מָזְגָנִיש 2
עלילות מזגניש בדירתינו הקטנטונת – המשך הסאגה:
אתמול ביקרתי בדירה אחה"צ. החלטתי לראות במו עיניי מה קורה שם, ולמה לעזאזל כל זה לוקח כל כך הרבה זמן, בניגוד לכל הערכות הזמן הראשוניות.
נקודות לזכותו של המזגניש:
1. הדירה כבר יחסית נקייה מכל הבלוקים, ואפילו את פחיות הבירה ואת השירותים המטונפים הם ניקו חלקית.
2. אין 2.
מתברר שחצי ממה שביקשנו והסברנו למזגניש את חשיבותם לגבינו – לא נעשו. למשל:
1. ביקשנו שיהיו דאמפרים בכל חדר, כך שנוכל לשלוט על טמפרטורה שונה בכל חדר. בצורה כזו, אני אוכל להנות מחברתם של הפינגווינים בחדר העבודה שלי, בזמן שארוסתי תוכל להנות מקירור שפוי באולפן שלה. המצב בפועל, לדברי המזגניש: "בלתי אפשרי. צפוף מדי". וזה אחרי שסוכם איתו שזה יתבצע, והוא טען שלא תהיה בעיה עם זה. מי אשם? חברת הבנייה. כמובן שחברת הבנייה. הסטנדרטים דפוקים. או במילים שלו: "במקומכם הייתי בכלל שובר את הקיר הזה". נפלא. האיש מחפש עוד עבודה.
2. ביקשנו שלא תהיינה חפירות בחדרי אמבטיה/שירותים. בפועל: "חייבים. אין מקום ליצנור שמוביל לחדר העבודה שלך". אתמול התחילו בעבודה הזו בחדר האמבטיה שלי. כאילו שהיתה לי ברירה. יש לכם ספק מי אשם בזה? כמובן שחברת הבנייה.
3. מרפסת כביסה – אי אפשר לתלות שם כביסה יותר. כשהגיע המזגניש לפני כמה שבועות, הוא אמר שיהיה מצב שבו לא נוכל לתלות סדינים ומצעים גדולים בצד אחד, שבו נמצאות הקופסאות של המזגנים. לא היתה לי בעיה עם זה, כי המרפסת מספיק גדולה, והצד השני הספיק לזה. בפועל: "לא צפיתי שהקופסא הזו תהיה גדולה כל כך. הם שינו את כל זה והביאו לי ממש מקרר". תכל'ס – אין אפשרות לתלות מצעים בכלל, אלא רק תחתונים ולבנים אחרים בצד אחד, ו-2-5 חולצות/מכנסיים בצד השני, שבו יש את הקופסא הקטנה יותר, של המזגן העילי הנוסף. מי אשם? אלקטרה. היא לא יידעה את מזגניש שהקופסא החיצונית של המזגן גדלה.
אתם מבינים?
האיש פשוט לא עשה שיעורי בית, וזה חתיכת אנדר-סטייטמנט.
הוא הזמין מזגן בלי לבדוק אם הגודל בכלל מתאים לדירה שלנו, וזה אחרי שהוא מדד את הדירה ואת הפרוזדור והכל. מי לעזאזל מזמין מזגן בלי לבדוק שהוא מתאים לבית, שבו הוא מותקן? איזה מין איש מקצוע עושה דבר כזה?? וזה עוד אחרי שהוא מודד את הבית! בשביל מה הוא בא למדוד בכלל, אם הוא מלכתחילה לא התכוון לבדוק איזה מזגן הוא מביא לנו? זה ש"צפוף" זה לא בגלל הפרוזדור – זה בגלל חוסר מקצועיות של המזגניש. וגם אם נראה לו שזה לא מתאים – למה לעזאזל הוא התעקש להתקין אותו, ולא ביקש מזגן אחר, או לפחות יידע אותנו שחצי מהדברים שביקשנו לא יהיו שם. WTF??
עכשיו, כשהכל כמעט גמור (טפו-טפו – העיקר שיעוף לי כבר מהבית) – לך תתלונן שמשהו לא בסדר.
פייסשמוק
עכשיו הם כבר עברו את הגבול. הפעם הם באמת עצבנו אותי.
ושוב – לאלה מכם שנחתו פה רק הרגע – אני סרבן פייסבוק, ואני גאה בזה. לא סובל את "הרשת החברתית" הזו.
בעבר, כבר ניסו להזמין אותי כמה וכמה חברים. סירבתי. מה שהעלה לי את הסעיף במיוחד, היתה העובדה שפייסבוק שומרת פרטים עליי, ללא רשותי. למשל: איך תסבירו את העובדה שפייסבוק זוכרת את מי שהזמין אותי בעבר להצטרף, אם הם לא שומרים את כתובת המייל שלי אצלם?
לפני יומיים, קיבלתי את המייל עם הכותרת הנ"ל, מחבר לעבודה:
הודעה תמימה לחלוטין, שמאחוריה עמד העמוד הבא:
אז הנה ההוכחה שאנשים הזמינו אותי בעבר, והחדירה לפרטיותי היא חד משמעית, אף על פי שלא נתתי לפייסשמוק האלה לשמור את כתובת המייל שלי מעולם.
