ציפיות מביאות חששות
כמו כל "פולניה", גם אצלי יש מנגנון שלא מאפשר לי להתלהב ממצב נפלא מסוים לאורך זמן. אני ישר מחפש את הדברים שעלולים לא לעבוד. אם התחלתי עבודה חדשה, אני אפחד שאני לא אחזיק בה יותר מדי זמן מעמד, אם פצחתי בזוגיות חדשה – כנ"ל. אבל הפעם, איכשהו, יצא לי לפני כמה ימים פוסט אופטימי במיוחד, והופ! – הפולניה קפצה לביקור. אולי זה מניסיון חיים דפוק או בגלל דברים אחרים, אבל אופטימיות יתר פוגעת בי תמיד, בסופו של דבר.
כפי שאתם יודעים, אני עובד עכשיו במשרה חלקית שלא מאתגרת אותי בשיט, בחברה שקיוויתי שלא תהפוך לסניף צה"לי בלתי הגיוני – תקווה שהולכת ונעשית מופרכת מיום ליום – ועל כך עוד יבוא פוסט אחר. המשרה הזו, בגלל שהיא לפי שעה, והיא בעיקר נועדה להתאים עצמה לשעות הלימודים שלי, היא לא מן המכניסות שידעתי, וזאת בלשון המעטה. על פלוס-מינוס 130 שעות חודשיות, אני מרוויח 3,000 שקל נטו פלוס-מינוס. זה לא נותן הרבה מרווח מחיה. ולמה אני מספר לכם על כל זה? כי עם כל המעבר הזה למגורים משותפים עם זוגתי המדהימה (שדווקא לזוגיות שלנו אני לא חושש בכלל – אנחנו עובדים על כל זה בצורה הכי אופטימלית שיש), איכשהו הייתי בטוח שאני אוכל לחיות איתה ברמת חיים מסוימת, שאני הולך ורואה שלא תתאפשר בקלות, כלל ועיקר.
כאמור – אנחנו עוברים לדירה בראשל"צ. זו לא דירה בשכירות, ותודה לאל שלפחות זה, כרגע, נחסך מאיתנו. אבל כדי לחיות (אוכל וחומרי ניקוי בעיקר – לא כולל יציאות) ולשלם חשבונות, לפי החישובים שעשינו בימים האחרונים, אני אזדקק בערך לקצת פחות ממחצית המשכורת שלי. ככל הנראה את הפסיכולוגית שלי אני אאלץ לדחות. היא מתגוררת בכפר סבא, וגם קופת החולים שלי מפסיקה את המימון, מה שאומר 400 ש"ח לפגישה, מותרות שאין לי כרגע, אפילו אם זה ייעשה פעם בשבועיים. רק הרכב (הוצאות דלק – כ-800 ש"ח בחודש, וביטוחים – כ-700 ש"ח בחודש), ישאיר אותי בלי אמצעי מחיה נורמליים לאורך זמן, ועוד לא התחלתי לדבר על כל התרופות שאני צורך – כמה מאות שקלים בחודש. מה שאומר – הגיע הזמן לחסוך. מן הסתם, העניין הזה יוצר אצלי לא מעט חששות. מצד אחד, אני באמת רוצה לתת לאישה שאיתי את רמת החיים שמגיעה לה, מצד שני – אני יודע שבשנתיים וחצי הקרובות, כל עוד אני לומד – הסיכוי שזה יקרה הולך וקטן, מה גם שאין לי מושג כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד בעבודה הנוכחית בלי לרצוח מישהו.
אולי הפתרון הוא בכלל לפנות לביטוח לאומי ולנסות לארגן קצבת נכות מסוימת, דבר שנמנעתי ממנו עד עתה בגלל גאווה אישית – טיפשית ככל שתהיה. אבל גם קצבה כזו – היא לא משהו שיציל את המצב. נכים עם 100% נכות, מקבלים היום קצבה מקסימלית של 2,150 ש"ח בחודש – וזה, כאשר אין להם את היכולת להשתכר כלל. לי היום יש אפשרות להשתכר מעט יחסית, בשל המחלה הארורה הזו, אבל ברור לי שתוספות כלכליות רבות אני לא אקבל – אם בכלל – מביטוח לאומי. מחולי פיברו אחרים, איתם כבר דיברתי, וממאמרים שהתפרסמו בעבר, נראה שקשה מאוד להוציא אחוזי נכות נורמליים מהביטוח הלאומי.
אז מה עושים על כל המידע הזה? איך מתחילים לחיות ביחד עם נתוני התחלה כ"כ גרועים? האמת – כרגע אין לי מושג. אלה חששות לא פשוטים שיש לי. מצד שני – ברור לי שאני רוצה לעבור לגור עם זוגתי. זה נשמע אולי קטנוני, אבל אתה מגיע לגיל מסוים ולבחורה מסוימת, שאתה יודע ש"זכית בלוטו" כשהכרת אותה – שהיא הבחורה שאני רוצה לבלות איתה את שארית חיי. אז נכון – כרגע אין מצב לחתונה מטעמים פרקטיים גרידא – אין לי כסף למברשת שיער, שלא לדבר על חליפה.. אבל מה חוץ מזה? איך מתחילים ככה ברגל שמאל כ"כ ברורה?
מחשבות מייאשות… אוף עם ה"פולניה" הזו…
ביקורת סרטים: חוויות מלילות לבנים
Untraceable – ללא עקבות – סרט מתח/אימה על רוצח שמקים אתר אינטרנט, ובו הוא מתעלל באנשים בדרכים מקוריות ביותר, עד למותם האכזרי. העניין הוא, שככל שיש יותר צופים באתר, כך חייו של אותו קורבן "נגמרים" מהר יותר. סוכנת של ה-FBI בתחום פשעי המחשב (דיאן ליין), מנסה לעצור אותו מלרצוח קורבנות נוספים. הסרט הזה מצליח להשאיר אותך במתח כמעט מהדקה הראשונה שלו, ועד לסופו. הוא בנוי בצורה נפלאה, ואני חייב לציין שהוא אפילו מצליח לשמור על מקוריות מטורפת, כזו שגורמת לי לתהות על מוחו הקודח של התסריטאי שחשב על אותן דרכי התעללות מטורפות, מסוג It takes on to know one, אני מניח. בקיצור – סרט מומלץ בחום!
ציון של קופי השבת: 9.5.
The Mummy: Tomb of the Dragon Emperor – המומיה – קבר קיסר הדרקון3 – סרט אקשן חביב, שחותם את טרילוגיית "המומיה" עם ברנדון פרייז'ר בתפקיד הארכיאולוג מחייה המומיות (מי אמר אינדיאנה ג'ונס ולא קיבל?). הפעם, באופן מפתיע (ולטובה, אני חייב לציין), ג'ט לי תופס את תפקיד הרע – קיסר תאב דם ורצח, שקם לתחייה בעזרת עדת מעריצים סינית מטורפת, שאיך לא – רוצה להשתלט על העולם מחדש (מי אמר Pinky and the Brain ולא קיבל..?). בדרך, יש כמה יצרוים, חמודים יותר או פחות, והרפתקאות רבות. אחלה סרט אקשן ללילה, אבל אל תצפו להרבה יותר מזה. איכשהו, לסרט הזה יש איזושהי עלילה שניתן לעקוב אחריה, וגם כמה בדיחות חביבות, אבל זהו. לא משהו שתזכרו חצי שעה אחרי שתראו אותו, לא משהו שתכניסו לרשימת סרטי המופת שלכם, אבל משהו שאפשר להעביר איתו משמרת בלילה, מתברר.
ציון של קופי השבת: 8.
Twilight – דמדומים – סרט הערפדים היחסית חדש, שיצא לפני כחודשיים. הסרט קיבל ביקורות מעולות בארה"ב, ואני מניח שזה כבר היה צריך להעלות את חשדי, כי הרי המיינסטרים האמריקאי רחוק מלדבר אליי בדרך כלל. בניגוד לסרטי ערפדים אחרים, השחקנים הפעם הם אלמונים למדי, צעירים למדי וחסרי יכולת למשחק למדי. הדגש בסרט זה היה על אופיים של ערפדים "צמחוניים", כאלה שניזונים רק מבעלי חיים שאינם בני אדם, מתוך בחירה, והתערותם בחברה האנושית, כשבמרכז עומדים ערפד ובחורה אנושית שמתאהבים זה בזו (אני חייב לומר שבשלבים מסוימים של הסרט, בגלל פניה החיוורות למדי של הבחורה, קשה היה להחליט אם גם היא ערפדה או לא). מה שכן, הסרט הזה זרם לאט ברמות שקשה לתאר, והוא די משעמם. הוא אולי מתאים לילדות בנות 16 שחולמות על גבר שאולי יש לו דמיון קלוש ביותר לג'יימס דין, רק עם פנים חיוורות וליפסטיק (!!), אבל לא ממש למשמרת לילה. שעתיים ארך הסרט הזה, ויש לו משהו כמו סצינה אחת בלבד של אקשן ערפדי, וגם הוא היה לא ארוך במיוחד. בקיצור – לדעתי, אפשר לוותר.
ציון של קופי השבת: 4.
Max Payne – מקס פיין – אני לא ממש נמנה עם הגיימרים, ועבר די הרבה זמן מאז ששיחקתי באמולטור של אטארי.. כל משחקי ההרג/ירי/כיבוש לא ממש מדברים אליי, ואני מעדיף לרוב להעביר את הזמן שלי בדרכים אחרות. יחד עם זאת, כבר כתבתי בתיאור של "המומיה 3", שאקשן טוב בלילה זה תמיד דבר חביב. לצערי – לא במקרה הזה. מקס פיין הוא משחק מחשב, שעלילתו מספרת על שוטר, שאישתו ובנו נרצחו, ומאז הוא מחפש נקמה באיזורים האפלים של ניו-יורק. הסרט לא שונה בהרבה בעניין הזה. פיין (בגילומו של מארק וולברג), משתף פעולה עם מונה, בחורה שמנהלת את המאפיה הרוסית המקומית (מילה קוניס), בניסיון למצוא את רוצחי אישתו ובנו ואת רוצחי אחותה של מונה, ש- הפלא ופלא!! – הם אותם רוצחים! נכון שלא ראיתם את זה מגיע? ובכן – ככה כל הסרט מתנהל. הוא צפוי. כן – יש אחלה אקשן. אבל זהו. העלילה היא דבר שאולי חשבו עליו בשלב כלשהו במהלך עשיית הסרט, אבל איכשהו הצליחו להעלים אותה, בדרך כשרונית כלשהי. אפילו את מעט העניין שהיה באותם יצורים אפלים, עליהם דיברו כמעט כל הסרט – אפילו את זה הצליחו "להסביר" בדרך מטומטמת לגמרי. אני מניח שיש מקרים בהם עדיף להישאר עם המשחק…
ציון של קופי השבת: 6.5 (ורק בגלל כמות היריות, שהשאירה אותי ער במשמרת).
איך שהזמן טס..
אז זהו.. נגמר סימסטר א'.
ועכשיו – למבחנים. לשמחתי, בשל פטורים במתמתיקה, אין לי יותר מדי מהם (רק 5, אחד מתוכם כבר עברתי בשבוע שעבר, בזמן הסימסטר עצמו). בינתיים, אני חייב לסכם שהלימודים האלה הם בדיוק מה שציפיתי מהם – כיף לא נורמלי. אני ממש נהנה מזה. המרצים ברמה גבוהה, רוב הסטודנטים שבכיתה שלי הם בסדר,והדגש הוא על רוב – כי יש כאלה שאני בחיים לא אבין מה הם עושים בתואר הזה. אבל על כך בהמשך.
בינתיים, הפכתי לחצי גורו בכיתה, גורו של סיכומים. זה ממש משעשע אותי, כי אפילו לא ידעתי שאני כזה. הסיכומים שלי הפכו למצרך המבוקש ביותר בכיתה. אלה שנכתבו בתחילת הסימסטר בכתב יד, נסרקו והועלו לפורום של הכיתה, והיו יחידי סגולה שגם ביקשו וקיבלו אותם ישירות למייל שלהם. אחרי 6-7 שבועות, הבנתי שקל לי יותר לעבוד ישירות על הלפ טופ, והתחלתי לחבר אותו בכיתה, להקליד ישירות עליו, ולפני שהחבר'ה בכיתה הספיקו לומר "ג'ק רובינסון" – כבר היו להם את הסיכומים בתיבת המייל שלהם.
בתור מאמין גדול של חופש מידע, אני תמיד שמח לחלוק את המידע שלי עם אחרים, במיוחד אם הוא יכול לעזור.
כרגע, בכל מקרה, אני מקבל כל מיני בקשות לקבל קבצי סיכומים נוספים. אני חייב לומר, שמעבר לשעשוע שבדבר, אני ממש מרגיש מוחמא מזה. אני רחוק מלהיות גאון הדור (גם רחוק מטיפשות, אבל על זה יעידו ויהללו אחרים – לא אני), אבל אנשים ממש "תופסים ממני" שם, בגלל התארים הקודמים והניסיון שלי (לרובם זה התואר הראשון שלהם, גם אם תכל'ס הם אנשי שיווק או בעלי תפקיד ניהולי כבר במשך כמה שנים).
