כלכלה ופוליטיקה בישראל
בימים אלה, לא ניתן להפריד בין המשבר הכלכלי לבין חוסר היציבות השלטונית, וההכנה לבחירות שיגיעו בעוד כחודשיים. לא רק בגלל שאנחנו נרדפים ע"י כותרות רבות מכל ערוץ טלוויזיה, תחנת רדיו או מאמרים ברשת, אלא בגלל שאנחנו חיים מציאות הזויה למדי, שבה מצב הכלכלה בישראל נתון בידי אנשים בלתי מקצועיים בעליל, שכל מה שמעניין אותם זה הכסא שעליו הם יישבו בעוד חודשיים, ובטח לא האזרחים, שאיבדו כל כך הרבה מכספם בחודשים האחרונים.
כמי שמכריז על עצמו כא-פוליטי בעליל, אין ספק שכל הדברים האלה שנאמרים ע"י אותם פוליטיקאים, בעיקר עושים לי כאב ראש. הבעיה היא, ששוב ושוב אני מקבל הוכחות לזה שזיכרון העם שלנו קצר מאוד. אם שום דבר לא ישתנה באופן קיצוני, בעוד כחודשיים ביבי נתניהו הולך להיות ראש הממשלה שלנו. אותו אדם שהביא אותנו עד הלום, שהרבה בגללו אותו כסף "הלך לאיבוד". מי שמאמין לנתניהו כי הוא לא אחראי לבלאגן ששורר פה, הוא בטח מאלה שגם מאמינים שאותו "קומץ" של אוהדי בית"ר הוא באמת קומץ. ועדיין – יש לי הרגשה שיש לא מעט כאלה.
אתמול התפרסם מעין "עימות כלכלי" בעיתון כלכליסט, בין שלושת המועמדים לראשות הממשלה: אהוד ברק, ציפי לבני ובנימין נתניהו. דבר ראשון – אין לי מושג למה עדיין מציגים את ברק כמועמד לראשות הממשלה. חשבתי שכבר התגברנו על זה, ועברנו הלאה. כנראה שלא. ציפי לבני היא גמגום אחד גדול בכל מה שקשור לעתיד מדינת ישראל. אבל בימים אלה, אני מעדיף בדיקה ואולי מעט גמגום, על ביטחון עצמי מופרז, כפי שצוטט מר נתניהו אתמול במילים אלו:
"הצעדים הקשים שנקטנו בעבר נכפו עלינו כדי להציל את המשק ואת הכלכלה בישראל מקריסה.
הודות לצעדים אלה, המשק צמח ויצא ממצבו הקשה. מה שדרוש לכולנו היום הוא יוזמה ויצירתיות, שהוכחנו בעבר שאנחנו מסוגלים להן.
אם נזכה לאמון הבחור, נעשה זאת שוב בהתאמה למשבר הכלכלי החריף ששורר בעולם כיום, הדורש דווקא בשעה זו פתרונות יצירתיים".
והנה כמה שאלות שלא נשאלו מתוך הציטוט הזה:
– מר נתניהו, אתה רציני??? "המשק צמח ויצא ממצבו הקשה"???
– "נעשה זאת שוב בהתאמה למשבר הכלכלי"?? – תשמע, אני לא יודע איך לספר לך, אבל לתת פתרונות לשנתיים, ואז להפוך את הכל על פיו, זה לא ממש פתרון. גם אני יכול לתת הצעה, לבדוק על חשבון כל האזרחים אם היא עובדת, ואז לומר שזה לא בדיוק מה שהתכוונתי אליו, ולעשות בדיוק ההיפך.
בימים אלה, כפי שידוע לחלקיכם, חזרתי לספסל הלימודים, ואני לומד ב"רופין" תואר במנהל עסקים (בתכנית BA למנהלים). אחד הדברים המדהימים שאני רואה לאחרונה, הוא השינוי הנפלא שעובר על האקדמיה. אם לפני 6 חודשים ופחות, הייתי קורא מאמרים כלכליים ושיווקיים רבים, אשר היו בטוחים בעצמם באופן מופרז, היום אני לא רק קורא מאמרים שהם מסוייגים בהרבה מקודמיהם, אלא גם רואה מרצים שהם מסוייגים בדבריהם. על אף שהם נראים עדיין בטוחים באופן העברת החומר הנלמד, אני שם לב לניואנסים קטנים ומעניינים: כמעט כל משפט שלהם, כל נושא שנלמד, מקבל הערה קטנה בסיום שמתחילה במילה "למעט". כמי שכבר למד קורסים בכלכלה ושיווק בתואר הנדסת תעשייה וניהול בעבר, אני רואה שינוי חד מאוד בעניין זה.
שלא תבינו לא נכון – אין לי תלונות על כך. להיפך. להיות חלק ממה שעובר על האקדמיה בימים אלו זה משהו מרתק מאוד. גם אם לא מדובר בשינוי אמיתי, אלא זמני בלבד (כפי שהעיר על כך חבר, אתמול בערב), על מנת להתאים את הקורסים להלך הרוח הציבורי, וגם אם בעוד שנה-שנתיים הם יחזרו לדבר באופן מופרז לגמרי, ויוכיחו בצדקת דרכם את אלה שניסו לשנות את משנתם, אני אסתכל אחורה בחיוך ואקח איתי את הספקות שלי.
בכל מקרה, כרגע, אני מוציא מכל זה את המקסימום.
גוגל רידר התפוצץ
בפעם הראשונה מאז שהתחלתי להשתמש בגוגל רידר, לפני מספר חודשים, בשבועיים האחרונים הוא התפוצץ לחלוטין. בפעם הראשונה, הוא עבר את ה-1,000 אייטמים. אין לי מושג מה זה אומר, מלבד העובדה שפשוט אין לי זמן לקרוא שום דבר מלבד חומר לימודי, ולכן גם כמעט אין את הזמן לכתוב. אולי כל זה ישתנה בקרוב. בינתיים, אני אמשיך להגיע הביתה, ליפול על המיטה עם מאמר כלשהו, ואנסה לישון.
אז לכל האנשים שאני קורא בדרך כלל, ומגיב בדרך כלל לכל פוסט – זה לא שהפסקתי לאהוב את הכתיבה שלכם. אני פשוט עושה הפסקה קלה, על מנת לצבור כוחות מחדש. אני מקווה שבעתיד הממש קרוב, אני אוכל לחזור הביתה, ולהתחיל לקרוא את כל מה שפספסתי בחודש האחרון. כרגע, הדבר האחרון שאני מסוגל לעשות כשאני מגיע הביתה, הוא לשבת מול מסך מחשב.
ושוב.. הפחד הזה
השבוע זה קרה.
אני מניח שזה רק היה עניין של זמן. ידעתי שאני עומד להעמיס הרבה על הגוף שלי. אפילו כבר כתבתי על זה לפני איזה פוסט או שניים. לא היה יום אחד בשבועיים הקודמים שקמתי מאוחר מ-5:50 בבוקר וחזרתי הביתה לפני 19:30. ואני כולל גם את ימי שישי בבוקר. דווקא הלימודים, הם אלה שגורמים לי ממש להנות. תחום השיווק ממש מרתק אותי, ולא רק התחום הזה. שתי עבודות שהגשתי למרצה שלי לשיווק עד עתה, קיבלו פידבקים מטורפים! הוא אפילו כתב, ואני מצטט מתוך המייל שהוא שלח אליי:
"הניתוח שלך מרשים ביותר. תענוג לקרוא את הדוח שלך ולראות את מידת רצינותך בקורס.