אבל זה לא רק זה: בדר"כ, מה שאני עושה כשאנשים מזמינים אותי, אני מסביר להם שאין לי רצון או צורך בהרשמה לפייסבוק, ושאני מתעב אותם (את פייסשמוק – לא את האנשים). אלא מאי? במקרה הזה, הבחור שהזמין אותי, מודע לזה לחלוטין, ולכן זה מאוד הפתיע אותי. כתבתי לו את המייל הרגיל, למרות הכל, והוא כתב לי בתגובה, שאין לו מושג איך לעזאזל קיבלתי את המייל הזה, כי הוא לא שלח דבר, והוא אפילו בדק זאת מספר פעמים אחרי שקיבל את ההודעה ממני.
האם פייסשמוק מתחילים לנסות ולחייב באופן מאפיונרי למדי, לשלוח מיילים לאנשים שאינם רשומים, כדי "לאלץ" אותם להירשם? מה הלאה? האם ייאלצו אותי לשלם פרוטקשן לפייסבוק? מה נהיה?? באיזו חוצפה הם שולחים לי מיילים, תוך התחזות לאדם אחר??
העניין הוא, שמי שלא מסתכל (ואני מודה – לא הסתכלתי בהתחלה) – לא רואה מהיכן נשלח המייל. כך זה נראה:
כלומר: המייל נשלח אליי ללא ידיעתו של אותו חבר לעבודה, וללא אישורו!!
עצבים – כבר אמרתי??
מחווה מרגשת
היום חיכתה לי הפתעה נהדרת, מרגשת כמעט עד דמעות (והאמינו לי – הן ממש הגיעו לסף פריצה..).
למי מכם שעדיין לא קרא פה בעבר, נחת בזה הרגע בבלוג מעולם אחר, או סתם לא מודע לעובדה הזו, אני חזרתי להיות סטודנט בשנה האחרונה, ללימודי BA למנהלים במנהל עסקים ברופין.
במהלך שני הסימסטרים האחרונים, מתברר, כישורי הסיכומים שלי הועברו בין כל הסטודנטים, והסיכומים שלי הפכו למבוקשים מאוד, ואני באמת משתדל לשמור פה על חוסר יהירות. זה פשוט המצב. ואני באמת נהנה מזה – לא בגלל הגאווה, כמו בגלל העובדה שיש לי את הזכות לעזור לאנשים טובים, שעובדים קשה, חלקם בעלי משפחות, והם מנסים בכל כוחם להתמיד ולהצליח בלימודים.
לכן, מה שהיה הבוקר היה כל כך מרגש וכל כך מפתיע.
היום היה היום האחרון של הסימסטר הזה. במהלך הרצאה בקורס "התנהגות ארגונית", המרצה הודיעה על הפסקה, אלא שחברת ועד הכיתה, לימור שני (שכבר כתבה פה איזו תגובה או שתיים – ואני מחכה לפוסט-אורח שהיא הבטיחה לי לפני איזה חודש.. "רמז, רמז"..), ביקשה מהסטודנטים לחכות רגע. היא הביאה עוגת שוקולד, עמדה בפני הכיתה וביקשה להודות למי ש"בזכותו אנחנו עוברים את כל הקורסים. בזכות עזרתו וסיכומיו". אני לא הייתי מודע לזה שהעניין הזה מתארגן בכלל. הם הביאו לי 4 בקבוקי יין של יקב TURA (לא מצאתי שום קישור רלוונטי לגביו, מלבד העובדה שהם זכו במדליית זהב ב-Terravino 2008, וזכו גם לציון גבוה ע"י דניאל רוגוב – מעל 93. אין ליקב אתר, אבל נכתב עליו שהוא מרֶכָלִים) – שני קברנה סוביניון, מרלו אחד ובלנד אחד – כולם מבציר 2005.
אין לכם מושג כמה כל זה ריגש אותי.
עזבו את הקטע שבו יש הערכה לכל מה שאני עושה במהלך השנה כדי לעזור לאחרים. אני לא עושה את זה בשביל שום תמורה, ולא ציפיתי לקבל שום תמורה. את הסיכומים האלה אני מסכם בשבילי, ולשלוח אותם לרשימת סטודנטים בג'אמיל דורש קליק וחצי, ואני עושה את זה בשמחה. אני מאוד אוהב לחלוק מידע, ואני חושב שזה דבר שאין גבול לחשיבותו.
אבל עצם העובדה שכל כך הרבה אנשים תרמו מכספם, ובשקט גמור, בלי הו-הא – זה פשוט מרגש. כמות התודות שעפו מהכיוון שלי, היתה עצומה – ומכל הלב.
אז חבר'ה – אם אתם עדיין קוראים פה מעבר לאותו פוסט אירוסין ששלחתי לכולכם – אני רוצה לנצל את הבמה הזו להודות לכם שוב. ולימור – אין כמוך. תדעי את זה. יש לנו מזל שיש לנו מארגנת מצוינת כמוך בוועד הכיתתי.
מוי כיף!
מָזְגָנִיש
אז כן – הקיץ הגיע, ואיתו החום הנורא הזה.
ראיתי את מה שכרובית עברה השבוע, וקל מאוד להשוות למה שאני עדיין עובר כרגע.
לתומי ציפיתי, שלגור בקומה ה-14 במערב ראשל"צ, יעזור להוריד את רמת הגועל נפש. אז ציפיתי.
אחרי כמה דיונים עם הורי ארוסתי, החלטנו ללכת על מיזוג מרכזי בדירה, ועל מזגן-איש (או בקיצור: מזגניש) בשם פ' (אני מניח שמדובר במזגניש אחר מזה של כרובית, שקראה לו ש' ) – מזגניש שקיבל המלצות רבות, לדבריהם.