לפני שבועיים-שלושה, "הקמתי" איזו קבוצת לימוד. אספתי 3 חבר'ה שנראו לי רציניים מספיק, ולא פחות חשוב מזה – עם ראש טוב, כאלה שבאמת רוצים להשקיע בלימודים מצד אחד, וגם יחסית מהירי תפיסה מצד שני. נשמע אולי קצת מתנשא, אבל בתכל'ס, הגעתי לרופין כדי ללמוד ולהצליח. אני זקוק לאנשים שיאתגרו אותי, לא ש"יסחבו" אותי למצולות איתם. אז כשהיו כאלה שביקשו ללמוד איתי למבחנים, הסברתי לחלקם שאני פשוט כבר לומד עם קבוצה אחרת. ושוב – אני ממש משתדל לא להתנשא, אבל הלימודים יקרים מדי וחשובים מדי מכדי שאני אזלזל בהם.
מה שיפה זה, כאמור – שרוב הסטודנטים בכיתה שלי הם באמת בסדר ואין להם בעיה לחלוק מידע ולעזור. לצערי, לפני 3 ימים, בהרצאה האחרונה בשיווק, נתקלתי גם בכאלה שלא ברור לי מה הם עושים כאן – הם התחילו להתלונן על כמות החומר שעליהם ללמוד למבחן, אחרי שהמרצה כמעט האכיל אותנו בכפית עם מבחן דוגמא, שבו הוא הסביר איך המבחן ייראה בדיוק (!), וכמעט הסביר איזה שאלות יהיו במבחן (והאמת שהוא אפילו נתן 2-3 שאלות מתנה מראש, שאנחנו נצפה להן). ראיתי שלמרצה היה ממש קשה לעשות את זה, כי הוא באמת מרצה ברמה גבוהה מאוד, וזה גם מה שגורם לי לאתגר ולרצון להמשיך ללמוד אצלו (כבר ביקשתי ממנו להיות מנחה שלי בסמינר בשנה הבאה). אני ממש לא מבין את הסטודנטים האלה – לאן הם חושבים בדיוק שהם הגיעו? הם חושבים שהם חוזרים על כיתה ג' שוב? מה הם רוצים? זהו תואר ראשון למנהלים, אנשים! קחו ת'עצמכם בידיים ותתחילו להשקיע. בתור הסטודנט היחיד(!) שממש השקיע כל הסימסטר (הגשתי את תשובותיי ל"תרגילים מחשבתיים" שהמרצה נתן לנו מדי שבוע, למרות שהם לא היו תחת חובת הגשה – רק בגלל שכל הקורס הזה באמת עניין אותי, ולאו דווקא בגלל החננה שאני), אני מסתכל מהצד ותוהה על מה כל המהומה. נכון – הקורס הוא לא קל, יש הרבה חומר לכסות, ויש עכשיו עבודה לא קלה להגשה, שלוקחת די הרבה מזמני. אבל אין לי איזה יכולות על-טבעיים – אני רק משקיע כמו שחשבתי שאחרים ישקיעו. המרצה עצמו, שלשמחתי מאוד מאושר ממני, כבר ציין בפניי ש"הלוואי שהיו לו עוד סטודנטים כמוני". אחלה מחמאה ממרצה שהוא מרצה בכיר ברופין. כיף לדעת שמעריכים השקעה כזו. בקיצור – אני מניח שאני אמשיך לעזור למי שאוכל עד רמה סבירה, אבל אני לא מתכוון לסחוב על הגב שלי סטודנטים שחושבים שהתואר הזה הולך להיות "קלי-קלות".
הזמן ממש טס, כשנהנים..
[טוב, לא היה ממש ציני, כמו שחשבתי שיהיה. תתבעו אותי 
]
אנ’לא ציפיתי
באמת שלא ציפיתי.
ממרום שנותיי (עאלק), ומניסיונותיי הרבים למצוא אהבה בעבר, כבר חשבתי שאני אשאר לבד, ואצטרך לממש את הפחד הגדול הזה שלי. כבר חשבתי שלא אמצא את זו שתבין את מי שאני ואת כל הדברים שאני עובר. כבר חשבתי שלא תהיה אחת שהיא המושלמת בשבילי.
לכן הפוסט הזה גם הולך להיות קיטשי למדי, ועם קוראיי הנאמנים – סליחה (את הציניות אני שומר לפוסט אחר).
אבל ב-17 באפריל, לפני כמעט שנה (כן, כן – אני פריק של תאריכים – זוכר הכל), יצאתי לבליינד דייט אינטרנטי עם בחורה מתוקה בשם אלה. בסיבוב הראשון היינו יחד 4 וחצי חודשים. עשינו הרבה טעויות ביחד, למרות שהאהבה התחילה לפרוח בינינו כבר אז. לא פלא שבסוף אוגוסט נפרדנו. זה היה צפוי. לשנינו היו פחדים, והוצאנו אותם אחד על השני.
חודשיים וקצת אחרי זה, אחרי שכבר ניסיתי כמה דייטים בלתי מוצלחים בעצמי, ואחרי שאלה יצאה עם מישהו תקופה קצרה, היא היתה הבוגרת משנינו, יצרה איתי קשר מחדש (לי היה קשה להיות בקשר "ידידותי" עם האקסית, בגלל הרגשות שעדיין חשתי כלפיה), והשאר היסטוריה. אנחנו ביחד כבר מאז תחילת נובמבר, והאהבה בינינו רק הולכת ומתעצמת. בחיים לא חשבתי שאני אוכל לאהוב ככה מישהי. בחיים לא הרגשתי כלפי מישהי בצורה כל כך ברורה, שזו הבחורה שאני רוצה לבלות איתה את שארית חיי. אני יודע שזה נשמע לחלקיכם מוגזם ומופרך – אבל כל איבר בגוף שלי, ובעיקר הלב – אומרים לי את זה בוודאות. והדבר הנפלא הוא – שזה הדדי לחלוטין.