שמחתי במיוחד לקרוא את הסיכום שלך ולראות כמה ניתן ללמוד מתוצרים של ניתוח מעין זה.
אבקשך להביא לכתה דוח זה כדי שנוכל להראות לשאר הסטודנטים כיצד אמור להיראות דוח זה ומהי משמעותו במונחים עסקיים".
כל הכבוד!!!
אין ספק שפידבקים כאלה גורמים לי להרגיש נהדר. מי לא היה מרגיש ככה אחרי הסופרלטיבים האלה?
אבל ביום ראשון, הגוף שלי קרס תחת המעמסה הזו. אחרי 2 לילות נטולי שינה בסו"ש, בלילה שבין ראשון לשני, התחלתי לחוות רעידות בכל הגוף, חום, בחילות ועוד כל מיני הפרשות שאני אחסוך מכם את תיאורן. אפילו יומיים של מנוחה (בשני ושלישי) לא הצליחו להחזיר לי את כוחותיי, והיום, כשניסיתי לחזור לעבודה, קרסתי שוב, אחרי 3 שעות בלבד. על שרירי הרגליים שלי, שבקושי סוחבות אותי בימים אלה, אין בכלל מה לדבר. משככי הכאבים בקושי עוזרים. אני מתקפל מכאבים כל הזמן. לעלות במדרגות הופכת למשימה משוגעת לחלוטין, ואפילו הליכה מהמיטה לשירותים מוגדרת כמשהו כמעט בלתי אפשרי.
מחר אני מסיים את הקורס בן שלושת השבועות ב-orange (הם אשכרה מתכוונים לארגן לנו תעודות סיום קורס..). ביום ראשון אני מתחיל את המשמרת ה"רצינית" הראשונה. האמת? המשמרות שנתנו לי לשבוע הבא הן מעולות! מלבד יום ראשון, בו אני אמור להתחיל בשעה-הלא-שפויה-8-לפנות-לפנות-בוקר, באמת שאין לי על מה להתלונן. 3 המשמרות האחרות שלי מתחילות בעיקר ב-12 בצהריים, מה שיאפשר לי לנוח כמו שצריך ברב הזמן. ועדיין – אני מפחד. מפחד ממה שקרה לי השבוע – האם זה סימן מקדים? אני הרי לא יכול שלא לעבוד בשנים הקרובות רק בגלל שאני לומד, לא משנה כמה אני נהנה מהלימודים. בגיל 34, אין לי את הפריבילגיה הזו. האם הבחירה שלי נכונה? האם הגוף שלי יצליח במשימה הזו – לעבוד וללמוד, גם אם אני אעבוד רק ב-60% משרה? המחשבות האלה לא מפסיקות לרוץ לי בראש.
עבדאללה בחדר האוכל של orange
עבדאללה עסוק קצת בזמן האחרון, אבל הגיע הזמן שניתן לכם קצת Inside Information על מה שקורה בorange. הדרך הטובה ביותר לדעת לאיזו חברה הגעת, היא כמובן – דרך הקיבה. הייתי כבר בלא מעט חברות שארוחות הצהריים בהן היו – איך לומר – מתאימות יותר למאכל חיות מחמד, מאשר לבני אדם, וזאת למרות העובדה, שלמיטב ידיעתי, חיות מחמד אינן אוכלות את חבריהן לשכונה.
הדוגמא האחרונה, היתה דווקא בווריפון, שבה הפנו אותנו לחדר האוכל (שמשרת כמה וכמה חברות באיזור) או למספר מצומצם של מסעדות, שאני מניח שבאותה נשימה יכולתי לקרוא להן "חתוליות", בעיקר בגלל הבשר (החשוד משהו) שהן היו מגישות. אני אמנע פה משמות, על מנת להימנע מתביעות דיבה, אך מספיק יהיה לומר שרוב המסעדות בפארק סיבל (פארק אפק) בראש העין, עומדות בקריטריון להיקרא כאלה.
זה המקום לציין, כבדרך אגב, שגם כשעבדתי בהרצליה פיתוח, המצב לא היה טוב בהרבה, למרות ה"מגוון" הרחב מאוד של מסעדות באיזור. היתה לי שם תיאוריה לגבי האופן שבו מתייחסים ללקוחות בצהריים, מול היחס שלהן ללקוחות בערב. בצהריים, ככל הנראה בגלל תשלום מופחת משהו, השירות והאוכל ברוב המסעדות היו פשוט גרועים, וזה חתיכת אנדר סטייטמנט. בערב לעומת זאת, היית מקבל את כל מה שקיווית לקבל בצהריים – שירות טוב ומחוייך, אוכל איכותי ועוד. כאילו הציונים שעבדאללה היה נותן בצהריים לא היו קשורים בכלל למה שהוא היה נותן בערב. בימיים ההם, קיוויתי שמתישהו העניין הזה יתפוצץ להן בפרצוף – הרי אנשים ש"אוכלים חרא" בצהריים, לא ימליצו ויבואו עם חבריהם בערב. מישהו שם פישל בכל מה שקשור לשיווק של המסעדות האלה, ואני מדבר על הדבר הבסיסי ביותר. פשוט שכחו לחשוב על העובדה הפשוטה הזו. בסופו של דבר, זה אכן קרה, למיטב ידיעתי, רק למסעדה אחת: לאודיאון. אודיאון היא מסעדה שמתמחה בבשר (המבורגרים מצויינים לרוב, סטייקים ועוד). העניינים בצהריים היו צולעים במקרה הטוב, וזה במקרה של אחת המסעדות בעלת העסקית היקרה ביותר. השירות היה איטי להחריד, הבשר אף פעם לא הגיע במידת העשייה המבוקשת, ואיכשהו, ב-3-4 פעמים שהייתי שם, תמיד משהו התפספס להם. אני מדבר פה על תקופה של שנה וחצי-שנתיים שהייתי באיזור. אודיאון בהרצליה פשוט גרמו לנו לא לרצות לחזור לשם, מכל סיבה אפשרית. לעומת זאת, כשהגעתי לשם פעם אחת (לא הסכמתי ללכת לשם שוב בערב, אחרי חוויות הצהריים) בערב עם חברים, המצב היה שונה בעליל: ההמברוגרים היו פשוט מעולים, השירות היה מהיר ומצויין, והם כמעט לא נפלו בכלום. מאז שסיימתי לעבוד בהרצליה פיתוח, עברה כבר שנה וחצי. הסניף של אודיאון בפיתוח פשט את הרגל. סגר. מת. רק בתל אביב, ברח' בארבעה, הסניף המקורי עוד פעיל, כבר קרוב ל-10 שנים. האמת – אין לי מושג אם דווקא ההנחה שלי שבגלל זה הסניף בהרצליה נסגר, היא נכונה. אני גם לא יודע מה קורה בסניף התל אביבי בצהריים, ומזמן לא אכלתי שם בערב (כמה שנים טובות) – אבל הוא עוד פעיל. וזו כל ההוכחה שאני צריך.
עם כל ה"מטען" והמחשבות האלה, הגעתי ל-orange עם ספקות לא קטנים. שמעתי שיש בחברה חדר אוכל, וגם שמעתי שבדר"כ מפנקים את העובדים בכל מיני פרמטרים. אבל האם האוכל עומד בסטנדרטים של האכלת בני אנוש?
