ביקורת סרט: הלבוי 2
מעטים הם סרטי הקומיקס שאני מחמיץ בשנים האחרונות. מאז ומתמיד היית מעריץ מושבע של דמויות על-טבעיות, בין אם הם ערפדים, זאבים, או סתם נשים גמישות במיוחד.
אז בלי שמץ של מחשבות על כל מיני ביקורות ששמעתי על הסרט, ולתערי – באיחור של 3 חודשים אחרי שהוא יצא לאקרנים בארה"ב – הלכנו את מול לראות את "הלבוי 2".
רון פרלמן הוא ללא ספק אחד משחקני האופי הכי טובים שיש להוליווד להציע. בכל סרט, עוד מאז "שם הוורד" שבו שיחק את הנזיר הגיבן סלבטורה, ועד "הלבוי" הקודם – אני חושב שהאיש פשוט לא מוערך מספיק בתעשייה. הוא האיש של אלף הפרצופים. הוא מסוגל להיכנס לכל דמות, הירואית או מסכנה, חזקה או חלשה, ללא שום בעיה. נראה שהבחור באמת נהנה מזה. יש מעט שחקנים שקשה "להדביק" להם טייפ-קאסט, ופרלמן הוא בהחלט אחד כזה.
"הלבוי" הראשון היה נהדר. שחקנים טובים, הרבה הומור עצמי, ותסריט כתוב היטב. הפעם, ב"הלבוי 2", נראה שהדגש היה יותר על ויזואליות מאשר על הסיפור עצמו. זה לא שאין עלילה – דווקא יש, והיא מובנת לחלוטין, אבל היא גם מאוד צפויה. עד כדי כך, שאחרי חצי של סרט, אתה כבר יודע איך הוא הולך להיגמר. בראשי הצלחתי ממש לדמיין את הסצינה האחרונה, לפחות בכל מה שקשור לתסריט. גם עירא ו-נ', איתם ראיתי את הסרט, ראו בראשם את אותם הדברים בדיוק.
מה שכן, הויזואליות הייתה בהחלט מרשימה מאוד. בלי להכניס ספוילרים למי שעוד לא ראה, מדובר באפקטים ממוחשבים יפהפיים. אין ספק שהטכנולוגיות שיוצרות את רמת האפקטים הזו, רק הולכת ומשתבחת, וכך גם היוצרים והאנימטורים, שאמונים על ה"טיפול" ביצורים העל טבעיים בסיפור.
סיכום: יופי של סרט. חמוד מאוד, לכל המשפחה. יש אפילו חצי מוסר השכל בסוף (בכל זאת, ארה"ב וגו'). קאליסטה פלוקהארט אנמית (חה! סוףסוף מצאו צבע לפנים שלה שהיא צריכה להישאר איתו כדי להיראות טבעית!) ומעצבנת, אבל בכל סרט חייב להיות שחקן אחד/ת כזה, אז אני מניח שהיא קיבלה את התפקיד.
ציון של קופי השבת: 8.
חוויות מהחג
אני מרגיש קצת עייף מכל מה שקורה בחג הזה. אולי זה בגלל שאני יוצא כמעט כל ערב, ובסופו של דבר זה גם קצת משפיע על השרירים שלי.
בחג הזה התחלתי ללמד אמא של חבר איך לגלוש ולהשתמש באינטרנט ובמייל. לשמחתי, מאחר והיא לא הכירה דפדפנים קודמים, יש לי העונג "לעצב" את אישיותה האינטרנטית בצורה שאני רוצה, וכך התחלתי לעבוד איתה עם שוא"ש, אבל תוך הסברים קצרים על יתרונותיו מול IE. לא נכנסתי לעומקם של דברים, אבל המסר הועבר, ואני שמח על כך. מעניין לראות איך אנשים מבוגרים אינטליגנטיים מגיבים לעולם המחשבים. יש פחד מצד אחד, אבל הרבה רצון ללמוד מצד שני, וזה דבר שבהחלט משפיע לטובה על הלימוד. הלוואי שחצי מהתלמידים שלי בטכניון בזמנו, היו מקשיבים ומתרגלים כמוה. יותר מזה – הלוואי וחצי מהם היו מבינים כמוה. זה נפלא לעזור לחבר טוב, אבל זה גם נהדר לשבת וללמד. הרבה זמן לא העברתי "שיעורים" וזה חזר אליי בצורה נורא טבעית.