נתחיל בזה, שכדי לקבוע פגישה עם פ', הייתי צריך כנראה לפרוץ לאתר הפנטגון קודם לכן, אחרת קשה לי להבין למה אדם שתלוי לפרנסתו באנשים שמזמינים מזגנים, לא עונה או לחליפין מבטיח לחזור אליי, ובמקם זה חוזר להורי ארוסתי (במקרה שהוא בכלל מחליט להחזיר טלפון – דבר שהוא לא עניין מובן מאליו). כנראה שיש דימיון בין פ' "שלי" לש' "של כרובית", כי גם אצל פ', הפאנטון הוא משהו שדומה לשיר הלל לאל – כאילו שזה יחזיר לי את סבלנותי הפוקעת.
וכאן לא נגמר הדימיון בין פ' ל-ש'. גם פ', לא ממש דוגל בהגעה לפגישות שנקבעו איתו – בכל פעם מסיבה אחרת. אחרי פעמיים כאלה, כבר עמדתי לזרוק אותו לכל הרוחות, ולהתחיל לחפש מישהו שיגאל אותי מיסוריי החום של הקיץ, אך הסכמתי לתת צ'אנס אחרון לאיש, לאור בקשותיהם של הורי הארוסה. ומה אתם יודעים? הוא הגיע!
לא רק הגיע, אלא הגיע עם מטר! והוא בדק, מדד, הציע מה כדאי לעשות, והגענו להסכמה איך כל זה אמור להיראות. הוא שרטט, מדד, רשם הכל, שתה משהו, הבטיח ליצור קשר עם הורי ארוסתי כדי לתת להם הצעת מחיר, ו… הוא נעלם. אני לא מתכוון רק מהדירה שלנו. הוא פשוט נעלם. שבועיים של המתנה וטלפונים עד שקיבלנו טלפון עם הצעת מחיר. נורה אדומה? כן – גם אצלי היא היבהבה בראש בטירוף… אבל, היי! יש לו המלצות!
אז אחרי זה הוא נתן הצעת מחיר, הבטיח שלא ייקח לו יותר מיומיים עבודה פלוס חצי יום לתיקוני צבע (אני מזכיר – הוא כבר היה בדירה ומדד ורשם את כל הנתונים), ההורים נתנו אור ירוק, המזגניש קנה את כל המזגנים וחומרים לעבודה, שלח אותם אלינו לדירה ללא התראה מראש (סליחה, אבל להתקשר ביום חמישי לפני שבוע, ולומר: "אתם בבית? יופי. עוד שעה מגיעים המזגנים" – זו לא התראה מראש..).
קבעתי הגעה של פ' ליום שני. והוא לא הגיע. ביום ראשון בערב הוא החליט לדחות ליום שלישי. סבבה. לפחות הפעם הוא הודיע "מראש". יום שלישי – הוא לא הגיע בזמן. רק ב-12 ב"בוקר" (כן.. הוא הבטיח לבוא "על הבוקר". שכחתי שהוא כבר יצא לחופש הגדול שלו). הוא דיבר על זה שהוא יביא את השותף שלו ושהוא יעבוד איתו. במקום זה הוא הגיע עם שני גברתנים רוסים.
יום רביעי – אנחנו מדברים עם פ'. הוא כבר אומר שיש מצב שביום ראשון הוא יגיע לעשות את תיקוני הצבע, אבל אין לנו מה לדאוג. המנקה שלנו, שאמורה היתה להגיע בשישי – יכולה עוד להגיע בזמן המיועד. "אין בעיה!!".
יום חמישי – ארוסתי נוסעת לדירה בראשל"צ לראות מה קורה שם (אני בלימודים). פ' כבר משמיע מנגינה אחרת: תבטלו את המנקה. יש עוד עבודה. נמשיך ביום ראשון. אולי נסיים בשני. נראה. כך עברו להם 3 ימים.
בינתיים אני צריך לעשות מהר את הדברים הבאים:
1. לבטל את המנקה.
2. להסביר להורים שלי, שאני אצטרך לישון אצלם עוד כמה ימים (ללא מזגן!!!).
3. לבטל את ההסעות לעבודה (היו אמורים לקחת ולהחזיר אותי לראשון, וכבר אי אפשר לשנות את זה כך שיקחו ויחזירו לרעננה, בגלל שההסעות נסגרו ביום רביעי בצהריים) – מה שאומר שאני אצטרך לחזור ברכב, בבוקר, אחרי משמרת לילה, הביתה לרעננה, כשאני מת מעייפות).
4. לבטל ארוחת ערב עם חברים, שקבעתי למוצ"ש.
5. לראות מה עושים עם כל האוכל שאמא שלי בישלה לנו למשך השבוע (ברור שכרגע נראה שהמקררים יתפוצצו לכל הכיוונים, ואנחנו מחפשים חלופות להתחזרות בהמית, כדי לוודא ששום דבר לא יתקלקל).
ומה התירוץ של מר מזגניש?
ובכן – האיש טוען שהוא "לא צפה שהפרוזדור אצלינו צר כל כך". הממ.. וזה מאדם שהיה אצלינו עם מטר, ומדד ורשם גם את רוחבו של הפרוזדור. אחלה תירוץ.
ומה עוד? כשארוסתי הגיעה לדירה, היא ראתה שם שירותים מטונפים, עם המון "פספוסים" של החבר'ה הרוסים שלו – דבר לא מפתיע בהינתן העובדה, שהיא ראתה גם פחיות בירה ריקות על השולחנות מסביב.. כאילו: מי שותה אלכוהול בזמן העבודה, ועוד באמצע היום, בחום הזה. פלא שזה לוקח כל כך הרבה זמן?
מוסר עבודה? הצחקתם אותי!
אני מניח שכל אחד נפגע בצורה זו או אחרת משיפוצניקים. הפעם זה אנחנו.
אולי באמת הגיע הזמן להתחיל לשיר שירי הלל לאל. כי אני חושש ששום דבר כבר לא באמת עוזר..
תהייה של 6 בבוקר
זה רק אני, או שגם לכם צירוף המילים "פארק תעשייה" נשמע כמו אוקסימורון?
(ככה זה כשלא נרדמים לילה שלם..)
סטריאוטיפ
סטריאוטיפ מוגדר בוויקי כדעה קדומה ופשטנית, בעלת נימוקים בלתי מספקים, שקשה מאוד לשנות. בוויקי מרחיבים את המושג ומוסיפים שישנה סברה, על פיה יש לאדם צורך בסטריאוטיפים, כאשר עליו לקבל החלטות על פי מידע חלקי.
והאמת? נמאס לי לקבל את ההסברים הקרים האלה.
אנחנו נתקלים מדי יום באנשים ששונים מהדרך בה אנו מגדירים את ה"נורמלי", או את תדמית ה"מושלם". מאחר ומערכת החינוך לא ממש עוזרת, ילדים מגיל צעיר מתרגלים שאנשים אלו הם מושא לצחוק וללעג, ואין מי שיתקן אותם. בצירוף מקרים לא נדיר במיוחד, עלו בפניי 3 דוגמאות, כל אחת יותר מכעיסה מהשנייה, במהלך יממה אחת. הצביעות האדיבה, או האדיבות הצבועה, לא נותנת מנוח להרגשה, שמשהו ממש-ממש דפוק:
נתחיל בשישי בבוקר, בהרצאה בקורס "התנהגות ארגונית", שבה המרצה דיברה על היחס הסטריאוטיפי לאנשים שמנים. מיד קמה לה מהומה זוטא בכיתה, שבה כל יפי הנפש למיניהם צעקו: "אצלי??!! מה פתאום!!". מעניין איפה היו כל יפי הנפש האלה, כשאני הייתי במשקל של מעל 130 קילו לפני אי אילו שנים (לקח לי קרוב ל-5 שנים להוריד כמעט 50 קילו – בלי ניתוחים ובלי עזרה "קוסמטית")? איפה היו כולם? לשמוע אותם אומרים שהם לא מכירים תופעה כזו, הוא ביזיון לכל מי שאי פעם היה שמן והרגיש על בשרו את האפליה (ולא – היא ממש לא מתקנת) והלעג של אנשים "מושלמים".
אחרי זה הגיעה הנסיעה לעבודה בשישי בלילה, עם נהג נפלא שהתחברתי איתו, ושמו נ' (שמו המלא יישאר חסוי). זה הזמן לציין, שרוב הנהגים בפרטנר הם ערבים-ישראלים, וכך גם נ'. נהגים אלה הם לרוב אנשים טובים פי כמה מהנהגים הישראלים שיש אצלינו. נ' גר בעיר שבה מתקיים דו-קיום אמיתי, עם משפחה ענפה, והוא בנאדם עם לב זהב. כבר ראיתי פעם שהוא חיכה מהרגע שבחורה שהוא הסיע ירדה מהרכב, ועד שנכנסה לביתה, כדי לוודא שלא קורה לה כלום – וזה לא היה מקרה חד פעמי (הוא פשוט מאמין שהוא לא היה נותן לבת שלו להסתובב בלילה סתם כך, וכך הוא דואג גם לאנשים שעוברים אצלו לרגע וחצי בטרנזיט). ל-נ' יש כמה בנים וכמה בנות ולאחרונה גם בנו בן ה-25 וגם ביתו בת ה-21 התארסו (ולא – אתם יכולים להפסיק לגחך – לא זה לזו). אני יכול להעיד כאן ועכשיו, שהאיש הוא אב למופת, וזה בלי לראות את ילדיו, אלא רק לשמוע את האהבה מפיו ולראותה בעיניו כשהוא מדבר עליהם. אתמול בלילה, הוא חשף בפניי שנה קשה שהוא עובר עם בן אחד שלו, בן 26, בחור מחונך, אקדמאי, יועץ מס במקצועו. אותו בן, נכלא לפני שנה ע"י השב"כ, על לא עוול בכפו, יחד עם עוד שני חברים, גם הם ערבים-ישראלים החיים באותה עיר כמו נ', על קשירת קשר לחטיפת חייל והשתייכות לחוליה חבלנית. אחד החברים הסכים לחתום על הצהרה לחוקריו, כי הבטיחו לו שחרור מהיר. מיותר לציין שהוא לא השתחרר כלל, אך הצליח להפליל את חבריו. שלושת החברים קיבלו 6, 4 ושנתיים בכלא. הבן של נ', הואשם בסופו של דבר, ללא ראיות, בחיפוי על חבר, שהיתה לו מחשבה שהיתה בחיתוליה, לחטיפת חייל. ולמה כל זה התחיל? בגלל חבר שהגיע לאתר של התנועה האיסלאמית, ראה איזה באנר מהבהב שצועק בצבעים זוהרים שאפשר לקבל שם פרטים נוספים, ושהיה בעצם כיסוי למשיכת מחבלים ע"י השב"כ. בהחלט מחוכם – אלא שהפעם הם לא תפסו דג גדול. גם לא דג רקק. אבל בגלל העניין הקטן הזה, ילד טוב הולך להכתים את חייו, תוך שהייה של 4 שנים בכלא בטחוני ישראלי, מלא במרצחי חמאס וחבריהם.