ובכן – הרשו לי לספר לכם משהו מפתיע, שלא חשבתי שאני אומר על חדרי אוכל "קיבוציים"/"צבאיים" אי פעם – התשובה היא בהחלט ובאופן מפתיע כן. הרשו לי לספר לכם איך זה עובד שם:
בכל יום מפרסם צוות חדר האוכל הענק של החברה באתר האינטראנט הפנימי, את התפריט היומי. כל אחד יכול למצוא שם משהו שהוא אוהב, והכמויות בהחלט משבעות רצון גם הן. יתרה מכך, אני חייב להדגיש, שבמקרים רבים, הרגשתי כאילו האוכל הוכן באופן אישי בשבילי, אף על פי שבתכל'ס הוא מיועד לאלפי עובדי החברה. הפירה הוא לא אבקתי, הפתיתים מעולים, ואפילו הפבטות והאורז הבסמתי יוצאים מעולה.
יש תפריט בשר מגוון מאוד, עם כמה בארים של סוגי בשר, כאשר בכל יום, בנוסף לשניצלים ולכנפי העוף הרגילות, יש לפחות 5-7 סוגי בשר, וגם את ה"ספיישל" היומי: המבורגר בלחמניה, שווארמה בפיתה, גולש עם פירה (מעולה במיוחד! הבשר היה ממש רך ונראה שבושל על אש איטית. מנה אגדה!).
יש גם בר סלטים, בר מוקפצים ועוד הרבה-הרבה אפשרויות שונות. כמובן, שבר שתייה מגוון קיים גם כן (כל הסירופים בעולם בערך – כולל דיאט), מיצים שונים ובחירה בין כוסות זכוכית לכוסות חד פעמיות, אותן ניתן לקחת בסיום הארוחה.
בנוסף, לסיום, יש בר קינוחים (פרווה לצערי, אבל זה מה יש) ובו סלטי פירות טריים, עוגות, מוסים, מקפאים שונים, וגם מקפיא עם גלידות וארטיקים.
כל הארוחה הזו, עולה לעובד כ-10 שקלים.
אחד הדברים היפים הנוספים שיש לעובדים, החל משעה 17:00 מדי יום, הוא פאב, על הגג של הבניין. ניתן לשבת על כיסאות בחוץ, על הגג (יש שם גם בית קולנוע ענק, שמציג סרטים, חלקם בבכרוה ארצית, מדי שבוע בימי חמישי בערב), וניתן גם לשבת בתוך הפאב עצמו. יש שם מסך ענק למשחקי ספורט, והדבר החשוב ביותר: המחירים פשוט מגוחכים. שימו לב לכמה דוגמאות:
ג'וני בלאק – 16 ש"ח (אני מתכוון למנה – לא לצ'ייסר)
קווארבו גולד – 9 ש"ח
שליש טובורג מחבית – 5 שקלים טבין וטקילין.
ויש עוד רבים, כמובן. אבל אלה המחירים! אפילו גלן מורנג'י 10 שנים עולה לא יותר מ-16 ש"ח למנה. יצא לי להכנס לשם עם כמה חברים מהקורס ביום ראשון האחרון, והייתי בשוק. מתברר שלהיות עובד בחברת orange זה אומר לא מעט הטבות. אפילו חדר כושר בעלות מצחיקה של 25 ש"ח לחודש, יש להם – והוא משוכלל מאוד ולא נופל מאף סניף של הולמס פלייס (כולל גם מדריכים והכל).
וכמו שנאמר חברים: העתיד נראה מצויין – העתיד נראה orange. 🙂
לשרת לקוח
תשישות. זו המילה הטובה ביותר לתאר את השבוע האחרון. ואני מניח שזה גם מה שיקרה בשבועיים הבאים, לפחות. יום ראשון, 5:50 לפנות-לפנות בוקר, עבדכם הנאמן קם לו באיטיות, ומנסה להבין מה לעזאזל פגע בו. בהתחשב בעובדה שבלילה הקודם לא ישנתי דקה, זה היה קשה לא פחות. ועדיין – יום ראשון באורנג'. יום חיול, אם תרצו. זהו היום שבו אני מצטלם לאיזה תג, ממלא טפסים (חלקם בעלי חשיבות, חלקם ממש לא), ומקשיב לכל מיני דברים שיש לאנשים לומר. מנסה בעיקר לא להירדם. ככה עבר יום ראשון. אה, כן, חוץ מחוויה אחת נוספת: למרות שווידאתי כמה וכמה פעמים שהלימודים שלי לא ייפגעו כתוצאה מהקורס הזה, כבר ביום הראשון המדריך שלי הסביר שהוא לא מאשר לי לצאת בשעה הייעודה (13:00), כי זה מוקדם מדי. הסברתי לו שזה סוכם מראש, וזה בגלל שהם עצמם דחו את הקורס ב-3 שבועות, בלי להתייעץ איתי. אחרי כמה בדיקות וניסיון של המגייסת (שאיתה דיברתי מראש כמה פעמים) לבקש ממני לוותר על הלימודים, או לפחות על חלקם, הודעתי לה חד משמעית שזה לא יקרה. רק אחרי זה, הנושא הובהר מספיק, והעניין נסגר. וכן – אני עדיין עובד באורנג', מתברר (למרות שהזהירו אותנו לא לכתוב את המילה אורנג' בעברית כמה וכמה פעמים).
באותו יום שהייתי צריך לצאת ללימודים בצהריים, יום שלישי האחרון, ראיתי המ שאני עתיד "להפסיד" באותו היום: לימוד על רשת ה-ADSL, כולל תקלות שגיאה, מודמים ועוד כל מיני דברים דומים. כן – אותה רשת ADSL שהייתי חלק מהצוות שניהל אותה בפועל במשך יותר משנתיים. את זה המדריך שלי לא רצה שאני אפסיד. וואו. בואו רק נאמר, שבשוע הראשון שלי באורנג', אני לא ממש מרגיש שאני לומד משהו חדש. אבל אני לא מזלזל, יש עוד כמה דבברים שאני לא מכיר, וכבר יגיעו בימים הקרובים, ככל הנראה. הקורס עצמו שאני עובר עכשיו, נמשך 3 שבועות (עד ל-13 בנובמבר), שבועיים יותר מהזמן שהוא נמשך בזמנו בבזק. אם תשאלו אותי כרגע למה, אני נשבע לכם שאני לא אדע לענות על זה. חלק מהדברים שמועברים לנו הם מריחה ומעין העברת פרופוגנדה לטובת אורנג' – החברה, הערכים ועוד כל מיני מילים שבזק כבר הפסיקה להשתמש בהן לפני 4 שנים, כמו " חווית שירות של וואו". הבעיה עם כל העניין הזה, היא שבמקרה של אורנג', יש קצת חוסר מציאות במה שהם מעבירים לנו: הלקוח תמיד צודק, למשל. לקוח שמקלל הוא לקוח שמתוסכל, ולכן אנחנו צריכים להזדהות איתו, ולנסות להבין מה מציק לו. עם כל הכבוד, אני מאמין בשירות מעול,ה אבל אני גם מאמין שאם לקוח מתקשר כדי לבקש את עזרתי, מן הראוי שהוא ידבר בשפה נורמלית, ולא יקרא לכולם "בני זונות" (ועוד "פניני לשון" למיניהן, שאני אמנע לחזור עליהן, כפי שהשמיעו לנו בשיחה מוקלטת) במשך 10 דקות תמימות. אני מצטער, אבל אין בלקסיקון שלי שום הבנה לאלימות – מילולית או אחרת. במקרה הזה, האיש היה חייב כסף, ובגלל שהוא לא "הובן" כראוי, הוא היה מתוסכל. שום תיסכול לא מהווה תירוץ להשתמש בגועל נפש שיצא לו מהפה. כאמור – הביטוי "בני זונות" חזר על עצמו בכל מיני הטיות, אבל לא רק הוא, אלא כמה וכמה ביטויים מאוד בעייתיים, בלשון המעטה. ומה אומר לנו אותו מדריך? "אתם צריכים לספוג". אז זהו, שלא. אני לא שק החבטות של אף אחד. בתור אדם אמוציונלי ביותר, אני זוכר את הימים הראשונים שלי בבזק. לקחתי איתי את העבודה הביתה. מצב הרוח שלי היה תלוי לחלוטין בלקוחות שאיתם דיברתי באותה משמרת. וזה דפוק לגמרי. מבחינת הלקוח, הוא סיים לדבר איתך, וזהו. אתה, לעומת זאת, עובר מיד לשיחה הבאה, בלי התרעננות ובלי כלום. אז אני לא מתבכיין פה, כי זה מה שבחרתי לעשות – לעבוד עם לקוחות. אני אוהב את הפן הזה של העבודה (הרבה אנשים לא יבינו אותי, בעניין הזה). אבל עדיין – אמפתיה היא משהו מאוד גבולי עבורי, כשזה מגיע ללקוח. אני אהיה מקצועי, אשמע אמפתי , כדי לא להקשר רגשית (חוץ מבמקרים מאוד מאוד ספציפיים), אבל זהו. זה הקו האדום שלי. אני לא מוכן להישחק אחרי חודש וחצי בעבודה, אחרי שחתמתי על חוזה לשנה.