בחג הזה היה לי סו"ש מלא ילדים: בשישי אחרי הצהריים, הייתי מוקף בזוגות חברים של עירא אצלו בבית, כולם עם ילדות קטנות שהתרוצצו סביב. זה הי משעשע ומרענן לראות ילדות משחקות אחת עם השנייה ורצות בגינה בלי לפחד. אפילו פתחתי שני בקבוקי "ורוד" 2006 של ויתקין לכבוד האירוע. מוזר היה לטעום בקבוק אחד ולהנות ממנו מאוד, ולטעום בקבוק שני, מאותו קרטון, שהיה באותם תנאים בדיוק במרתף שלי, והיה קצת מעבר לשיא שלו (למרות שעדיין בהחלט שתי). נראה לי שבקרוב אני אאלץ לגמור את הבקבוקים האלה. יש קונים? 🙂
באותו ערב, החזקתי בידיי תינוקת טרייה של ידידתי ע', תינוקת שנולדה לפני כחודש במשקל של קצת יותר מ-2 קילו. להחזיק את היצור הרך והמדהים הזה בידיי, היתה הרגשה נפלאה. היא אפילו היתה מאוד רגועה בידיים שלי! הרבה זמן לא הרגשתי כל כך הרבה חום (ולא, היא לא פלטה עליי, לפחות לא לפי מה שראיתי..).
בחג הזה גם חוויתי בפעם הראשונה בחיי טקס של הטבלת תינוק, אצל חבר שהכרתי דרך עירא. בנו הבכור נולד לפני כחודש וחצי, ומאחר והמשפחה היא נוצרייה יוונית, הטקס נערך בכנסייה היוונית בחיפה. אין ספק – זה היה מרגש מאוד מבחינתי. הבעיה היחידה היתה הקטע של העמידה במשך למעלה מחצי שעה, שדי גמרה לי את הגב והרגליים. בסיום הטקס, נשלף הסירופ כדי לעזור לי. לקח לו כמעט שעה לעבוד, אבל כשזה קרה, הצלחתי להירגש ולהנות ממש מהסעודה החגיגית שנערכה אחרי הטקס. המשפחה שכרה מסעדה לאותו ערב, שבה הוגש מכל טוב: סלטים מגוונים וטעימים, בשר מצויין (גם כבש וגם פרגית), פירות ים (קלמארי ושרימפס), שתייה קלה לרוב, ולא פחות חשוב מזה – המון בקבוקי עראק נשפכו שם כמים. בקיצור – הרבה זמן לא היה לי יום שבת חגיגי כזה. אין לי מושג אם החבר הזה קורא את הבלוג הזה, אבל אם כן – אני מאחל לו ולמשפחתו המורחבת החדשה המון בריאות ואהבה.
בחג הזה הספקתי לפגוש חברים, וללכת גם ביום חמישי לפסטיבל ICON, שממנו יצאתי עם.. נכון – עם ספרים. 9 מהם. איזו טעות. אסור לי להכנס למקומות האלה. אבל המחירים היו באמת טובים והמבצעים… טוב, נו. עכשיו באמת אין לי יותר מקום לבגדים. ועוד היום התקשר אליי אלי מ"ינשוף", ביקש את עזרתי בחנות ביום שישי הקרוב, ונזכר שבפעמים הקודמות שעזרתי לו, הוא שכח "לשלם" לי באמצעות ספרים (זו היתה דרך שחוסכת את כל הניירת הזו ושכר המינימום שהיה מביא לי עוד 60 שקל על חצי יום עבודה). הסברתי לו כרגע שנראה לי שאני אוותר על ה"תשלום" ואדחה אותו למתי שאני באמת אזדקק לו. בינתיים, אני אשתדל להגיע ביום שישי בצהריים, אחרי כנס הסטודנטים של רופין, כדי לתת כתף.
