארו, ולאחר שהוא ברח לחו"ל וחזר בשבוע שעבר (הבריחה בחסות משטרת חדרה. פרסומת אחת, וחזרנו):
[זה מעלה לי מחשבה מ-LOLcats. משהו כמו: Usin' a Talith – your' doin it wrong!! ]
פוסט זה נערך באופן מגמתי. אנא קבלו זאת בהבנה. למשפ' אבוטבול – למרות שאני לא מאמין שתגיעו הנה, במקרה ואתם כן, כל מה שקראתם כאן – התכוונתי למשפחת אברג'יל, ולהיפך.
כמו כן, אני מתנצל על איכות התמונות הגרועה. לפעמים ריטוש בפוטושופ רק מזיק…
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
ראשית כל: דיסקליימרים
א. גילוי נאות וכו'
ב. אני לא מדבר בשם החברה, אלא בשם עצמי בלבד
אני משתמש ב-beehive כבר יותר משנה. יש לי גם בלוג במערכת הבלוגים הפנימית. בסך הכל אני חושב ששתי המערכות די מוצלחות. כשצריך, הן גם כלי להביע ביקורת פנימית, לפעמים אפילו חריפה, ואף אחד לא מכריח מישהו להשתמש בהן – האווירה, לדעתי לפחות, היא די נינוחה בעניין זה. כנ"ל גם לגבי התכנים: אנשים שאני מכיר למשל מעלים סדרות של צילומים יפים שצילמו. אני אפילו מכיר את צוות הפיתוח של beehive – אנשים מאוד נחמדים שיושבים בקיימברידג' (בוסטון) והיתה עליהם כתבה מאוד מוצלחת ב-CNN לא מזמן. אין משטרת בלוגים או משטרת beehive שסורקת את התכנים ומוודאת שלא הועלה "חומר אסור" אלא סומכים על העובדים, ובמקרה הכי גרוע, יש כתובת לדווח אליה על תוכן בלתי הולם, לא שמעולם השתמשתי בה, או אפילו התלבטתי אם להשתמש בה.
אני יכול להעיד על עצמי שהכלים הללו משמשים אותי כדי להרחיב את הרשת החברתית שלי בארגון, לשאול שאלות ולנצל את הידע הקולקטיבי, וגם לשמר את אותם weak ties שנוצרו בנסיעות עסקיות. אם לא מתמכרים לזה בצורה חולנית, אז לא מגיעים למצב שבו יושיבים כל היום, מעדכנים את הפרופיל, ומגיבים אצל אנשים אחרים. את התועלת קשה למדוד, אבל אני חושב שמרגישים אותה. בקיצור: כל מה שאומרים ספרי הלימוד על כלים מעין אלו.
תשמע, אני מניח שיש מקום לדבר כזה בתוך הארגון. התנצלותי הכנה אם פגעתי בך או בארגון שבו אתה עובד.
יחד עם זאת, כשזה נאמר, יש ארגונים שכן ישתמשו בזה לרעה. לצערי עבדתי בחברה גדולה שבה היה משהו טיפה שונה, אבל דומה במהותו. פוליטיקה ומשחקי אגן גרמו למלחמות עולם בתוך הארגון, בגלל אותה "רשת חברתית". המידע שזלג, והגיע לאנשים מסויימים, דפק למנהלים מסויימים את המוח. שיכורי כוח, הם השתמשו בידע הזה לתועלתם, לצרכים בלתי מקצועיים בעליל.
מה שאני אומר זה, שצריך לדעת לאיזה ארגון מכניסים דבר כזה. בארץ, למשל, בחברות ממשלתיות – זה יהיה אסון. אבל לא רק. בבנקים – יש פוליטיקה עדינה מאוד, ומרקם חברתי שחייב התייחסות מת אימה. רשת פתוחה, גם אם פנים ארגונית – תגרום יותר לבעיות, מאשר לעזור.
בראיון שציטטתי ממנו לעיל, שיק התעלם לחלוטין מהנקודה הזו. אני מבין את רצונו למכור, אבל המערכת הזו רחוקה מלהיות מושלמת בסיטואציות רבות מדי. חוץ מזה – ההתייחסות שלו לזליגה אפשרית של מידע החוצה, נשמעת לי מאוד לא רצינית. התשובה שלו לזה היתה בעצם "אז מה?". המממ… לא בדיוק תשובה שהייתי מצפה לשמוע. בלשון המעטה. במיוחד בעידן שבו גניבת זהויות הפכה להיות דבר קל במיוחד.
זה בסדר, לא פגעת 🙂
אני חושב שיש משהו אירוני בזה שפתיחות שכזו, לשיטתך, לא תצליח דווקא בארגונים ממשלתיים או קרובים לכאלו כמו בנקים. דווקא בחברות הכי "קפיטליסטיות" נראה לי שזה יצליח.
לגבי זליגת מידע: היתרון בארגון הוא שאי אפשר לזייף זהות, כי המערכות מחוברות למערכת הזיהוי הכללית של הארגון (אני מנחש שלא רק לנו יש מערכת כזו) ואי אפשר להשתמש בה באופן אנונימי.
