ערכים? מפונקים גם באקדמיה.

אתמול פירסמתי את הפוסט הזה, על שביתת התיכוניסטים. שירבבתי שם לא מעט טרוניות גם לגבי הסטודנטים שמגיעים מתוך מערכת החינוך הממלכתית לאקדמיה, כשהם מאמינים שהכל "מגיע להם".

אז מסתבר שאני לא לבד, ושיש עוד מי שחושב כמוני – דווקא כסטודנט בתוך ה"מערכת".
בעקבות הפוסט הזה, קיבלתי כמה תגובות, ואחת מהן ריתקה אותי במיוחד, מבחור בשם אלעד עטר (סטודנט שנה שישית לרפואה, הטכניון):

הפלאייר של הסטודנטים לרפואה בטכניון - לחץ/י להגדלה

שמי אלעד ואני סטודנט לרפואה בטכניון. נהניתי לקרוא את הפוסט שלך בעניין מחאת התיכוניסטים (עד כמה שניתן להינות מנושא שהוא די עצוב) ובצירוף מקרים, מעט לאחר שקראתי את הפוסט נחשפתי למחאה שצוברת תאוצה בטכניון בקרב הסטודנטים לרפואה, מצ"ב העלון שחילקו בפקולטה ובגדול הם מוחים על צפיפות בלוח הזמנים של מבחני סוף הסמסטר ובהזזה של הרצאות מהפקולטה הנמצאת בבת-גלים לטכניון שבכרמל. חשבתי לשתף אותך שכן זו עוד עדות לתהליך העובר על הדורות הצעירים הלומדים באקדמיה.


(כדי לקרוא בבירור את המנשר, לחצו על התמונה להגדלה)

הסיפור הזה, כמו האחרים שתיארתי בפוסט הקודם – מקומם אותי.
בעיקר בגלל שעד לפני עשר שנים – הדבר הזה בכלל לא היה קיים.

כשעשיתי את התואר הראשון-ראשון שלי בהנדסה, אי שם בשנים 1997-2001 (תואר משולב של הנדסת תוכנה והנדסת תעשייה וניהול), התואר היה משותף לאוניברסיטה ת"א ולמכללת אפקה (שנקראה אז עוד המכללה האקדמית להנדסה בת"א), וב-6 מתוך 8 סימסטרים, היו לנו 10-14 קורסים בסימסטר(!) במשך כמעט 4 שנים(!), וכמובן כל קורס כזה כלל מרצה אחר, עם דרישות אינסופיות משלו וכו'. היוצאים מן הכלל, היו הסימסטר הראשון והאחרון, שבהם היו "רק" 6 ו-8 קורסים בהתאמה…
בנוסף, וכאילו זה לא מספיק, בגלל אותו תואר משולב, נאלצנו – כיתה של 40 ומשהו איש (ולא רק הכיתה שלנו – אלא שני מחזורים של 5 כיתות בסה"כ), לנדוד על בסיס יומי בין 4 קמפוסים שונים: המכללה (בנאות אפקה), ביה"ס להנדסאים, בניין דן דוד באוניברסיטה ת"א והפקולטה להנדסה של האוניברסיטה (שהייתה אז נפרדת מהקמפוס הראשי). היו ימים רבים נדדנו ככה בין 2-3 קמפוסים באותו יום ממש.

השורה התחתונה: אנחנו לא שבתנו בגלל זה. גם לא הוצאנו אף פלאייר בגנות ההנהלה.

[במאמר מוסגר: חלק מחבריי ואני השתתפנו בהפגנת הסטודנטים הגדולה של אוקטובר 1998 (חלקיכם אולי שמעתם או זןכרים את סיפור "הפיצה ושרה נתניהו"? אז אנחנו היינו שם) – אבל אנחנו שבתנו בגלל גובה שכר הלימוד, יוקר המחיה ובגלל ש(לפחות חלקינו) דרשנו שגם לאנשים מוכשרים מהשכבות החלשות (שבזמנו לא בדיוק נמניתי עליהן, אני חייב להודות – אבל זה היה נושא חשוב מבחינה ערכית), תהיה גישה למערכת ההשכלה הגבוהה. אף לא מילה אחת על עומס בחינות].

ועם כל זאת, מעולם לא עלה על דעתינו לצעוק ש"יש יותר מדי מבחנים", או "יותר מדי מטלות", או "לו"ז צפוף מדי". ניסינו בדרכי נועם לשנות את נושא הנדודים בין הקמפוסים, בהידברות עם ההנהלה, אבל כשהבנו שזה לא יילך ואין ברירה – ירדנו מזה. בלי שביתה, בלי רקיעה ברגליים ובלי כלום. מה לעשות – אף אחד מאיתנו לא חשב ש"מגיע לו" איזה יחס מיוחד, רק בגלל שהוא 'הסכים' ברוב טובו ללמוד הנדסה.

ואני עוד הייתי מהחבר'ה שהקימו את אגודת הסטודנטים במכללה באותו זמן, כך שהיה לנו את ה"כוח" הזה לעשות צרות. היו כאלה שרצו שנעשה צרות. תמיד יש כמה כאלו. אבל אנחנו הלכנו בין הכיתות, והסברנו למי שהיה צריך להסביר: חבר'ה, אתם באקדמיה. זה לא תיכון ולא חופשת בטן-גב. לא מתאים לכם? קשה מדי? חפשו תואר אחר או מוסד אחר ללמוד בו. זה העתיד שלנו, ואנחנו רוצים להשקיע בו (למעשה, היה מקרה יחיד שבו נעמדנו על רגלינו האחוריות, וזה היה בגלל מרצה שלימד ברמה נמוכה מדי, ושבזבז חצי הרצאה בקריאת שמות ובדיחות שלא קידמו אותנו לשום מקום. נסו לבדוק, אם יש סטודנטים שיעשו דבר כזה היום). ואכן, כמעט 25-30 אחוז מהכיתה שלי עזבו אחרי השנה הראשונה. וזה קרה כמעט בכל כיתה (מה שמכונה – סינון טבעי). אבל מי שסיים, עשה את זה בשקט, גם אם היו רטינות פה ושם.

=============================

מה שאני מנסה לומר זה, שאתם יכולים לראות בכך עוד דוגמא, לאן מוביל החינוך המפונק הזה של המערכת הממלכתית. עד כמה שאני מעוניין בזה שרופאים יקבלו תנאים טובים יותר לעבודה בשנות ההתמחות שלהם (ואני חושב שכמות השעות שהם צריכים לעבוד היא שערורייתית כיום, ולא פרופורציונלית לאופי המקצוע ולמעשה לאף מקצוע אחר), אני חושש מהיום שבו חלקם יהיו מפונקים מדי, ולא יהיו מוכנים לטפל במטופלים מסוג מסוים, רק כי "לא נוח להם", או "קשה להם מדי".