החג הזה עוד לא נגמר.. הערב מצפה לי חוויה קשה ב-NG (שעליה תוכלו לקרוא בימים הקרובים) ומחר יש גם מנגל "שאריות" אצל עירא.
קשה, קשה…
חלליות וגם חייזר אחד פרוותי במיוחד
לפני יומיים היה לי העונג להיות אורח של נעמה אדלר בפתיחת התערוכה שלה בזכרון יעקב.
[את נעמה אני מכיר דרך אחיה, שהוא חבר קרוב מאוד, שמגיב פה דרך קבע תחת השם ג'ירפה].
נעמה היא לפני הכל בנאדם נהדר. אם יש מישהי שמתאימה לקלישאה "מחייכת אל העולם והעולם מחייך אליה" – זו הבחורה. היא פשוט מלאכית, שעושה טוב לכל הסובבים אותה.
מעבר לכך, היא גם ציירת וקדרית. התערוכה, בשם "מפגש חלליות" מוצגת בבית פרטי, ליד המדרחוב של זכרון יעקב (הכתובת מופיעה בכרזה לעיל). אם יש לכם קצת זמן, התערוכה תציג עד ה-22 לאוקטובר. זה לא עוד הרבה זמן.
מאחר ואני מאמין בכל ליבי שהבחורה הזו עושה דברים נפלאים, אני בהחלט רוצה להמליץ על התערוכה הזו. הנה טיזר קטן ממה שתראו שם (לדעתי, ללא ספק – התמונה היפה ביותר בתערוכה, אבל אולי אתם תחשבו אחרת):
אחרי התערוכה הנפלאה הזו, המשכתי לסרט בפסטיבל ICON שמתקיים בפעם ה-12 בסינמטק תל אביב, הפעם בסימן "מהפיכות". בחצות שבין רביעי לחמישי, ראיתי שם את CJ-7, סרט לכל המשפחה של סטיבן צ'ו, במאי סיני. בגדול, מדובר באגדה חמודה על עובד בניין פשוט ועני בסין, שמנסה לתת לבנו את החינוך היקר והטוב ביותר, כדי שזה יצליח בחיים בצורה ישרה והוגנת. לצורך כך, הוא מקריב רוב שעות היממה בעבודה פיסית קשה. בינתיים, הוא מוצא צעצוע קטן וחמוד, ומביא אותו לילדו. ה"צעצוע" מתברר כמעין כלב חייזרי חמוד מאוד, שעוזר לכולם. כמובן שיש הרבה מוסרי השכל לכל אורך הסרט, כי הוא מיועד להיות חינוכי, גם הוא מראה את הדברים בצורה גרוטסקית לפעמים. הדבר שהכי הצחיק אותי, היתה העובדה שהצלחתי להבין חצי מהסרט, בגלל לימודי המנדרינית שלי. ידידתי נ', שהלכה איתי לסרט, השתגעה מהדיבוב השני שעשיתי לסרט במנדרינית, וזה היה ממש מהנה (גם בשבילה!). בקיצור, אם בא לכם לראות משהו שנראה כמו סרט משנות ה-80, אבל בסינית, ופי אלף יותר חמוד – זה הסרט בשבילכם. זה סרט שלא תפסיקו לצחוק, לבכות, לכעוס ובכלל – להתרגש כל 2 דקות ממשהו אחר. נכון, מדובר בסרט שעושה מניפולציה רגשית לא פחות מ-E.T., אבל שוב – זה ממש כיף.
בעקבות “אנשי המסתורין”
טוב.. האמת היא, שכשקראתי את הפוסט של "תודעה כוזבת" בנושא האנונימיות ברשת, לא ממש חשבתי להגיב, אבל התגובות שם די עוררו בי עניין. אני כותב תחת זהות ידועה כבר יותר משנה (זה לא הרבה במיוחד, אני יודע), ואני מבין את הרצון של אנשים מסויימים לאנונימיות, למרות שאני לא בחרתי בשיטה הזאת.
נכון – זה מסקרן למדי לדעת מי עומד מאחורי דמויות מסויימות, אבל לא מסקרן מספיק כדי שאני אחשוב על זה כל הזמן. אחד הדברים שלא מובנים לי בכל עניין הבלוגוספירה, הוא חוסר הרצון שלך לעמוד מאחורי המילים שאתה מפרסם. אני, למשל – לא מחפש להיות מפורסם או משהו כזה. כיף לי שיש לי קוראים, זה כן – אבל בתכל'ס כשהתחלתי לכתוב, עשיתי את זה בתור תראפיה אישית (כפי שאני כותב ואומר שוב ושוב), והיום – העניין הזה לא השתנה, גם אם יש כמה אנשים בבלוגוספירה שיודעים מי אני (ואין הרבה מאוד, למרות הזהות החשופה מראש).
אבל השאלה שלי, בסופו של יום, היא – האם אתה יכול לעמוד מאחורי המילה שאתה מפרסם? נכון שאני לא אכתוב על דברים מסויימים שעלולים לגרום "להפליל" אותי, וברור שיש דברים מסויימים שאני לא אכתוב בכדי לא לפגוע באנשים מסויימים. יחד עם זאת, את הביקורות שלי אני אכתוב בלי לחשוב פעמיים, גם אם הן לא עומדות בקנה אחד עם דעת הכלל. השאלה היא האם זה הופך את כל העניין לשלילי כל כך? אני לא מוכן להסתתר מאחורי זהות כלשהי בזמן שאני מפנה אצבע מאשימה כלפי משטרת ישראל, למשל, כי זו זכותי, במדינה דמוקרטית, להביע את דעתי. גם בחיי האישיים, אני לא אכתוב על חברים שלי דברים שלא הייתי אומר להם בפניהם. אנשים שעושים זאת מעל גבי הרשת, הם לא יותר ממוגי-לב.
אני אתן לכם דוגמא: בעבר היו לי חברים שטענו שכדאי מאוד שאני לא אכתוב בבלוג שלי בזכות עישון של גראס, כי זה עלול לגרום למעסיקים פוטנציאליים לגגל אותי ולא לרצות להעסיק אותי. אז מצאתי דרך ביניים, אבל לא הסכמתי לוותר על האמת שלי. אני לא ג'אנקי, אבל כן – אחת לכמה חודשים אני מעשן גראס. למה? כי זה עוזר לי להפחתת הכאבים. למה לא לקבל את זה באופן חוקי? כי זה יעלה ברישיון הנהיגה, שאני לא מוכן לוותר עליו. וחוצמזה – אני לא משתמש כבד בסמים, ומעולם גם לא הייתי כזה. זה פשוט לא מעניין אותי מספיק. גראס היה המקסימום שאי פעם ניסיתי, זה עשה לי קצת כיף, וזהו.
ופה חוזרת התהייה הראשונה שלי – במה הייתה משתנה הכתיבה שלי אם הייתי שומר על אנונימיות? אני מאמין שלא בהרבה. ההורים שלי מודעים לכתובת של הבלוג שלי, ובכלל לא קוראים אותו. אם ירצו – שייהנו. אני לא אשנה את זה בגללם. כנ"ל לגבי החברים (למרות שחלקם כן קוראים).
ההסתתרות מאחורי דמות בידיונית היא נחמדה, משעשעת לפעמים, אבל לא יותר. לא מזמן פגשתי במקרה את אחת הדמויות מאחורי אחת מהבלוגריות ש"תודעה" ציין בפוסט. הבטחתי לה שאני לא אגלה מי היא, וכך אמשיך לעשות. אבל זה גם לא שינה כלום מבחינת התגובות שלי בפוסט שלה. הן נשארו בדיוק כפי שהן, אפילו עם אותה נימה. מבחינתי ההיכרות הקצרה שלי איתה היתה נחמדה מאוד, גיליתי בחורה משעשעת ביותר וחריפה מאוד. זה היה מרגש ל-5 דקות הראשונות, ואחרי זה ראיתי את הבנאדם. וזהו. הכל המשיך בדיוק כפי שהיה. אני גם לא צופה שזה ישתנה.
בלי קשר לבלוג דיי
אני לא זקוק לבלוג דיי בסוף אוגוסט, כדי להמליץ על דברים טובים שאני קורא (ולא – אני לא מנסה לדוג מחמאות פה מאנשים שאני כותב עליהם). לאלה מכם שישימו לב, רשימת ה-Bread & Butter שלי בסרגל משמאל, השתנתה קצת בימים האחרונים, וגם קצת גדלה. בחצי השנה האחרונה התוודעתי לדי הרבה בלוגים, ומאז שהתחלתי להשתמש בגוגל רידר, לפני חודשיים, הרשימה הולכת וגדלה. יש לא מעט דברים שאני באמת שמח לקרוא ולהתעדכן בהם על בסיס כמעט יומי. אז נכון, גם דברים ישנים יותר כמו הבלוג של ואנדר ושל קרייזי יהיו עוד הרבה זמן בין הדברים שאני אתעדכן בהם (כל עוד שתי הכותבות הנהדרות האלה תמשכנה לכתוב, לפחות – רמז-רמז). אבל פתאום התחלתי לשים לב לבלוגים חדשים שצצים להם, וגם לבלוגים ותיקים יותר. דרך אגב, רובם די אישיים, כלומר לא מדברים רק על תחום מקצועי זה או אחר. הכתיבה שלהם מתאפיינת בעיקר בהומור על הכל ולא כלום, אבל לא רק – יש בה בעיקר המון רגש, וזה תמיד מצליח לגעת בי, הקטע הזה. דוגמאות? הנה:
צריכה לחשוב על זה – הבלוג של זרש. כותבת פוסטים קצרצרים על כל מה שעולה לה בראש באותו רגע. אחלה מחשבות. גם מצחיקות וגם מרגשות. ואפילו יש שיר, פה ושם.
בלוג דמיוני – הבלוג של אלמה פריי – הגיגים ומחשבות על הכל. בלי סינון (לפחות ככה זה נראה).
חדר 404 – הבלוג של עידו קינן – אחד מהוותיקים.
לא שומעים! – הבלוג של דובי קננגיסר – כבר המלצתי עליו באופן מאוד כללי בבלוג דיי, אבל עדיין – האיש פשוט כותב בצורה נהדרת.
לאחרונה צצו אפילו עוד שניים, חדשים-דנדשים לגמרי, שברור לי שאני אעקוב אחריהם:
מלכת הביצה הקפואה – הבלוג של מקפיסטה – כתיבה אישית של ירושלמית לא כל כך גאה.
The blog remains the same – הבלוג של Lizibee – תל אביבית, אולי קצת מצוייה, אבל עם טעם נפלא במוסיקה..
ויש גם את הבלוגים המקצועיים יותר, אלה שאני מתעדכן מהם בעיקר בתחום הטכנולוגי:
GO2WEB20 – הבלוג של אורלי יקואל.
המכללה – הבלוג של ניצן ברומר.
אני גם יודע שהוא עלול לא לאהוב את העובדה שאני מספר לכם את זה, אבל Sorter סוגר את הבלוג שלו. אין לי מושג כמה מכם קראו את מה שהיה לו לכתוב, אבל מי שלא – הפסד שלו. הוא היה בין המומלצים שלי במשך לא מעט זמן, והיה אחת ההשפעות שלי לכתיבה אישית. סתם רציתי שתכירו, לפני שהמסך יורד על הבלוג הזה.
אלה רק כמה דוגמאות, כאמור.