אנקדוטה קטנה.. אחד הדברים שאני בהחלט אוהב בקורס באורנג', זה את האנשים שאיתי בכיתה. אלה אנשים טובים, עם חוש הומור בריא במיוחד, ואינטיליגנטיים מאוד. הם אפילו מצליחים להבין את ההומור שלי, דבר שחבריי הטובים יעידו שזה לא תמיד קל. למשל היה יום, שהמדריך שלנו שאל אותנו מה לדעתינו תהיה השאלה הראשונה שנשאל את הלקוח. התשובה שעניתי לו היתה: "את שמו". ואז הוא שאל: "ומה הדבר השני?". אז עניתי לו: "למה ויסטה, אדוני? למה?".
אני חושב לעשות רשימת הרגעים המצחיקים ביותר בקורס הזה (ויש המו וכאלה), ולפרסם אותם כפוסט בפני עצמו. נגיע הזמן להפעיל את הטייפ מנהלים בשיעורים שם, אני חושב 🙂
ד"א, עוד נקודה לציון – יש להם פאב על הגג!!!!! וכן, אני מתכוון לפאב רציני, עם כל ה-facilities! זה מטורף! צריך לבדוק את העניין בהזדמנות. חבל רק שהוא לא פתוח גם בצהריים. אני חושב שפוסטים רבים היו יכולים להכתב בהשראת השילוב של משמרות התמיכה והפאב הזה.
אז מה עוד עבר על כוחותינו בשבוע האחרון? הרבה מאוד. הלימודים התחילו – חלקם מעניינים יותר, חלקם פחות. במיוחד מעבדת ה"מבוא למחשב" שלא פטרו אותי ממנה (מהנדס תוכנה לומד אופיס 2007!!) לצערי. הדבר שבאמת הכעיס אותי בקטע הזה היום, היא ההחלטה של המרצה להעביר את כל הסטודנטים שלו בכח לאופיס 2007 – תוכנה איטית, מעצבנת, שמעיפה את ביצועי המחשב לקיבינימט. וזו הגאווה של המקום. אבל מה – אין לו עותקים חוקיים להתקנה. "תצטרכו להשיג את זה מאיפושהו", אמר וקרץ המרצה. הממ.. האם אני צריך להבין מכך שהוא מציע לי להוריד עותק לא חוקי, או שהוא פשוט טמבל?
אני אקח "טמבל" ב-300 דולר, אלכס. ואם אפשר – אני אשמח אם תנסח לי את זה בצורת שאלה, כדי לחסוך ממני את הטמטום הזה.
שלא תבינו לא נכון – אני מבין שצריך להשתמש בפורמט אחיד של קבצים, כדי שהמרצים יוכלו לבדוק עבודות, אבל אם אין תאימות בין אופיס 2003 ואופיס 2007, למה אני צריך להשקיע מאות שקלים על קניית תוכנה חוקית? או יותר מזה – להסתכן בלהתקין תוכנה לא חוקית נוספת על המחשב שלי, כזו שתאט ותפגע בביצועי המחשב שלי בצורה משמעותית? למה אני מחוייב לזה? לדעתי מדובר בפאק של מייקרוסופט, ונראה לי שאני אמשיך פשוט לשלוח למרצה הזה ספציפית את הקבצים של התרגילים באופיס 2003. עם כל הכבוד, הדרישה שלו לעבור לאופיס 2007 היא קצת מוגזמת מבחינתי. מה הדבר הבא? הוא ייאלץ אותי להתקין "ויסטה" בבית?
מטרף אותי לראות את הרידר שלי קופץ אל מעל 350 אייטמים. אולי הגיע הזמן גם להוריד כמה דברים מרשימת הקריאה שלי (למרות שאין לי מושג איך עושים את זה. הבלוגים שאני קורא הם הדבר הכי טוב שיש בסביבה).
אני אומר לכם, עוד שבועיים כאלה, ואולי אני אוכל לחזור לכתוב קצת יותר פוסטים. הולך להיות פה שקט תעשייתי עד אז, ככל הנראה. אולי משהו קטן פה ושם. כי לצאת ב-6:45 מהבית כל בוקר, לחזור אחרי 19:00, לשבת על הלימודים ולהכנס למיטה מותש ב-22:30 (זה לא אומר שאני נרדם אז, אלא רק מנסה להירדם), וככה במשך 6 ימים בשבוע האחרון – זה יכול לשגע כל אחד, שלא לדבר על מי שעובר התקפות כאבים לא קלות באמצע כל יום, אחרי שעות של ישיבה על כיסאות לא נוחים (ואני עוד גורר איתי כרית לעבודה כל יום, לתחת המלכותי שלי).
נתראה בקרוב..
הנה זה מתחיל…
כן – הספירה לאחור הסתיימה, והיום זה מתחיל.
היום, יום ראשון, ה-26.10.08, אני מתחיל קורס בעבודה החדשה שלי. נשמע נורא בומבסטי, נכון? אז זהו – שלא. אחרי יותר מ-8 חודשים ללא עבודה, אני מתחיל היום לעבוד באורנג', אחרי שחתמתי איתם על חוזה עם התחייבות לשנה (כל דבר הם דורשים התחייבות, הסלולריים האלה) בחודש שעבר. העבודה היא לא בדיוק הלהיט החדש בשוק, אבל יש בה גם יתרונות, שאותם אני אפרט בהמשך.