כבר היום ישנן עדויות לכך (כפי שאלעד העיד בעצמו בהמשך התכתובת בינינו), שרופאים מסויימים אינם מוכנים לטפל בחולי איידס או בפליטים. העדויות האלה גם פורסמו לא אחת בתקשורת.

הלו! האם צריך להעיר אותם ולהזכיר להם, שאלה אנשים שאמורים להציל את חיינו, ולא (או לפחות לא רק) כשאנחנו בריאים! האם אתם יכולים לדמיין מצב, שבו תגיעו לבית החולים עם מחלה מדבקת כלשהי – ורופא לא יהיה מוכן לגשת אליכם, מחשש שיידבק מכם? האם זה נשמע לכם הגיוני?!

=============================

אז עם כל הכבוד: אל תספרו לי בבקשה שהתלמידים צודקים. הם לא – ולמערכת אסור להיכנע לגחמות הילדותיות הללו.

מערכת החינוך הממלכתית בהחלט כן אמורה לחנך לערכים מסוימים, והיא נכשלה בכך כישלון חרוץ בעשור האחרון. "זכויות התלמיד" הפכו להיות חזות הכל – חזות שאותה מציגים גם הסטודנטים כשהם מגיעים לאקדמיה. כי ככה זה: תרגיל "מצליח" שהצליח תמיד יחזור אלינו כמו בומרנג.

ולצערי זה נכון לגבי יותר מדי סטודנטים, מכל שכבה אפשרית מהאוכלוסייה. לא מדובר כאן בנחלתם הבלעדית של סטודנטים צעירים אחרי צבא, כי אם גם על סטודנטים שחלקם מתפקדים כמנהלים בחברות גדולות ומשמעותיות לכולנו. אלה אנשים שכל מה שמעניין אותם זה לקחת את הכסף ולברוח, ולא מעניין אותם מי ישלם את המחיר. הם רואים את החזירות, את תרבות הסלבס הזו – שבה אנשים עושים כסף מאוויר וחצי כלום – בלי שום כישורים ועם הרבה קשרים – והם רוצים גם. ובזה אשמים לא רק ההורים – אלא גם מערכת החינוך שלנו.

ואת הדברים האלה – את הפינוק, את הגחמות, את העצלנות – חייבים לשנות, עכשיו – לא מחר – אם אנחנו רוצים לראות איזשהו עתיד למדינה הזו.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

13 תגובות לפוסט “ערכים? מפונקים גם באקדמיה.”

post_author." -->\n"; ?>
  1. מודי תולששש הגיב:

    בגדול, אני מסכים איתו, לפחות בענין אחד: אם כסטודנט קשה לך עם עומס הבחינות, אולי עדיף שתבחר מקצוע אחר במקום להתלונן.

    אלא שלתלמיד תיכון אין את האופציה הזאת.

    כמו כן, המנשר שצילומו מופיע כאן לא מדבר כלל על בחינות. הוא מדבר על יחס מזלזל ועל כך שהבטיחו משהו אחד ועושים משהו אחר. מפונק? לטעמי כן, אבל לגיטימי מבחינת סטודנט לבקש להתרכז בלימודים ולא בנסיעות.

    ואולי כל המטרה של "היחס המזלזל" הוא שהסטודנטים יתרגלו ליחס המזלזל שיקבלו כשיגמרו ללמוד ויתחילו להתמחות. ואולי רופאים מפונקים שלא מוכנים לעשות משמרות של 24 שעות עבור שכר רעב זה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי שיחול שינוי ברפואה הציבורית.

    • גיא הגיב:

      @מודי – אני אענה לך ביחד על שתי התגובות האחרונות שלך – ב-2 הפוסטים, אם לא אכפת לך. כי הן קשורות זו בזו.

      ראשית, האמת היא שאני לא לגמרי בסדר. לא כתבתי את המשך ההתכתבות ביני לבין אלעד. אבל מה שהוא טען, זה שזוגתו – שלומדת עיצוב גרפי – לומדת לא פחות קשה ממנו. כך שלומר שזה רק בגלל לימודי הרפואה – זה פשוט לא נכון.

      אין ספק שלימודי הרפואה וההתמחות הארוכה הנלווית – עם התנאים הקשים (ואפילו הבלתי אפשריים, אם תשאל אותי) – היא קשה לאין שיעור יותר מאשר לימודי סוציולוגיה או מנהל עסקים (ושוב – זו הרגשה סובייקטיבית – ורק בגלל שאין לי מושג איך זה ללמוד רפואה באופן אישי).

      שנית, לגבי הניסוח של המנשר: ברשותך, אני סומך על אלעד, שמה שהוא כתב לי הוא נכון, ושלא הכל נכתב במנשר הזה. האיש לומד רפואה שם, ואני יכול רק להניח שהוא יודע מה הולך שם יותר טוב ממך וממני ביחד. ואם הוא טוען שה"מלחמה" שלהם היא נגד צפיפות ועומס בחינות, אני מאמין לו.

      ולבסוף – המשפט שכתבת – שלתלמיד תיכון אין בחירה?
      תן לי לתקן אותך, כי רואים שלא ביקרת במערכת החינוך הממלכתית בעשור האחרון: ועוד איך שיש בחירה. יש כל כך הרבה בחירה, שאפילו באוניברסיטה אין רמות בחירה כאלו.
      כמות הבגרויות שאתה יכול לעשות כיום היא כמעט אין סופית, ויש שטוענים (כמוני, למשל) שרובן פשוט מיותרות (אפשר להכניס לבצע אותן כבחינות פנימיות, אם לא רוצים לבטל אותן – מבלי להכניס את משרד החינוך לכל חור וגחמה של כל ילד, שרוצה להמציא מגמה חדשה – וזה מה שקורה בעשור האחרון, פחות או יותר). בימים אלו אתה יכול לעשות בגרות בקולנוע הודי, בכלכלה, בשפות, בריקוד, בשירה, בתקליטנות (בגרות בלהיות DJ!), בציור, בהיסטוריה של ימי הביניים, ברדיו ותקשורת, בשיווק, בקריינות, בכלכלה, בסינית, ברובוטיקה, במדעי החלל ואסטרונומיה, ואני לא אתפלא אם גם בפיסול בפלסטלינה וגידול מטעי תירס גמדי. וכל אלה רק בבתי הספר העיוניים! רוצה להתחיל לשמוע מה קורה בבתי הספר המקצועיים ובבתי הספר לאומנות? כי את אלה עוד לא ספרתי.
      בישראל, יש נכון לשנת 2012 בחירה (ועד שזה לא ישונה סוף-סוף), בין 152 בחינות בגרות שונות! 152! (אני גם שמעתי מס' שהוא גבוה מ-200, אבל אני מודה, שעד כה לא מצאתי שום אסמכתא לזה).