בעוד 3 שבועות, אלה ואני עוברים לגור ביחד בדירתה בראשון. זה מרגיש הדבר הכי נכון. אני ממש מרגיש שהיא מרפאת אותי עם החיבוקים שלה – אני ישן יותר טוב לידה (והרבה פחות טוב בלעדיה), אני מתרגש כל פעם שאנחנו מדברים בטלפון ומצטמרר כולי כשהיא מספרת לי כמה היא אוהבת אותי, שלא לדבר על הזמן שאנחנו מבלים ביחד. אמא שלה אפילו אמרה לי לפני יומיים שהיא מרגישה שהיא כבר מדברת עם החתן שלה, ואתם יודעים מה? לא רק שזה לא הבהיל אותי, אלא שזה עשה לי הרגשה טובה כל כך, שעניתי לה מיד ובלי היסוסים שככה גם אני רואה את זה. אז אולי יקח קצת זמן עד שנעשה את זה רשמית, אבל כל עצם בגוף אומרת לי שזו האישה של חיי.
ועל מה כל המהומה? מי זאת הבחורה הנפלאה הזו ששבתה את ליבי, כנראה לנצח (ככל שזה תלוי בי, לפחות)?
אלה היא מורה לפיתוח קול, דוקטורנטית למוסיקולוגיה (כך שהחיבור המוסיקלי כבר נהדר), בעלת לב הזהב הכי גדול שהכרתי בחיי – אוהבת את כולם ומפיצה אושר בעולם, "חולה" על בעלי חיים מכל סוג, אבל בעיקר על כלבים, חכמה, מצחיקה ומה לא. והדבר הכי מדהים בכל זה – היא אשכרה מבינה את כל מה שעובר עליי, עם המחלה והכל. היא נמצאת לידי כל פעם שיש לי התקף כאבים, מלטפת ומרגיעה, תמיד שם כדי לעבור את כל זה לצידי.
אתמול אחה"צ שיכפלנו את המפתחות של דירתה, והיא כבר מתעקשת שאני אקרא למקום הזה בשם "בית", וזה באמת מרגיש כל כך נכון. קשה קצת להתרגל למונח החדש הזה, אבל זה בדיוק מרגיש ככה. סבתא שלה קנתה לנו סלון חדש ומתעתדת לקנות לנו גם ארון בגדים חדש וגדול שיספיק בשביל שנינו. האהבה שאני מקבל מכל המשפחה שלה היא פשוט מדהימה וכל כך אמיתית. ההורים שלי אוהבים אותה לא פחות.
בזמן שהסתובבנו לנו ברעננה לסידורים, לפחות 3 אנשים בחנויות שונות אמרו לנו שאנחנו זוג מקסים, ושכיף לראות אותנו ביחד. זה לבד מחמם לי את הלב. בקיצור – אני חושב שמצאתי עוד נקודה ענקית ומאושרת בחיי.
אני מאחל לכולכם אהבה כזו. תמיד.
[בפוסט הבא, חזרה לציניות…]
המשטרה בתגובה: “אין מה לעשות”.
זה לא שאני זר למה שקורה בדרום, וליבי-ליבי עם כל האנשים שאני מכיר שגרים שם (ואשדוד, למשל, זה אפילו לא עד כדי כך דרום, וגם היא כבר חוטפת). יחד עם זאת, הכתבים והכתבות למיניהם עושים עבודה מצוינת, ואני לא חושב שיש לי הרבה מה להוסיף בעניין. כרגיל, אני אסקפיסט מושלם, לא מקשיב לחדשות, ממלא רק תשבצים בעיתונים, ובכלל חי בעולם קצת אחר, שהאזעקה היחידה שיש בו היא זו שנשמעת מאחראית המשמרת בעבודה…
בכל מקרה, הנה משהו שקרה היום. משהו אחר לגמרי:
לקח להם זמן עד שהם הצליחו להרגיז אותי שוב, אבל הבוקר זה קרה. סיפור שהיה כך היה: מדי יום ביומו, יש לי הסעה של חברת orange שבאה לקחת אותי מתחנת אוטובוס במרכז רעננה. העניין הוא, שיש שם כמה חנויות ואיזו פיצוצייה, שאיכשהו תמיד יש איזו משאית אחת לפחות, שחוסמת את תחנת האוטובוס לנוסעים, שרוצים לעלות או לרדת מהרכב הציבורי, כדי לפרוק / להעמיס סחורה. לצערי, עיריית רעננה לא ממש חשבה על עניין החנויות והסחורה עד הסוף, והיא לא ארגנה להם מפרצי חניה, או חניונים מסודרים לאורך הרחוב המסחרי היחיד שלה.
אבל היום זה כבר עלה לי על כל העצבים. שתי משאיות נעמדו במפרץ של התחנה (באורך 20 מטר, כולו), וחסמו כליל את הגישה לאוטובוסים. כ-50 מטר מאחוריהן, ליד המאפייה, נעמדה ניידת משטרה, משם קפץ שוטר גבוה חובש-כיפה, וישר עט קדימה!
לכיוון המאפייה, כמובן…
בינתיים, עוברות להן כ-15 דקות, המשאיות עוד שם, וחבורת קשישים שמנסה לעלות על האוטובוסים שמגיעים, לא יכולה לעבור בין המשאיות, ובעיקר אלה מסכנים את חייהם כשהם עולים ויורדים מהאוטובוס. אין שום דרך לראות מה קורה על הכביש, המשאיות מסתירות את כל שדה הראייה. בשלב הזה, כבר התחלתי להתעצבן. וכשאני מתעצבן, יקיריי – אני משתדל לעשות מעשה (לא תמיד יש לי את הכוחות, אבל יש מקרים יוצאי דופן). הרי יש ניידת משטרה, לא? בטח הם יוכלו לעשות משהו בנידון.
אז זהו – שלא…
הלכתי לניידת, שאליה התקרב השוטר שיצא מהמאפייה, ושלל גדול בידיו וחיוך מרוח על שפתיו (ד"א – אם תהיתם, גם הניידת עמדה בתחנת אוטובוס, אחרת, אך גם היא חסמה מפרץ חניה של אוטובוס, בשביל כמה בורקסים). בכל מקרה, ניגשתי לשוטר, וביקשתי לשאול קושיה: "למה?", שאלתי אותו, "למה אתם מאפשרים לשתי המשאיות האלה לחסום כך את דרכם של הולכי הרגל והנוסעים בתחנת ההסעה הציבורית? למה אתם לא עושים כלום? הרי אתם עומדים פה כבר 10 דקות, רואים שהמשאיות לא ממש זזות, ועדיין – אתם לא עושים דבר. למה? אתם לא רואים שיש שם אנשים קשישים, שבקושי הולכים, שמנסים לרדוף אחרי אוטובוסים?". אולי אני תמים, אבל ציפיתי לאיזו תשובה הגיונית.
מה שקיבלתי בפועל היה זה: "אתה צודק. אתה תושב רעננה? טוב – תכתוב מכתב לעירייה. זה הם אשמים. אנחנו כבר דיברנו איתם, אבל הם לא עושים כלום. למשאיות אין ברירה. הן עומדות רק חמש דקות ולא מפריעות באמת. בכל מקרה – לנו אין מה לעשות".
בשלב הזה הוא נכנס לרכב, אכל איזה בורקס, ונסע. ואני נשארתי עם מבט של "WTF" על הפנים. מה ז"א "אין מה לעשות"??!! אתם פאקינג המשטרה! אתם אמורים לשמור על החוק! עזבו את העובדה שלא היה מדובר ב-5 דקות, אלא לפחות ב-20 דקות, כי גם אחרי זה, כשאני כבר עליתי על ההסעה לעבודה, הן עוד היו שם. והמשאיות בהחלט כן מפריעות! אנשים מסכנים את חייהם כדי שאיזה נהג משאית לא יחנה 100 מטר משם ויפרוק את הסחורה שלו לתוך עגלה!! למה אנשים קשישים צריכים לסכן את חייהם, לעזאזל?! בגלל שהשוטרים לא עושים את העבודה שלהם? אני יודע שאני צודק, מר שוטר, אבל אתה אמור לאכוף את החוק – לא אני. ניוז פלאש – בשביל זה משלמים לך משלמי המיסים. אלה אותם קשישים שאותם לא שירתת בנאמנות היום, אלא העדפת לדחוף עוד איזה בורקס לתוך הפרצוף שלך. מה נהיה?? עאלק, "אין מה לעשות".
ביקורת סרטים: Superbad ו-רעם טרופי
לאחרונה ראיתי כמה סרטים, ביניהם "הממלכה האסורה" עם ג'ט לי וג'קי צ'אן שהיה אחלה סרט אקשן לשעות הקטנות של הלילה, וגם לצערי את "נחשים על המטוס" עם סמואל ג'קסון, שבהחלט יכול לתפוס את הכותרת "הסרט הגרוע ביותר שנעשה בכל הזמנים".
מה שכן, שני סרטים עד עכשיו תפסו חזק את תשומת ליבי: ביום שישי האחרון העברתי את הלילה עם "Superbad", סרט מצחיק, שנון ונהדר של גרג מוטולה, עם תסריט של סת' רוגן ואוון גולדברג. בעיקרון – סרט נעורים (שתורגם לעברית בשם המזעזע "חרמן על הזמן"), שמספר סיפור של כ-24 שעות בחיי 3 חברי ילדות, חנאנות בנשמתם, שעומדים לעזוב את התיכון ולעבור לקולג'. לקראת המסיבה האחרונה, שהם סוףסוף מוזמנים אליה, הם מתבקשים לארגן תעודת זהות מזויפת ולארגן אלכוהול. מכאן הכל מתחיל להיות די מטורף. אני יודע שחלקיכם יגיד עכשיו: "עוד סרט נעורים מפגר?". אז התשובה היא "כן". אבל זה לא הכל. הסרט הזה באמת מצוין. הבנתי כבר שאני אצטרך לראות את "Pineapple Express" כדי להמשיך ולהנות מחלק מהדמויות, ועם הסרט הזה הבטחתי לחכות לעירא. מה שכן, אני יודע שב-Superbad צחקתי כמו שלא צחקתי כבר הרבה זמן.
ציון של קופי השבת: 9.
הלילה, צפיתי עם עמיתי למשמרת ברעם טרופי (Tropical Thunder) – סרט של בן סטילר שיצא השנה, עם חבורת שמות של שחקנים, אחד-אחד: בן סטילר עצמו, רוברט דאוני ג'וניור, ג'ק בלאק, ניק נולטה, מת'יו מקונוהי וטום קרוז – כולם בתפקידים של חייהם לדעתי – כולם מצחיקים ברמות מטורפות (אולי חוץ ממקונוהי המעאפן שכבר לא מפתיע אותי ב"יכולת" המשחק שלו). הסרט מדבר על חבורה של שחקנים שאמורים לצלם סרט מלחמה, אבל לא מסתדרים ביניהם, מה שיוצר די הרבה בלאגן למשקיע של הסרט (קרוז – לקח לי כמה שניות לזהות אותו בתחפושת המצויינת שלו). כדי לגרום לזה להיראות "יותר אמיתי", מחליטים המשקיע והבמאי להוציא את החבר'ה האלה למשימה "אמיתית", שמתבררת בשלב מאוחר יותר כמשימה אמיתית ורצינית, מה שלא מפריע לכל העניין להיות מצחיק מאוד.
אני חייב לציין שאני משוגע על בן סטילר. הסרטים שלו (כמו "זולנדר"), הפכו כבר מזמן לסרטי קאלט עבורי. אבל מי שעושה את הסרט הזה מבחינת משחק, ללא ספק, הוא רוברט דאוני ג'וניור, שמשחק שחקן טוטאלי ממוצא אוסטרלי , שמחליט, עבור התפקיד, לעבור ניתוח לצביעת הפיגמנטים של העור, ולאורך הסרט הוא נכנס באופן ממש טוטאלי לתפקיד השחור, כולל האינטונציה, שפת הרחוב והכל. האיש חזר ובגדול. אחרי איירון מן שראינו הקיץ, הבנאדם ממשיך להראות מה הוא שווה, ומבחינתי – צריך לתת לאיש הזה עוד צ'אנסים. באמת שמגיע לו.
לסיכום: סרט פנטסטי. לא להחמיץ!
ציון של קופי השבת: 10.
השביעייה הסודית
בעקבות תיוגים שקיבלתי מוואנדר ומליזי, החלטתי לנסות האתגר הזה של פרוייקט השביעיות בגדול (ותסלח לי וואנדר על ה-copy-paste מהאתר שלה). אלה החוקים:
1. אני נדרש לשים לינק לבלוג של מי שתייג אותי ולפרט את החוקים.
2. אני מצווה לשתף את הקוראים ב- 7 עובדות על עצמי.
3. אני מתבקש לתייג 7 בלוגרים אחרים ולצרף לינק לבלוגים שלהם.
4. ולבסוף, אני מתכבד להודיע לבלוגרים האלה על התיוג, ע”י השארת תגובה בבלוג שלהם.
לפני שאני מתחיל, אני מזהיר מראש שחלק מהדברים שאני מתכוון לכתוב כאן לא יהיו קלים לחלקיכם. לפחות בשני הסעיפים הראשונים. אז אם אתם קצת לא מרגישים נוח לקרוא על חשיפות אישיות קשות, תעברו לסעיפים הבאים. חלקיכם כבר מכירים את הדברים ואותי בצורה נהדרת ומלאה, ולכן הרשימה הזו לא תבוא לכם בתור הפתעה, אבל זו הפעם הראשונה שאני מפרסם את הדברים קבל עם ועדה. הרבה מאוד מהקוראים הקבועים כאן לא יודעים עליי כמעט דבר, לפחות את מה שעברתי במהלך ילדותי. אולי בגלל שזו הזדמנות, אולי מפני שכבר הרבה זמן רציתי להעלות חלק מהדברים על הכתב ולא ידעתי איך. יחד עם זאת, חשוב לי להבהיר, חיי היום טובים בהרבה. הסיבה שאני כותב את הדברים עכשיו, היא פשוט שהיום קל לי יותר להיפתח ולדבר עליהם בצורה גלויה יותר, על אף הכאב הרבה שהם הסבו לי. אני מניח שלדברים האלה יש חלק במחלה שאני חווה היום. אבל כדי לא להכביר יותר מדי מילים על הקדמה, הנה השביעייה הסודית שלי, שמעכשיו כבר לא תהיה כל כך סודית:
1. את 4 השנים הראשונות של חיי העברתי אצל סבי וסבתי מצד אבי בגבעתיים, ולא עם הוריי, שגרו ברמת גן, והיו בתקופה בה הם ניסו להתבסס כלכלית. תאמינו או לא, חלק מהזכורונות הכי מדהימים שלי הם מהתקופה הזו. לרוב האנשים שאני מכיר אין בכלל זכרונות מהתקופה הזו, אבל דווקא משם אני זוכר כמעט הכל: את הספר שסבא שלי היה מקריא לי לפני השינה, את ה"שיעורים" על אסטרונומיה ועל הכוכבים במרפסת תחת שמים בהירים, הערבים שבהם הוא הקריא לי מתוך ספרים של אסימוב. אני זוכר, איך סבא שלי היה שולח אותי בגיל שנתיים וחצי "להיות הגבר בבית" ולעזור לסבתא שלי להעלות את האבטיח במדרגות, אחרי שהיא קנתה אותו מהעגלה של המוכר בפינת הרחוב. אני זוכר את הפודינג הנפלא של סבתא שלי ואת הבישולים הנהדרים. ואני אפילו זוכר איך סבא שלי לקח אותי אחר כך, כשכבר עברנו לגור כולנו ביחד ברעננה, ולימד אותי אנגלית מאינציקלופדיית וובסטר'ס הוצאה ראשונה, וזו הפכה להיות השפה המלאה הראשונה השלי, עוד לפני עברית. הערך הראשון, שאותו לעולם לא אשכח, שהוא לימד אותי מתוך האינציקלופדיה היה "פלטיפוס". הוא בעצמו ידע לדבר 11 שפות על בוריין.
כשסבא שלי נפטר, כשהייתי בן 6, לא הייתי איתו. ישנתי אצל חבר שגר לידינו. זה היה יום שישי בלילה. בשבת בבוקר, כשחזרתי הביתה, מצאתי את אמא שלי בוכה במטבח. אני זוכר שפשוט רצתי החוצה בצרחות, ולא רציתי לחזור הביתה. הוא היה הדמות שאהבתי הכי הרבה בחיי. 4 שנים מאוחר יותר, סבתא שלי נפטרה. הרגשתי כמו יתום. גם בלילה ההוא לא הייתי בבית, אלא אצל חבר אחר בהמשך הרחוב. במשך שנים, עד אחרי הצבא, האשמתי את עצמי במוות שלהם, כאילו יכולתי לעשות משהו כדי לשנות את המצב. אני חושב ששני האנשים המדהימים האלה, היו שני האנשים שהשפיעו הכי הרבה על חיי כפי שהם. הזוגיות שלהם היתה יפהפיה, יציבה, מודל לחיקוי עבורי. סבא שלי היה ג'נטלמן מושלם. ולמרות שהוא היה שונה לגמרי ממני – אותו בחיים לא הייתם תופסים בוכה או מפגין רגשות רבים – למדתי ממנו המון. חלק מהדברים שהוא לימד אותי בשש שנות היכרותינו הקצרה, הולכים ויילכו איתי עד יומי האחרון.
2. הסעיף הזה הוא קשה במיוחד עבורי, כי אני חושב שבתכל'ס, אין דבר שהשפיע על חיי כל כך הרבה, כמו זה: במשך הרבה מאוד שנים, עברתי תחת ידיו של אחי התעללות פיסית קשה . אם היה מדובר "רק" במריבות של אחים, הייתי מבין את זה. כך גם ראו את זה הוריי. אבל אחי היה ועודנו אדם אלים. היום הוא כבר נשוי, ולמיטב ידיעתי הוא לא משתמש באלימות כלפי אישתו. לפני כמה ימים נולד להם הבן הבכור. אני מאחל לילד הזה הרבה בריאות בעיקר. העניין היה, שאח שלי לא השתמש בידיים מעולם. הוא השתמש בבלוקים, ברצועות ברזל, בסכינים ובכיסאות כדי לפצוע ובעיקר לאיים עליי. בגיל 12, קיבלתי ממנו "במתנה" צלקת במצח, כשהוא החליט להפגיש את המצח שלי עם בלוק אקרשטיין. מאז זה רק נעשה יותר גרוע, וזה לא נעשה רק כלפיי, אלא גם כלפי אנשים שהוא הכריז עליהם כעל "חברים" שלו (ראש של "חבר" כזה שלו הועבר דרך דלת זכוכית בעזרתו האדיבה של אחי) ואפילו נקט די הרבה פעמים באלימות מילולית כלפי הוריי. בהתחלה עוד ניסיתי לדבר על זה עם ההורים. אבל זה לא עזר. הם סברו שאלה רק מריבות לגיטימיות בין שני אחים. מעין קרבות שליטה על טריטוריה. לאט לאט הבנתי שאין עם מי לדבר והסתגרתי יותר ויותר לתוך עצמי, ובתוך החדר שלי. הפחד השתלט עליי, והביטחון העצמי שלי לא היה קיים בכלל. החיים שלי לא היו חיים באותה תקופה. אני חייתי בפחד תמידי. לקחו לי יותר מ-13 שנים נוספות ומעבר לדירה שכורה בכדי להוציא את הכל. בהתחלה ההורים שלי עוד האשימו אותי בזה שלא צעקתי מספיק חזק. עד היום ההורים שלי מנסים להוכיח לי שאני הגזמתי. הם גם מנסים לגרום לי לדבר איתו, ללחוץ לו את היד, כאילו שום דבר לא קרה. אולי אני רגיש מדי, אבל זה לא משנה את העובדה שעברתי התעללות תחת הידיים של האיש הזה. אני כבר לא מדבר איתו כ-10 שנים. אם זה תלוי בי, אני גם לא אדבר איתו לעולם. יש דברים שאי אפשר פשוט לשכוח ולסלוח. זה אחד מהם. אפילו אם אני נמצא איתו באותו חדר, בזמן ארוחות משפחתיות, אני לא מסוגל להסתכל לו בעיניים, כי כל מה שאני רואה שם זו שחור, והרבה רוע. הפעם הראשונה שההורים שלי הודו בזה שאחי הוא אדם אלים, היתה לפני כ-3-4 שנים. לא שזה שינה כבר משהו, כי הוא מעולם לא התנצל, ולהיפך – הוא חושב שהוא לא עשה משהו שהוא לא נורמטיבי. אז יש דברים שלא קרו וגם לא יקרו. כאמור – לא אם זה תלוי בי. היום, החברים הקרובים שלי מהווים לי משפחה יותר מהמשפחה שלי. זה הדבר היחיד שמשאיר אותי שפוי במידת מה, וגם אופטימי. כמובן שהעניין הזה השפיע רבות על איך שאני רואה אלימות. אני סולד מכל דבר שאפילו מתקרב לזה – גם מילולית ובעיקר פיסית. כמי שעבר חינוך עם מוסר כפול בבית – כזה שאומר "אלימות לא מביאה לשום דבר" מצד אחד, אבל מבחינת מעשים – האלימות של אחי הביאה לו את כל מה שביקש – כל זה גרם לי להבין כמה אלימות היא דבר מטורף. זה אחד הדברים שאני בחיים לא אוכל לעשות לאנשים שאני אוהב (בפעם היחידה שבה יזמתי הרמת יד על מישהו, זה היה בצבא, אחרי עוד יום של מכות וסימנים כחולים על הגוף. הייתי כל כך עצבני וכאוב, שנתתי למישהו סטירה. הבחור היה צעיר ממני בשנתיים. שבועיים אחר כך, עוד רעדה לי היד מההלם של מה שעשיתי). מזמן כבר נשבעתי בי שאני לא אהפוך לאחי. טפו, טפו, טפו – עד היום אני עומד בזה יפה מאוד. אולי הפכתי אפילו ליותר מדי מוסרי בעקבות זאת. אנשים מסוימים אפילו חושבים שאני די תמים לפעמים בגלל התכונה הזו שהתפתחה אצלי במהלך השנים.
3. אי אפשר שהכל יהיה כל שך שלילי, אז הנה משהו קצת יותר אופטימי, אפילו מעט אוטיסטי לעיתים – אני אוהב לנגן על Air Guitar. זה הביא כמה מחבריי להבהיר באי אילו דרכים, שזה מביך אותם. אותי זה בעיקר מרגש. זו עוד דרך מבחינתי להוציא רגש ולהביע אותו, מאחר ומוסיקה, ובעיקר כזו שכוללת בתוכה צלילים אלוהיים של גיטרות חשמליות, צובטות לי בלב. זה התחיל אצלי מגיל מאוד צעיר, כפי שכבר כתבתי פה אך לפני חודשיים. חלק מהחברים שלי עדיין מנסים לגרום לי לוותר על התענוג הזה, לחלקם זה כבר פחות מפריע. את הנוהג הזה אני עושה פחות בשנה-שנתיים האחרונות, אבל אני רחוק מלהיפטר ממנו לצמיתות. לנגן על גיטרה חשמלית זה כבר משהו שככל הנראה אני כבר לא אחזור אליו, בגלל סיבות רבות, חלקן פיסיות, חלקן מנטליות. Air Guitar עוזרת לי להתפרק קצת, להיזכר בימים טובים יותר.
4. אני אוהב חריף. מאוד חריף. אני יודע שהמעבר הזה מטראומות ילדות לדבר כל כך קליל נראה לכם מוזר, אבל ככה זה אצלי. עם כל "באמפ" שאני נתקל בו, אני מנסה גם לראות דברים אחרים, חיוביים יותר, כאלה שבאת משפיעים לטובה על חיי: אז כן. אני גיא, אני אשכנזי לבנבן, ואני אוכל חריף בכמויות וברמות שגם תימנים אסלים מתקנאים בי. כשגרתי עם שותף ברמת אביב לפני כ-10 שנים, המנה החריפה של ה"למון גראס" המקומי היתה כל כך לא חריפה, שנאלצתי לשכלל את ההזמנה ולהסביר לאיש שרשם לי את ההשמנה איך וכמה חריף אני רוצה בצורה מאוד מפורשת והדרגתית: "חריף מאוד. תטעמו. חריף לכם? תוסיפו עוד. יוצא לכם עשן מהאזניים? תוסיפו עוד. ואז תוסיפו עוד. ואז תביאו". שנה וחצי אחרי שעזבתי את רמת אביב, אחרי סיום התואר, עברתי במקרה באותו סניף של ה"למון גראס" כדי לאסוף מנות טייק-אוויי לחברים ולי. השליח עוד זכר אותי בתור "פיכמן 15 ג'" (הכתובת שבה גרתי), ורץ לקרוא לטבח שלהם כדי שיכיר אותי…
5. את שנות הילדות / בגרות שלי, אני יכול לתאר (מעבר לטראמות שתוארו בסעיפים הראשונים), במשפט די קצר: "אני גדלתי כמו ילדה". לא – זה לא שעשיתי ניתוח לשינוי מין או משהו, אבל אין ספק שאם הייתם מצפים ממישהו שייצא מהארון בשלב כלשהו – זה היה ממני. אפילו זוגתי לא היתה בטוחה לגביי בהתחלה. הסיבה היחידה שזה לא קרה עד עכשיו, היא שפשוט קשה לי לוותר על נשים (וכרגע מדובר באישה אחת מדהימה, שהיא זוגתי). למה אני מתכוון? אוקיי – אני אוהב בובות. יש לי בובות של דובים, של כלב ים, של מוס, של קוף ונכון לשבוע שעבר – חדש דנדש ליום הולדתי – בובת כלב ענקי ומתוק, ששמו בישראל הוא איגור. מבחינת שיער ארוך – יש לי אישיוס עם השיער שלי מאז שאני זוכר את עצמי. אני בוכה בסרטים כמו ילדה בת 16, וכמעט כל דבר יכול להביא אותי לבכי. אם תשאלו את רוב האנשים שאני מכיר מה התכונה הראשונה שהם היו רואים בי, זו ככל הנראה היתה רגישות. אני לוקח לא מעט דברים בצורה קשה. כשרע למישהו שאני אוהב, אני נעשה ממש מודאג, כאילו זה תלוי אך ורק בי לגרום לאותו אדם להרגיש טוב יותר. העניין הוא, שאני באמת אוהב את זה. כשאני מצליח להעלות חיוך על פניהם של האנשים שאני אוהב, זה מחמם אותי בפנים. בקיצור – ילדה. ולמען הסדר הטוב – אני לא מתחרט על רגע בעניין הזה. אמנם איכשהו תמיד מצאתי את עצמי בתפקיד ה"ידיד", ופחות בתפקיד ה"מאהב", אבל זה לא שלא חוויתי אהבה אמיתית וזוגיות בעבר. כך שבתכל'ס – אין לי על מה להתלונן. אפילו כשעלה הסרט ההוא של מל גיבסון – "מה נשים רוצות", היה לי ברור שהכרטיס הוא בזבוז כסף נוראי. ידעתי כבר אז מה נשים רוצות – את מל גיבסון. והיי! מה אתם יודעים?! צדקתי! (זה היה נכון לפחות אז).
6. אני מעריץ מושבע של כמעט כל סרט מצויר וסרטים שעשו על דמויות קומיקס, שיצאו אי פעם. כן – היו כרמה סרטים של דיסני שהביאו לי את הסעיף, כמו "הגיבן מנוטרדאם", שבו – משום מה – החליטו בדיסני לגרום לאיזה קומקום לשיר, ומה לעשות שהסיפור היפהפה הזה של ויקטור הוגו היה ט-ר-ג-ד-י-ה. בדיסני לא ממש הפנימו את זה. מבחינתם זה סיפור ילדים, והכל לגיטימי, כולל סיום נהדר בו כולם חיים באושר. החופש האמנותי שהם לקחו שבמקרה הזה היה פשוט מוגזם לטעמי. אבל מעבר לזה – אני משתדל לראות כמעט כל סרט מצויר שיוצא בקולנוע. במהלך השבוע אמור לצאת מדגסקר 2, ואני כבר מחכה בקוצר רוח, למרות הביקורות הצוננות. אפילו את "עידן הקרח", את שניהם – אהבתי מאוד. יש משהו חמוד ולא מחייב בסרטים האלה. מבחינת סרטי "קומיקס", אני חושב שאין אחד שפספסתי עד היום: "דרדוויל", "ארבעת המופלאים", כל סרטי באטמן, סופרמן, האלק וספיידרמן. איירון מן בכלל היה מדהים, וגם הלבוי מצויין. בקיצור – תמשיכו להביא כאלה. אני אוהב.
7. שביעי ואחרון… איך אני סוגר את הרשימה הזו? חשבתי על כמה דברים אפשריים, והחלטתי ללכת על אחת הסטיות המרכזיות שלי: אני מוהל. לא – אני לא חותך חתיכות בשר מאיבריהם של זכרים בני יומם, אלא מוהל במים. נשמע לכם בנאלי? אוקיי. הרשו לי להרחיב: אני מוהל כל משקה קל שאי פעם הכרתם במים: קולה, קולה זירו, מיץ תפוזים, לימונדה, פאנטה, ומה לא. היחס: שליש מיץ ושני שליש מים. אני לוקח את זה איתי בבקבוקים לכל מקום (כמות האנשים שצוחקים עליי בגלל המידנית הזו שאני מסתובב איתה כאילו אני יוצא לטיול או מחנה הולכת וגדלה על בסיס יומי..). היית שמח להסתכל על הפרצוף הנגעל שלכם עכשיו. אבל זה בסדר – אני כבר מכיר אותו טוב מאוד. המשקאות הקלים פשוט מתוקים לי מדי (אמר הבנאדם שחולה על שוקולד ומתוקים בכלל), והמים מרככים לי את זה. המקור של זה התחיל עוד כשהייתי ילד: אבי, שהתקמצן על קניית בקבוקי שתייה כמו קולה, היה מביא בקבוק או שניים בשבוע הביתה. כדי שזה יספיק לכל השבוע, הוא היה מלמד אותנו לחסוך ולשתות את זה עם מים. עם השנים פשוט התרגלתי. היום זו ממש הדרך היחידה בה אני שותה את המשקאות האלה. אה, כן – וחשוב לא פחות – המון קרח. אני מקפיא את הבקבוקים האלה תמיד. לא משנה באיזו עונה – חורף או קיץ – אני מהמוצצים. תנו לי קוביית קרח, ואני בנאדם מאושר.
זהו. קצת מתיש לכתוב את כל זה, ואני מניח שמי שהגיע עד לכאן, מותש לא פחות מהקריאה…
אבל יש לי עוד דבר אחד קטן-גדול שאני מחוייב לעשות כאן "לפי החוקים": לתייג בלוגים של עוד 7 אנשים. הבעיה היא, שהגעתי קצת באיחור לכל זה, מה שאומר שרוב האנשים שאני קורא את הבלוגים שלהם, כבר כתבו פוסט על הנושא. אז יסלחו לי כולם אם חלק מהקישורים יחזרו על עצמם, אבל הנה השביעייה הכי לא סודית שלי: עירא, וואנדר, sorter, crazyvet, מודי, ליזי ודרינק'לה.
הערה קטנה לגבי שבעת המומלצים המופלאים שלי: לאחרונה, בגלל עומס מטורף, שקוראיי הנאמנים יודעים על מקורותיו וסיבותיו, לא יוצא לי לקרוא כמעט בלוגים. אז אני מתעדכן במשורה, ואני מתנצל מאוד אם לא ממש יוצא לי להגיב על כל פוסט שאתם כותבים. יחד עם זאת, תדעו שאתם תמיד נמצאים אצלי בראש, ואני מקווה שמתישהו אני אוכל קצת לשבת ולהשלים את החסר – זה משפט שיוצא לי לא מעט מהפה לאחרונה, אבל זה המצב. כמו שכבר כתבתי פה לא מזמן, גוגל רידר שלי כבר מפוצץ לחלוטין, ואני מתעלם ממנו בלית ברירה.
דוגמן הבית הוחתם לעוד שנה!
השנה היינו מרוצים מאוד מדוגמן הבית שלנו. הוא נתן עבודה מצויינת והביא איתו קונים פוטנציאליים רבים!
לכן, החלטנו להחתים אותו לעוד שנה. צלמינו יצא לבדוק מה דוגמן הבית חושב על זה, וחזר עם התמונות הסנסציוניות הבאות:
