בקצרה: האמנים נגד הריאליטי
די מדהים לראות בימים האחרונים מחאות של אמנים רבים נגד מה שהם מכנים "תרבות הריאליטי". הטענה שלהם היא, שהתרבות הזו פוגעת בכולם: בעם, באינטליגנציה, ולא פחות מזה – בהם, כאמנים. בגדול – אני מסכים איתם. כל תכניות הטומטומ-ליטי האלה רחוקות מהמציאות כמזרח ממערב. אין שום קשר לבין מה שעובר עלינו, "האנשים הקטנים", ובין מה שעובר על חבורת צעירים וצעירות, סקסיים יותר או פחות, או בולטים בצורה וולגרית כזו או אחרת, בין אם זה על איזה אי "נידח", וילה "נידחת" או איזה מפרץ "נידח". אין שום קשר. אבל איכשהו, רוב העם אצלינו התמכר לזבל הזה. נדבר אליו כאילו אין מחר. אני חייב להודות שאני מודה לאל על השקט ששורר בהסעות לעבדוה בימים האחרונים. מאז הגמר של "האח הגדול", לאט לאט הטמטום הזה יורד מסדר היום. ברור לי שמיד תצוץ איזו תכנית מפגרת חדשה בערוץ זה או אחר, אבל כמה ימים של חסד ושקט הם דבר נפלא, אחרי שלושת החודשים האחרונים.
הבעיה שלי עם האמנים, היא הצבעיות שלהם. הרי מאיפה התחיל תהליך האבולוציה של תכניות ה"ריאליטי"? מתוך טלנובלות, שאמורות לדמות מצבים "אמיתיים", אבסורדיים ככל שייראו. זו פשוט התפתחות "טבעית" לצערי, של התרבות המערבית. הרצון הוא להוסיף עוד ועוד ריגושים בעולם שרץ בקצב מטורף. העניין הוא, שאותם אמנים מפגינים, הם חלק בלתי נפרד ממנו. גם הם תורמים את חלקם לתרבות הזו. לא כולם שם עמוס עוז או א.ב.יהושע, לא כולם שם יוסי בנאי או גילה אלמגור. הרבה מתוכם פשוט פוחדים פתאום לפרנסה שלהם. הגולם קם על יוצרו. פתאום הוא לא רק מטביע את העם ה"הדיוט", אלא גם את האמנים עצמם. פתאום יושבים להם אנשים בביתם, בוהים בערוץ שמשדר 24 שעות ביממה תמונות מוילה באמצע שומקום, שבה יש אנשים בעלי רמת משכל ששואפת למספר חד ספרתי, וממאנים להגיע להצגות, לתערוכות וכו'. פתאום בתיאטראות מציגים יותר ויותר "מרי לו" ו"ברנשים וחתיכות" במקום "מלכת האמבטיה" או "המלך ליר". ולמה? כי זה מוכר יותר כרטיסים. סף הגירוי של "העם" עולה ועולה (לדעתי הוא יורד ויורד, אבל זו דעתי האישית), ופתאום תכנים אמיתיים הם מילה גסה. ויחד עם כל זאת -האמנים איכשהו משתפים פעולה, כי הם יודעים שכרגע אין להם ברירה. לפתע פתאום, קמה לה קבוצה מסוימת, ואומרת "די! זה כבר מוגזם". ואני שואל: מי שמכם? מה פתאום התעוררתם עכשיו? הרי הערוצים המסחריים משדרים זבל אינסופי כבר שנים. דן שילון היה בין הראשונים שהביאו את האסון התרבותי הזה ב"מעגל" שלו בערוץ 2, אבל אז קיבלתם פרסום אז זה היה בסדר?
זה לא שאני חושב שאתם טועים, גבירותיי ורבותיי, אבל קצת צניעות לא תזיק לכם. אתם אכלתם מתוך כף היד הזאת לאורך שנים. פתאום כשהיא מעיפה לכם סטירה אתם מתפלאים? הייתי שמח להיות חלק מהמחאה שלכם, אבל הדרך הדמגוגית שבה אתם מציגים את האסון התרבותי לא מובנת לי.
ביקורת סרט: זאק ומירי עושים פורנו
אז הנה הפוסט הנוסף, זה שמתאר עוד פן באותו יום מושלם לפני שבוע את יומולדתי: כאמור, בשלב כלשהו במהלך היום, הלכנו, זוגתי ואני לסרט ביס פלאנט – קניון איילון. אני חייב לומר שיש משהו נפלא בללכת להצגה שמתחילה בשעה 16:15 באמצע השבוע, לסרט שהשם כולל את המילה "פורנו". דבר ראשון – אין ילדים. האולם היה כמעט ריק. אני אומר כמעט, כי היה קטע קטן והזוי לגמרי ב"קהל" שכן הגיע לצפות איתנו בסרט. במקרה דנן, היה מדובר בבחור חרדי (כן, כן – עם החליפה והכל) שעבר לידי בכניסה לאולם בלי להישיר מבט, היישר על הפינה החבויה ביותר באולם, אי שם בשורה האחרונה. זה לכשעצמו היה משעשע למדי. לגבי הסרט עצמו, אם האיש חשב שהוא יוכל ללמוד משהו חדש מסרט ששמו הוא "זאק ומירי עושים פורנו", הרי שהוא עלול להתאכזב קלות. בין כה וכה אין הרבה מה ללמוד מסרטי פורנו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בקומדיה רומנטית שמשתמשת במילה "פורנו" בכותרת שלה.