אפשר אולי להטיל ספק בכל הסיפור הזה. סהדי במרומים שזו הדרך הקלה שלנו – להסתכל לצד השני. אבל אחרי מה שעברתי עם משטרת ישראל בקיץ שעבר, אני כבר לא מאמין למילה שלהם. אולי זה נאיבי – אבל טוב הלב של האדם הזה, שלוקח אותי כל יום שישי בלילה מהבית לפרטנר, אינו מוטל בספק. וגם לא דרך חינוכו את ילדיו. מה שעוד לא מוטל בספק, הוא הדרך של העיתונאים הפחדנים לגשת לסיפור הזה, שלפני שנה, כשהבן נעצר – הם עטו על כל בני המשפחה ועל המסגד השכונתי, בכדי למצוא "מה גורם לצעיר ערבי-ישראלי, בן-טובים, להפוך לחוטף ורוצח". עכשיו, כשהתברר שבעסקת הטיעון הוא האושם רק בחיפוי על אדם אחר (בשביל זה מגיעות 4 שנים כאסיר בטחוני??), כל העיתונאים שותקים. הם מפחדים מהשב"כ, ומפחדים בעיקר שיסמנו אותם ככאלה שלא מדליפים להם. וזו, גבינותיי ורובוטיי – זוהי מערכת הצדק במדינת ישראל. למען יראו וייראו.
לא פלא שבשבוע שעבר, הורדה רמת חופש הביטוי בישראל, לזו שיש במצרים. נפלא. מתברר שעוד יש לאן לרדת.
ומה הסיפור השלישי? כתבה במוסף "7 ימים" בידיעות שהתפרסמה ביום שישי. בדר"כ, וברוב הכתבות, אני לא מתייחס ברצינות לכלום. זה סתם מוסף צהוב, שאני משתמש בו לפתרון תשבצים. אלא שהפעם באמת רותקתי לכתבה של ליאת קיסלוביץ, שבה התחפשה לבחורה צעירה, בעלת מוגבלות נפשית, והיא מתארת את ניסיונה להתערות בחברה ה"נורמלית" הישראלית. אותה חברה שבזה לכל מה ששונה ממנה. ואין לי מושג אפילו מה זה אומר, בגלל שהחברה הזו כל כך הטרוגנית, עד שברור שלעג לשונה הוא ממש בעייתי להגדרה. קיסלוביץ היא שחקנית בת 23, ותחפושתה רחוקה מאוד מלשדר שהיא מסוכנת באופן כלשהו. ועם זאת, חצי מהאנשים שפגשו אותה התרחקו ממנה כמו ממצורעת. חלקם גירשו אותה מהקיוסק שלהם, חלקם לא רצו אותה בדירתם, ורובם פשוט לעגו לה. אמנם היו כמה צדיקים בודדים בסדום, ואלה אף הודגשו בכתבה ביתר שאת, אבל בסופו של דבר – רוב האנשים לא רצו להסתכל בכלל לכיוון שלה, והעדיפו לצחוק על המוגבלות שלה, מאשר לעזור לה להתאקלם.
אמנם אין לי את הכוחות היום ללחום את עוולתם של אחרים, אבל הסטריאוטיפים, שהיו אמורים אולי להקל עלינו להכניס סוגים שונים של אנשים ל"קוביות" ולתבניות מסויימות, גורמים להם עוול ומכתימים את חייהם לבלי היכר. מילא אותם מבוגרים שכבר לא ישנו את הדרך שבה הם חושבים – אבל הילדים שלהם, שגדלים בצל אותם סטריאוטיפים, גדלים להיות מיזנטרופים, במקרה הטוב, ואלימים כלפי כל מה שזר להם, במקרה הפחות טוב.
ולנו? לנו לא ממש אכפת.
החיים נמשכים
3 שבועות עברו מאז הפוסט האחרון. 3 שבועות בלי כתיבה. וזה חסר לי.
מאז הצעת הנישואין של הפוסט הקודם – החיים נמשכים. אין לי אפילו את התירוץ של הכנות לחתונה כדי שיסביר את חוסר הכתיבה הזה. להיפך – למרות הלחץ המתון מאוד מצד המשפחה, החלטנו לשנות את הרעיון להתחתן באוקטובר העמוס והיקר, וללכת יותר על כיוון של חתונת חורף, באיזור דצמבר. הסיבה היא בעיקר הבריאות, אבל לא רק.
המטרה בדחיית החתונה, היא בראש ובראשונה לא לעשות דברים בלחץ – אנחנו רוצים להגיע לחתונה מאושרים, לא מותשים. ככל הנראה נתחיל את ההכנות רק אחרי תקופת המבחנים הקצרה שמתחילה אצלי ביום ראשון הבא.
גם זוגתי וגם אני – אנחנו לא אנשים בריאים לחלוטין מבחינה פיסית. כל אחד והצרות הקטנות שלו, שגם עוזרות לנו להבין זה את זה.
החום בחודש האחרון גומר אותי, והקיץ אפילו לא ממש התחיל עדיין. התקפי הכאבים של הפיברומיאלגיה עולים לשכיחויות שאפילו לא הכרתי מאז שהסתיימה התקופה הקשה הראשונה (לאחר שנה בערך מהתפרצותה של המחלה). אין יום בלי התקפים. אין יום בלי התקפלויות. אני מחמיץ עוד ימי עבודה בגלל זה (מה שפוגם מאוד במשכורת הכמעט-בלתי-קיימת-שלי), ומנסה מאוד שלא להחמיץ ימי לימודים – בינתיים, לפחות זה נעשה בהצלחה. הלחץ בלימודים עולה – יותר עבודות להגיש, יותר חומר ללמוד, רמת הקושי עולה. אני עדיין מצליח להנות מזה, ספציפית. הדבר היחיד שמחזיק אותי זה הידיעה שאני סוף-סוף בבית. שאני ישן ומתעורר לצד זוגתי האהובה. וזה דבר גדול מאוד מבחינתי.