כפי שכבר אולי שמעתם, אורנג' הודיעה לא מזמן, שהיא מתחילה להכנס לתחום ה-ISP ומעין "חנויות" תוכן. החברה מגייסת כבר קצת יותר מחודשיים אנשי שירות לקוחות, כאלה ש"ירימו" את כל העסק הזה של מוקד ISP. לשמחתי (או לצערי, עוד לא ממש היתה לי ההזדמנות לבדוק את ההחלטה הזו לעומק), נבחרתי להיות חלק מהמערך הזה, אחרי יום ראיונות משעשע למדי, שבו לקחו חלק לא מעט צעירים חסרי ניסיון כלשהו בעולם הרשתות. לומר שהרגשתי באותו יום כמו "המבוגר האחראי" יהיה אנדר-סטייטמנט מובהק. שלא לדבר על השכר של 23 ש"ח לשעה שהם מציעים בשנה הראשונה.
רגע… שנייה.. אמרתי יתרונות, לא?
כן.. ובכן, מתברר שאני רואה קצת אחרת את העובדה שאני עומד לעבוד בחברה גדולה, באחד ממוקדי שירות הלקוחות שלהם – עבודה שנראית לאנשים מסויימים בזויה יותר מזנות.
למשל, יש הסעות. זה חוסך לא מעט כסף על דלק, חניונים וכאלה. ההסעה הקרובה היא אפילו קרובה יחסית אליי הביתה, מה שאומר שאני אקבל עוד 300 שקל לחופשי-חודשי בלי להשתמש בהם בפועל. חיסכון בדלק פלוס 300 שקל זה כבר התחלה. בנוסף, אורנג' דווקא ידועה בחברה שמאפשרת קידומים בצורה די יפה, ואם אני לוקח את העובדה שאני נכנס למוקד חדש לגמרי, שבו אני מקווה שאני אוכל להתבלט די בקלות (כי בכל זאת יש לי לא מעט ניסיון בתחום ה-ISP, כפי שמנהל התחום הזה באורנג' כבר טרח לציין בפניי, תודה רבה), אולי זה יעזור גם בעתיד.
אבל היתרון המשמעותי הגדול ביותר, וכאן אני נכנס למשהו אחר שלא דיברתי עליו עד עכשיו – זו משרת סטודנט. חתמתי על 60% משרה. ולמה אני רוצה משרת סטודנט? כי מחרתיים אני מתחיל את שנת הלימודים החדשה שלי, במנהל עסקים במכללת רופין, בתכנית למנהלים (ולא, תודה לאל – אני לא מתכוון להפוך למהנדל, למרות שכבר יש לי שני תארי הנדסה). בגדול, מדובר בתכנית של 8 סימסטרים, שנתיים וחצי, פעמיים בשבוע, וברור לי שאני אזדקק לזמן כדי ללמוד כמו שצריך. במקרה שלי, לפחות כרגע, אני חייב לקחת את הבריאות שלי בחשבון, ולכן אין מצב שאני יכול לעבוד גם במשרה מלאה. פשוט אין מצב.
מי שאי פעם עבד בעולם ההיי טק, יודע שהמושג "חצי משרה" פשוט לא קיים, בטח כשמדובר בזמנים בהם אנו חיים (אתם יודעים – משבר כלכלי וכו'?), ובטח כשאין לך ותק בחברה שאתה רוצה להכנס אליה. באותה מידה בדיוק אתה יכול לבקש מניות בחברה (שימו לב: לא אופציות, אלא מניות). יצחקו עליך בדיוק באותו אופן. אז הנה עוד יתרון לעבודה החדשה – 60% משרה! 4 משמרות בשבוע, בנות 6.5 שעות כל אחת (ותמיד יש אפשרות לרדת ל-50% אפילו). כבר נשמע שפוי יותר. לא משכורת שאפשר לקנות בה מרצדס, ועדיין – סבירה בהחלט יחסית לתמורה. אני מקווה…
הבעיה תהיה בעיקר בחודש הקרוב, לאורך נובמבר.
בגדול, הקורס היה אמור להתחיל כבר לפני חודש, אבל באורנג' החליטו בדקה האחרונה לדחות אותו בעוד חודש. זה קצת מסבך את כל העסק. הסיבה היא, שהקורס הוא במשרה מלאה, והוא אורך בערך חודש. כאשר משרה מלאה היא בין 9 ל-11 שעות מדי יום. השכר הוא אותו שכר. הבעיה היא ההתמודדות של הגוף שלי עם ההתרוצצות בין העבודה ללימודים, הגשת העבודות וכל זה (למרות שלזכותם של אורנג' ייאמר, שהם הסכימו להיות גמישים מבחינת שעות הקורס שלי אצלם, ולצאת ללימודים מתי שאני אצטרך). נכון, יש לי 5 פטורים מקורסים, אבל אלה מפוזרים על 5 סימסטרים (כלומר פטור אחד בכל סימסטר), רובם ככולם במתמתיקה וסטטיסטיקה. זה קצת עוזר, אבל לא בהרבה. סהדי במרומים אם אני יודע איך לעזאזל אני הולך לעבור את החודש הזה. מבחינתי זה לעבור בערך מ-0 ל-100 קמ"ש תוך 10 שניות, בסוסיתא. ברור לי שהגוף שלי לא יאהב את זה. ברור לי שאני אזדקק לעזרתם האדיבה של משככי הכאבים לעתים קרובות יותר, במהלך נובמבר. אני כבר רואה את הפרצוף של רופאת המשפחה שלי, כשאני חוזר אליה אחרי שבוע ומבקש: Please mam, can I have some more?
אז זהו. אין הרבה ברירות. יותר מדי זמן ללא עבודה, ומצד שני חוסר האופטימיות שלי לגבי מציאת עבודה נורמלית בעתיד הקרוב, גרמו לי להגיע להחלטה שכנראה אורנג', בשילוב הלימודים הם הסל שבו אני אשים את הביצים שלי. לפחות לזמן הקרוב. אם הכל יעבור חלק, כל התקופה הקרובה תהיה בסך הכל "ירידה לצורך עלייה". חשוב לי לציין, שמבחינת הלימודים אני רואה את עצמי בר מזל. זו תקופה מדהימה מאין כמותה ללמוד בה כלכלה ומנהל עסקים. אני יודע שזה לא ממש פוליטיקלי קורקט, אבל המשבר הכלכלי הזה עושה עימי חסד, במובן הזה. אני מקווה להוריד את הראש בתקופה הקרובה, רק כדי להוציא אותו עוד שנתיים וחצי עם ניסיון נוסף, שיעזור לי לקדם את עצמי צעד נוסף, בשאיפה שלי להשתלט על העול.. אהמ.. סליחה – להתחיל להתעסק בתחום של פיתוח עסקי (שתוק, פינקי!). 
עבדאללה ב-NG
הרשו לי לפתוח במשפט בומבסטי משהו, אבל כזה שעבדאללה היה עומד מאחוריו במאת האחוזים: ביום שני האחרון, ערב שמחת תורה, היה לי העונג לאכול את נתח הפורטרהאוס הטוב ביותר שטעמתי אי פעם.
אני מניח שזה דורש קצת הסבר. מכיוון שבשבוע הבא מתחילה תקופה חדשה בחיי (שעליה יגיע פוסט נוסף בימים הקרובים), החלטתי שזה זמן לא רע לחגוג קצת, ואתמול נחתתי ב-NG. זו מסעדה ששמעתי עליה כבר הרבה מאוד דברים טובים, אך מעולם לא יצא לי לבקר בה. אתמול היתה הפעם הראשונה, ואני מאמין שגם לא האחרונה. לפני שאני מתחיל לתאר את השחיתות שהלכה שם אתמול, חשוב לציין ש-NG היא בהחלט לא מסעדה זולה. להיפך – היא יקרה מאוד. אני אמנם נהניתי מאוד, אבל זו לא חוויה שאני אחזור עליה בקרוב (למרות שציינתי שאני אשמח לחזור). יחד עם זאת, היא שווה כל שקל שהושקע בה. לעיתים נדירות מאוד יוצא לי לתת ציון 10 עגול למסעדה בארץ, וזו אחת הפעמים האלה.