      למעשה, זה היה חלק מהמצע של "יש עתיד" בבחירות האחרונות – לצמצם באופן דרסטי את מס' הבגרויות הבלתי הגיוני הזה.

      נסה להיזכר, מודי: האם אתה זוכר תיכון עיוני בימינו, שבו הייתה בחירה בין 50 בחינות בגרות? עזוב 150. 50 בחינות!
      לנו הייתה בחירה בין 10-20 לכל היותר – תלוי במגמה שבה היית (או לזו שבכלל התקבלת אליה – בהתאם לציונים שלך – גם זה לא היה מובן מאליו). בגדול, אתה בחרת מגמה כלשהי מבין 4-5 אפשריות, ועשית את כל הקורסים – ללא בחירה אמיתית – של אותה מגמה, פלוס כמה בגרויות חובה:
      רצית ריאלית? למדת מתמטיקה מוגברת, פיסיקה וכו'.
      רצית ביולוגית? למדת ביולוגיה מוגברת, כימיה וכו'.
      רצית חברתית-שפות? המייג'ור שלך היה היסטוריה, וערבית/צרפתית, אולי גם ספרות ותנ"ך.
      לא רצית אף אחת מאלה? הלכת לבי"ס מקצועי כמו אורט (בתקופתי לרוב היו אלה התלמידים,שלא הצליחו להתקבל לבתי ספר עיוניים – להלן הערסים והכיתות הטיפוליות של חטיבות הביניים).

      היום זה לא עובד ככה. יש לך כמה בגרויות שהן בגדר "חובה" (מתמטיקה, אנגלית), ולמעלה מ-150 בגרויות שונות שאתה יכול לבחור ביניהן – תלוי בבית הספר שאליו נרשמת.

      לכן אני גם לא מצדיק את מה שהגברת מיכל זולר כתבה. היא פשוט טועה. כמות הבחירה שיש לה היא כמעט אינסופית. אבל היא רוצה יותר. היא רוצה להחליט לבד מה היא תלמד (בהתאם לאופי שלה!) – ולמעשה לא ללמוד כלום. אם היא הייתה יכולה, היא הייתה לומדת את המקצוע היחיד, שהיא וחבריה רוצים ללמוד היום: "איך להגביר את הסיכוי שלך להתקבל לתכנית ריאליטי ולהפוך לסלב-אוויר בשבועיים?" איך "לעשות את המכה"? אין בזה שום ערכים ושום כלום.

      אז כן – גם אני לא נהניתי מכל מה שלמדתי בבתי הספר השונים. אבל כן נהניתי מחלקים אחרים. בדיוק כמו באקדמיה, חלק מהמורים שלי היו מצויינים, וחלק היו ממש גרועים. אבל זה נכון בכל מקום, לא?

      [ובמאמר מוסגר: אם סבלתי ממשהו בנערותי, זה היה רק מבחינה חברתית, בגלל שנודיתי חברתית והייתי אותו "חנון" או "פריק" (תלוי את מי שאלת), שרק במועדונים כמו "הפינגווין" בת"א קיבלו אותי בגלל השיער הארוך והאהבה שלי למוסיקה שלא הייתה המיינסטרים באותן שנים. מצד אחד, זה היה נחמד לפתח אופי משל עצמי במקום לנהור אחרי העדר. מצד שני, זה היה רע מכל הבחינות האחרות].

  2. מודי תולששש הגיב:

    במלים אחרות, לך היה קשה, אז אתה רוצה שגם להם יהיה קשה.

    היא רוצה להחליט לבד מה היא תלמד – ובצדק! גם אני רוצה להחליט לבד מה אני לומד ובמה אני עוסק ומי החברים שלי ועם מי אני מבלה כל היום.

    ותסביר לי למה "איך להגביר את הסיכוי שלך להתקבל לתכנית ריאליטי ולהפוך לסלב-אוויר בשבועיים?" הוא פחות ערכי מאשר "מה משמעות הנעורים בשירי ביאליק?"

    ולמה אתה כל כך בטוח שזה הדבר היחיד שמעניין אותה.

    • גיא הגיב:

      @מודי – חו"ח. אני ממש לא רוצה להקשות על אחרים רק כי "לי היה קשה". ממש לא. אני פשוט חושב שדרכי קיצור, כמו שכולם מחפשים היום, מביאים לאסונות ולקטסטרופות – בדיוק כמו מה שקרה עכשיו בבניין שקרסו בו מרפסות, בחדרה: מישהו החליט לקצר קצת בחומרים, להוריד קצת את כמות העבודה, לעשות עוד כמה שקלים על חשבון עבודה איכותית ועל חשבון הדיירים, ורק בנס אף אחד לא נפגע שם.

      יש לי בעיה עם אנשים שמחפשים דרכי קיצור וקומבינות במקומות שהם לא צריכים להיות. ומה לעשות – כשאתה לומד, אתה צריך להשקיע, אחרת אתה עלול לסכן אחרים.

      וסליחה – אבל בגיל של זולר (והאמן לי שאני לא אומר את זה בהתנשאות), רוב הסיכויים היא שהיא לא יודעת אפילו מה היא רוצה ללמוד, מודי. כמות הנערים והנערות שיודעים בגיל הזה מה הם רוצים ללמוד או להיות שהם יהיו גדולים היא מאוד קטנה – מיעוט שבמיעוט. ואני הראשון שאודה, שגם אני לא ידעתי, ורוב חבריי – גם אלה שהלכו למגמות הכי "יוקרתיות", לא ידעו.
      תראה לי כמה כאלה יש היום – שהולכים ללמוד באוניברסיטה או אפילו לומדים מקצועות בתיכון (ושוב – יש להם את הבחירה! שלא יבלבלו את המוח), שיאפשרו להם אשכרה להתפתח בעתיד (רובוטיקה, כלכלה וכו'). הם לא עושים את זה בגלל שהאפשרות לא קיימת. 152 בחינות בגרות שונות זה חתיכת בחירה.

      ואיך אני יודע מה "הם" רוצים ללמוד?
      מודי – אני גר ליד כמה בתי ספר, אחד מהם תיכון. רק במקרה, אני יודע אילו מגמות נפתחו שם בשנים האחרונות. כבר ציינתי את חלקן: רדיו, קריינות, שירה. כל מיני דברים שמאוד יקדמו אותם בעתיד. ממש. ושוב – זה בי"ס עיוני, לא בי"ס לאמנויות. לא מדובר כאן בתלמה ילין או בבצלאל של ראשל"צ. וזה גם לא הבי"ס היחיד שבו זה קורה.