אני אומר לכם, הגוגל רידר הזה ממכר ומעייף – אם אתם יכולים לברוח ממנו – תעשו את זה עכשיו… לי כבר אין תקווה 🙂
וורדקאמפ 2008
שמעתי על ההתרחשות הזו כבר לפני כמה ימים, אבל הראשון שממש שלח לי לינק לאתר הכנס שעלה ביומיים האחרונים, הוא עירא.
נכון לכתיבת שורות אלה, תכנית הכנס עוד לא התגבשה, ועוד לא התפרסמה, אבל אני מניח שזה עניין של ימים. אם תסתכלו בדף המשתתפים, נכון לעכשיו, תמצאו הרבה מאוד שמות מוכרים מעולם הבלוגוספירה. בעיקרון, נירשמתי מראש, ואני בהחלט כן מקווה להגיע, למרות שנובמבר הולך להיות חודש מטורף במיוחד בשבילי (ועל כך, פוסט נוסף בקרוב). גם אם אני לא אוכל להגיע – אני אעדכן לפני כן. לפי מה שהבנתי ומה שקראתי על הכנס הקודם, יש בהחלט סיבות טובות להגיע.
את כל הפרטים, לגבי מה זה וורדקאמפ, ולמה כדאי לכם להירשם מראש – אתם מוזמנים לקרוא באתר הכנס.
להיות חנון
האמנם ראו עיניי את הפוסט הזה?
האמנם קמות בחורות בבוקר סתווי אחד, ואומרות בריש גלי את מה שאני טוען כבר שנים, על אזניים ערלות של בחורות רבות מדי?
הפוסט הזה של אלמה הצליח להשאיר אותי קצת בהלם, אני חייב להודות.
לא שכל העניין חדש לי – כבר הרבה זמן אני טוען שחנונים הם בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר להיות טובים במיטה. זה לא שאני חושב שאני כזה "גאון בין הסדינים", כן? (אני דווקא מאלה שאוהבים ללמוד מחדש בכל פעם, כי כל בחורה היא אחרת). אבל לחנונים, או לפחות לגיקים, יש חסכי נעורים "לפצות" עליהם, והם בדרך כלל ישקיעו יותר בנשים שלהם. וכן – זה נכון לא רק בחיזור וברגשות, אלא גם במיטה. אולי ייקח להם זמן, אולי יש להם יותר מה ללמוד, אבל סהדי במרומים שהם ינסו!
ועדיין אני מופתע קצת מכל העניין: פתאום קמה בחורה, ואומרת בראש חוצות (טוב.. זה עדיין לא בראש חוצות, אבל לפחות בבלוג פומבי), שיש הסכמה בינה ובין חברותיה, על זה שסקס של לילה אחד עם גבר מ-א-מ-ם, הוא לא משהו בכלל. על זה שעדיף תמיד מישהו שירצה ללמוד איך "להפעיל" את הגוף של הבחורה שאיתו, ואיך "לתפעל" אותו. איך להגיע למקומות האלה שתגרומנה לכן לצחוק, להשתגע, לצעוק או מה שזה לא יהיה שאתן רוצות לעשות כשטוב לכן.
אז אולי, רק אולי (ואולי אני, כמו תמיד, סתם אופטימי חסר תקנה), תקום לה איזו תנועה קטנה לשחרור החנון מכבלי הסטריאוטיפים חסרי השחר האלה של נחנחים (אלמה, יש מצב להרמת כפפה פה?), ואולי – רק אולי – תוכלו לתת לנו צ'אנס, גם אם אנחנו לא בדיוק בנויים פיסית, כמו מקרר עם מוטת כנפיים של בואינג 747. אני חושב שאתן ממש עשויות להיות מופתעות לגלות שמשיכה יכולה להגיע גם מבפנים. אני יודע שזה אולי לא נשמע "גברי" במיוחד, אבל זה קרה לי מהכיוון ההפוך יותר מפעם אחת. בחורות שגרמו לי לחייך, בחורות שיכולתי לדבר איתן (כן, כן – ולא רק דיבור מלוכלך!), כמעט על כל נושא, הן אלה שאני נמשך אליהן בעיקר.
