ביקורת סרט: Watchmen – זהירות – ספוילרים!!
בספונטניות אין-קץ (כבר שכחתי לאחרונה שיש דבר כזה), קפצנו כמה חברים ליס-פלנט, כדי לראות את Watchmen. למרות הביקורות שדי קטלו את הסרט, קשה לי להתנתק מסרטים שקשורים לעולם הקומיקס או למשהו דומה.
אני חייב לומר שהדבר הכי משעשע בסרט הזה היה הפסקול. סרט עם פסקול מימי האייטיז החביבים, אבל הרבה מעבר לזה. כל אירוע קיבל משמעות אחרת לגמרי עם השיר שלו ברקע. כיף לשמוע את "הללויה" של ליאונרד כהן (למרות שיותר מדי סרטים החליטו להשתמש באינספור גרסאות שלו בשנים האחרונות), בסצינה שבה שני גיבורי-על מזדיינים ברכב-העל שלהם. שלא לדבר על הרקוויאם של מוצרט בסצינת הסיום, ועוד כל מיני הברקות.
העניין הוא, שהדגש בסרט הזה הוא על חבורת אנשים, שהחליטו לעטות על פניהם מסכות וחליפות למיניהם, ולהפוך למעין שומרי סדר. הם חיים במציאות אלטרנטיבית, בה ניקסון נמצא בעיצומה של הקדנציה החמישית (!!) שלו כנשיא ארה"ב, לאחר ניצחונה המזהיר של ארה"ב בוויטנאם (בעזרתם של אותם שומרי סדר, כמובן). אותם גיבורי-על, הם אנושיים להחריד (אני חושב שאחד מהם היה אפילו ילד כאפות בצעירותו – אני אתן לכם לנחש מיהו זה שאני מתכוון אליו), מלבד אולי אחד, ש"עבר תאונה מחרידה" והפך את עצמו.. ובכן.. למשהו כחול זוהר, עם איבר מין בגודל של סוס, שמשתלשל לו שם לאורך כל הסרט, כאילו שרירי החזה הכחולים-זוהרים שלו יצליחו להסיט את מבטו של הקהל (ואפילו הוא מצליח להיות קיטשי להחריד כל הסרט). האנושיות שלהם מתבטאת בהמון מובנים, כמו העובדה שגם כדי להגיע למצב אינטימי (להלן: זיקפה, למי שלא מבין רמזים עבים), הם צריכים להרגיש ריגוש מסוים, ולא מספיקה העובדה שהם אכן גיבורי-על. הם גם מסוגלים למות, מתברר. ואפילו די בקלות – למרות שהם לא ממש נותנים לזה לקרות (לפחות רובם).
יחד עם זאת, הסרט מצליח לארוך יותר משעתיים וחצי (ללא הפסקה! זונות! השלפוחית שלי כמעט התפוצצה שם!), וגם איכשהו להביא איתו דילמה לא ממש פופולרית של – האם זה מוסרי להרוג מיליונים בשביל להציל מליארדים? האם המחיר שווה את התוצאה? מתברר שאצל האמריקאים התשובה היא "כן. ללא ספק. אם צריך – נפעיל גם פצצות גרעיניות כדי להשמיד את כולם, וזאת רק כדי שיהיה שלום". המממ… נשמע מוכר, נכון? אני מניח שאת ההקבלה לעולם האמיתי תצטרכו אתם לעשות בעצמיכם. בין אם מדובר בביקורת על מימשלים מסוימים או לא, הדמויות בסרט הזה מצליחות גם להתפתח ולהגיע להחלטות מוסריות במהלכו. חלקן אף משתנות ללא הרף, עד לרגעיהן האחרונים.
כשיצאתי מהסרט, אני חייב להודות, שההרגשה היתה של בזבוז חלקי של שעתיים וחצי מחיי. ככל שאני חושב על זה יותר, אני רואה דברים שלא ראיתי אתמול בערב (אולי זה בגלל השלפוחית, שהסתירה לי את הסוף של הסרט). בסרט עצמו יש יותר דרמה מאקשן, כך שמי שמחפש את האקשן הרגיל של X-Men וכאלה, כדאי שימצא סרט אחר. הסרט הזה שם דגש על אופיים של "גיבורי העל", של האנשים מאחורי המסיכות. על הדרך, יש גם כמה סצינות אקשן. אבל זהו. הסרט הוא טוב. אפילו טוב מאוד. אבל צריך סבלנות בשבילו, ודי הרבה ממנה.
ועוד אנקדוטה קטנה לסיום:
בדרך הביתה, היתה לנו, לזוגתי ולי, התערבות לגבי זהותה של השחקנית ששיחקה את לורי ג'ופיטר (את פרטי ההתערבות אני אשאיר חסויים, ברשתוכם): תוואי הפנים שלה דומה שתי טיפות מים לאלו של לוסי לולס, להלן: זינה הנסיכה הלוחמת. אני טענתי שמדובר באותה שחקנית. זוגתי, שמכורה לזינה כבר שנים, טענה שמדובר בבמאי שכנראה החליט לקחת שחקנית דומה, לאפר אותה באופן דומה, ולתת לה צילומים שייראו כמו אלה שיש לזינה בסדרה. הדבר הראשון שעשינו כשהגענו הביתה, היה לבדוק ב-IMDB את זהותה של השחקנית. ובכן – מדובר במאלין אקרמן, בלונדינית בחייה ה"אמיתיים", שאני אכן רואה דמיון עצום בינה לבין לוסי לולס. שכחתי לקחת בחשבון שני דברים:
1. לוסי לולס התבגרה ונראית היום כמו מתאבק גרוזיני (זוגתי הולכת להרוג אותי על התיאור הזה – אני יודע).
2. אף פעם לא להתווכח עם זוגתי. בטח ובטח לא כאשר מדובר במעריצת זינה כמוה.
ציון סופי של קופי השבת: 8.5.
ירוקים בשקל
במהלך יום הלימודים של יום ראשון, סיפר לי סטודנט-חבר, שהוא ביקר באיקיאה במוצ"ש האחרון.
הוא התלונן על המתנה של מעל 40 דקות בקופה, יחד עם כל עם ישראל ואישתו. הוא קנה "ציוד" בכ-1,600 ש"ח. עתה, אחרי שהוא שילם בכרטיס אשראי את כל הסכום, כל מה שהוא רצה זה לקבל שקית, כדי לסחוב את הסחורה לרכב. הקופאית הסתכלה עליו במין מבט לא ברור, כהגדרתו, ואמרה לו שבעיקרון, אין להם שקיות ללקוחות, אבל שיש לו 2 אפשרויות: האחת, לשלם 1 שקל לתוך מנוף שכזה שנמצא מעל הקופה, ואז הוא מקבל שקית ניילון, או לשלם 3 שקלים – ולקבל שקית רב פעמית מבד.
אני מניח שאת השקיות מבד כבר ראיתם בכל חור נידח. אתם יודעים – שמירה על איכות הסביבה וכאלה. מנסים להיות ירוקים. תכל'ס – אני בעד. יותר מדי שקיות ניילון שמזהמות את הסביבה יוצאות מסופרמרקטים ומוצאות את עצמן זרוקות באוקיינוסים שלנו, בסופו של דבר. את הנזק שהן עושות, עדיין לא מצליחים אפילו לאמוד – רק ברור שכדור הארץ יורה לעצמו כדור בראש עם כל שקית כזו. לכן אני חושב שהשקיות מבד הן חיוניות, וזוגתי ואני אף משתדלים להשתמש בהן בקניות שלנו. אבל מה שאיקיאה עושים זה במקרה הטוב "ישראבלוף", ובמקרה הפחות טוב עושקים את הציבור.
מילא אם הם היו מוציאים את הניילונים מהסניף שלהם לחלוטין. מילא אם הם היו עוברים לעבוד עם חומרים ממוחזרים. מילא אם הם היו באמת שמים על הסביבה. אבל עצם העובדה שהם מאפשרים ללקוחות לקנות שקיות ניילון בשקל, נראה לי כמו ניסיון להשקיט את המצפון שלהם (אם בכלל הוא קיים – ואני ממש לא בטוח בכך) בתמורה לשקל בודד.
בשורה התחתונה – איקיאה מוכרים את איכות הסביבה שלנו בתמורה לשקל.
האם אפשר להאשים שטחיות כמשהו פלילי?
אתמול, בתחילתו של שיעור סוציולוגיה, המרצה הביא מכתב מקורא של עיתון "הארץ", ששווה פוסט.
מתברר, שלפני זמן מה, הגיע לבית המשפט תיק מוזר למדי: גבר, שאינו נחמד במיוחד או יפה במיוחד, התחזה לרופא וטייס, בעל עושר רב ונכסים רבים. דבר זה עזר לו "לכבוש" נשים רבות. הוא לא גנב מהן כסף, הוא לא השתלט על רכושן. הוא פשוט רצה לשכב איתן. כשגילו כמה מאותן נשים את האמת, הן החליטו לנקום ולתבוע אותו בבית המשפט. הבעיה, כמובן, במקרה זה, היתה – באיזה סעיף אפשר להאשים את האיש? אמנם מדובר במעשה לא אתי ולא מוסרי, אבל סעיף פלילי???
לפני מספר ימים, הרשיעה אותו שופטת בית המשפט ב"קבלת דבר במרמה".
לדעתי, יש פה יותר מבעיה אחת:
דבר ראשון, כאמור – אני ממש לא חושב שאפשר להכניס את כל זה תחת סעיפים פליליים, כל עוד שום רכוש לא נגנב בפועל. וסליחה – אבל סקס הוא אקט משותף. הוא לא אנס אף אחת מהנשים. הוא לא כפה את עצמו על אף אחת מהן.
דבר שני, יש פה תמיהה: האם זה לא נורמלי שכולנו, בצורה זו או אחרת, כדי להרשים בני/בנות זוג פוטנציאליים, מותחים קצת את האמת? ואני מדבר על הדברים הקטנים. הנה דוגמא: גבר שמוציא את הארנק בסוף הדייט הראשון, לרוב ישאיר טיפ נדיב יותר, כדי להרשים את הבחורה, כאילו אמר: "זה?? קטן עליי!!", וזאת אף אם אין לו גרוש על התחת. וזה כמובן לא נגמר פה. אז נכון – הבחור הזה ספציפית, לקח את "מתיחת האמת" הזו למחוזות רחוקים מדי מבחינה מוסרית. אבל זה מה שזה היה. לא יותר ולא פחות.
דבר שלישי, וכאן יש לי את הבעיה האמיתית בסיפור הזה: למה רק הגבר משלם את המחיר כאן? איך זה שאותן נשים, שכל מה שעניין אותן, לא היה אופיו של האיש, אלא רק עושרו והסטאטוס החברתי שלו, לא שילמו על השטחיות שלהן? כל כך הרבה נשים שאני מכיר, מדברות על השטחיות של הגברים באתרי ההיכרויות, ועל כך שכל מה שהם מחפשים זה זיון. תסלחנה לי אותן נשים, אבל זה בדיוק מה שנעשה כאן. אותן "מנוצלות" נהגו בשטחיות מחפירה, ואחר כך עוד מעזות לתבוע את עלבונן בבית המשפט.
את פסק הדין הזה של השופטת בכלל אינני מבין. כן – היא אישה. אני מניח שבשלב כלשהו, נכמרו רחמיה על אותן נשים "מנוצלות". אבל כשומרת על חוקי המדינה, היה עליה להעיף את התביעה הזו מעל פניה. אני מקווה שעצם היותה אישה, לא היווה סיבה מספקת לפסק הדין המגוחך הזה.
ביקורת סרט: Next
עוד מותחן חביב שיצא לראות בימים האחרונים הוא Next.
פה מסופר על קוסם פשוט מווגאס בשם כריס ג'ונסון, או בשם הבמה שלו: פרנק קאדילק (ניקולס קייג'), בעל מופע לראיית העתיד. אלא שלג'ונסון יש כישרון אמיתי ומולד לזה, וזו לא סתם אחיזת עיניים. כריס מצליח לראות עד שתי דקות שלמות לתוך העתיד, ובכך למנוע מעצמו סיבוכים למיניהם. סוכנת FBI (ג'וליאן מור) עולה על העניין ומחליטה להשתמש בכישוריו, כדי למצוא פצצת אטום שהוחבאה אי שם בלוס אנג'לס ע"י קבוצת טרור (שלמיטב זכרוני – לא הוזכרה מוצאה כלל – מקרי?). אלא שלג'ונסון, לו יש עבר עם "מדענים" של ה-FBI, לא מוכן לעזור, והוא מתחיל לברוח.
הכלל לגבי אותן שתי דקות, איכשהו לא נכלל על בחורה בשם ליז (ג'סיקה בייל היפהפיה), שאיתה הוא מצליח לראות זמן רב יותר לעתיד. הוא משתמש בכישוריו כדי לכבוש את ליבה, ומכאן, כמובן – הכל מתחיל להסתבך עוד יותר.
Next, כאמור – הוא מותחן חביב, עם טוויסט קטן בסופו. יש הרבה אקשן, יש קצב מהיר, יש קצת רומנטיקה, ויש ניקולס קייג' אחד, שתמיד מצליח להדביק אותי למסך (למרות שבשנים האחרונות, איכשהו הוא מצליח למצוא לא מעט סרטים שלא מצליחים לעזור לו להביע את כשרונו האמיתי.
אפשר להעביר איתו איזה שבת אחה"צ בכיף.
תהנו.
ציון של קופי השבת: 8.
ביקורת סרט: X-Men Origins: Wolverine
יש משהו נחמד בלראות סרט שעוד לא יצא לאקרנים באופן רשמי. זה נדיר שיוצא לי לצפות באחד כזה. אבל הלילה, בעזרת חבר שהביא לי גרסה באיכות מצוינת של X-Men Origins: Wolverine, עשיתי בדיוק את זה. הסרט אמור לצאת רק בסוף החודש הקרוב, אבל הוא כבר השיג גרסה כמעט מוכנה של הסרט. למה אני מתכוון ב"עמט מוכנה"? ובכן, הסרט מוכן, וכאמור – הוא באיכות מצוינת. אלא מה – את חלק מהקרבות, אתה יכול לראות באנימציה ממוחשבת ממש. כלומר ישנם קטעים, בהם הקרבות השונים עוברים לאנימציה ממוחשבת וחוזרים לתמונה "אמיתית", והאמת – זה די מגניב.
אז מה יש לנו ב-X-Men החדש?
כמו בסדרה Heroes, שאני מניח שלקחה כמה וכמה רעיונות מ-X-Men, גם כאן החליטו "לחזור למקורות" ולבחון מאיפה באו בעצם הדמויות הראשיות, עוד לפני סרט ה-X-Men הראשון. הדרך הקלה ואני מניח המכניסה ביותר, היא להתחיל עם הדמות האהובה ביותר על רוב חובבי הסדרה – Wolverine – אותו מוטאנט שמילאו את גופו באדאמנטיום (מתכת קשה ביותר), ועכשיו טפריו וגופו בלתי ניתנים להשמדה. אל תצפו פה לקטעי "ילדות" רבים. וולברין הילד מופיע רק כמעין קוריוז בתחילת הסרט. בהמשך הוא כבר איש בוגר, עם בעיות מוסריות, אבל לא כאלה שמפריעות לו להיות ה"חיה" שהוא. אתם יכולים לדמיין לעצמכם שיש לא מעט דמויות מעולם ה-X-Men שמופיעות במהלך הסרט – לא מעט מהן לא הופיעו בסרטים הקודמים בכלל. מצד שני – גם אקשן לא ממש חסר פה. ובכלל – כמכור לכל מה שקשור לקומיקס, וגם לסרטים שיוצאים בשנים האחרונות בעקבות דמויות הקומיקס הרבות, אני יכול לומר לכם ש-X-Men Origins: Wolverine הוא סרט יוצא מן הכלל.
אני אמנם ראיתי אותו על מסך גדול הלילה, אבל לא גדול כמו זה שיש בקולנוע. מצד אחד – אני ממליץ לכם לראות אותו על המסך ה"מתאים". מצד שני – לא ממש סבלתי כשראיתי אותו הלילה. לשיקולכם.
ציון של קופי השבת: 9.5.
בקרוב: הממשלה הבאה
אני שומע וקורא בימים האחרונים כל מיני מלהגים למיניהם, שטוענים שהתקשורת היא שמאלנית, התקשורת אינה מפרגנת, וש"זה לא פֵייר" שלא נותנים לביבי "אפילו 100 דקות(!) של חסד", שלא לדבר על 100 ימים. החלטתי לנסות לשים את כל הקלפים השולחן ולהראות לאותם מלהגים למה לעזאזל, אני חושב שהתקשורת לא רק שלא מגזימה, אלא אפילו לא עושה מספיק כדי להראות כמה הממשלה הנוכחית שלנו מגוחכת, ולמה כדאי להתחיל לספור כבר את הימים לקראת הממשלה הבאה (כי אם לא – אנחנו כּורים לעצמינו בור שלא נוכל לצאת ממנו):
1. נתחיל עם הממשלה כולה – 30 שרים! 30 מלחכי פינכה, חלק לא קטן מהם – שרים בלי תיק. מה שנקרא – שרים של כבוד. אבל מה – לאף אחד מהם אין מספיק כבוד כדי לקחת על עצמו את תיק הבריאות. מתברר שזה משרד בזוי. חייהם של אנשים אחרים הרי בכל מקרה לא מעניינים את חברי הכנסת שלנו. בקיצור – צפו לפחות עוד שר אחד.
2. שר החוץ שלנו – הבדיחה החדשה ושמה איווט ליברמן הוא שר החוץ שלנו. האיש שרוצה 2 מדינות ל-2 עמים, אלא שמדינה אחת צריכה לעבור לירדן. או לים. אפשר גם ללבנון או מצרים. רק לא כאן. אין מינוי יותר מטורף מהמינוי הזה. על היום הראשון האיש כבר הראה מה הוא מסוגל לעשות. גם אם מדובר רק בדיבורים – מילה יכולה להיות מסוכנת לא פחות מהמעשה עצמו.
3. שר האוצר החדש שלנו – שטייניץ? מכל האנשים בעולם – שטייניץ? הנה ציטוט מוויקיפדיה על ניסיונו הרב של שטייניץ בנושאי הכלכלה:
"ד"ר יובל שטייניץ (נולד ב-10 באפריל 1958 ) הוא שר האוצר, חבר כנסת מטעם מפלגת הליכוד ומרצה בכיר לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה".
אהמ.. פילוסופיה? אוצר? מה הקשר בדיוק? אה, כן – האיש נאמן לנתניהו. אותו אחד שהביא את האסון הכלכלי הזה עלינו. אני מניח שזה כבר מספיק כדי למנות אותו לאחד התפקידים הכי חשובים בממשלה היום.
4. אני לא מאמין שאני אומר את זה – אבל סופסוף היה לנו שר תקשורת נורמלי, גם אם הוא היה ממפלגה שלעולם לא אצביע עבורה. מה היה כל כך דחוף להחליף אותו? (למי שלא זוכר – קראו לו אריאל אטיאס, ממפלגת ש"ס)ועוד בכחלון! איש שעד לפני כמה שנים היה יבואן של מוצרי רכב.
5. הלאה – שר המשפטים – יעקב נאמן – רק זה היה חסר לנו – עוד פרידמן. לפחות יש לו השכלה בתחום הרלוונטי. אני מניח שאפשר להתנחם בזה..
6. השר לביטחון פנים – יצחק אהרונוביץ' – נכון, יש לו ניסיון במשטרה. אבל זה לא נשמע קצת מגוחך שהכלבלב הצייתן של ליברמן הופך להיות האחראי על משטרת ישראל?
7. לא הספיקה לנו נשיקה מביכה אחת על הפודיום עם גל פרידמן?? אנחנו צריכים את לימור לבנת לעוד קדנציה כשרת הספורט? שלא לדבר על עניין ה"תרבות" שהיא תהיה אחראית עליה. Haven't the Jewish people suffered enough??
8. שר התחבורה הבא שלנו הוא חקלאי במקצועו. קבלו ב"מחיאות כפיים" את ישראל כץ. האיש, עסקן פוליטי, שאפילו בתור חקלאי הוא לא ממש מוצלח ולא ממש שם זין על בעלי חיים, הולך להיות אחראי על משרד שאמור לשנות קצת את הגישה שלנו לנהיגה מטורפת בכבישים.
9. משרד הדתות חוזר ובגדול, וכמובן ש"ס לוקחת אותו לעצמה. מי אמר שאנחנו לא פראיירים?
10. משרד הפנים – אלי ישי, אלא מי? אבוי למדינה שנותנת לש"ס להחליט מיהו יהודי. ברוכים הבאים לימי הביניים. אנא חיגרו חגורות בטיחות, כי המסע הזה הולך להיות מקרטע משהו.
11. אהוד ברק – אוי אהוד. היית חייב איזה כיסא, הא? אין ספק שאתה יותר טוב מאשר בוגי יעלון, אבל בכל זאת – מה היה לחוץ לך לתת את הנדוניה הזו לממשלת ימין מגוחכת?
מה עוד יש לנו ברשימה?
3 שרים ללא תיק זה עוד הרע במיעוטו.
הפארסה שנראת הממשלה ה-32 של מדינת ישראל כוללת:
– "שר הממונה על שיפור השירות הממשלתי לאזרח" (מיכאל איתן)
– "שר הממונה על שירותי המודיעין והוועדה לאנרגיה אטומית" (מרידור)
– "שר לנושאים אסטרטגיים" (בוגי)
– "שר לענייני מיעוטים" (ברוורמן)
– "שר במשרד ראש הממשלה" (משולם נהרי)
– "שר ההסברה והתפוצות" (יולי אדלשטיין).
מעניין איך החליטו על שמות המשרדים האלה. מי הספינולוג שעלה על זה? הם כמעט הצליחו להכניס גם שר חינוך מיוחד למגזר החרדי. תודה לאל שלפחות זה נמנע מאיתנו.
אחרי כל זה – מישהו עוד באמת חושב שהממשלה הזו היא לגיטימית?
ביקורת סרט: Marley & Me
האם מישהו הצליח "לברוח" מהפרצוף המתוק של מארלי, הלבראדור הכי משוגע, מאז שג'ון גרוגן הוציא את הספר שלו ב-2005? האם מישהו בכלל רוצה לברוח מהפרצוף הזה? מודה אני ומתוודה, שעדיין לא יצא לי לקרוא את הספר המדובר הזה, וזאת למרות אהבתי האינסופית לכלבים. אפילו ההורים שלי כבר הספיקו לקרוא אותו, ואני רק ראיתי את הספר עובר לידי כמה פעמים מאז יציאתו לאור. ועכשיו..? עכשיו הגיע הסרט.
בדר"כ אני מעדיף לקרוא את הספר לפני שאני הולך לסרט. ככה קל לי לומר אחר כך בקול רם: "בספר זה לא היה ככה". כן.. אני מהפלצנים האלה. תמיד מחכה שאיכשהו הם ייפלו בהפקה. ולצערי – זה תמיד קורה. אני מאלה שישבו במרתון של 10.5 שעות ביום הולדתי (מ-17:00 ועד 3:30), כדי לראות, אחד אחרי השני, את כל טרילוגיית "שר הטבעות", ולנסות להבין מה לעזאזל חשבו התסריטאים לעצמם, כשהם חתכו חלקים כל כך משמעותיים מיצירת המופת הזו, בשביל עוד איזה נאום מפגר של גאמג'י.
אבל נחזור למארלי. כאמור – את הספר לא קראתי עדיין. במוצ"ש האחרון, אחרי יום הפריצה, עלינו על האוטו ונסענו לזוג חברים בתל אביב, לערב של בילוי ביתי וקליל. הם הציעו את "מארלי ואני", ואנחנו הסכמנו בהנהונים נמרצים. כמו בכל סרט משפחתי אמריקאי, יש את האתנחתאות הקומיות, יש את העצב, הדרמה, המתח, ובעיקר – את מוסר ההשכל. האמריקאים לא יכולים בלי מוסר השכל בסרטים לכל המשפחה. קטע כזה. בדר"כ, מוסר ההשכל הזה מגיע מיד אחרי קטע עצוב במיוחד. כזה שיגרום לכל אדם רגיש להזיל דמעה, ולאנשים רגישים במיוחד (להלן: אני), לגמור חצי חבילה של טישו. מה לעשות? אני כמו ילדה בת 16 בסרטים כאלה. לא יכול להימנע מהם, לא יכול להפסיק לבכות בסוף. זה תמיד מרעיד אותי, תמיד מרגש אותי בטירוף. אני מניח שאני לא אקלקל יותר מדי, כשאני אספר לכם שבסוף מארלי לא שרד את הסרט (גם לא את הספר..). העניין הוא, שמארלי מת בדיוק בצורה שג'רי, כלבי המדהים (אללה ירחמו) מת, לפני אי אילו שנים. כל הסצינה הזו, היתה קורעת לב מבחינתי. אני נזכרתי בקלות איך ג'רי גסס חצי לילה, קם בבוקר, הלך שני צעדים אליי, ומת לי בידיים. הוא היה בן פחות מ-11. הוא מת ממשהו די נפוץ ומאוד מסוכן אצל כלבים. אבל לך תסביר את זה למי שראה בו את חברו הטוב ביותר – ואפילו את בן משפחתי הקרוב ביותר. ככה זה.
"מארלי ואני" הוא סרט נפלא. לכל אוהבי הכלבים יהיה קשה לראות את סצינת הגסיסה והמוות של מארלי. אבל בשביל כל שאר הסרט, שווה בהחלט לראות אותו. היצור הקופצני והחמוד ביותר, מוכרז בהתחלה כ"כלב הגרוע בעולם", ואין דבר קרוב לזה. מארלי ייכנס לנשמתכם, וישאיר שם חיוך, לפחות לשעתיים. אצלי הוא השאיר אפילו ליומיים.
ציון של קופי השבת: 9.5.
פְּריצה
אז כן – האלימות הגיעה גם לפסטורליה השכונתית ששמה "קרית ראשון".
יום שישי בערב, אני מתכונן למשמרת הלילה באורנג'. זוגתי יוצאת מהבית לחברתה ר', יורדת לחניון התת קרקעי הפרטי של הבניין, ועיניה חושכות. הרכב שלה, מסוג שברולט אופטרה 2007, נפרצה. לא הייתי מספר לכם על כל זה, אם אשכרה היה משהו בעל משמעות בכל המעשה הזה. למה אני מתכוון?
לפי מה שראינו, שני המנעולים של צידי הרכב פורקו החוצה באלימות, עם מברגים או משהו בסגנון. לאחר מכן, פיצצו את החלון בצד הימני הקדמי עם לבנה או משהו דומה. שני המושבים הקדמיים היו מלאים בזכוכיות. אני מניח שבכך אין שום דבר יוצא דופן במיוחד. תאמרו – או שהם רצו את הרכב, או שהם רצו משהו מתוך הרכב – אבל זהו, שלא! הסוויץ' ליד ההגה לא ננגע. הרדיו דיסק הנשלף הושאר. הכסף הקטן שהיה בתא הכפפות הושאר. הדיסקים הושארו. מה לקחו? למחרת גילינו שלקחו את השלט החשמלי של החניה התת קרקעית. זהו.
הזמנו את המשטרה. לזכותם ייאמר, שלמרות שהם רצו שנגיע לתחנה, ולא היה באפשרותינו לעשות זאת (אני הייתי כאוב למדי ולפני הגעת ההסעה למשמרת), הם הגיעו די מהר ולקחו מאיתנו תלונה. הם לא היו מרוצים מזה במיוחד, אבל הם עשו זאת. השוטרת דיברה עם זוגתי, בעוד שהשוטר ירד איתי לחניון כדי לראות את הרכב. לדעתו, מדובר בפריצה מוזרה ביותר. הוא טען שאם היו רוצים את הרכב, לא היו שוברים את החלון, ואם כבר שברו – מוזר שלא לקחו כלום (כאמור – את השלט החסר גילינו רק למחרת). מכאן – שמדובר במעשה וואנדליזם טהור, ככל הנראה של בני נוער מושעממים.
דקות אחרי הסיפור הזה, התברר לנו ששבוע וחצי לפני כן, דבר דומה נעשה לרכב שחונה מולינו (של שכן) – דייהטסו שרייד שנת תרפפ"ו. לא רכב שצריך הרבה בשביל לפרוץ אליו או לגנוב אותו. אחרי זה התברר שבכלל לפני 3-4 חודשים היתה סדרה של מעשים כאלה ברחבי החניון. מאחר ויש שער חשמלי מאסיבי בכניסה, חשבתי לתומי שאולי מישהו נכנס מתוך הבנין ועשה את המעשה. בשיחה עם ועד הבית, שלו אנו משלמים 400 ש"ח מדי חודש, הובהרו לנו כמה נקודות:
1. יש מצלמות בחניון. יש גם שוער בכניסה לבנין.
2. המצלמות אכן מצלמות, אבל לא את החלק שלנו בחניון.
3. המצלמות בכלל לא מקליטות, אלא הן "נועדו להרתעה" (שכפי הנראה לא ממש עובדת).
4. תמונת הוידיאו שהשוער רואה מתחלפת כל הזמן (כשהוא בכלל מסתכל על המסך – בדר"כ הם צופים ב-TV במשמרת).
מסקנה: בשביל מה לעזאזל אנחנו משלמים 400 ש"ח לחניון "מוגן"?
איש הוועד טען שאין באפשרותו לעשות דבר, אבל הוא אישר לנו ללכת ולהוציא שלט חדש, כדי שנוכל להוציא את הרכב למוסך. כמו כן, הוא הסכים "לבדוק עלויות" של התקנת שרת, שישמור הקלטות בזמן אמת, של הנעשה בחניון. הסכמנו איתו שאין טעם שהשומרים המבוגרים יתעמתו עם עבריינים או עם בני נוער המצוידים בלבנים או מוטות ברזל (אני לא חושב שמישהו מנפץ חלונות של רכבים כך עם הידיים או הרגליים). הסכמנו גם, שמזל שזוגתי לא היתה שם בזמן האירוע (למרות שהיא טענה שהיא היתה "מתעצבנת עליהם" ו"מכה אותם". אני חשבתי אחרת. להיות גיבורים זה נחמד. עדיף להשאיר את זה לאחרים). הסכמנו אפילו שהוועד לא אחראי על פריצות בחניון. אני מאוד מקווה שהסכמנו על זה, שלפחות צריך לתת למשטרה כלים להתמודד עם העבריינים האלה. אני מקווה שיתחילו גם במעשים – לא רק בדיבורים. זה נעשה מפחיד מדי.