      אז לא – אני לא מכיר את מיכל זולר באופן אישי. אבל אני כן רואה את חבורות התיכוניסטים שנמצאים בגינות מסביב לבית שלי, ואני שומע את הקולות: את השפה הבוטה שבה הם משתמשים (ואני מתכוון גם לבחורות, שלא תחשוב שזה שונה בעניין הזה), תחומי העניין שהם מבטאים, הזלזול שאני שומע בקולם בכל פעם שהם מדברים על עבודה קשה – ואיך לומר בעדינות? הם לא משאירים הרבה מקום לדמיון (חלקם ממש לא משאירים שום מקום לדמיון: הם לא מפסיקים לצרוח, להשתכר, להפציץ את השכונה בנפצים.. לא בדיוק אנשים 'ערכיים').

      והנה עוד הוכחה ששמתי לב שהתפתחה בשנים האחרונות: ללמוד ולהשקיע הפכו להיות תופעה כל כך נדירה – שכשדבר כזה אשכרה קורה, ישר מתפרסמת כתבה בעיתון על ה"תופעה".

      ולגבי שאלת הערכיות בין המקצועות:
      עם כל הכבוד, אני חושב שללמוד שירה עברית קלאסית ואת אבני היסוד של התרבות שלנו, זה טיפל'ה יותר ערכי מללמוד לשיר קאוורים של שרית חדד או אייל גולן. אבל אולי זה רק אני…

  3. מודי תולששש הגיב:

    אתה לא רואה שעיקר הטיעון שלך הוא "הנוער של היום…" ?

    1. אתה חושב שהמרפסות קרסו כי מישהו לא השקיע בלימודים? המרפסות קרסו בגלל השיטה שמתגמלת איך דברים נראים ולא איך הם באמת. שיטה שנלמדת בבית הספר כי התלמידים רוצים ציון גבוה – לא לדעת, לא ללמוד, לא להבין; רק ציון טוב. כל החיים מתבססים על זה. כבוגר, זה לא ציון טוב אלא שכר טוב, אבל העקרון זהה – אתה מתוגמל על איך שהדברים נראים. כתבת פעם פוסט על ציוני המיצ"ב, ושם די הסכמת איתי על זה.
    אז באה תלמידה שלא אכפת לה ציון טוב, אלא אכפת לה לא לעשות שקר בנפשה, וללמוד מה שהיא רוצה, ולא משהו אחר. אני מתרגש ומקנא – למה לי לא היה האומץ לעשות את זה בגילה.

    2. כשאתה לומד, אתה צריך להשקיע? לא. הלימודים בנויים כך שאתה צריך להשקיע את המינימום כדי לעבור, וזה עובר גם לעבודה. מה שלא מלמדים בבית ספר (ואי אפשר גם) זו אחריות. בית ספר מסיר ממך אחריות לתוצאה, רק אחריות לדרך. לדברים שאתה עושה בבית ספר אין שום תוצאה בעולם האמיתי, ולא – ציון בגרות הוא לא עולם אמיתי. הייתי מעדיף קורס שבו אתה משקיע את הכסף שלך במניות. או קורס בטיפול בילדים, או כל דבר שמשפיע על משהו.

    3. מיכל זולר לא יודעת מה היא רוצה ללמוד, אבל אתה כנראה יודע שהיא צריכה ללמוד על תקבולת אקרוסטיכונית. בכל אופן, היא יודעת זאת הרבה יותר טוב ממך, מהמורים שלה, וממשרד החינוך. אני לא מבין למה למידת רדיו-קריינות-שירה יקדמו אותה פחות מאשר ביאליק-ישעיהו-אינטגרלים. אותי אף אחד מהם לא קידם.

    4. אם רובוטיקה לא מעניינת אותך היום, ויכריחו אותך ללמוד, זה לא ממש יעזור. ואם בכל זאת תצליח ללמוד משהו, עד שתגיע לאוניברסיטה הכל יתחלף. אני למדתי פסקל בגיל 16. שום דבר שלמדתי לא רלוונטי לחיי כיום, ואני מתכנת מחשבים.
    בקיצור, אם מישהו רוצה להיות רובוטיקאי בגיל 30, העובדה שלמד או לא למד רובוטיקה בתיכון היא חסרת רלוונטיות.

    5. חבורות התיכוניסטים שאתה מדבר עליהן נוצרו בגלל הלחץ בלימודים, לא למרות הלחץ, ולא מהקלת הלחץ. תכריח מישהו לעשות דבר שהוא לא רוצה או צריך לעשות, שהוא לא רואה בו שום קשר לחייו, והוא יתחיל לשתות ולעשן רק כדי לברוח מזה. חוץ מזה, הם עדיין לא כרתו ראשים לפינגווינים.

    6. "אני חושב שללמוד שירה עברית קלאסית ואת אבני היסוד של התרבות שלנו, זה טיפל'ה יותר ערכי מללמוד לשיר קאוורים של שרית חדד או אייל גולן. אבל אולי זה רק אני…" – זה גם אני, אבל אני יודע שאני דינוזאור, ושזו עמדתי המאוד סובייקטיבית ושאני לא רוצה לכפות אותה על אחרים.

    בהקשר זה:
    http://www.youtube.com/watch?v=Xe1a1wHxTyo

    ובעיקר זה:
    http://www.youtube.com/watch?v=h11u3vtcpaY

    • גיא הגיב:

      @מודי – דבר ראשון, נהניתי מאוד מההרצאה ב-TED. היא באמת מעניינת, והקשבתי לכל מילה שלו. זו הסיבה שאני חושב שנדרשת רפורמה מאוד יסודית במערכת החינוך שלנו.

      אני בהחלט לא חושב שציונים הם הדבר החשוב ביותר. דווקא סקרנות, היכולת לחקור וכו' – אלה הדברים הכי חשובים, שדווקא אותם לא מלמדים היום במערכת החינוך – ולפי מיטב הבנתי, זה מה שרוצה שר החינוך שהנוכחי שלנו לשנות. אולי אני טועה, אבל החשש שלו – כמו של כולנו – הוא שהמורים לא יאפשרו לו את זה, מכמה סיבות: חלקם פוליטיות, וחלקן נובעות מחשש. אני חושב שאם יראו את ההרצאה הזו למורים, אולי יתחילו שם לשנות קצת את דעתם.

      כי כשאומרים למורים כל הזמן שהם "הרוסים את היצירתיות" – זה לא ממש עוזר. זה כמו לומר למישהו – לכל אחד למעשה – "אתה מיותר". ואף אחד לא אוהב לשמוע את זה.

      ד"א – שים לב לעוד משהו: הבחור הזה לא אומר לרגע בהרצאה שהוא לא צריך להשקיע בלימודים. ההיפך הוא הנכון: הוא משקיע – והרבה. הוא פשוט משקיע בדברים שיהיו משמעותיים עבורו בעתיד – והייתי שמח אם זה היה גם המקרה במערכת החינוך שלנו. זה הייתה הכוונה שלי מלכתחילה, ויכול להיות שלא הבנת אותי.