למי שעוד לא שמע, "זאק ומירי עושים פורנו" הוא סרטו החדש של קווין סמית', אחד הבמאים האהובים עליי. האיש מצליח איכשהו לשמור על מקוריות, הומור מיוחד וכל זאת – עם אותם שחקנים. הפעם הוא מביים את ג'ייסון מיוז (ג'יי המקלל ללא הרף, בסרטיו הקודמים ושחקן פורנו חובב בסרטו הנוכחי), את ג'ף אנדרסון (האיש הנפלא מספריית הוידאו ב"מוכרים בלבד"), סת' רוגן ואליזבת' בנקס, ואפילו את קייטי מורגן וטרייסי לורדס – שחקניות פורנו בעבר ובהווה.
בגדול, בלי להרוס את העלילה יותר מדי – סת' רוגן (זאק) ואליזבת' בנקס (מירי) משחקים זוג חברי ילדות שגרים ביחד בדירה אחת. בשל מצבם הכלכלי המאוד-מאוד רעוע, הם מגיעים למצב בו מנתקים להם את החימום והמים באמצע החורף המושלג. זאק מעלה רעיון לעשות סרט פורנו, כדי לממן את החשבונות שלהם, וכמובן שעולה האישיו של חברים טובים – איך סקס ישנה את הסטטוס שלהם? אז נכון, יש הרבה צחוקים בסרט, ואפילו לא כאלה שהם רק וולגריים מדי. יש אפילו איזו סצינת פורנו אחת או שתיים. אבל העלילה, כמובן, נסובה סביב היחסים בין זאק למירי, והסיפור הזה הולך ומסתבך. הבעיה: הכל נורא צפוי. ראינו את כל זה במיליון סרטים אחרים. אולי קצת באופן שונה, אולי בלי הפורנו כמוטיב מרכזי, אולי עם טיפה פחות סצינות קורעות מצחוק, אבל הסיפור הוא אותו סיפור. והקיטש הזה טיפה הורס. לא הרבה מדי, אבל משאיר אותך בהרגשה שהטעם שנשאר לך הוא של צבע ורוד מדי בסוף הסרט.
לקווין סמית' היו כמה סרטים גאוניים: "מוכרים בלבד" (Clerks, 1994), סרטו הראשון שהופק בתקציב זעום של 30 אלף דולר, הפך לקאלט מטורף אצל אנשי הגראנג' של תחילת שנות ה-90. אחר כך הגיעו גם Mallrats ב-1995, וגם Chasing Amy ב-1997. שני הסרטים האלה, ד"א, הציגו לעולם את בן אפלק ומאט דיימון, שניים מחבריו הטובים ביותר, שחזרו והופיעו בתשלום מופחת בהרבה ממה שהם רגילים אליו באופן רגיל. אבל ה-סרט, שבזכותו הפכתי למעריץ מושבע של קווין סמית', הוא ללא ספק הסרט Dogma מ-1999. האיש לקח חבורה של שחקנים מעולים (ג'ורג' קרלין ז"ל בתור בישוף, בתפקיד אלמותי מבחינתי, כרטיס רוק, אלן ריקמן בתור המטאטרון – הקול של אלוהים, לינדה פיורנטינו ואפילו אלאניס מוריסט בתפקיד קטן ונפלא, וכמובן – גם עם ג'ייסון מיוז, בן אפלק, מאט דיימון ועם עצמו), לקח את כל מה שהקתוליות מייצגת, וקרע אותי מצחוק בצורה שמעטים הם האנשים שהצליחו לעשות זאת לפניו – ההומור היה מתוחכם, היו המון קישורים מתוחכמים פחות או יותר לספרי הברית החדשה והתנ"ך, ובעיקר – אחרי לפחות 20 פעם שראיתי את הסרט הזה, אני חייב להודות שמצאתי כל פעם משהו חדש שלא שמתי לב אליו בפעמים הקודמות. מעין "מועדון קרב", אבל מצחיק בטירוף.
הבעיה היא, שמאז, הרמה של הסרטים שלו רחוקה מלהיות אחידה: Jay & Silent Bob strike back היה סרט מצחיק למדי שיצא ב-2001, אבל שטותי, וההומור בו היה ממש ירוד. ויחד עם זאת – הוא הביא קישורים ללא מעט סרטים קלאסיים, ושוב – רשימת שחקנים נפלאה (שכללה את קרי פישר ומארק המיל – פרינסס ליאה ולוק סקייווקר מ"מלחמת הכוכבים", בשבילכם). Jersey Girl מ-2004 הוא סרט שאפילו סמית' התנצל בפני מעריציו על כך שהוא הוציא אותו. ואז הוא החליט לנסות לחזור אל המקורות: ב-2006 סמית' ביים את Clerks II – סרט המשך ל"מוכרים בלבד" האלמותי. למעריצים המושבעים, זה היה סרט חובה, כמובן – כזה שיחזיר לנו את האמון בסמית', או שיוריד לנו אותו לקרשים. ואני חייב להודות – זה היה סרט נפלא. מצחיק, עם קישורים לסרט הקודם, שמי שלא ראה אותו יתקשה להבין חלק מהדברים – והעיקר, הזכיר לי מה קווין סמית' יודע לעשות כשרק נותנים לו חופש פעולה אמיתי, בלי שום צנזורה. לאיש פשוט אין פרות קדושות. הוא כבר שחט את כולן.
ואחרי כל ההרצאה המסכמת הזו על קווין סמית', מגיע הסרט הנוכחי – "Zack and Miri make a porno". ושוב – רמת הסרט לא מגיעה לקרסוליים של סרטו הקודם. זה לא שהוא גרוע. הוא פשוט לא מספיק טוב למי שמצפה לראות מהבמאי הזה דברים קצת יותר מתוחכמים. אבל אם אתם אוהבים את הקיטש האמריקאי שלכם בכמויות נדיבות, אם אתם גיקים שעשויים להבין לא מעט מהקישורים של סמית' לסרטים וסדרות אחרות, ואם בעיקר אי פעם רציתם לצחוק על פורנו ולראות איך מגחיכים אותו עוד יותר – זה הסרט בשבילכם.
תהנו.
ציון סופי של קופי השבת: 8.
עבדאללה ב-Oyamaa
דבר ראשון – אני רוצה להודות לכל אלה שחגגו איתי את יום הולדתי בשבוע החולף – מי מאלה שברכו אותי כאן, ומי מכם שבאתם לחגוג איתי פיסית ביום רביעי האחרון. זה היה אחד מהימים המושלמים שיצא לי לחגוג, וזה הרבה בזכותכם. אני יודע שאני כבר אמור לדעת מי הם חבריי הטובים ביותר, ומי יגיע – לא משנה באיזה מצב – לעזור לי או לחגוג איתי, בשעת צרה או שמחה, ועדיין – כמי שלא לוקח דברים כמובן מאליו, בטח שלא את חבריו, אני מתרגש בכל שנה מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה.
הפעם היום שלי התחיל בארוחת בוקר נפלאה, שהגיעה עד הבית, על חשבון חברת orange, אחרי הזכייה בהגרלה ההיא. הארוחה היתה מפנקת במיוחד, והשלמתי אותה באיזה אומלט, לזוגתי ולי.
משם עברנו לביקור קצר אצל ידידה, נסענו לשחק עם הכלבלב המתוק בעולם, ואחרי זה לסרט (וזה כבר יהיה בפוסט נוסף). את היום הזה חתמנו, זוגתי ואני עם המון חברים, במסעדת Oyamaa בפתח תקווה (כן, כן – אותה העיר שלא קיימת), בהמלצתה של ואנדר המדהימה, שאני שמח לספר שהפכנו לחברים מאוד טובים בחודשיים האחרונים. במילה וחצי – אני באמת רוצה להודות לה על הנוכחות החדשה שלה בחיים שלי. היא בחורה מקסימה לא רק בכתיבה שלה בבלוג, כפי שהרבה מכם מכירים, אלא אף יותר בחיים האמיתיים. חוצמזה – היא הביאה לי את מתנה שווה ביותר: מארז DVD של סרטי מל ברוקס. בקיצור – השנה יש לי את הזכות להכיר כמה אנשים חדשים מדהימים, וואנדר עומדת אי שם בראש הרשימה. אם יש סיבה טובה לכך שהתחלתי לכתוב בלוג – הנה היא.
ועכשיו לגבי המסעדה עצמה – Oyamaa היא מסעדה אוריינטלית (יפנית-מזרח אסיה כזה), מסעדה קטנטונת, שיושבת במתחם יכין סנטר בפתח תקווה. כבר בתפריט שראיתי באתר של המסעדה, התרשמתי לטובה. עם ההמלצה החמה שקיבלתי מוואנדר, כאמור, הגעתי עם ציפיות בגובה סביר, לא יותר – בעיקר כי למדתי להתאכזב מכל מיני מקומות טרנדיים.
בשיאו של הערב, הגענו למצב בו ממש "השתלטנו" על המסעדה, 16 איש ואישה, ואין ספק שעשינו שמח. אבל עבדאללה דווקא נותן לי פה מרפק קל, וטוען שאני לא מדבר מספיק על האוכל, אז הנה זה בא:
לאויאמה (תסלחו לי על המעבר לעברית) יש בימים אלה תפריט עסקי, גם בערב, של 69 ש"ח לארוחה שלמה: מנה ראשונה, עיקרית, וקינוח. מבחר המנות לבחירה מהתפריט לא גדול במיוחד, אבל בהחלט היה מספיק עבורי. מעבר לכך, אני חייב לציין שהתפריט עצמו מרשים מאוד מבחינת המגוון של האוכל האוריינטלי, שניתן להזמין: מנות סושי, קומבינציות, מנות נודלס, מנות אורז, מנות צמחוניות, מרקים, פירות ים ואפילו לאוהבי הבשר יש פה ושם דברים. בקיצור – מסוג המקומות שהייתי מצפה ליפול בהם – מה שנקרא – "תפסת מרובה – לא תפסת". אני אוהב שמסעדה הולכת על נישה מסויימת, ולא מנסה לקלוע לטעם של כולם, אבל אויאמה מנסה ללכת על קהל רחב יותר. וכאן אני חייב לעצור ולומר – מאוד הופתעתי לטובה.
התחלתי עם בקבוקון של סאקי חם לחימום האווירה, ועם בקבוק גדול של סן פלגרינו.
כמנה ראשונה הלכתי על רול של אינסייד-אאוט שרימפס טמפורה – 8 יח' של סושי נהדר, מושקע. לקח לו אמנם המון זמן להגיע (כחצי שעה), ואני בהחלט לא היחיד שהלכתי על המנה הזו – אבל הטעם היה נהדר. אולי כדאי להוסיף עוד טיפה וואסאבי למנה, אני מניח שאם היית מבקש היו מביאים לי בלי בעיה, אבל הטעם בהחלט היה מצוין.
למנה עיקרית, בחרתי במנת הספייסי נודלס – אטריות ביצים עם בשר בקר, עוף, בשר לבן ושרימפס (וגם ירקות ונבטים) – ואפילו ביקשתי אותה אקסטרה-ספייס, חריף במיוחד, משהו שישרוף גם בדרך פנימה וגם בדרך החוצה.. 🙂
המנה היתה נפלאה, גדולה ומפוצצת (ואפילו לקחתי חצי ממנה בדוגי בג הביתה – אתם יודעים, המשבר וכאלה..).
בקיצור – תענוג ללשון. מנה פשוט כיפית.
לקינוח – פה לא היתה בחירה, אבל התברר שהבחירה של "הבית" היתה מצוינת – רול מסקרפונה (6 חתיכות), מצופה בשוקולד, שאותו ניתן לטבול ברוטב שוקולד סמיך, וברוטב וניל. זה היה אלוהי. אחד הקינוחים הטובים שאכלתי לאחרונה, בלי ספק.
בקיצור – ארוחה נהדרת. ללא ספק – עסקה משתלמת ביותר, ובאמת שליקקתי את השפתיים. גם מסביב לשולחן נרשמה הצלחה מסחררת לאוכל, גם עבור אלה שהחליטו ללכת על התפריט ה"רגיל" ולא העסקי. החשבון הסתכם בקצת פחות מ-100 ש"ח בממוצע לאדם (לפני טיפ).
עכשיו – לכמה קטעים בעייתיים יותר במסעדה:
1. כשהזמנתי מקום ל-12 איש בהתחלה, שבוע לפני האירוע, אמרו לי שאין בעיה לארגן את כולם לשולחן אחד. אלא מה – מינימום ההזמנה יהיה 70 ש"ח לאדם. תכל'ס – זו לא באמת בעיה. בערב ממוצע בפאב הייתי מוציא פי שניים מזה. אבל כשהגדלתי את ההזמנה ל-14 איש יומיים לפני האירוע, אמרו שזו כבר בעיה לארגן שולחן כזה גדול, ולכן ניאלץ להשאיר שני חברים על הבר, או שנפצל לשני שולחנות, כפי שהיה אמור לקרות מלכתחילה, של 7 אנשים בכל אחד. כמובן שהלכתי על האופציה השנייה. העניין הוא, שאת מינימום ההזמנה הם לא הורידו. הרי את הארגון חסכנו לכם – אז מה ההבדל אם אני מגיע עם 6 חברים נוספים, ועוד חבר מזמין שולחן נוסף ל-7 אנשים (מקרה בו לא היו לוקחים את המינימום הזה), או שאני מזמין מראש ל-14 איש בשני שולחנות? הסיבה שהוצגה לי: אתם כולכם תחת חשבון אחד. חבר'ה,, אולי כדאי שתפנימו – יש משבר כלכלי בעולם. באף מסעדה בה ביקרתי לא היה מינימום כל כך גבוה של 70 ש"ח לאדם. אמנם לחברים שלי זה לא הפריע במיוחד, וגם היה ממש קל לעבור את הסכום הזה, אבל עדיין. לתשומת לבכם. זה פשוט לא נראה טוב, ולו למראית עין.
2. השירות – אוי, השירות. אי אפשר לקבל כוס מים רגילים, כי "נגמרו הכוסות הנקיות על הבר". אין קנקני מים. לא מעט דברים נאלצנו לבקש מספר פעמים. הסכו"ם הוגש כמעט תמיד מספר דקות אחרי הגשת האוכל. בזמן הקינוח זה הורגש במיוחד כשהגלידה של ידידתי כבר החלה להנמס, אבל לא רק במקרה הזה. יש על מה לעבוד, גם במקרה הזה.
אבל באמת שזהו. מעבר לזה – הכל תקתק. היה ערב פשוט נהדר.
אז חברים – אני באמת רוצה להודות לכולכם שהגעתם. אתם האנשים שהופכים את האירועים האלה לימים המאושרים בחיי.
סיכום:
מחיר: 1,548 ש"ח לפני טיפ ל-16 אנשים.
אוכל: מצוין. מוקפד, טעים, מגוון, לא מזייף בכלום.
שירות: בסדר. לא יותר.
אווירה: רומנטית באופן חופשי. בכיף. אורות עמומים, מוסיקה לא רועשת מדי.
חניה: מגרש חניה חינם של מתחם יכין. אין שום בעיית חניה.
ציון של עבדאללה: 8.5 – האוכל מעולה, אבל השירות גורע ממנו.
OYAMAA
Asian Grill Bar
יצחק רבין 17, יכין סנטר, פתח תקווה (הכניסה למגרש החניה היא דרך רח' שוהם דווקא, וזה לא מצוין באתר).
טלפון: 03-9235368
ביקורת סרט: בולט
עבר כבר איזה שבוע וקצת מאז שראיתי את הסרט המצוייר החדש מבית Pixar, הידוע בשמו: Bolt.
ישבתי וכתבתי לא מעט דברים על מה שעולה לי בראש בימים האחרונים, אבל משום מה, דווקא הכתיבה על הסרט המתוק הזה פרחה מזכרוני. אז הנה – הגיע הזמן לנצל את שתי הדקות הפנויות ביום, ככה לפני השינה, כדי לספר לכם על אחד הסרטים הכי חמודים שראיתי השנה: בולט הוא כלב מתוק, עם עיניי פאפי, בדיוק כפי שהייתם מצפים מכלבלב חמוד, אלא שבולט רחוק מלהיות כלב רגיל – בולט הוא כוכב סדרת אקשן, וככזה, הוא חי על הסט של הסדרה, והוא משוכנע לחלוטין שכוחותיו הסופר-כלביים הם אמיתיים לחלוטין. כשהוא שומע שהבעלים שלו, נערה מתבגרת בשם פני, נמצאת בסכנה, הוא מחליט לברוח ולהציל אותה, אלא שכאמור – המצב לא כל כך פשוט. הוא לא באמת סופר-כלב, אלא רק חושב שהוא כזה. לאט-לאט הוא מתחיל להבין שמה שהוא חשב שהוא אמיתי, לא בדיוק תואם את המציאות, ואת זה הוא מגלה בעזרת חתולת רחוב בשם Mittens (סוזי אסמן) ואוגר בשם Rhino (מארק וולטון) – אחת מהדמויות הגאוניות שראיתי בסרט מצויר.
כסרט לכל המשפחה, יש גם כמובן את הרגע העצוב הקל, את הסוף הטוב וכל אלה (ואני לא אקלקל לכם יותר מזה) – אבל הסרט נעשה בצורה כל כך נפלאה, שאנחנו ישבנו באולם הקולנוע (ראינו את הסרט ב-3D ביס פלאנט), ולא הפסקנו לצחוק ולהשוות אותו לכל בעלי החיים שאנחנו מכירים ואוהבים.
חוץ מג'ון טרבולטה, שמדבב את בולט עצמו, כל שאר המדבבים הם די אלמוניים מבחינתי – וזה בסדר גמור. לא חייבים לעשות name dropping לכל סרט מצוייר, כדי שאני אהנה ממנו או בכלל ארצה לראות אותו. הסרט מצליח לרגש, להצחיק, ובעיקר לגרום לצופה להתאהב בכל מיני בעלי חיים חמודים, כל אחד וסיבותיו הוא.
בקיצור – חברים, אם בא לכם להנות מסרט כיפי, חמים ונעים, כזה שתצאו ממנו מחוייכים, עם רצון לעוד – זה הסרט בשבילכם. כשעה ו-40 דקות של פאן, פאן, פאן.
ציון של קופי השבת: 9.5 (בכל זאת, לפעמים האמריקאים האלה לא יודעים מתי להפסיק להכניס קטעי "מוסר השכל" לכל סרט).
נאמנות לספק
שלשום התנתקתי, אחרי 9 שנים תמימות, מה-ISP שלי, 012-סמייל-אינטרנט-קווי-זהב או איך-שלא-יקראו-להם. אחרי כל מהלכי האיחוד של החברות הגדולות (קווי זהב עם אינטרנט זהב וברק עם נטוויז'ן), היו כותרות בעיתונים שדיברו על מהפיכה בתחום ה-ISP בישראל. אבל איזו מהפיכה ואיזה נעליים. השירות נשאר בדיוק אותו זבל שהתרגלנו אליו בשנות ה-90 המאוחרות. הספקים השונים בטוחים עדיין, שהם עובדים עלינו בעיניים. שהם יכולים להתחייב לדבר אחד, ו"לדפוק אותנו מהצד" עם דבר אחר. הם שכחו דבר אחד קטן: העולם הזה עוד פתוח לתחרות, והלקוחות הולכים ולומדים יותר ויותר מי דופק אותם וכמה.
לפני 3 שנים, כשחזרתי לבית הוריי אחרי שנים בדירות שכורות, חשבתי לבחון כמה אני משלם באמת, ואם כדאי להתנתק מאינטרנט זהב. אז עוד קראו להם סתם כך. עשיתי סקר שוק, ראיתי שלנטוויז'ן יש את ההצעה הטובה ביותר, וביקשתי להתנתק מאינטרנט זהב. הבטיחו ליצור איתי קשר "תוך 24 שעות" מנציגות של שימור הלקוחות שלהם, אבל אני הסברתי להם שיש להם בדיוק שעתיים להתקשר בחזרה, ואם לא – אני מתנתק. מעולם לא נקטתי בלשון תקיפה וחסרת סבלנות כזו, אבל המחירים שלהם היו לא הגיוניים בעליל. נחשו מה? לא 24 שעות ולא נעל בית. אחרי שעה וחצי התקשרו. הציעו הצעה טובה מזו של נטוויז'ן כ"לקוח ותיק". 49 ש"ח, כולל מע"מ, ללא הגבלת זמן ("גם בעוד כמה שנים", אמר לי הנציג – "עד מתי שאתה תחליט"). בנטוויז'ן לא יכלו להצעה הזו, ולכן נשארתי עם החבר'ה מאינטרנט זהב. לפני שנה בערך, התחלתי לראות שינויים בחשבונית שלי. פתאום התחלתי להיות מחוייב ב-65-70 ש"ח בחודש. האמת – אמרתי לעצמי שוב ושוב, שאני צריך ליתור איתם קשר, אבל פשוט התעצלתי (אני גם לא נוטה להחליף ספקים לעיתים קרובות. הרבה מדי טרחה עבורי. בלי קשר לעבודה הנוכחית שלי, אני מנוי של orange מ-1998, ומעולם לא ניסיתי ספקים אחרים, כי פשוט לא היה לי כוח להתעסק עם זה. כמעט תמיד קיבלתי את כל מה שהייתי צריך, וזה היה מספיק).
ואז הגיעו orange. לאלה מכם שלא יודעים, התחלתי לעבוד ב-orange לפני כחודשיים, כנציג תמיכה טכנית בחטיבת ה-ISP. ככזה, יוצא לי לבחון לעומק את ה-Smart Box – קופסא חכמה שמשמשת בתור Gateway לרשת אלחוטית ביתי, וגם מאפשרת חיבור של טלפוניית VOIP נייחת, אשר תשווק דרך orange (כרגע, עניין הטלפונייה לא תומך בסקייפ, ולכן גם פחות רלוונטי עבורי). לפני כשבוע, יצאה החברה, עוד לפני השקת המוצר לשוק הפרטי, במבצע ספציפי לעובדי החברה. אני לא רוצה להכנס פה למחירים, אבל מספיק שאני אומר ששדרגתי את החבילה שלי ל-2.5 מגה, ואני משלם פחות ממה שהייתי משלם ל-012-סמייל. עם הכבלים, חברת התשתית שלי, הגעתי להסכם לחוד, וגם הוא הוגן למדי.
מה ששיגע אותי, היתה השיחה שלי, מיד לאחר החיבור ל-orange, בוקר יום חמישי, עם שירות הלקוחות של 012-סמייל. הסיבה להתקשרות מן הסתם: רצוני להתנתק מהם, סופית. דיברתי בצורה רגועה מאוד. לא הרמתי את קולי באף שניה. נציגת שירות הלקוחות הראשונה שאלה לסיבת ההתנתקות שלי, והסברתי לה בנימוס שאני עובד חברת orange וקיבלתי הצעה טובה יותר, כעובד חברה.
היא הסבירה לי שאני טועה, ולא יכול להיות, כי orange עוד לא השיקו את המוצר. בפעם השלישית, שהסברתי לה שזה רק לעובדי חברה כרגע, היא החליטה לתקוף מכיוון אחר, והתעניינה כמה אני עומד לשלם להם. הסברתי לה שוב בנימוס שעם כל הכבוד – זה לא עניינה. מתברר שכשאתה מדבר בצורה רגועה, מבינים אותך מספיק טוב, בסופו של דבר.
היא העבירה לנציגה ה"הכרחית" של שימור לקוחות, בחורה חביבה בשם חגית, וזו ניסתה לתקוף באותה צורה בדיוק: "לא יכול להיות", "אתה טועה", "כמה אתה משלם?", "לא כדאי לך!".
אוה! עכשיו את מדברת! מה ז"א אומרת לא כדאי לי? "אתה לקוח ותיק! 9 שנים איתנו! מגיעה לך הטבה!". הטבה?! ואיפה הייתם עד עכשיו, אם אני לקוח כזה ותיק? איפה התחבאה לה ה"הטבה" הזו? כי לא ראיתי אותה בחשבונית שלי בשנה האחרונה. אפילו במייל לא ראיתי אותה. וזו בדיוק הבעיה שלי עם כל החברות האלה. ה"הטבות" האלה צצות להן פתאום, רק כשאתה רוצה להתנתק. רק כשהפרה החולבת מחליטה להפסיק לספק חלב.
אני ספקן לגבי האפשרות שמשהו אשכרה ישתנה, אבל נתתי לה הסבר קצר לגבי סיבת ההתנתקות שלי, ואי עמידה שלהם בחוזה. הסברתי לה, שאם הם היו רוצים אותי בתור לקוח, הם היו משמרים אותי כבר לפני שנה, לא עכשיו. אחרי שכבר התחברתי לספק אחר, הם כבר לא מעניינים אותי. אני התחייבתי לשנה לספק חדש, כי ההצעה שלו היתה טובה בהרבה, ובתור מי שקצת מבין בעולם המחשבים, נתתי לספק החדש לסיים את תהליך ההתחברות שלי, לפני שהתנתקתי מ-012-סמייל, כדי שלא יהיה מצב שאני אהיה מחוסר חיבור לרשת במשך מספר ימים. אני חושב שהחבר'ה האלה מפספסים פה משהו חשוב: הם תמיד נזכרים בשנייה האחרונה. כמה שהם מדברים על שירות והשקעה בו, אני – כלקוח – לא רואה כלום. אם אני רוצה להצטרף, עונים לי תוך 10-15 שניות. אם אני זקוק לשירות לקוחות – 5-10 דקות. כלקוח קיים, כזה שחתם, אני לא נהנה ממבצעים חדשים, אלא רק מ"שדרוגים", שלנצח יהיו יותר יקרים.
אולי מישהו צריך להעיר את האנשים האלה. אולי מישהו צריך להבהיר להם, שלא מספיק שמדברים איתך רק כשאתה רוצה להתנתק.
ועוד אנקדוטה קטנה ונחמדה: במבצע הזה לעובדי חברה, החליטו בחברה לצ'פר את העובדים בעוד משהו קטן: הגרלה יומית בין אלה שמתחברים לשירות, שמי שזוכה בה (זוכה אחד ביום) – מקבל "ארוחת בוקר זוגית מפנקת ועשירה, שמגיעה עד הבית". עבדכם הנאמן זכה בהגרלה היומית הזו, וביום רביעי הקרוב, אור ליום הולדתי ה-34, אני אקבל את הארוחה הזו לי ולזוגתי. אחלה דרך להתחיל את היום, לא?
חזירים
והנה עוד איזו כתבה חביבה, שפורסמה באותו יום בטמקא: אסף וול, האיש וההגחכה, יצא להגנת הדתיים שביקשו לסגור את "טיב טעם" בפאתי שכונת נווה שרת בתל אביב. עזבו את העובדה שבשכונת נווה שרת, בה היה לי ה"עונג" לגור במשך כשנה, היתה מעדנייה רוסית במרכז המסחרי, שבו נמכרו חזירים ועוד כהנה וכהנה דברים שהשיקוץ יפה להם. את הצביעות הזו כבר למדתי לקבל מאנשי הדת. עזבו גם את העובדה ש"טיב טעם" לא התכוונה אפילו להקים את הסניף בתוך השכונה, אלא בפאתיה. הנימוק של אסף וול הוא כזה: "חזיר הוא סמל אנטי-יהודי. הא כמו צלב קרס". אה, וגם: "מה יספרו אותם אוכלי שינקן לבניהם בחג האורים?".
אוקיי. בואו נעשה קצת סדר בדברים:
חזיר הוא בשר טעים, כמו כל בשר אחר, אם יודעים איך להכין אותו. לגבי ה"סמל האנטי-יהודי" – על זה אני בכלל יכול להתווכח שעות. עובדה שהרבה מאוד חרדים, במיוחד אלה המתקיימים על חשבון המדינה, דווקא רואים בחזיר דמות מודל ומופת, והם ממש משתדלים להידמות לו. לגבי מה אני אספר לבניי ב"חג האורים" (זה שכולנו, כך נראה, חוץ ממר וול – קוראים לו חג החנוכה)? ובכן, מה שאני אומר לבניי, מר וול, הוא: "קח עוד! בא לך למרוח את זה על סופגניה?".