אז על מה לעזאזל אני מקשקש?
כשהתקשרתי בצהרי יום שני להזמין מקום ל-2 סועדים לשעה 22:30, נאמר לי שיש מקום רק על הבר או בשולחן גבוה במרפסת. הלכתי על הבר בהמלצת בת לוויתי ל'. הגענו בשעה הייעודה, והמקום היה ממש ריק. בדרך כלל, זה לא אומר הרבה טובות על המקום, אבל התעלמתי מהעניין הזה. התיישבנו על הבר. ברמן מחוייך הגיש לנו ישר תפריטים.
כאפריטיף, הגברת הזמינה כוס קאווה, ואני הלכתי על מרטיני ביאנקו.
את הארוחה עצמה פתחנו בשתי מנות ראשונות: ל' בחרה בפרחי קרפצ'יו (46 ש"ח) העשויים מפילה בקר, עלי רוקט, עלי בייבי ופרמז'ן ברוטב בלסמי – מנת הקרפצ'יו נראתה מעוצבת למשעי. היא הגיע בדיוק כפי שהיא מתוארת. לא טעמתי, אבל זה משהו שבהחלט ייבדק בעתיד.
אני הלכתי על מנת פטה כבד עגל כפרי (52 ש"ח) עם כמהין, פטריות יער ואגוזים, בליווי ריבת חצילים ולחם דגנים – גם המנה הזו היתה מעוצבת מאוד, כאשר כמות הפטה ועליו הכמהין נדיבה ביותר. ויתרתי על ריבת החצילים, כמובן. המנה היתה פשוט טעימה. אבל בגלל שידעתי מה הולך להגיע למנה העיקרית, החלטתי להשאיר מקום ולא להתמלא בלחם. צריך לקחת בחשבון שאף על פי שזו מנה ראשונה, כדאי לשקול לוותר עליה בפעם הבאה. היא לא הסיבה העיקרית שלשמה התכנסנו כאן.
מאחר וסיימתי עם המרטיני, עברתי לכוסית קאווה מרעננת. היא קלילה, כיפית לשתייה, ועזרה להוריד את המנה הראשונה.
המנה העיקרית היתה היהלום שבכתר: פורטרהאוס זוגי במשקל 1.2 קילו (250 ש"ח), שהוגש על מחבת לוהטת, כך שהיו עליה שלושה נתחי סינטה ושלושה נתחי פילה חתוכים, ועצם ענקית שמסביבה עוד המון בשר בעל צבע אדום יפהפה. המנה לוותה גם בפירה תפו"א ובטטה, וכן בשעועית, אבל את זה רק טעמנו. זה נחמד, זה יפה, אבל מעט מיותר, כשיש מולך בשר כזה. בהמלצתו של הברמן, התחלנו בסינטה, מאחר והיא מתייבשת מהר יותר. וכאן אני חייב לעצור ולתאר את ההרגשה: כשחתכתי את הבשר, החיתוך היה פשוט קל, כאילו הבשר פשוט נמס על הסכין. בלי הפעלת כח, בלי "מלחמות" מיותרות, והצבע.. אח, הצבע. עשוי MR בדיוק כמו שאני אוהב אותו, מדמם, משאיר כתמים מעטים על הצלחת, וכל ביס – פשוט אגדה. הבשר היה פשוט נטול שומן. הרגשתי כאילו יש לי הזכות להיות שם, לטעום את הבשר הנימוך הזה. חברים -אני יודע שזה נשמע מוגזם, אבל אני נשבע לכם שהרגשתי עם רגל אחת בגן עדן אתמול (הרגל השנייה, בעיקר בגלל החטאים האלה, היתה בגיהנום.. ). גם הסינטה וגם הפילה היו פשוט מעולים. בלי צל של ספק – נתחי הבשר הטובים שאכלתי מימיי. וזה כולל גם מסעדות מחוץ לישראל.
אחרי כל התענוג הזה, היינו צריכים להוריד את האוכל, והתחלנו עם צ'ייסר של ליקר צ'ילי Y ל-ל', וצ'ייסר של טקילה פטרון עבורי. קינחנו בעוד שני צ'ייסרים של פטרון, והחלטנו לוותר על הקינוח, למרות השרימה המפתה למדי. פשוט היינו מלאים לחלוטין, וברור היה שזה המקום לעצור.
ואז הגיע החשבון. אני אתן לכם לעבור לאט ובזהירות לחלק הסיכומי של הפוסט הזה, כדי שלא תחטפו הלם…
כמה מילים במאמר מוסגר:
אני רוצה לציין בנקודה זו את השירות הנפלא של הברמן, שהיה מחויך כל אותו הזמן, וגם את המוסיקה נפלאה שהיתה ברקע (לד זפלין, הדלתות, ג'ניס ג'ופלין וכל מה שאני אוהב בערך – אבל בווליום שפוי! כזה שאפשר לדבר בו). אני רוצה גם לציין את המיקום: אם לא מרימים את הראש, כדי לראות את מגדל הפלצות של חלודאי (או כפי שיש הקוראים לו "מגדל נחושתן"), אפשר להנות מהשכונה הכי יפה בתל אביב, ואולי באיזור המרכז כולו. נווה צדק היא הדבר הכי קרוב לאירופה שיש לנו. עוד סיבה לפחד ממה שחולדאי מתכנן לה.
סיכום:
חשבון: 595 ש"ח ל-2 סועדים. לפני טיפ.
אוכל: נתח הבשר הטוב שאכלתי בימי חיי, ללא ספק.
שירות: יופי! מדויק, מחוייך.
אווירה: נהדרת. אחלה מוסיקה, בלי לחץ, הרבה אפשרות לרומנטיקה.
חניה: זה נווה צדק. יש חניה בסמטאות, אבל לא הרבה ממנה. יש גם חניונים בסביבה, אבל יקרים למדי.
ציון סופי: 10. למרות המחיר.
NG – בר בשר בנווה צדק
אחד העם 6, נווה צדק, תל אביב
טלפון: 03-5167888
3 נשימות: הרעה, הטובה והמפחידה
נשימה אחת רעה:
אני לא רואה או שומע חדשות (חוץ מאיזו כתבה או שתיים בעיתוני סוף השבוע). אני מקבל אותן בדרך כלל דרך גורם שלישי כלשהו, שמגיע למסקנה שאני צריך לתת את תשומת לבי לעניין מסוים.
כך זה היה גם עם אירוע הדריסה של מיטל אהרונסון בשבוע שעבר. כשאתה יוצא מבית ההורים, אתה יודע שלא משנה באיזה גיל תהיה, תמיד יעשו לך "תדריך יציאה": "לאן אתה נוסע?", "עם מי?", "מתי אתה חוזר?", "תיסע בזהירות", ולפעמים משתרבב לו גם סיפור קטן שממחיש למה אתה צריך לנסוע בזהירות. כך זה היה ביום שני האחרון. אלא שהפעם פשוט עצרתי לרגע, והזדעזעתי. לא האמנתי כמה רוע טהור צריך כדי לעשות מעשה כזה.