ערן, אתה בדיוק מחזק את מה שאני אומר:
אם אתה לא יכול לזייף זהות וחייב להשתמש בפרטי אמיתיים, כל אחד בארגון (ואני מקווה שגם לא מחוץ לארגון, כי זו היתה דאגתי העיקרית) יוכל להשתמש בפרטים שלך מחוץ לרשת החברתית הזו.
הרי יש עולם שלם מחוץ לרשת החברתית, שבו יכולים להשתמש בפרטים שלך לצרכים לא חוקיים.
אה, אז לא הבנתי למה התכוונת.
כשאתה אומר "יוכל להשתמש בפרטים שלך מחוץ לרשת החברתית הזו" למה אתה מתכוון? לאיזה פרטים, ובאיזו צורה?
אחלה טלית קנו לו.
טיפה קטנה, אבל אפקטיבי לצרכים שלו. 😆
בוא אני אתן לך דוגמא:
מקימים רשת חברתית כזו, עם אותם האטריביוטים בדיוק, לתוך בנק.
אחת מכמה סצינות מתאפשרות עכשיו, במקרה של זליגת מידע:
1. פנים ארגונית – מישהו מתוך הארגון רושם לעצמו את הפרטים של אותו משתמש. במקרה ויש תאקל ביניהם (ותאמין לי, בבנקים יש לא מעט פוליטיקה פנימית), יוכל אותו אדם להשתמש בפרטים האלה נגדו. נגיד, למשל, להשתמש בפרטים האלה על מנת להפיץ רכילות מסויימת שתפגע באותו עובד. או אפילו בכדי לשנות משהו באיזה דו"ח, לזייף נתון כלשהו, ולהעביר את הדו"ח בדואר הפנימי של הבנק, עם שמו של אותו אדם שהוא רוצה להכשילו.
2. חוץ ארגונית – אותו מקרה בערך, אלא שהפעם האדם המכשיל מעביר תמורת כסף, את פרטיו של פלוני לאדם שלישי. אותו אדם שלישי משתמש בפרטים האלה כדי לגנוב את זהותו של המוכשל. בהחלט לא תסריט דמיוני. אם בצה"ל כבר מצאנו חיילים שמכרו נשק לגורמים עוינים, אז הנשק החדש הוא בכלל מידע.
אתה רואה לאן כל זה הולך? לצערי, כבר ראיתי בשני ארגונים שבהם עבדתי, את המקרה הראשון שתיארתי. והכל "בזכות" הרשת החברתית.
תבין: בוקפייס, רושמת עליך פרטים מהרגע שמזמינים אותך להצטרף אליה. עוד לפני שבכלל נרשמת! בוקפייס זוכרים את כתובת המייל שלי, בלי שביקשתי שזה יקרה, וללא רשותי! מה ההבדל בין בוקפייס לבין רשת חברתית סגורה? שיש כמה אנשים פחות או יותר שיודעים את כל הפרטים עליי?
האם אפשר להשתמש בפרטים האלו לרעה? אולי. לא נתקלתי במקרה כזה.
המקרה הראשון שאתה מתאר נשמע לי קצת מוזר בעולם הפנים-ארגוני שאני מכיר שבו יש פירורי-לחם אלקטרוניים שמשאירה כל פעולה שאתה מבצע, אשר אפשר להתחקות אחריהם. אני מניח שאתה נמנע מלפרט מסיבה טובה, אז נסה אולי להמציא דוגמה קונקרטית שתמחיש אותו. כל זה לפני שדיברנו על הסיכון למזייף (פיטורין, ומן הסתם תביעה על הפרת סעיפים בחוזה ההעסקה), שלא ברור שהוא שווה את הסיכוי.
לגבי האפשרות השנייה – אני עדיין לא לגמרי מבין. פרטים כמו שמות וכתובות דואר אלקטרוני של עובדי IBM היו זמינים לכל העובדים עוד לפני beehive, למשל במערכת bluepages (אתה יכול לקרוא עליה כאן: http://www-03.ibm.com/press/us/en/pressrelease/19156.wss ) – זה חלק מכלי העבודה הפנים ארגוניים הבסיסיים אצלנו: אתה עומד לבצע שיחת טלפון עם מישהו שאתה לא מכיר? תקרא את עמוד ה-bluepages שלו שמכיל מידע גולמי עליו עליו (מה התפקיד שלו, למי הוא מדווח ומי מדווח אליו, לאיזו יחידה עסקית הוא שייך ומהן הדרכים ליצור איתו קשר, תמונה) ומידע שבחר להוסיף על עצמו: באלו פרויקטים עסק בעבר, מה השכלתו, איזה מאמרים פרסם ואיזה פטנטים הגיש, וכו'. אז מערכות כמו beehive אולי מוסיפות קצת "צבע" לפרטים האישיים, אבל אני לא רואה כאן שינוי איכותי ולא רק כמותי של מה שכבר היה קודם.