      חבורת התיכוניסטים, שכתבת שהם "בורחים בגלל הלחץ"? לא הם לא. הם בורחים מאחריות כי אף אחד לא שם להם גבולות כשהם היו קטנים. סליחה, אבל לעולם לא אבין איך קשור "לחץ" להתנהגות של חלקם לאנשים זרים ברחוב, למרחב הציבורי שבו הם חיים. זה עניין של חינוך חסר, לא של "עודף חינוך".

      • מודי תולששש הגיב:

        אתה מרוצה מזה שהוא משקיע בלימודים, בדברים שמעניינים אותו, אבל לא מכך שמיכל זולר משקיעה במה שמעניין אותה? מה ההבדל, חוץ מהזוית האישית שלך, כי אתה יודע מה חשוב ומה לא חשוב?

        מה שבאמת קורה הוא ההפך. הילד משקיע במה שחשוב לו כי לא מכריחים אותו להשקיע בדברים אחרים. לכן הוא שמח. לכן הוא לא נטפל לנערות, או תוקף זקנים או שודד פיצוציות.

        ולגבי גבולות – גם הספרים שקראתי, וגם הנסיון האישי שלי עם ילדים שגדלו ללא גבולות, מראים ש"לשים להן גבולות כשהם קטנים" יוצר תופעה הפוכה ממה שאתה חושב.

        ועדיין לא ענית לי – מה למדת בבית ספר שהוא משמעותי עבורך היום, ולא היית לומד בין כה וכה מאוחר יותר?

        • גיא הגיב:

          זו הולכת להיות תשובה קצת ארוכה (כהרגלי):

          א. נתחיל במה שהנער לומד – אם הקשבת לדברים לעומק, אתה מבין שהוא לא בדיוק "לומד מה שהוא רוצה". עדיין יש מי שמכתיבים לו מה הוא צריך ללמוד. פשוט הדרך היא שונה. וכן – הוא נדרש להשקיע, בכדי להבין מדוע הוא זקוק למתמטיקה, למשל. יש לו אמנם חופש מסוים, אבל זה לא חופש בלתי מוגבל. הוא עדיין חלק מקבוצה, יש לו מורים (פורמליים וא-פורמליים), ויש לו תוכנית לימודים. היא פשוט כוללת העשרות נוספות, מעבר לישיבה בכיתה ולשינון, ושוב – אני מסכים איתך בנק' הזו, שזו דרך לימוד מיושנת וארכאית שעברה זמנה.

          אז כן – חשוב לו להיות מאושר ובריא, וכו' וכו', אבל עדיין יש מי שמנחה אותו, ושם לו גבולות. גם העובדה שהוא יוצא ליום חופש, או עובד במפעל לעיצוב – זה נעשה במסגרת, שבה הוא עושה גם "עבודה שחורה", בכדי להבין את חשיבותה של כל סוג של עבודה. בכדי לקבל זמן לעצב בגדים בעצמו, הוא צריך להשקיע בניקיון, למשל. אלה מילים שלו, מודי!

          בנוסף, אתה חייב להבין, שלא לכל הורה יש את היכולת להוציא את הילד שלו מבית הספר, לעבוד מהבית, לשבת איתו שעות מדי יום ולתת לו כלים נכונים.
          בכלל – הייתי מסתפק בזה, שחלק מההורים יישבו מדי יום במשך שעה-שעתיים עם הילדים שלהם. אבל אפילו הדבר הזה הפך להיות מותרות, במיוחד במדינה שלנו, שבה יותר ויותר משפחות הופכות להיות עניות, ושגם כששני ההורים עובדים – זה כבר לא בדיוק מספיק בכדי לחיות או לממן חינוך ברמה של אותו נער בהרצאה.

          בקיצור – הבחור מתאר אוטופיה נחמדה. אבל רוב ההורים, לפחות בארץ, לא יכולים להרשות לעצמם את מה שהוא קיבל.

          ==============

          ב. לגבי מיכל זולר – אני לא יודע מהי רוצה. אני לא מכיר אותה אישית. אבל המנשר שלה היה מאוד חד צדדי, וכן – אני חושב שגם ילדותי: "אתם לא בסדר. אתם חייבים להתייחס אליי אחרת, כי אני לא דומה לאף אחד אחר". אז יופי, זה נורא קל להתלונן. גם אני עושה את זה כל הזמן. גם באמצעות המקלדת.. אבל היה משמח אותי (ועוד כמה שלא הבינו מה לעזאזל היא רוצה, מלבד "לא ללמוד ספרות"), אם באותה התלהבות, היא הייתה כותבת מה היא כן רוצה ללמוד – אם בכלל.

          ואני חוזר שוב על מה שכתבתי קודם: אכן נדרשת רפורמה מקיפה בתכנית הלימודים ובעיקר באופן הלמידה (מתן כלים, ללמד כיצד לחקור, 'לייצר' סקרנות וכו' – במקום לשנן חומרים ארכאיים ולא רלוונטיים). ולצערי תהיינה הרבה התנגדויות לכך, בעיקר מצד המורים, שחלקם אינם מתאימים יותר למערכת החינוך המודרני ומה שנדרש בכדי לממש אותה.

          אבל גם את הדברים האלה, צריך לבצע בתוך מסגרת מסויימת.

          ואני מניח שבנושא הזה אנחנו פשוט ניאלץ להסכים שלא להסכים…

          ==============

          ג. לגבי שאלת הגבולות – אני מסופק אם מי מבני הנוער שאני רואה היום, שפוגעים באנשים זרים ברחוב בגלל סיגריה או בגלל הערה שנזרקת לעברם על נזק שהם מחוללים, שנוהגים באלימות סטייל "התפוז המכני" ונוהגים במרחב הציבורי כאילו היה שלהם בלבד – חשים איזושהי חרטה או כלל חושבים על מה שהם עשו. בטח שלא לפני מעשה, ואני בספק אם גם אחרי..

          וזו הבעיה שלי עם הגבולות. או לצערי – עם היעדרם.
          אני לא יודע על מחקרים אקדמיים בתחום. האמת היא שלא נתקלתי בהם עד כה, ולא קראתי מילה בנושא. וגם עוד אין לי ילדים משלי.

          אבל הנה דבר אחד שאני כן יודע: אני חושש היום ללכת ברחוב עם דובי בערב, ליד הבית. וזה אומר דרשני.