אז למה אני לא כותב? זמן זו סיבה מתבקשת, או ליתר דיוק המחסור האדיר בו.
אפילו את המחשב שלי, שה-BIOS קרס בו לפני שבועיים, עוד לא הספקתי להביא לתיקון. אני לא מספיק לעשות חצי ממה שאני רוצה. חלק מהעבודות ללימודים נעשות ממש ברגע האחרון, כדי לא להחמיץ מועדי הגשה. לפגוש חברים? הצלחתי להביא את עצמי ליהנות לפחות מיום העצמאות שעשינו אצל מכנס, ועוד איזה סרט חביב יומיים אחר כך (ועל כך יגיע פוסט נפרד.. אני מקווה שאחד מיני רבים). אבל זהו – החיים נמשכים. צריך להמשיך להתמודד.
פעם בחיים…
יש דבר אחד ויחיד, שתמיד קיוויתי ואני עדיין מקווה שאני אעשה אותו רק פעם אחת.
הדבר הזה, הוא להציע נישואין.
ביום שישי האחרון, 17.4.09 – אני מקווה שזו היתה הפעם היחידה הזאת.
בתאריך הזה בדיוק, זוגתי ואני חגגנו את יום השנה שלנו, היום בו הכרנו לראשונה. זהו היום בו אתר אינטרנט הכיר בינינו, לאחר אינספור אכזבות. ובכל זאת, איכשהו – הפעם זה הצליח, ובגדול. נכון, היתה גם פרידה קטנה באמצע, אבל מצד שני – יצאנו ממנה מחוזקים ואוהבים מתמיד. וכשחזרנו – ידעתי שאני בחיים לא אתן לה ללכת שוב.
לפני כחודש, החלטתי לעשות מעשה, ולתכנן הצעת נישואין לזוגתי. אמנם אנחנו "רק" שנה ביחד, אבל בגיל מסוים – כשאתה יודע שזה "זה", אתה פשוט עושה את מה שאתה חושב לנכון. אמנם אין לי תקציב למטוסים בשמיים, ואין לי את הפריבילגיה לנסוע כרגע לחו"ל ולעשות את זה שם, אבל החלטתי שגם פה, אפשר לעשות משהו יפה. אפשר להרים הפקה לערב אחד, מיוחד, קסום.
וכך נראה התכנון לפני חודש:
אני אקח את זוגתי למסעדה איטלקית טובה, ואחרי זה אארגן את כל החברים שלי ושלה לפאב שבו נפגשנו לראשונה, שהוא פאב של חבר, שכבר הסכים לסגור לי את המקום בשישי בערב. איש טוב. זה היה התכנון הראשוני. התחלתי להרים טלפונים, קבעתי עם מסעדת ג'ויה בהרצליה פיתוח, שולחן רומנטי בצד. בזמן שזוגתי היתה במקלחת, הוצאתי מהנייד שלה טלפונים של חברותיה הטובות ביותר והכנתי אותן ואת חבריי לאירוע. "השאלתי" מזוגתי טבעת שהיא לא משתמשת בה, ללא ידיעתה, בשביל לבדוק את הגודל, בדקתי שהגודל זהה לזה של טבעות שהיא כן עונדת, והתחלתי לחפש טבעת.
עד כאן הכל הלך יחסית חלק:
ההורים שיתפו פעולה ולא סיפרו לה דבר, החברות שלה והחברים שלי כנ"ל, טבעת יפהפיה נמצאה (אם אתם חייבים לדעת: זהב לבן 18 קראט ויהלום 23 נקודות), והכל תקתק.
ואז, אחרי שבוע וחצי, החלטתי לשנות קצת את התכניות. בגלל שאני יודע שזוגתי נלחצת קצת ממקומות מרובי אנשים, החלטתי שאת הצעת הנישואין אני לא אעשה במסעדה, אלא אחרי זה, במקום אינטימי יותר: אחרי המסעדה אני אקח אותה לגלידריה האהובה עלינו ("אלדו" לה גופרה ברעננה), שנמצאת ליד הפארק, וליד האגם בפארק אני אעשה את המעשה. החלק של הפאב עם החברים נשאר על כנו. השינוי הזה לא דרש עבודה מרובה במיוחד, ואפילו הקל עליי וגרם להרגיש שזה הדבר הנכון יותר לעשות. התקשרתי למסעדה, דיברתי אפילו עם אותה מארחת שדיברתי איתה בפעם הראשונה, וביקשתי ממנה לשנות את התכנית, ולהבהיר שאת הצעת הנישואין אני לא אעשה במסעדה עצמה, אלא רק אחרי זה, ושאת כל השאר יש להשאיר כפי שהיה – דהיינו שולחן רומנטי, וכו'.
לאט לאט התקרבנו ליום המיועד. פינטזתי את הרגע הזה במשך שבועיים וחצי. רק על זה חשבתי, אבל לא הסגרתי דבר. כל כך הרבה שיחות היו לנו, לזוגתי ולי על העתיד, אבל לא הוצאתי הגה על תכנוניי. ובפנים – הגוף שלי רוגש וגועש. בדרך היו לא מעט "שריפות" שהייתי צריך לכבות: סבתא שלי, שכבר היתה חסרת סבלנות ורצתה לאחל מזל טוב בסדר פסח (אחרי מעט שכנועים היא ירדה מזה), חברה של זוגתי שאיבדה את המספר שלי, חברה שמעולם לא דיברה איתי לפני זה, ביקשה פתאום לדבר איתי לפני החג (לך תסביר את זה), ועוד כהנה וכהנה קטעים. אבל יחסית – הכל עבד כמו שצריך. אפילו תכננתי בדיוק מה אני אומר, איך אני ארד על ברך אחת ואבקש את ידה, ליד האגם, כשהכל ירוק מסביבינו. הכל היה מתוכנן עד הפרט האחרון.
הייתי רוצה לספר לכם שזה מה שקרה. שירדתי על ברכי, שהצעתי לה נישואין, ושהיא – בדמעות של התרגשות, אמרה "כן" חנוק ומאושר.
הייתי רוצה, אבל זה לא מה שקרה.
מה שקרה היה סיפור שאנו כנראה נזכור ונספר לעד. כך זה קרה בפועל:
הגענו לג'ויה בשעה 19:15. השולחן חיכה לנו. אכן פינתי, יחסית, ורומנטי. האוכל היה מעולה (פוסט נפרד על זה בקרוב). השירות היה יוצא מן הכלל: מחויך, סובלני. עד עכשיו – בינגו! ואז הזמנו את החשבון. יחד עם החשבון הגיע בעל הבית, עם בקבוק לימונצ'לו, שתי כוסיות וחיוך ענק, תוך שהוא צועק: "מזל טוב.. להצעת הנישואין!". אני תופס את עצמי, דופק לעצמי מכות במצח, מחוויר ומחליף צבעים כמו משוגע. בעל הבית מסתכל עליי במבט מלא הלם במשך 20 שניות, מבין שהוא כנראה עשה טעות, ומנסה לתקן אותה עם המשפט הנפלא: "הממ.. כנראה טעיתי בשולחן". גאוני! האיש פשוט גאון! (סרקאזם, רבותיי – סרקאזם). אני מנסה להבין מה הולך כאן, ולפני שאני מספיק להבין, זוגתי הולכת לשירותים ולוקח לזה הרבה יותר זמן מהממוצע (ולא שאני מודד, אבל זה נראה כמו נצח בשבילי). ואני חושב לעצמי – "פאק! הלכה ההפתעה! הלך כל התכנון!". הגברת שלי חוזרת, ובפנים נעלבות אומרת לי: "למה אתה כל כך בהלם? אתה כל כך מזועזע מהרעיון של להתחתן איתי?". אין לכם מושג איך נשמתי לרווחה. היא נעלבה! איזה מזל!… אופס. אבל לפחות לא הלכה ההפתעה.
השעה כמעט 21:00. אנחנו יוצאים מהמסעדה. הולכים לרכב. שנינו מפוצצים מאוכל נהדר. מחליטים לוותר על הגלידה. אנחנו נוסעים ישירות לפארק רעננה. בניגוד לימי שישי "רגילים" הפארק ממש שומם הפעם. איזה כיף! איך שאנחנו נכנסים לפארק, אנחנו רואים גן שעשועים גדול. הגוף שלי כולו נרגש מצד אחד, ומלא אוכל מצד שני, ואז זוגתי מבקשת ממני שנעלה על הקרוסלה. ואני רק חושב על האוכל שעלול לצאת מאותו פתח שהוא נכנס. וזה עוד כשבעוד 10 דקות אני מתכוון להציע לה נישואין. כל מה שיש לי בראש זה "רק לא קרוסלה.. רק לא קרוסלה..". אני מציע לה להתיישב ושאני אסובב אותה, אבל היא בשלה ומציינת את העובדה שיש מין הגה כזה בפנים, ושבלעדיי זה פשוט לא שווה. ואצלי? בראש יש רק "רק לא קרוסלה.. רק לא קרוסלה..".איכשהו המשכנו הלאה, עוד 20 מטר, עד שראינו עוד קרוסלה – הפעם בעמידה – ושוב, היא רוצה שנעלה ביחד. סהדי במרומים אם אני זוכר איך לעזאזל הורדתי אותה מהרעיון, אבל המשכנו לכיוון האגם.
מגיעים לאגם, רואים ברווזים חמודים שטים להם ביחד בזוגיות נהדרת, אנחנו מתחבקים, מתנשקים, נהנים מהאוויר ומהאווירה, נהנים מהירוק מסביב, ובעיקר אחד מהשני.
ואז אמרתי לה שיש לי שאלה אליה, ואני רוצה שתסתובב רגע.
והיא – חמודה שלי, מסתכלת עליי במבט מוזר ואומרת – "מה אתה רוצה ממני?" – הו! האהבה!
ואני אומר: "מתוקה, תסתובבי, רק לרגע.. את סומכת עליי, נכון?".
והיא, מתוקה שלי, לוקחת צעד לאחור, אני בטוח שהיא כבר מבינה מה הולך לקרות, והיא פשוט מפנה לי מקום לכריעת הברך המסורתית. וואו! איזו הבנה נהדרת יש לאישה שלי! ולפתע היא שואלת במין מבט של חצי הלם: "אתה הולך להפליץ, נכון?" – הרגע הכי רומנטי בחיי, לדעתי, והאישה שלי חושבת שאני עומד לנפוח את הפסטה.
אני בהלם מוחלט. לא מבין איך הכל השתבש.. ואומר לה: "יפה שלי.. פשוט תסתובבי, אוקיי?"
היא מסתובבת בחוסר רצון, דרוכה לרגע שבו תשמע את הנפיחה המיועדת, וכשאני אומר לה להסתובב בחזרה, היא לא מבינה מה הגבר הזה עושה על ברך אחת עם טבעת בידו, ושואל אותה אם היא תינשא לו. בואו רק נאמר, שבאותו רגע היא לא ממש היתה חנוקה מדמעות. היא חשבה שזו בדיחה. היא חשבה שאני צוחק עליה. היא אמנם אמרה "ברור!" די מהר, אבל באותה מהירות התעשתה ושאלה אותי אם אני רציני. פתאום כל מה שקרה בחודש האחרון התחיל ליפול למקומו, לקח עוד איזה סיבוב הליכה מסביב לאגם כדי שהיא תבין שאני בהחלט רציני לחלוטין, ושכל הדברים המוזרים שהיא ראתה בזמן האחרון קשורים רק לזה.
אתם בטח חושבים זה נגמר.. הא! יש עוד.. הרי רק סיימנו את החלק החשוב של הצעת הנישואין! אבל מה אם המפגש של החברים?
אנחנו חוזרים לנו לאיטינו לרכב, מחובקים ומאושרים, מתקשרים לאמא שלה, לספר על האירוע המכונן, ואמא שלה בטבעיות אין קץ, שואלת אם כבר פגשנו את הבן דוד של זוגתי (שהיה אמור להיות חלק מהחברים שמגיעים לפאב). האאאא!!!! מה יהיה היום?!! איכשהו הצלחתי להחליק את פליטת הפה של האם המאושרת. השעה 22:15 ואחנו ממשיכים הלאה. את החברים הזמנתי ל-22:30 לפאב, ואמרתי להם שאנחנו נגיע בערך ב-23:00. הפאב בכפר סבא, אנחנו ברעננה. איך "הורגים" 45 דקות עכשיו בלי להרוס הכל? עוצרים לכמה דקות אצל ההורים שלי להרמת כוסית מאושרת וחיבוקים ונשיקות וכאלה. כמעט ואיחרנו לפאב – כמה מפתיע…
אנחנו מגיעים ל"באביטי" באיזור התעשייה בכפר סבא, זוגתי מסתכלת, רואה שניים-שלושה חברים שלי, חושבת שזה יפה שהזמנתי אותם, רואה חברה שלה מקורס מסוים שהיא עברה, חושבת לעצמה: "הו! איזה מקריות שגם היא פה!", ממשיכה להכנס פנימה רואה עוד חברה, ועוד אחת, ואז נופל האסימון סופית… יותר מ-20 איש היו שם. חדר אחד, ללא מעשנים, עם כוסית לגאוולין 16 שנה, שחן – בעל הבית ואותו חבר טוב – נתן לי בכיף על חשבונו (הוא הציע לי בהתחלה כוסית של ג'וני ווקר בלו לייבל, אבל אני מעדיף תמיד איזה סינגל מעושן טוב).
שורה תחתונה – אנחנו מאורסים.
חבר טוב שלי, שי, טען שאחרי כל מה שעברנו באותו ערב, היא בטח ממש אוהבת אותי, אם היא הסכימה להתחתן איתי.
חבר אחר, גם לו קוראים שי, טען שהוא בדק באיזה אתר, ושבגימטריה, השמות הפרטיים שלנו פלוס שם המשפחה שלי, יוצא גם "יצא לי פּוּק". כל כך מרנין.
ומה עכשיו? דיברנו על כל עניין החתונה אתמול בסבב המשפחות המסורתי, והגענו למסקנה שאנחנו ננסה למצוא תאריך טוב באוקטובר. עכשיו מתחיל הבלאגן, אבל אנחנו החלטנו לקחת את זה בקצב שלנו. ההורים הבטיחו לעזור. אמא שלה, נכון להבוקר, כבר סיימה לעשות רשימת מוזמנים, ועכשיו תתחיל "לצמצם" אותה. ההורים שלי כבר קיבלו אישור לספר לכל העולם ואישתו.
חברים וחברות – מצאתי את האישה המושלמת בשבילי. הרבה שנים חיכיתי וחיפשתי, ובסוף באתר אינטרנט נידח ולא מאוד מוכר, מצאתי את אהבת חיי.
בנקודה זו אני רוצה מאוד להודות לכל מי שעזר לי בהפקה של האירוע הזה:
לחברים היקרים שלי, שתמיד מרגשים אותי מחדש ברצונם לעזור ולהיות חלק מהשמחות שלי (ותודה מיוחדת לעירא על צילום האירוע ועל רעיונות שלא העליתי על דעתי, בזמן תכנון הערב הזה).
לחברות של זוגתי, שעזרו לא פחות, ששיתפו פעולה, ששמחו להגיע והתרגשו לא פחות ממני (ובמיוחד לקרן, שעצותיה הרבות עזרו לי בהחלטות קריטיות לגבי תכנון הערב).
לחן וגיא – בעלי ה"באביטי" – ששיגעתי אותם במשך 3 שבועות, והם הסכימו לסגור את המקום רק בשבילי ביום שישי בערב, בלי לקחת אגורה על האירוע.
ולא פחות חשוב – למשפחות של שנינו. ההורים ידעו על הכל, ולא הוציאו מילה מהפה. הם היו חלק נרחב מכל התכנון הערב הזה. אני מרגיש בר מזל להיות חלק מכל המארג המשפחתי הזה.
אני אוהב את כולכם. תודה.