אין לי שום בושה בזה שאני אוכל חזיר. בדיוק כמו שאני אוכל שרימפס, קלאמרי ופרות. מבחינתי, מה שחשוב זה מידת העשייה, איכות הבשר ותו לא. לדידו של אסף וול, אני יכול להיות או "אוכל חזירים" או "יהודי", בגלל ש:
יהודים אינם אוכלים חזיר. למה? תשאלו את מתיתיהו החשמונאי. כי יש דברים שיהודים פשוט לא עושים
ועל זה נתונה כל ה"תורה" על רגל אחת, והסיבה שאני לא מוכן לאמץ אף דת, בכל צורה שהיא: אין שום אפור. יש רק שחור ולבן, עשה ואל תעשה, ציית או תיענש. לצערי, מר וול, אין לי שום דרך, והאמת – גם לך אין – לשאול את מתיתיהו החשמונאי מה הוא חושב על כל זה. אבל אתה החלטת לדבר מפיו, כאילו היה בשר מבשרך, כאילו הוא באמת מדבר מגרונך, ואנשים כמוך, נקראים בשפה שלי, בפשטות, "הזויים". אם הם הזויים יהודים או אחרת, זה כבר לא ממש משנה. הזוי נשאר הזוי, עם או בלי ניקוד.
דמי ניהול נמוכים – הצחקתם אותי!
אני פותח לי בזמן המשמרת בעבודה את טמקא, רק כדי לראות כל מיני כותרות, כדי להעביר את הזמן. ואז, לפתע פתאום – שום דבר לא הכין אותי לכותרת הבאה: "אם יפחיתו את דמי הניהול – הלקוח ינזק". מה שלא הפתיע אותי, הוא שמי שאמר את זה הם מנהלי חברות הביטוח, שמנהלות את קרנות הפנסיה שלנו. מה שכן הפתיע אותי, זו התגובות השונות, ובראשן זו של המשנה של המפקח על שוק ההון, יואב בן-אור, לפיו:
"הציבור מצפה לקבל הנחות בדמי הניהול, ולנו אין מושג מה הם דמי הניהול הנכונים. אני חושב שהציבור צריך להתמקח כדי לקבל הנחה".
וואו. למפקח על ההון "אין מושג" מה הם דמי הניהול הנכונים. הם כן יודעים לומר, שבמהלך 3 השנים האחרונות, מאז ועדת בכר הידועה, דמי הניהול קפצו מפחות מחצי אחוז, ל-1.5-2 אחוז(!!), כלומר פי 3-4 במקרה הטוב, וכל זה בשביל חברות ביטוח, שגרמו לנו להפסדים מטורפים בגלל תאוות בצע. התחרות האמיתית היחידה שמתקיימת עכשיו, היא מי מחברות הביטוח תצליח להשאיר אצלה בכוח את הלקוחות שלה, ע"י כך שהיא תעכב להם את הכספים שמגיעים להם, כמה שיותר זמן. העיתונות מלאה בסיפורים כאלה, וגם שמעתי כמה סיפורים מזעזעים כאלה באופן אישי. אבל מה – את דמי הניהול הם גובים בדיוק מדהים! ומה יש למפקח על שוק ההון לומר? "אין לנו מושג".
מה ש"יפה", זה הציטוט של אריק יוגב, מנכ"ל חברת ההסדרים הפנסיוניים מבטח סימון (שאיתם יש לי חשבון פתוח אישי בגלל המון צרות שהם גרמו לי בעבר: בין השאר, חתמתי איתם על הסכם קצבה פנסיוני, והם על דעת עצמם, החליטו שאני ביקשתי 50% מההסדר להון ולא 100% לקצבה, כפי שביקשתי. נראה לכם שהם הורידו לעצמם משהו מדמי הניהול אחרי שאיבדתי חלק מהזכויות שלי בגלל הטעות הזו?). הוא טוען שבסה"כ מדובר ב"עליהום" תקשורתי שאין לו בסיס מוצדק:
"נוצרה סיטואציה של מרדף אחרי דמי הניהול, ודרישה למתן הטבות ללקוחות. היצרנים לא יכולים לעמוד בזה. מי שינזק זה הלקוח כי רמת השירות תרד"
אהה. תרד??? לאן בדיוק? על דבריו הנפלאים של יוגב, הוסיף יו"ר לשכת סוכני הביטוח, אודי כץ:
"דמי הניהול מאד נמוכים, כל הזמן מדברים על הנושא הזה, זה סוגיה קטנה, העיקר זה השירות"
אהמ, אהמ. "העיקר זה השירות". כמובן. בהמשך הכתבה הקצרה הזו נכתב כך: דבריהם של השניים מצטרפים לאמירות שנשמעו לאחרונה על ידי מנהלים בכירים בבתי ההשקעות ובחברות הביטוח, בדבר ה"חובה", כלשונם, להמשיך בגבית דמי הניהול במתכונתם הנוכחית, ואף להגדיל אותם. לדבריהם, כספים אלו יבטיחו שירות אמין ויעיל, וכן את היכולת לממן צוות מקצועי של אנליסטים ומנהלי השקעות. מעניין מאוד. ומה לעזאזל עשיתם עד עכשיו? החבר'ה האלה גם מלינים על כך שהמפקח על שוק ההון, נתן לבנקים את האופציה להכנס לשוק הזה, והטענה שלהם היא שהבנקים אינם ערוכים לכך.
איזה כיף זה שמנסים לגרום לך לשכוח את העובדה שהבנקים הם אלה שהתחילו עם כל העניין הזה, ושהפנסיה שלנו נפלה לתהומות המופתיים האלה, שבהם אנחנו נמצאים היום, בגלל עמלות מטורפות ותאוות בצע של אותן חברות ביטוח וסוכניהן. לחבר'ה האלה אין בושה! והתגובה של המשנה למפקח על שוק ההון, יואב בן-אור, בכלל מעצבנת, כי הגישה הזו מקבעת את אווירת השוק והמיקוח שהישראלי חייב לעבור דרכה, כדי להיות חלק מהחברה הישראלית. אין הגנה, הכל פרוץ, ואין עם מי לדבר. מבחינתו של בן-אור וחבריו, זה שלאזרח אין שמץ של מושג בכל הממבו-ג'מבו של האותיות הקטנות בביטוחים הפנסיוניים – זה לא מעניין אותו.
ובכן, יש למה לצפות: בשלב הבא, אנחנו נצטרך להתמקח עם הרופאים על התרופות שאנחנו רוצים, עם הקופאית בסופר על המחירים של המוצרים ועם חברות כרטיסי האשראי על מספר הכוכבים שאנחנו מקבלים. ואת כל זה, גבירותיי ורבותיי, אנחנו לוקחים איתנו כ"שגרירים של מדינת ישראל" בכל מקום אליו אנחנו מגיעים. כל דבר נתון למיקוח, הכל באווירת שוק פתוח. פלא שלא סובלים אותנו?
יופי, נחמה. יופי.
צביעותו של הערוץ המסחרי
גם אני לא רואה את כל מה שקשור ל"אח הגדול". בכלל, טלוויזיה היא לא כוס התה שלי ב-14 השנים האחרונות, מאז שעזבתי את בית הוריי לטובת דירתי השכורה הראשונה. את מה שאני באמת רוצה לראות, אני מוריד מחברים שמורידים סדרות עוד לפני שהן מגיעות לארץ. אבל אם נחזור רגע לנושא שלשמו אני כותב כאן – עדיין, לא ניתן ממש להימלט מכל המהומה סביב התכנית המטומטמת הזו שנקראת "האח הגדול". אם זה בעיתונות, או אפילו בהסעה לעבודה, כל מה שאני שומע זה הרבה "יאפ יאפ יאפ" לגבי התכנית הזו, ותהרגו אותי – אין לי מושג למה. תרבותית, אין דבר נמוך מזה, וכבר נאמר רבות בנושא הזה, ואני לא מתכוון לחזור על כל מה שנאמר.
מה שכן מטריד אותי בכל העסק הזה, זו הצביעות המכוערת והמתחסדת של ערוץ 2.
כערוץ ששם לו דגש לשדר למכנה המשותף הנמוך ביותר (ומתברר שבכל פעם הם מוצאים מכנה משותף נמוך יותר ויותר), הם מצליחים להסתתר מאחורי כל מיני "זכויות שידור" וכאלה כדי לצאת פוליטיקלי קורקט. הדוגמא הבאה, נשמעה כבר בכל מקום כאן, ולכן אני מניח שאני לא אחדש כאן דבר לגביה: לפני כשבועיים, ישב לו איזה טמבובליל בבית הזה, וסיפר בגאווה רבה על איך הוא שכב עם בחורה וניסה לשדל אותה לשכב עם חבריו בעבור חופן שטרות. הכל לגיטימי בהתערבות, מתברר. זה לבד יכול, וגם הקפיץ, המוני אנשים במדינתינו הקטנטונת. תחת כל עץ רענן יכולת לשמוע על הזעזוע העמוק וההלם, שגרם הסיפור הזה למתחסדים למיניהם.
אז כן – אני חושב שהאיש הזה לא היה צריך לקבל במה, ואני חושב שרייטינג הוא בהחלט לא חזות הכל. יחד עם זאת, לאחר שהסיפור הועלה ל-YouTube, ערוץ 2 דרש להסיר את הסיפור (והוא גם הוסר), לא בגלל חוסר מוסריותו, אלא בגלל "זכויות יוצרים". זה מה שעלה להם בראש באותו זמן. זו הדרך שבה בחרו אנשי הערוץ, להסתיר את מבושם מהכלל. חס וחלילה שערוותם תיחשף ברבים, ושיראו כולם לאיזו רמה התדרדר השידור הציבורי.
הקטע המעניין בכל הסיפור הזה, הוא שערוץ 2 בוחר לעצמו מה נכלל תחת אותו מושג של "זכויות יוצרים" ומה לא. קחו לדוגמא את התכנית הכל-ישראלית "ארץ נהדרת". יש לכם מושג כמה מערכונים מופיעים היום ב-YouTube? תנו לי לענות על זה בשבילכם: יש 180 מערכונים שהועלו לאתר הזה. עד עכשיו לא שמענו ציוץ אחד מאנשי הערוץ על כך שמופרים פה "זכויות יוצרים". ולמה? כי אתר YouTube הפופולרי מקדם את המוצר הזה שלהם.
אם הייתי קצת יותר נאיבי, היית מציע לארגן חרם על ערוץ שמוציא תחת ידיו חומרים כאלה לשידור. אבל בתוך עמי אני חי, ואני מניח שעד שהטמטום הזה לא ייגמר, עוד הרבה "יאפ יאפ" יישמע באוויר. וגם אז – רוב הסיכויים שכל הקטע של הטמבובליל רק יתחיל. אני כבר רואה בעיני רוחי את הסלב החדש, ואת גדודי ההערצה של הטיפשים העיוורים בעם ישראל. זה גורם לי לתחושת קבס, לחשוב שזה המקום שאליו התדרדר עם הספר.