אל תדאגו, כל הקטע הזה בפוסט של אלמה לא עומד לעלות לי לראש או משהו כזה, אבל היום קיבלתי סיבה נוספת להיות גאה (ולא במובן הוורוד של המילה), כשאני מגדיר את עצמי כחנון. וזה פשוט כיף (אני שוקל להחליף את השם לאולאף, ואז בכלל הכל יסתדר). 
3 סיטואציות מפגרות וברכה
כל 3 הסיטואציות הבאות נחוו בשעתיים האחרונות, ואף אחת מהן לא הומצאה או שונתה ע"י הכותב:
מערכון א' – בחדר ההמתנה לרופאת המשפחה
המשתתפות: שתי פרחות – אחת צרפתייה-צפונית והשנייה מרוקאית, הראשונה עם סבתה (שלא מבינה מילה בעברית) והשנייה עם אמה.
אין שפה שאני לא סובל יותר מצרפתית. פשוט אין. זו שפה שגורמת לי לרצות להקיא כל פעם שאני שומע אותה. לא יודע למה, אבל זו ההשפעה שלה עליי. ואני בנאדם שמאוד אוהב שפות. תוסיפו את זה להרגשת הבחילה שהיתה לי עוד לפני שהגעתי לשם בכלל, ותקבלו מתכון מנצח ל.. רגע – לא ברור למה, אבל זה עוד לא הכל! כן, כן! יש עוד. הצרפתייה-הצפונית והמרוקאית הן חברות מהתיכון שנפגשו במקרה אצל הרופאה. אף אחת משתיהן לא ידעו שהן הולכות לאותה רופאה. מכאן התחילה מסכת צעקות של "וואי!" ועוד "וואי!". לא דיבורים – צעקות. ומפעם לפעם, מתערבת אמא-מרוקו, שמעלה עוד יותר את הווליום. אחת לכמה משפטים, סבתא מסתכלת במבוכה, והצרפתייה-הצפונית (כן, לא ברור לכם שקוראים לה ג'ניפר?! כאילו דא!) מתרגמת לה עם הווליום לצרפתית. חשבתם שמכאן לא יכול להיות יותר גרוע? חה! תוסיפו לסיפור הזה ג'וק שבדיוק נכנס לחדר. וזה המתכון שעליו דיברתי…
חצי שעה עברתי את הסיוט הזה…
מערכון ב' – בתור בבית מרקחת
אישה בתור רואה גבר שהיא מכירה, וצועקת לעברו: "וואי! שלמה! מה אתה עושה פה?"
הגבר: "באתי לקנות תרופות".
האישה: "וואלה".
דקה של שתיקה מביכה.
מישהו צריך לכתוב את החומר הזה… זה רציני לגמרי!
מערכון ג' – בקופה בבית מרקחת
התור כבר מאחוריי, תודה לאל. אני בקופה. מאחוריי משתרך תור 5-6 אנשים.
אישה מכניסה את האף שלה דרך הדלת (נשבע לכם שהיא אפילו עוד לא נכנסה), וצועקת, כדי שכולם ישמעו: "וואו! מה לעזאזל הולך כאן?! כמה זמן!"
ואני שואל – איך את יודעת? לא, באמת – איך את יודעת. מדדת?
ומה השגת בזה שצעקת את זה בכלל? מה ציפית? שנברח? שנפנה לך את התור? מה?
******************************************************************************
טוב.. אני כבר ממש לא הולך לכתוב על זה פוסט בפני עצמו, אבל ברוכים הבאים לפוסט ה-300 (ואל תתנו למספר שם למעלה לבלבל אתכם).
לחיי המאות הבאות, בלה בלה בלה… וכן – כרגיל – תודה לכל קוראיי על כך שאתם עדיין סובלים את נוכחותי בעולמכם.
חג שמח!