          מודי – מעולם לא חששתי ללכת ברחוב במקומות שבהם גרתי. אפילו כשגרתי בפלורנטין או בנווה שרת (שכונה עם כמות עבריינים ומקרי פשע מטורפת) – לא בדיוק שכונות פאר, כל כל השיכורים ולעיתים המסוממים שהיו שם. גם לא ב-2 בלילה בסמטאות הכי חשוכות של תל אביב, בפארקים בחולון וכו' (על רעננה אני כבר לא מדבר). אפילו להיכנס לטירה, כדי לקנות בשר ופיתות לפסח, לא פחדתי – גם בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה.

          אבל היום אני חושש ללכת ליד הבית שלי – אני חושש היום מכל בן תשחורת, שאני עלול "לבוא לו לא טוב בעין", כמו שאומרים, משל הייתי אסיר בבית כלא, שקוראים לו "קריית ראשון". והדבר הזה התפשט, מתברר, לשכונות נוספות באיזור שלנו.

          הנה שתי אנקדוטות קטנות:
          1. לפני חודשיים בערך, שכן שלי, שהלך פה עם הכלב שלו, סיפר על חוויה קשה שהוא עבר, כשחבורה של נערים – אולי בני 15-16, ככל הנראה שיכורים לגמרי, התחילו ללכת אחריו, ושאלו אותו מס' פעמים בכמה הוא מוכר את הכלב. הוא ניסה להתעלם – וזה לא עבד. הם עקפו אותו, עצרו אותו – ושאלו שוב. הוא ענה שהכלב לא למכירה. אחד הצעירים האלה, החליט משום מה, שהשכן שלי – אדם מבוגר, חברותי מאוד, שאני לא חושב שאי פעם שמעתי אותו מרים את קולו – שהשכן הזה קילל את אבא שלו. הבחור כבר שלף סכין, ורק שני חברים שלו איכשהו מנעו את הדקירה. השכן שלי ברח הביתה כל עוד נפשו בו. אדם מבוגר, בן למעלה מ-60.

          2. בסו"ש האחרון, אלה הלכה עם דובי לסיבוב ערב רגיל, כשאני הייתי עם התקף כאבים. לרוב אני משתדל לעשות את זה, כדי שהיא לא תיאלץ ללכת בערב, בחושך. אבל בחמישי בערב, היא לקחה אותו, בערך בשעה 22:30. בפארק הכלבים, התקרב אליה מישהו, שהיא לא הכירה, ביקש סיגריה, ואז ניסה להתחיל איתה בדרכים מאוד מוזרות, שגם הפחידו אותה מאוד, וכל זה תוך כדי שהוא מתקרב אליה (גם אחרי שהיא אמרה לו שהיא נשואה וביקשה שהוא יתרחק), וגם עקב אחריה לאורך כמה עשרות מטרים, כשהיא ניסתה להתרחק משם בעצמה.
          לפי מה שהיא טענה, הבחור הזה נראה צעיר למדי. היא לא ידעה לומר בן כמה הוא נראה לה. אבל זה הספיק כדי להפחיד אותה. בזמן האחרון היא לא מפסיקה לומר לי שהיא רוצה שיהיה עליה איזה סוג של נשק – סכין, גז פלפל, שוקר חשמלי, וכו'. אני מאוד חושש מזה, ואני מנסה למנוע את זה ממנה ומסביר לה כמה זה מסוכן – אבל היא חוששת. והחשש שלה מוצדק.

          ==============

          עכשיו, אתה יכול לומר: אולי זו השכונה שבה אני גר. אולי אלה מקרים בודדים שאני לא יכול בגללם להשליך על השאר. אבל זו הנחה מסוכנת, מודי.

          ראשית, השכונה שבה אני גר, נחשבה לפחות (ויש שעדיין מחשיבים אותה) כשכונה טובה, של משפחות צעירות בעיקר (אבל לא רק. יש פה אוכלוסיה מאוד מגוונת). ובאמת – יש פה לא מעט אנשים טובים, שיצא לי להכיר בשנים שבהן אני גר פה. לא כולם מושלמים, יש גם אנשים דוחים, אבל את רוב מי שהכרתי עד כה באופן אישי – הם היו בסדר.
          וכם זאת – האלימות של בני הנוער, פשטה לא רק בשכונה שבה אני מתגורר, אלא ברוב השכונות של מערב ראשל"צ. ואני כבר לא רוצה להתחיל לדבר על מה שקורה בקניונים ובבתי הקולנוע.

          בני הנוער כאן, באיזור הזה – כם אם הם באים ממשפחות "נורמטיביות" – יוצרים פה הרבה בלאגן. והבלאגן הזה מפחיד.

          ואתה לא יכול לספר לי שהפחד הזה הוא לא רציונלי. כי הוא כן. הוא נשען על מה שאני רואה, מה שאני שומע, מה שאני חווה על בשרי. חוסר הנוחות שאני חש הוא ממשי ומהותי מאוד. וזה באמת בלשון המעטה.

          ==============

          היעדר הגבולות האלה מגיל צעיר, העובדה שהורים הפכו ל'חברים' של הילדים שלהם, במקום להיות מקור סמכות הורית, העובדה שהורים חוששים לדבר עם הילדים שלהם על נושאים מורכבים (כמו מין, למשל – מה שמעלה בשנים האחרונות לכותרות את כל הנושא של מעשי אונס קבוצתיים כבר בגילאים 12-13 ואף מוקדם מכך! – כותרות שלא היו קיימות כאן 10-20 שנה קודם לכן) – כל אלה מביאים לכך שהצעירים לא יודעים איך להתנהג במרחב הציבורי (ואפילו בזה האישי). אמנם נורא קל להפיל את זה על האינטרנט המרושע או אתרי הפורנו הנפשעים, אבל זו תמונה מעוותת של המציאות. כי לצערי – גם ההורים של חלקם נוהגים כך.

          לא מזמן, ד"ר יובל דרור כתב פוסט, שדיבר על כך שהגישה היום בארץ היא, שאתה חייב לדפוק מישהו, כי דופקים אותך – סתם בשביל "לאזן". הגישה הזו מחלחלת לבני הנוער ולילדים כבר בגיל צעיר. אני לא יודע איך הדברים באוסטרליה, מודי. באמת שאין לי מושג. בכלל – קטונתי מלהשוות את המחקרים האקדמיים שנעשים בעולם המערבי – אבל בישראל, ארץ הלחץ הבלתי נגמר – הגבולות האלה נחוצים. נחוצים מאוד.

          • מודי תולששש הגיב:

            ואני אענה לך קצר:
            א. הנער _רוצה_ לעצב בגדים, וזו המוטיבציה שלו להשקיע. יותר מזה: הוא רואה את הקשר. דיברתי אתמול עם חבר שלי על שוליות (מישהו שאל אותו למה הוא לא לוקח שוליה) והוא דיבר על זה שתפקיד השוליה הוא לא רק ללמוד את המקצוע, אלא גם לשטוף כלים ובקבוקים ולנקות את המשרד בסוף היום, כי בסופו של דבר זה חלק מהעבודה. הוא עובד בעיצוב ועושה את העבודה השחורה כי כל מי שעובד איתו גם עושה את העבודה השחורה, והוא רואה את זה.

