זרעי קיץ
"זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות"
– מאיר אריאל
מאיר אריאל כתב את השיר הזה בנימה אופטימית מאוד. היום בבוקר, איכשהו נזכרתי במילות השיר הזה, אבל לצערי – לא במונחים שהטרובדור האלמותי הזה התכוון אליהם.
בשבועיים האחרונים, מתגנב לו לעיתו הקיץ, וחוזר אלינו, לעוד עונה חמה במיוחד. ואיך לא – הגוף שלי הוא זה שמגיב הכי מהר לשינויים האלה, ולא לטובה. אם בחודשים האחרונים הצלחתי להוריד מעט את כמות משככי הכאבים (את כדורי ה-Tramal הצלחתי להוריד ב-33%!), הגיע השבוע האחרון, והוכיח לי שהולכת להכנס תקופה לא קלה מבחינה בריאותית. השבוע לא היה יום שלא זחלתי על הרצפה מרוב כאבים. לא היה יום שלא לקחתי משככים בכמויות גדולות מהרגיל. מתברר שמספיק שיש קצת יותר שמש בחוץ, בשביל שאני אתקפל. אתמול, למשל, הייתי אמור לשבת כל היום וללמוד למבחן מועד ב' שיש לי ביום רביעי הקרוב. מדובר במסה אדירה של חומר שאני חייב לכסות. לצערי, לגוף שלי היו תכניות אחרות. החל מהצהריים הבלאגן חגג: רגליים, אגן, גב תחתון, גב עליון, כתפיים וידיים – כולם התכווצו לכדי מצב של חוסר תזוזה וכאבי תופת.
מתברר שגם עם חצי משרה (בפועל ירדתי ל-50% מה-60% בעבודה שהייתי רשום אליהם) ולימודים, הגוף שלי מתקשה לתפקד כמו שצריך. למזלי, יש לי חברים נפלאים שעוזרים המון, ובעיקר בת זוג נהדרת שלא עוזבת אותי לרגע, ונשארת לצידי. ביום שישי שעבר, למשל, ידידתי דניאל באה לעזור לנו לנקות את הבית אחרי שהחשמלאי עזב. באותו יום, לזוגתי היו את הכאבים שלה, ואין לי מושג איך הייתי מסתדר בלי דניאל. לבחורה הזו מגיעות כל המחמאות שאני רק יכול לחשוב עליהן. אחרי נטל הניקיון הזה, התמוטטתי טוטאלית ליומיים וחצי. היום, למזלי, המנקה הסכימה לבוא קצת מאוחר יותר כדי לעזור בניקיון הבית בשעות שאחרי עזיבת החשמלאי. וואו! כל הבלאגן הזה נראה כאילו אין לו סוף. וכאמור – ימי הקיץ מגיעים בקרוב. הם כבר ממש דופקים על דלתינו, וכמו שכתב מאיר אריאל – "רומזים איזה קיץ הולך להיות".
אני רק מקווה שמה שחוויתי השבוע, לא יהיה הקדמה להמשך הקיץ, הבא עלינו לרעה…
הרבי אמר
עידוק כבר הקדים אותי אתמול עם הפוסט שלו בנושא, אחרי שאני התעכבתי על דברים קצת פחות משמעותיים, אבל לאחר איסוף כתבות קצרות מטמקא מהשבוע האחרון, הנחתי שיש לי עוד מה להוסיף. עוד קצת אש למדורה לא הזיקה מעולם לאף אחד (אלא אם כן היית מכשפה..).
אז נתחיל במהומה החדשה של התערוכה של מדעטק בחיפה: התערוכה המדוברת, שמציגה גופות משומרות לצורכי מדע/בידור/בריאות/סנסציה (מחקו את המיותר), יצרה כותרות בכל מקום בה היא הופיעה. בדרך כלל, לא היו אלה כותרות מחמיאות במיוחד, בעיקר בגלל שומרי הדת והמצווה אשר "הזדעזעו עד עמקי נשמתם" מחילול הקודש הזה. מצידו השני של המתרס יושבים המצדדים בזכויות האדם, וזועקים על שימוש בגופות של אסירים שהוצאו להורג בידי ממשלת סין. האמת – אותם אני מבין קצת יותר.
הדת, איכשהו תמיד היוותה שק איגרוף נהדר עבורי. אני אפילו לא צריך ממש להתאמץ בשביל זה. הרבנים ההזויים, האפיפיורים שמסתבכים בלשונם, או מי מנציגיהם, עושים את עבודתם נאמנה בשבילי, כך שכל מה שיש לי לעשות זה ללנקק אליהם. הם כבר יידעו לעשות מעצמם מטעמים. עו"ד אביעד הכהן (בין השאר פרשן לעיתון "ישראל היום") מצליח, בלי להאריך מדי בדיון, להעלות כמעט מיידית את חוק גודווין. איכשהו, המילה "נאצים" תמיד תעלה בנו משהו שאנו נסלוד ממנו. הבעיה היא, שככל שמשתמשים בביטוי הזה, ככל עושים לו עוול גדול יותר. הנאצים, והיטלר בראשם, היו השטן בכבודו ובעצמו. שימושם בכל דוגמא ודוגמא לעוול אנושי, גורמים לזילות של המושג, ולריכוכו.
הנה ציטוט ישיר מהמכתב של כהן, בנושא התערוכה, הישר מהטמקא הקרוב לביתיכם:
"האם, להבדיל, מישהו היה מעלה על דעתו שהצגת חלקי גופות של יהודים שנמצאו במחנות ההשמדה, באחד ממוזיאוני השואה, שתכליתה לזעזע את המתבונן, הייתה מתקבלת בשלווה במדינת ישראל?"
הבדיחה הגדולה היא, דווקא המשפט המקדים לציטוט זה:
"במדינה יהודית, שכבוד האדם הוא ערך מרכזי בה, אין זה ראוי שייעשה שימוש, לשם הנאה גרידא, מחלקי גופות"
כבוד האדם הוא ערך עליון פה? ממתי? האם יש משהו שהחמצתי לאחרונה? אה! כמובן! כבוד האדם הוא רק כאשר האדם הוא יהודי. אחרת אפשר לקבור אותו מחוץ לגדר, לא?! גם אם הוא תרם את חייו למדינה בצבא ההגנה שלנו. ואם זה אכן כך – מה מפריע לאותם דתיים שחרדים לכבוד המת, שגם פה הם אינם ממש יהודים, לקבל את גופותיהם בתערוכה. תסכימו איתי שיש פה לא מעט צביעות בקטע הזה. אין לחרדים בעיה לזרוק את הגופות של הגויים לזבל "מחוץ לגדר", אבל יש להם בעיה להציג את זה בפומבי.
ואם כבר דברים חביבים נוספים מעולם הדת – הנה עוד שני מקרים משעשעים יותר או פחות מהשבוע האחרון:
אוי, בנדיקטוס, בנדיקט, בֶּני – מה יהיה? אתה לא מפסיק, הא? הייתי חייב להעלות את עניין הקונדומים הזה, הא? לא יכולת לשבת בשקט, לעשות את עצמך חכם לכמה רגעים? היית חייב להוציא עוד שטות לפני שהחודש נגמר? כה אמר האיש והאגדה:
"לא נוכל לפתור את בעיית האיידס באמצעות חלוקת קונדומים. להפך, השימוש בהם רק מחריף את הבעיה"
ואיפה אומר את זה האיש? באפריקה, אלא מה? ביבשת הנגועה ביותר באיידס בכדור הארץ.
יפה, בֶּני. בפעם הבאה, אני מציע שגם תצא בתור פרזנטור של דובק: "סיגריות לא גורמות לסרטן. להיפך – הן אפילו מרפאות אותו".
בינתיים בצרפת ובבלגיה כבר התחילו לגנות אותו. אותי דווקא מעניינת דעתו של הרב עובדיה בנושא 🙂 בינתיים נראה שהוא שותק. אני לא מאמין שזה יהיה לאורך זמן.
אירוע נוסף, מראה שמתברר שיש דברים שלדתיים אין שום בעיה לקחת מהחילונים "האפיקורסים. בטמקא הציגו את "כוכב חזנות נולד", כולל הצבעות בסמס. לשמחתינו, לפחות אצלם הולכים ישר לתכנית הגמר. היה יכול להיות משעשע לראות את צביקה הדר מנחה דבר כזה, תודו. מעניין מה מרגול היתה אומרת. אה, ומעניין גם מה מקבל הזוכה? חוזה חזנות לשנה בבית הכנסת הגדול בניו יורק?
ויתקין – השקת יינות עתידיים
תודו שמפתיע אתכם שאני כותב על יקב ויתקין שוב.
ביום שבת האחרון, אחרי התלבטויות לא מעטות (סתאאאם – עם ויתקין גם כנראה לא יהיו לי התלבטויות בעתיד הנראה לעין), ניגשנו למשימה השנתית הלא-פשוטה-בכלל של טעימת יינות עתידיים של יקב ויתקין, במסעדת ולרי, מאחורי מרכז M-הדרך על כביש החוף (ליד בית ינאי). השנה, ויתקין משיקים מספר יינות, שאותם טעמנו כאן, כולל בלנד-על חדש (זהו שם זמני לבלנד הזה, שהוא בעצם שימוש ב"על" במקום ב"פרימיום" או מילה לועזית אחרת). הטעימה כללה כיבוד קל של גבינות, פוקאצ'ות וירקות וארכה כשעה וחצי. במקום להמשיך ללהג סחור-סחור, הנה הרשמים שלי:
לפני הכל – "מסע ישראלי לבן 2008" לחימום הקנה – זהו יין לבן מרענן, מלא חמיצות של פירות ועשבים, כמו ליים, אשכוליות, מעט ליצ'י, וכמסורת היין הזה – גם פרחים לבנים נהדרים. יין נפלא לקיץ הממשמש ובא עלינו לרעה. עדיין לא ידוע לי מה יהיה מחירו, אבל אני בהחלט ממליץ לא לחכות איתו יתר על המידה. מניסיון העבר, אני מניח שתוך זמן קצר מאוד כבר לא תמצאו אותו על המדפים.
ועכשיו לטעימה ה"אמיתית":
פתחנו בקריניאן 2007 – יין שהתפתח למסורת ביקב ויתקין, מאז בציר 2004 המוצלח מאוד. בכל שנה הוא הולך ומשתפר, וגם השנה הוא לא אכזב.
צבע: אדום-סגלגל עמוק, ריבתי.
ריח: פולי קפה (שגם הלכו והתפתחו ככל שהיין נפתח בכוס לאורך הטעימה, עד לרמה של קפה פילטר חזק במיוחד), פירות-יער בשלים, מתיקות ריבתית. מראה פוטנציאל התיישנות לא רע.
טעם: מתיקות קלה, אבל נוקשות מעטה בטעם עצמו. נראה שיש ליין הזה זמן שבו הוא יצטרך עוד לשכב במרתף. להערכתי – שנה-שנתיים תעשינה לו רק טוב.
מחיר בטעימה: 80 ש"ח לבקבוק בקניית שישייה.
ציון של קופי השבת: 8.
שורה תחתונה: לא רע בכלל. אפילו טוב.
יין שני בטעימה, היה אותו בלנד-על חדש, גם הוא מבציר 2007, שזהו הבציר הראשון שאותו ישיק היקב, מתישהו באיזור ראש השנה הקרוב, ככל הנראה. על אף גאוותו של אסף פז על יין זה, אני חייב לומר שדווקא ממנו התרשמתי הכי פחות. אני הייתי מחכה עוד כמה בצירים, עד לשיפור ה"מתכון" של הבלנד הזה. הכוונה היא טובה, אבל היין הזה עדיין שייך מבחינתי לאגף ה"פָּגייה" של היינות. הוא רחוק מלהיות מוכן לשתיה, ואני חייב לציין שאפילו את הפוטנציאל בו לא ממש הרגשתי. אולי זה רק אני. גם המחיר, שויתקין באמת מתגאים בו, ובצדק, לא ממש מתממש כאן. הבקבוק הזה יקר בהפרש ניכר מכל שאר היינות שהיקב מוכר. כאמור – לא מובן לי למה.
צבע: סגול עמוק.
ריח: פירותי, מחוספס, הרבה "רטיבות".
טעם: פירות בוסר, חמצמץ, מריר, מעט אדמתי. עוד רחוק מלהיות מוכן לשתייה.
מחיר בטעימה: 165 ש"ח לבקבוק.
ציון של קופי השבת: 6.5.
שורה תחתונה: לדעתי, אפשר לוותר בינתיים.
יין מס' 3 – קברנה פרנק 2007 – אחד מכוכבי הערב, לטעמי, אם לא ה-כוכב. יין מדהים תחת כל קנה מידה. הקברנה פרנק הוא עדיין זני (רק 15% פטיט ורדו, מתווספים אליו), והוא מתפתח בצורה נהדרת גם בכוס וגם כפוטנציאל עתידי.
צבע: אדום-ארגמן-חום.
ריח: דשא ירוק, ריבה, משמשים, פירות קיץ. אחרי כחצי שעה בכוס – התחיל להתבלט ריח של מסטיק. ולא סתם מסטיק – אל משהו שהזכיר לי מאוד את "עלמה" המפורסם.
טעם: איזה גוף! פשוט מושלם! פירות יער בשלים, משמשים, וטעם ארוך-ארוך שלא נגמר.
מחיר בטעימה: 80 ש"ח לבקבוק בקניית שישייה.
ציון של קופי השבת: 9.5.
שורה תחתונה: מעולה! אתם יכולים לתת לו לשכב עוד 4-5 שנים במרתף. שום דבר רע לא יקרה לו. הוא רק יתפתח לטובה.
והאחרון בהשקה – פטיט סירה 2007 – עוד יין זני שכבר הצליח לעורר הדים בבצירים קודמים, וגם הפעם – רחוק מלאכזב. זהו המתחרה העיקרי של הקברנה פרנק, ולא לחינם אסף כינה אותו "המפלצת". אני גם מסכים איתו לגבי הפוטנציאל שגלום ביין הזה – לפחות 6-7 שנים במרתף. אני מוכן לקחת סיכון ולהמר גם על 9-10 שנים. יין פשוט מטמטם.
צבע: שחור-ארגמן, "רגליים" יפות.
ריח: פירות יער "כחולים", פרחים אדומים אביביים.
טעם: וואו! פצצה בפה! פירות יער בשלים, פוטנציאל לארוחה בשרית כבדה ונהדרת, מחוספס מצד אחד, ומחליק בדיוק בצורה הנכונה מצד שני.
מחיר בטעימה: 80 ש"ח לבקבוק בקניית שישייה (בחנויות הוא יעלה אח"כ 115 ש"ח לבקבוק).
ציון של קופי השבת: 9.5.
שורה תחתונה: מעולה! אתם יכולים לסמוך על היין הזה, שיעשה לכם רק טוב עוד כמה שנים. למי שלא יכול להתאפק – כדאי לנסות לשים יד על איזה ארגז או שניים, ולפתוח כל שנה בקבוק אחד כדי לראות איך הוא מתפתח. זה יין נהדר לניסויים ארוכי שנים.
בקיצור – בגדול, כמו שאתם מבינים, יקב ויתקין עדיין לא קופץ מעל הפופיק מבחינת מחירים. איכשהו, בימי מיתון אלו, זה אפילו מעודד שיש עדיין יקב כזה שנותן תמורה מלאה לכסף, ואפילו מעבר לכך. ליינות הזניים ברמה הזו, יקבים פחות טובים לוקחים מחיר כפול ויותר (אפילו אם מחשבים 115 ש"ח לבקבוק של הפטיט סירה). בעוד כשבוע וחצי, ב-4.4.09, יקב ויתקין מתכוון להשיק את הפטיט סירה 2006 (שימו לב! לא מדובר באותו יין שטעמנו במסעדה!) ביקב עצמו, בכפר ויתקין. אני מניח שהמחירים יהיו זהים לאלו שהיו אתמול בטעימה. במקומכם – לא הייתי מוותר על התענוג הזה.
ד"א – נקודה קטנה לציון ולסיום – מסעדת ולרי היא מסעדה שכבר שמעתי עליה ועל איכותה רבות. חלק מהטועמים נשארו אפילו לארוחת המשך שם. לפי כל מה ששמעתי, לפי כל התשבחות, כדאי לבדוק אותה בהזדמנות.
ביקורת סרט: Traitor
עוד לילה – עוד סרט, עוד דרך להעביר את השעות הערות, שבהן לא הכאבים ולא הבוסים בעבודה מאפשרים לי לישון..
והפעם – משהו קצת אחר – סרט שהוא משהו בין מותחן לסרט אקשן, עם מעט אקטואליה. Traitor מספר על איש הכוחות המיוחדים לשעבר סמיר הורן (דון צ'ידל), שמצטרף לחבורת טרוריסטים מוסלמים, שכל רצונם הוא להוציא לפועל פיגועי ראווה ברחבי ארה"ב. אחריו רודפים אנשי ה-FBI, שמנסים להבין מה גורם לו לעשות את מה שהוא עושה. בינתיים, אנחנו עדים לפסיכולוגיה בגרוש שעומדת מאחורי הטרור האיסלאמי, ולשטיפת המוח שבעזרתה אנשים מוכנים להפוך למתאבדים.
יש עוד כמה התפתחויות בסרט שאני לא רוצה להתעכב עליהם כדי לא להרוס לכם, במקרה ואתם עוד רוצים לבדוק את הפיצ'ר הזה.
יחד עם זאת, כמה מילים טובות על הרעיון שעומד מאחורי הסרט וכמה מילים טובות פחות על יישומו בפועל: הבמאי ג'ף נחמנוף קיבל פה תסריט בהחלט לא רע, ואפילו השחקנים עצמם מביאים עימם יכולת משחק לא רעה בכלל. הרעיון עצמו, שסביבו נדון הסרט, הוא בהחלט רגיש לאוכלוסיה המוסלמית בארה"ב בפרט, ובעולם בכלל. הדרך שבה פועלים הראגונים האיסלאמיים הקיצוניים, הדרך שבה הם מגייסים אנשים צעירים לביצוע של פיגועי תופת, ואפילו ההבסרים לכאן ולשם שיש בקוראן – כל אלה הם דברים מעניינים ועמוקים מעין כמותם. איכשהו – נחמנוף הצליח לחלוף על פני כל אלה עם קלישאות, שכל צופה ישראלי יכול לראות ולא להאמין, במיוחד כשאנחנו כל כך חיים את המציאות הזו, ולא רק דרך מסך הטלוויזיה או הקולנוע.
שני ציטוטים מהקוראן המביעים כביכול את הקונפליקטים שבין שוחרי השלום באיסלאם לבין הג'יהאדיסטים לא מתחילים אפילו לתאר את המציאות הקשה שבה הם חיים. בטח ובטח לא את הרגשת הנאמנות הקרועה שבין המסורת והדת לבין המדינה המערבית בה הם חיים ומתפרנסים. איכשהו, Traitor פשוט מצליח להפוך את כל הרעיונות האלה לפשטניים מדי. אולי זו יומרנות מצדי למצוא איזשהו חוט עלילתי מציאותי בסרט הוליוודי, אבל הקשר למציאות שמנסים לטוות כאן, לא מגרד את ה"אמת", כפי שאנו רואים אותה מכאן.
בקיצור – סרט סוחף למדי, מעניין ואפילו מצליח ליצור אווירה מותחת פה ושם, אבל בתכל'ס, זה סרט שנועד להעביר את הזמן שיש לי בשעות הלילה הקטנות.
ציון של קופי השבת: 7.5.
ביקורת סרט: Yes Man
מה לא כתבו כבר על ג'ים קארי?
את זה שהוא מוכשר, הן כשחקן דרמטי והן כקומיקאי, ראינו כבר בלא מעט סרטים ("שמש צלולה" ו"המופע של טרומן" היו מצוינים, לטעמי). ואיכשהו – הוא עדיין מצליח לא ממש להצליח, במובנים הוליוודיים. איכשהו, מעולם הוא לא ממש היה מגה-סטאר. זוכרים אותו, אבל לא ממש מצפים לסרט חדש ממנו. לא ממש מצפים למוצא פיו. הוא לא מגיע לרמות של אל פאצ'ינו או רוברט דה-נירו (שאפילו קומדיות מתאימות עליו, כמו כפפה ליד). ובכל זאת, בסו"ש האחרון יצא לי לראות עם שני חברים את Yes Man. זו קומדיה די פשטנית, על בנאדם שרגיל להיות נרגן וכעסן, מסרב לכל דבר שיכול לעשות לו כיף (בילויים עם חברים נכללים בעניין), מאז אישתו זרקה אותו. ביום אחד, הוא נתקל באדם שנותן לו ברושור על כנס ה"כן". אנשים שלומדים לומר רק "כן" על כל מצב ושאלה, וזאת כדי לחיות בצורה חיובית יותר וכדי לאפשר לדברים חיוביים לקרות להם. יש להם אפילו את הגורו האמריקאי המתבקש, והסיסמאות הנלוזות שמלוות כל כת שהיא באמריקה ה"מודרנית". קארי הולך לו לכנס, נודר נדר לחיות כך במשך שנה, וכמובן – הדברים מתחילים להסתבך 2 דקות אחרי זה. כמובן, שיש גם את כל הדברים החיוביים האלה (שהרי קומדיה רומנטית של ממש לא היתה מצליחה בלי זה), אבל בתכל'ס, בסופו של דבר – המסר של הסרט נמצא די בתקציר שלו: תגיד "כן" והעולם יחייך אליך. תחיה חיובי. פשוט, נכון? טוב – בעיקר פשטני… אולי גם קצת חסר אופי.
Yes Man הוא סרט חביב, לא יותר ולא פחות. יש לו את הרגעים המצחיקים הקלילים מפעם לפעם, אבל זהו. יש גם יותר מדי דרמות. אמריקאי, כבר אמרתי? בקיצור – אין צורך לרוץ ולראות. בטח שלא בקולנוע, אם אתם עוד זוכרים בכלל איך נראה אולם. חכו לטורנט הקרוב לביתכם, וגם אז – תחשבו אם אין לכם סרט יותר מצחיק לראות לפני השינה..
ציון של קופי השבת: 6.5.
כשתתחילו להתנהג כמו כלבים, הכלב שלי יתחיל להתנהג כמו בנאדם
זו המחשבה שרצה לי בראש הבוקר, כשעשיתי את הסיבוב שלי עם צ'יפי (למי שלא עקב עד כה – זה הכלב שלנו). זה גם נשמע לי כמו כותרת לא רעה לפוסט.. 🙂
בכל מקום סביב שכונת המגורים שלנו בראשון, יש שלטים שמזהירים מפני קנסות לבעלי כלבים, שיאפשרו לכלביהם להטיל את צרכיהם במרחב הציבורי. 660 שקלים, רוצים הפקחים בעירייה על הפשע המתועב הזה. האמת היא, שבאמת רוב השכונה הזו שבה אנו גרים, היא די פסטורלית, עם לא מעט ריאות ירוקות, הרבה מקום לכלבים ולבני אדם להסתובב בהם, ולהנות מכל רגע. פה ושם אתם תפגשו בפריחה או בערס המקומיים, אבל אלה מסוג הדברים שפשוט צריכים לחיות איתם כאן.
מה שאני לא מוכן לחיות איתו, אלה השלטים האלה עם הקנסות. במיוחד כאשר אותם אנשים שדואגים להם, מתנהגים כמו חיות (במובן הרע של המילה. אני אוהב חיות בכל ליבי, בדר"כ). בסיבוב הבוקר שלי עם צ'יפי, אני מקיף את מתחם בתי הספר בשכונה, סביב פארק גדול, וחוזר הביתה. זה סיבוב של חצי שעה בערך. במהלך הסיבוב הזה, אני נתקל ב-2-3 שלטים כאלה מטעם העירייה. כמה לא מפתיע אותי לראות הרבה יותר מקומות, בהם יש שקיות של טרופיות ענבים (כן, המשקה הזה חי ובועט בשכונה שלנו בראשון), צלחות ח"פ מפלסטיק, ניירות, סתם ממתקים ובעיקר עטיפות שלהם, זרוקים על אותן מדשאות שעל הכלבים אסור לחרבן עליהן, ובאופן אירוני למדי – גם מתחת לאותם שלטים ממש. כל אלה הם סוגי זבל שאינם מתכלים, לעומת אותם צרכים של כלבים, שהופכים לדשן ו/או מתכלים תוך זמן קצר מאוד.
הבוקר בסיבוב עם צ'יפי, ראיתי גם כלבה חמודה שהיתה קשורה לעמוד, בכניסה לבית הכנסת הספרדי (גם ממש מתחת הבית), במשך יותר מחצי שעה (כשיצאתי מהבית ראיתי אותה וכך גם היה כשחזרתי). אני בטוח שבתוך בית הכנסת הזה עמד לו איש ירא שמים מגעיל, שהתפלל סליחות ותודות לאלוהיו, רק לא יבקש סליחה פשוטה מהכלבה שלו, שלא הפסיקה לבכות ולנבוח.
אין לילה או שעות צהריים (שעות מנוחה די מוסכמות), שבו אנו לא שומעים נפצים מתפוצצים (וכן – אני יודע שפורים עבר מזמן), וצרחות של בני נוער שמשתוללים מתחת לבניינים שלנו. זה כולל גם שעות כמו 2 ו-3 בלילה. את הכלבים, לעומת זאת, אנחנו לא שומעים בשעות האלה.
אז בואו נחשוב רגע, אנשים יקרים – את מי באמת צריך לקנוס כאן?
בָּבּוּנים – היצע וביקוש
אלמה כותבת על הבבונים שהיא פוגשת, ולי עולות מחשבות נוגות לגבי תרבות הדייטינג היום. לשמחתי, אני כבר לא חלק ממנה – ויחד עם זאת, תמיד מעניין לראות מה קורה ב"סצינה" שהייתי חלק ממנה עד לא מזמן (ואני מקווה לא לשוב אליה לעולם).
בתגובה לדייט המחורבן שהיה לה, כתבתי לה כך:
אין לי מילה טובה לומר על רוב הגברים היום. רבים מהם בבונים מלאים מעצמם, שלא מבינים למה נשים לא נופלות לרגליהם השעירות. לצערי – הבבוניות הזו היא לא נחלתם של הגברים בלבד. הטמטום הוא נחלתם של שני המינים, כל אחד בתחומו הוא. את חייבת להבין, שאם לא היתה דרישה לבבונים, הם לא היו קיימים. הכל עניין של ביקוש והיצע.
אלמה בתגובה, כתבה שהיא מסרבת להאמין שיש באמת ביקוש לבבונים האלה. התחלתי לכתוב לה תגובה, אבל זה פשוט נעשה ארוך מהרגיל, כפי שקורה לי לא מעט לפעמים, אז החלטתי לעשות מזה עוד פוסט קצר:
דבר ראשון ולפני הכל, צריך להבין – לא כל בבון הוא קופיף עם לב זהב, וצריך לדעת גם לברור את אלה. אני לא הייתי מרים ידיים כל כך מהר, למרות הפיתוי העז להכניס את כל המין הגברי תחת מטריה של הגדרה אחת.
מצד שני, צריך לקחת את כל הקטע הזה בצורה רגועה למדי. אני זוכר שהיתה תקופה שיצאתי עם כמה בחורות בשבוע מכמה אתרים, כדי למצוא את "האחת" וכל מה שמצאתי היה מפח נפש. הייתי אידיוט. לקחתי תקופת חופש ארוכה מכל זה אחר כך, אבל כשכבר חזרתי לזה, חזרתי בנאדם אחר. רגוע יותר. סובלני יותר (ואני לא מתכוון לזה במובן הרוחניקי).
כדי למצוא משהו טוב, צריך לתת לדברים צ'אנס אמיתי, והדרך היחידה לעשות את זה, בלי לבזבז אנרגיות מטורפות על עשרות "מועמדים"(/ות), היא לקחת את הדברים באיזי. למשל: לנסות לחזור מדייט בלי להכנס ישר לאתר ולראות אם יש משהו יותר טוב. תאמינו – רוב האנשים היום לא מצליחים לעשות את הדבר הקטן והפשוט הזה. ולמה? כי הם חושבים שתמיד הם ימצאו משהו יותר טוב! הם כבר מחפשים את הדבר הטוב הבא, עוד לפני שמצאו את הדבר הטוב הנוכחי.
לגבי עניין הביקוש – 'צטערת, אלמה – הגיע הזמן שתאמיני. לא כולן כמוך. יש הרבה פריחות שמחפשות את ה"אייל גולן" שלהן, כפי שהגדירה זאת זוגתי מוקדם יותר היום. יש הרבה שמחפשות את הבבון. אני מבטיח לך, שאם נשים היו יותר עקשניות לגבי איכות הגברים שהן מחפשות, גברים היו נעמדים על הרגליים האחוריות עם לשון בחוץ, ורק מחכים לליטוף.
אם יש משהו שלמדתי בקורס האחרון בשיווק, הוא האמת הפשוטה הזו: אם אתה רואה מוצר מסוים בכל מקום שאתה נמצא בו, ככל הנראה שיש לו ביקוש בסביבה שלך. אולי לא על ידך – אבל זה המצב.
הדוגמא שלי לזה, למשל, היא כל מה שקורה עם ה-TV: אני לא מבין איך אנשים צורכים את ה"תרבות" הזו בישראל. קשה לי להאמין שיש כל כך הרבה אנשים מטומטמים – אבל עובדה – יש ויש כאלה שמתמכרים ל"אח הגדול" ולדומיו. אני מרגיש שמרמים אותי עם התוכן הזה ב-TV, וזו הסיבה שאני הפסקתי לצרוך אותו ממזמן, אבל זו בחירה שלי, בראש ובראשונה.
העניין הוא, אלמה, בשורה התחתונה – שאין לי הרבה מה לחדש לך בנושא: כל עוד לבבונים יהיה ביקוש, הם ימשיכו להסתובב בינינו.
סמנטיקה
ובכן – הנה פרק נוסף בעלילות "ביתילי" בעיר הגדולה:
זוכרים שביום חמישי מנהל סניף רעננה הבטיח שיחזרו אלינו היום כדי לתאם זמן הגעה ביום שני? ובכן נחשו מה – הפתעה! לא שני ולא נעליים. לאחר שראינו שהם לא מתקשרים עד 15:00 בערך, הרמנו אליהם טלפון, שוב – למחלקת שרל"ק. הפעם ענתה לנו בחורה בשם רעות. רעות ציינה בפנינו, שהסלון בכלל עוד לא יוצר, וייצורו אמור להסתיים רק בימים הקרובים.
הממ… עכשיו שימו לב לחשבון פשוט:
אם ביום שלישי, 20.1.09 נמכר סלון בסניף "ביתילי" ברעננה, ונאמר לנו מפורשות שהסלון יגיע אלינו עד 45 יום קלנדריים, יצפה הלקוח ההדיוט (אני, ככל הנראה), כי הסלון ייוצר לפני המועד הנ"ל, ולא לאחריו, כלומר עד ה-6 למרץ. שהרי אם לא כך, לא היתה המוכרת החביבה אומרת את המילה "עד". היא גם לא היתה מציינת את המשפט: "45 יום קלנדריים או פחות". מה לעשות שהיא ציינה את זה בעת ביצוע ההזמנה?
ומה טוענת לה רעות חביבתינו? אהה! שהתאריך הוא תאריך מ-ש-ו-ע-ר. ובכן, רעות, יקירתי – הרשי לי בבקשה להאיר את עינייך: התאריך הזה אינו משוער. הוא תאריך תפוגה של חוזה משפטי. חוזה שאתם לא עמדתם בו. בינתיים, הבטיחה נערת השרל"ק לבדוק את העניין שנית ולחזור אלינו מחר,על מנת לוודא אם נוכל לקבל את הסלון השבוע… לא מתי, אלא אם.
והיתה לה עוד את החוצפה לומר לי לא להתעצבן. העיקר שאת הכסף הם כבר לקחו. יפה מצידם, ככה להקל עלינו עם המשקל של הכסף בארנק, לא? איזו התחשבות…
אבל אל תדאגו – סחבק לא פראייר. סחבק כבר הודיעה לבחורה החביבה שאת ההובלה הם ישלמו בעצמם. היא טענה שהמוביל הוא עצמאי ואין לו קשר ל"ביתילי", אבל אני חושש שהם ייאלצו לפצות אותו איכשהו. כי את 270 השקלים שהוא היה אמור לקבל ממני – הוא לא יראה מכאן. מישהו צריך להתחיל לפגוע לאנשים האלה בכיס, כדי שילמדו לעמוד בזמנים שהם בעצמם קובעים, לא?