למי שלא שמע, לא ראה או חי בעולם אחר, כמוני: טמבל אחד נעצר ע"י המשטרה עם שני חבריו, ביציאה מנמל תל אביב, ברכב, כשהוא מאחורי ההגה, שתוי כהוגן. המשטרה הוציאה אותו מהרכב, וביצעה לו בדיקת "ינשוף" שבה הוא נכשל. בזמן הזה, שני חבריו השיכורים החליטו "לחטוף" את הרכב. אחד מהם קפץ אל מושב הנהג, התניע את הרכב, ופרץ לכביש. הוא החל לנהוג בצורה מסוכנת, הגיע למעבר חצייה בו עברו להן באותה עת בזהירות שתי בחורות תמימות (אחת מהן הייתה אהרונסון בת ה-27). הוא פגע בשתיהן. אהרונסון נהרגה במקום. חברתה אושפזה במצב קשה. שני המטורפים ברחו ממקום האירוע, ורק ב"עזרת" החבר הראשון שנעצר, הם נמצאו ונעצרו, וכרגע ממתינים למשפטם. חבר נוטף, שככל הנראה עזר לשניים להימלט ולהסתתר, עדיין לא נמצא, והמשטרה מחפשת אחריו.
הטענה שלהם בבית המשפט כרגע היא, שהם היו שיכורים, ולא זוכרים דבר מהאירוע.
שני אנשים. שיכורים. רוצחים. "מבזבזים" חיים של אדם אחר. ועוד יש להם חוצפה לטעון ל"אי שפיות זמנית".
עזבו את תפקוד המשטרה לרגע (או ליתר דיוק: חוסר התפקוד), למרות שיש לי הרבה מה לומר על זה. עזבו גם את כל העיתונאים האלה, ש"רכבו" על הסיפור, והציעו להקים אנדרטה באמצע רחוב אבן גבירול ("500 מטר מאיפה שרבין נרצח!", ההשוואה הזו הרי הייתה חייבת להגיע) לזכר "כל" קורבנות תאונות הדרכים, ועזבו את כל הפוליטיקאים לרגע. כל אלה יחכו אולי לפוסט אחר.
יצא לי לחשוב על כל הסיפור הזה די הרבה בימים האחרונים, וכל פעם נעתקת נשימתי מחדש.
מה שאני לא מבין, זה איך לא עצרו את המפלצות האלה בגיל צעיר יותר? איך ההורים לא רואים דבר כזה? איך מתעלמים? הרי ברור שבחור שגדל על ערכים בסיסיים ונורמטיביים, היה מרכין את ראשו, חוטף את העונש המגיע לו (אולי צועק קצת, אולי מנסה לצאת מזה בבית משפט בצורה "לגיטימית" כלשהי), ובזה היה נגמר הסיפור. איך קרה, ששני אנשים (ואולי אף שלושה, בהנחה שהיה חבר נוסף שעזר להם להימלט), מחליטים בשנייה לברוח מהמשטרה באמצע תל אביב הסואנת? איך שני אנשים קוטפים את חייה של בחורה אחת, ועוד טוענים שהם לא זוכרים את האירוע הזה? האם חיי אדם הפכו עד כדי כך זולים בעיניהם? ושוב – איך כל זה קרה?
ברור לי שכל זה מגיע מהבית. אין לי ספק בזה. לא אכפת לי מה אומרים, כתובת כזו הייתה חייבת להיות על הקיר כבר מזמן. ואני לא מדבר על כמה עבירות תנועה קודמות. אני מדבר על דבר בסיסי בהרבה: חינוך. ערכים. זילות של חיי אדם. אלימות.
ברור לי שהילדים האלה כבר היו אלימים בעבר, וקיבלו "פרסים" על זה (לצערי כבר חוויתי מקרה כזה בעבר, לאורך שנים, ואולי יהיה לי אומץ לכתוב עליו יום אחד). ברור לי שבמקום כלשהו במוחם הקודח, הם באמת חשבו שהם ייצאו מזה ללא פגע. אבל ברור לי בהחלט, שהם אחראים למוות אלים במיוחד של נערה תמימה.
כל הסיפור הזה מצליח לזעזע אותי, ולהרעיד אותי.
נשימה שנייה טובה:
לפני שבועיים בערך, וואנדר פרסמה פוסט עגום במיוחד. לא משהו מצחיק וקליל, כפי שאני רגיל לקרוא אצלה. בין שאר הדברים, עלתה העובדה שיש לה יומולדת, ושאין לה ממש עם מי לחגוג אותו כמו שצריך. במהלך השבועיים האחרונים, מפגש בלוגרים קרם עור וגידים, על מנת לחגוג לוואנדר יומולדת. ביום חמישי האחרון בערב, גיליתי 10 אנשים טובים. אנשים באמת טובים. חלקם ויתרו על האנונימיות שלהם בחשש לא קל, והגיעו כדי להשתתף בערב הזה. אלה אנשים שקוראים את הבלוג של וואנדר נאמנה (ובצדק גמור!), והחליטו החלטה אמיצה מאוד, ומרגשת מאוד מבחינתי. 10 בלוגרים (כולל את עבדכם הנאמן), הגיעו לערב הזה.
מעבר לעובדה שאני רוצה להודות לכל מי שהיה שם (וואנדר, אלמה, שרון, נמרוד, יניב, Lizibee, מורין, עופר ואפרת), אני רוצה לומר שהיופי הזה של אנשים שמוכנים להקריב חלק מעצמם, על מנת לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר, הוא משהו שהרעיד אותי לא פחות מהסיפור הקודם, אבל מסיבות אחרות לחלוטין, כמובן.
הנה כל ההבדל, in a nutshell – חינוך. אנשים שהחליטו לעשות טוב למישהו שהם אינם מכירים כלל (לפחות רובינו לא הכרנו זה את זה ולא נפגשנו מעולם), ללא תמורה. פשוט בגלל שהם אנשים טובים.
אז מזל טוב, וואנדר! שתהיה לך אחלה שנה. אני לא יודע אם דבר כזה יוכל לקרות שוב בזמן הקרוב, אבל דבר אחד אני יודע: ביום חמישי פגשתי אנשים אינטיליגנטיים, יפים וטובים.
זו הייתה אחת ה"נשימות" הטובות שעברתי כבר הרבה זמן. דבר כזה מחזיר לך, ולו במעט, את האמון בטוב ליבם של אנשים. יש אנשים טובים ברשת.
נשימה שלישית מפחידה:
אחרי שראינו את "הלבוי 2" ביס פלאנט אתמול בערב, התחלנו, עירא, ידידתינו נ' ואני, ללכת לכיוון היציאה מקניון איילון. לאחר הירידה מהמדרגות הנעות, נתקלנו בעדר קטן של פרחות-ילדות (בנות 10-12 לכל היותר, לדעתי). אחת מהן זרקה זבל עשוי פלסטיק על רצפת הקניון, והמשיכה ללכת, כאילו כלום. עירא ואני הסתובבנו, אמרנו לה ש"נפל לה משהו", והתשובה שלה השאירה אותי נטוע במקום בהלם. היא אמרה לי: "אז תרים את זה". בכמה השניות שעברו עד שקלטתי מה הפרחה הקטנה אמרה, החלטתי ללמד את הילדה הקטנה לקח. הרמתי את הזבל שלה, הלכתי לכיוונה, ופשוט הכנסתי לה אותו, דרך הצווארון, אל גב חולצתה. כמובן, שהחברות שלה התחילו לקלל ושאלו אותי אם אני מפגר. ילדות בנות 10-12. לבושות במיטב הבגדים. אלה לא ילדות מסכנות. כפי שציינה נ', שעובדת כבר שנים כמורה, קודם במערכת החינוך הממלכתית, והיום כמורה פרטית לאנגלית – אלה ילדות ממה שמכנים "בית טוב". משפחות מבוססות.
ד"א – הסיפור של הפריחונת לא נגמר כאן. הדבר הבא שהיא עשתה, המטומטמת, היה לירוק ליד עירא על הרצפה בבוז. מפתיע למדי, וגם לי מי-יודע-מה חכם, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה יחפה. ושוב – כל זה, היריקה, וההתגודדות הזו, הייתה על רצפת הקניון. לא באיזו סמטת זונות באזור הבורסה.
אני מניח שאתם כבר יודעים מה מגיע עכשיו: כן, כן – המכנה המשותף. זה שאני מנסה להאכיל אתכם בכפית כל כמה פוסטים – החינוך. הרי ברור לכם מאיפה מגיעה ההתנהגות הזו. היא כולה בת 10, השרמוטונת הקטנה הזו. וברור לכם לאיזו דמות של דוגמא ומופת היא תהיה בעוד כמה שנים. חבר'ה, אלה האמהות של עוד 15 שנה. אלה הבחורות שתגדלנה ילדים. אלה הן שתבאנה את ההרס על המדינה הזו. ומה בינתיים? אנחנו יושבים שלובי ידיים, מנידים את הראש, ואומרים ש"אין מה לעשות".
זה החינוך שהן מקבלות בבית. זה מה שהיא רואה אחרים עושים. זה מה שההורים שלה עושים. אלה הדמויות לחיקוי שלה. אלה האנשים, שבעוד כמה שנים תשמעו עליהם, שהם לא ידעו על זה שהילדה טרקה דלת על בטנה ההריונית של מורה (גם זה סיפור חדש ששמעתי רק אתמול מ-נ'), ו"איך יכול להיות?". "זה לא החינוך שהיא קיבלה בבית". חה! הצחקתם אותי! הכתובת רשומה על הקיר כבר עכשיו בצבעים זוהרים! והקיר נמצא מולכם! כל מה שאתם צריכים לעשות זה פשוט להסתכל (ואולי ללמוד לקרוא). אם הייתי מכיר את ההורים של הילדה הזו, הייתי מלשין עליהם לשירותי הרווחה בלי לחשוב פעמיים. לאנשים האלה אסור לגדל ילדים. פשוט כך.
ואתם יודעים מה הדבר שהכי הכעיס אותי בכל הסיפור הזה? הבעיה שלי היתה, שאנחנו עוד המשכנו ללכת, ו-נ' ממשיכה לספר לנו כמה כל מה שהתרחש עכשיו זה דבר נורמלי לגמרי. "ככה הם מתנהגים היום", היא אמרה בלי להבין איך עירא ואני נשארנו פשוט המומים מהסצינה הזו, דקות רבות לאחר שהסתיימה. עירא ואני פשוט לא הבנו. זו הנורמה היום?? לא פלא שאני מרגיש את עצמי בתור אאוטסיידר. אולי גם אתם לא מבינים את מה שאני מתאר פה, אבל המחשבה על זה לבד הפחידה אותי עד מוות אתמול. וכן – שוב ה"רעידות" האלה, הצמרמורות האלה בגוף.
אם זה המצב היום, אז באמת אין לי שום סיכוי למצוא בת זוג. אבל זה רחוק מלהיגמר בזוגיות. הרבה ממה שאני מאמין בו, התערער אתמול תוך כמה דקות, בגלל ילדה קטנה בת 10-12 וכמה חברות שלה, והתגובה של נ'. האם לזה אני אגדל את ילדיי?? האם אני צריך לצפות שילדה כמו זו שראיתי אתמול תחליט, בהחלטה של שנייה, להתנהג כמו ה"גיבור" שלה, לקפוץ אל מאחורי ההגה כשהיא שיכורה, ולדרוס למוות עוד הולך רגל תמים?
זהו אולי נשמע לכם מוגזם, אבל זו ההרגשה שמלווה אותי מאז החוויה הזו.
החינוך שהחבר'ה האלה קיבלו בבית הוא לא סתם לקוי. הוא דפוק מהיסוד. ההורים שלהם יוצרים מפלצות, והם מתעלמים מזה לגמרי. הם לא לוקחים שום אחריות. כי הרי ה"כתובת לא הייתה על הקיר", ו"לא ידענו".
_____________________________________________________
והנה לכם, בשלוש נשימות לא קצרות, התורה כולה על רגל אחת: הכל מתחיל ונגמר בחינוך. הכל. אין ולא יהיה, מי שיצליח לשכנע אותי אחרת. כל העניינים האלה גרמו לי להיות די מבולבל, אני חייב לציין.
הנה דוגמא קטנה נוספת, ד"א, שראיתי אתמול בבוקר בכנס הסטודנטים של תחילת השנה, של מסלול ה-BA למנהל עסקים למנהלים ב"רופין":
במהלך הרצאה קצרה על אתר האינטרנט של המכללה, התחילה "טיילת" פנימה והחוצה מהאולם, תוך סגירת הדלתות ופתיחתן ברעש, שוב ושוב. אלה דברים שנעשו ע"י סטודנטים שכבר למדו במוסד הזה, ולכן מכירים את כל מה שיש להכיר על האתר הזה. ובכל זאת, מאנשים שמציגים את עצמם כ"מנהלים", הייתי מצפה לקצת יותר. קצת יותר נימוס, למשל. אם לא כלפי שאר הסטודנטים שלא מכירים את האתר (כמוני), אז לפחות כלפי המרצה. זה היה פשוט מגעיל.
אני מאוד מקווה שהלימודים שלי בקרוב לא יתאפיינו בדבר דומה, ושהמרצים יהיו קשוחים מספיק על מנת לא לאפשר לסטודנטים לצאת ולהיכנס לכתה/אולם כאוות נפשם, בזמן הרצאה.
קל לנו להאשים את מערכת החינוך, ולמרות שיש בה המון פגמים, הבעיה היא עמוקה בהרבה. פתאום בימים האחרונים התחלתי להבין מה זו אלימות בבתי הספר שכולם מדברים עליה.
אני עדיין טוען שצריך לפטר מאות מורים בלתי ראויים, ושצריך להתחיל "לחנך" את התלמידים לערכים ואהבת האדם (ותעזבו אותי מאהבת המולדת או הדגל – למולדת אין זכות קיום, אם אנשים בה רוצחים אחד את השני ללא אבחנה) – דבר שמערכת החינוך נועדה לו מלכתחילה. ההרגשה הזו אפילו התחזקה אצלי בשבוע האחרון.
אבל יש גם עובדה חד משמעית וכואבת, והיא: אנחנו דופקים את החינוך של הילדים שלנו. אנחנו. לפני הכל. אם אכן זו הנורמה של שתי הנשימות – הרעה והמפחידה – ואם אכן דווקא אותם אנשים טובים, הם אלה שמהווים "זן נדיר", אז מבחינתי באמת אפשר להתחיל לארגן טופס טיולים והחזרה מסודרת של המפתחות.
תעצרו את העולם. אני רוצה לרדת.