            ב. גם אני לא מכיר את מיכל זולר, אבל התרשמתי אחרת מדבריה. אז על זה לא נסכים. אתה רוצה רפורמה? גם אני, אבל עד שיש רפורמה, אל תאשים את הילדים.

            ג. זה עצוב שאתה חי בפחד. ואת הנערים שמטרידים אותך ואת אלה ואת השכנים צריכים לעצור. אבל אני לא מבין מאיפה המסקנה היא שלא שמים להם גבולות. יותר מזה: גם אם הבעיה היא גבולות, למה אתה מאשים את מערכת החינוך? ומה הקשר בין אלימות לבין הגדלת מספר המקצועות לבגרות?

            גבולות הם חשובים. הבעיה היא שרוב הגבולות שמעמידים לילדים הם שקריים, משתי בחינות: האחת, שניתן לעבור על הכללים בלי להענש; השניה, שהגבולות לא קשורים למציאות – השאלה שכל ילד שואל "אבל למה אסור לי" והתשובה "כי אני האבא/האמא/המורה ואני מחליט" מעידה על כך. זה גורם לכך שהכלל הכי חשוב הוא "אל תתפס", או אפילו "תכין תירוץ טוב". עדיף חוסר גבולות מגבולת שקריים.

            תזכור שיש הבדל בין גבולות והזנחה. הנערים שאתה מדבר עליהם סובלים מהזנחה, לא מחוסר או עודף גבולות.

            ועדיין לא ענית לי.

            • גיא הגיב:

              אוה. עלית על 2 נקודות חשובות:
              דבר ראשון – יש באמת מוסר כפול לגבי הנושא של הצבת גבולות ועונשים. לצערי אני מכיר את זה ממקור ראשון: אני גדלתי בבית עם אח מאוד אלים, להזכירך. אבא שלי היה חוזר על המנטרה ש"אלימות לא פותרת דבר", אבל כשהייתה אלימות בבית – היא ועוד איך פתרה, עבור אח שלי. למעשה היא פתרה עבורו הכל. הוא קיבל את כל מה שהוא רצה באמצעות אלימות, הוא דרך על לא מעט "חברים" שלו בדרך, כדי להשיג יותר בשביל עצמו. ואתה יודע מה? גם כאיש בוגר הוא לא בדיוק השתנה. אישית, מפחידה אותי העובדה שיש לו 2 ילדים היום (כרגע הם עוד קטנים וחמודים מאוד, אבל כשהם יגדלו – אני חושש ממה שהם יהפכו להיות).
              אבל זו לא הבעיה שלי, ואני לא יכול להתערב שם.

              דבר שני – המשפט הזה "כי אני מחליט/כי אני אבא" – זה אסון חינוכי. אתה צודק במאה אחוז. וכפי שכתבתי, הייתי באמת שמח אם יותר הורים היו משקיעים יותר "זמן איכות" עם הילדים שלהם על בסיס יומי. אבל שוב – לצערי (והאמן לי שאני אומר את זה בלב כבד, כי זה באמת מצער אותי), אני גם מבין היום את אלו שלא מסוגלים לעשות את זה, כי הם עובדים ב-2 משרות ובשעות-לא-שעות בכדי לפרנס את המשפחה, ובערב, כשהילדים עושים בלאגן, ואבא/אמא רק רוצים לנוח, הם פולטים את המשפט המטופש הזה.
              ישראל הפכה להיות מדינה, שבה מעמד הביניים הולך ומצטמצם, וזה משפיע מאוד גם על חינוך הילדים. זה לא שההורים שלי לא עבדו קשה – הם קרעו את התחת במשך שנים, אבל לפחות הייתה להם רווחה כלכלית יחסית מזה. והיא גם הגיעה יחסית מהר, תוך שנים ספורות. היום, אנשים שעובדים במשרות כמו של ההורים שלי בזמנו, לא יכולים לפרנס משפחה בכבוד. וכנראה לא יצליחו גם בעוד עשור, אם המצב של היום יימשך. וזה משפיע על כל ההוויי המשפחתי.

              =============

              אז מה הקשר של כל זה למערכת החינוך?
              מערכת החינוך לדעתי איבדה את דרכה. כמו שכבר כתבנו על כך שנינו, היא הפכה למערכת לשינון חומר.

              וד"א – זה ניכר היום גם באקדמיה. אין שום ניתוח רציני. שום מחשבה. הכל העתק-הדבק. בקורסים שבהם אני מרצה, אני משתדל לתת מטלות, שדורשות מהסטודנטים שלי לחשוב, ולבחון איך מיישמים את החומר שאני מלמד בתהליך עסקי. כמובן שהם דורשים שאני אאכיל אותם בכפית, שאני אתן להם "עבודה לדוגמא", אבל אני מסרב מסיבה מאוד פשוטה: כי אני יודע שאני אקבל שבלונה אחידה, ואני לא מעוניין בזה. אני מנסה להכריח אותם לחשוב – וזה כואב להם. והם מתעצבנים עליי, כי אני ככל הנראה הראשון בתואר הזה, שמכריח אותם לעשות את זה, גם אם זה לא הנושא הכי חזק אצלם. בעבר גם ניסו לשכנע אותי בהנהלה לוותר להם, אבל עמדתי על הרגליים האחוריות. זה נראה לי לא נכון לגרום להם לשנן חומרים, מבלי שהם יבינו את הלוגיקה שעומדת מאחורי כל החלטה.

              אז ערכים וגבולות אני לא יכול ללמד אותם, כי לרוב אלה אנשים מבוגרים. חלקם מנהלים בחברות שונות. אבל אני כן יכול להכריח אותם לעבוד קצת בשביל התואר, ואת זה אני עושה.

              ואם מחזור לרגע למערכת החינוך הממלכתית, היא נכשלת לכל אורך הדרך, החל מהגן ועד התיכון. היא נכשלת בתפקידים הכי בסיסיים שלה: הצבת גבולות היא הכרחית, גם כשהיא לא נעשית ע"י ההורים. מערכת החינוך לא צריכה להיות בייביסיטר שמקבל תשלום לפי שעה, אלא להציב ערכים מסוימים בראש מעייניה, ולפעול על פיהם – גם אם זה לא מוצא חן בעיני התלמידים..

              שלשום הייתה פה בארץ סערה-זוטא, לגבי מנהל בי"ס, שניסה למנוע מתלמידה לעזוב את שטח ביה"ס לפני תום יום הלימודים. היא קראה לאמא שלה ואחותה, שנהגו באלימות פיזית כלפיו, ואחרי זה הן עוד העזו להתלונן במשטרה (למזלו, הכל צולם במצלמות ביה"ס). אני מעריץ מנהלים כמוהו – שלא מוותרים על הילדים האלו, גם כשזה לא נעים, וגם כשזה כרוך במחיר אישי כבד: המנהל הזה נלקח לחקירת משטרה באותו יום (הוא שוחרר די מהר, אבל זה בהחלט לא דבר נעים).

              =============

              אז אני לא מאשים את התלמידים, מודי. ילדים יהיו ילדים. נערים יהיו נערים. אבל ההורים ומערכת החינוך לא יכולים לעמוד מהצד, ולראות איך תכניות הריאליטי מחנכות את הילדים.

              החשש שלי מפני אותם בני תשחורת, הוא בגלל שההורים ומערכת החינוך עמדו מן הצד לכל אורך השנים האחרונות, שנות ההתבגרות שלהם, והרימו ידיים בלי קרב. זו הבעיה שלי.

              וזו הנקודה החשובה: הרפורמה הזו לא צריכה לראות בילדים אשמים, אלא לראות בהם בני אדם, שניתן לתת להם כלים, אבל גם להטמיע בהם ערכים, כבוד לזולת.

              זו גם הסיבה שאני תומך נלהב ברעיון של שר החינוך, להתנות תעודת בגרות בהתנדבות קהילתית במשך כל שלוש השנים שהנוער נמצא בתיכון. חשוב שהם יראו ויבינו, שיפנימו – במי הם פוגעים. שיבינו מהו מרחב ציבורי, ואיך אפשר לגרום לו להיות טוב יותר עבור כולם. שיוקיעו את האלימות מתוכם. שינצלו את הזמן בכדי לסייע למשפחות במצוקה, לקשישים, לכל מי שנחשב כאזרח מוחלש במדינה הזו.

              שלא 'יתנדבו' באוניברסיטה בשביל מלגה, לתקופה של חצי שנה בפרוייקט פר"ח, אלא שיתמידו בהתנדבות לאורך תקופה, ללא תמורה מיידית בדמות תשלומים ומלגות. שיבינו שחלק מהבגרות שלהם – ואני לא מתכוון כאן למבחן – אלא להליך ההתבגרות – הם צריכים להתחשב גם באחרים, ולא לפגוע בהם.

              אולי אז – כמו האלימות הזו תפחת.

              אני יושב עם חברים, ואני מדבר איתם על האלימות הזו שיש ברחוב, ורובינו לא מבינים איך זה קרה. איך התדרדרנו בעשור האחרון בצורה הזו. אנחנו יושבים ומרגישים זעזוע וחרדה לגבי הבאות.
              משהו קרה בעשור-שניים האחרונים. והמשהו הזה חייב להשתנות. ומערכת החינוך אחראית לכך לא פחות מההורים.

  4. מר אלרם, אתה מערבב פה נושאים שאינם קשורים כלל.
    בכל מקרה שיטת החינוך המקובלת בעולם היא שיטה עלובה. כל מה שהיא מקדמת זה בינוניות ויכולת שינון וכמובן חוסר ביקורתיות.

    אין שום הגיון בלקחת 40 צעירים לסגור אותם בקבוצה כי הם גרים יחד ונולדו באותו שנתון….

    • גיא הגיב:

      @הר פון גלוגר היקר – ראשית, ברוך הבא לבלוג.

      ולגבי תגובתך:
      א. אני מאוד שמח שבחרת להתלונן בלי לקרוא את שאר הדיון שהתפתח כאן. אם היית טורח לקרוא, היית שם לב, שכתבתי בעצמי שהשיטה הזו היא ארכאית ובעייתית, וששינוי השיטה הזו היא הכרח בל יתואר. למעשה אני בטוח שהזכרתי כמה וכמה פעמים.

      ב. אי לכך ובהתאם לזאת – אין לי שמץ של מושג למה אתה מתכוון, כשאתה כותב בהתנשאות "מר אלרם, אתה מערבב פה נושאים שאינם קשורים כלל". אם אתה מעוניין להיות יותר ספציפי, זה באמת יהיה נחמד. ואולי אפילו יתרום גישה מעניינת לדיון.

  5. מודי תולששש הגיב:

    מלבד התלונות שלך על מערכת החינוך וחוסר החינוך בבית, שאני מסכים איתן לחלוטין, אני אתמקד בשורה אחת שלך:

    אני כן יכול להכריח אותם לעבוד קצת בשביל התואר

    המשפט הזה נשמע כמו נקמנות, כמו שאמרתי לך בהתחלה (אני סבלתי אז שגם הם יסבלו), ולמרות שאני יודע שאתה לא נקמן מטבעך, זה בכל זאת מאוד מציק לי. והסיבה היא שיש פה הנחות יסוד שאני לא מסכים איתן: 1. שלעבוד קשה זה ערך בפני עצמו. 2. שעבודה קשה יוצרת "חינוך לערכים".

    אני מסכים עם וריאציה של זה. 1. "לעבוד קשה כשצריך" זה ערך כשלעצמו 2. "עבודה קשה כשצריך" יוצרת חינוך לערכים. הדגש הוא על "כשצריך".

    האם הסטודנטים שלך צריכים לחשוב? האם העבודה שלהם בעתיד תדרוש מהם לחשוב? אם כן, אתה צודק – תן להם לעבוד קשה ולחשוב. זה מזכיר לי את אחותי כשלמדה בטכניון. היא אמרה שבמבחנים אסור לטעות בחישובים קטנים, כי על כל שגיאה מקבלים 0. בתיכון מורידים ציון על כל שגיאה, אז אפשר לקבל ציון לא רע עם שגיאות. כשהיא היתה בתיכון היא חשבה שזה בלתי אפשרי לא לשגות לפעמים, אבל בטכניון היא למדה לא לעשות טעויות. אז האם לתיכוניסטים מותר לטעות? כן. כי הם לומדים לפתור בעיות, לא לחשב. האם למהנדסים מותר לטעות? לא. כי לא משנה כמה הם מבינים את הדרך, הבנין תלוי גם בכל שהחישובים נכונים.

    האם מיכל זולר צריכה ללמוד שירי ביאליק בע"פ? לטעמי (ולטעמה) לא. זה לא קשור בשיט לחיים שלה. הדבר היחיד שלומדים בבית-ספר הוא שהחזק יכול להכתיב לחלש מה לעשות, איך להתנהג ומה ללמוד. זה בדיוק מה שהנערים המופרעים ברחוב שלך למדו.

    ובפעם הרביעית – למה אתה לא עונה לי? איזה דבר חשוב למדת בבית ספר?

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות