שביתת התיכוניסטים: ערכים? לא בבית ספרינו.

עצלנותלפני כמה שנים, הייתה לי שיחה מרתקת עם חבר, שנגעה לאופיים המפונק של התלמידים היום ('היום', במובן של השנים האחרונות). זוהי שיחה שאני עורך מפעם לפעם עם חברים (יש שיקראו לזה צקצוק ותו לאו..), בעיקר כי אני רואה את התלמידים האלו, אשר מגיעים למוסדות האקדמיים אחרי שנותיהם הרבות במערכת החינוך הממלכתית – כשהסיסמא והגישה של "מגיע לי" היא נר לרגליהם.

באותה שיחה מלפני כמה שנים, ובאותם ימים שבהם – כהרגלה של כל פתיחת שנת לימודים – הייתה שביתה של מורי ארצינו בגין שקר-כלשהו, טענתי בפני אותו חבר, שלא ירחק היום, ובו התלמידים יבינו את הקונספט – או ה"שטיק" – יפנימו ויטמיעו אותו בעצמם. בכל פעם שמשהו לא ייראה להם – הם ישבתו. ואז אוי ואבוי למערכת החינוך שלנו.

ומתברר שלא טעיתי בהרבה.
לפני שבוע, הודיע רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל-יסודיים (אדם שרק לקרוא עליו גורם לי להרגשת קבס), שהוא משבית את הפעילויות החוץ-בית-ספריות עד להודעה חדשה. כלומר את כל הטיולים השנתיים, אירועי התרבות, הסיורים החינוכיים וכו'. וכל זה למה? "בכדי לשפר את תנאי המורים". שזה תירוץ עלוב למדי, אני חייב לציין. הרי לא היה שום שינוי אמיתי ב"אופק חדש" לאחרונה, ואפילו הרפורמה החדשה (והמוצדקת מאוד, לטעמי) של שי פירון, שר החינוך – עוד לא יצאה לדרך (כולנו יודעים כמה זמן עובר מהרגע שבו רפורמות מוכרזות ועד ש – אם בכלל – הם מיושמות. במיוחד במערכת החינוך).
אז למה בכל זאת? בתכל'ס, הסיבה האמיתית היא, שרן ארז עומד בפני בחירות בעוד זמן קצר. ואמנם האיש נוקט בכל שיטה דיקטטורית בכדי להבטיח את שלטון היחיד שלו (כולל קיצוצי תקציב למפלגת האופוזיציה היחידה שלו בארגון), אבל עדיין – למה לא להשבית אם אפשר ולהראות למורים שהוא "פועל עבורם"? למה לא להציג מצג שווא, כאילו הוא באמת דואג למורים – במיוחד כשהוא לא משלם על זה שום מחיר אישי?

אבל אז הגיעה הפתעה, שרן ארז לא צפה: התלמידים למדו את השטיק. הם הודיעו על השבתת הלימודים החל מיום רביעי, ה-15.1.14. כלומר היום. בהתחלה המורים והנהלות בתי הספר עוד איימו להעניש את התלמידים. אבל בדף הפייסבוק שהם פתחו לצורך העניין, נערמו להם כ-35 אלף לייקים בתוך פחות מ-3 יממות (ואי אפשר להעביר את כולם למתקן "חולות" בנגב..). גם עיתוני ואתרי החדשות הצטרפו לחגיגה. כולם, בלי יוצא מן הכלל. אני אתן לכם לנחש לבד איזה צד לקחו העיתונים. טוב – לא באמת. אני לא אתן לכם לנחש. כולם צידדו בתלמידים.

דיון מורכב על ההשלכות של האיום הזה של מועצת התלמידים? מה פתאום.
"עשו להם בית ספר" – זו הכותרת ב"ידיעות אחרונות" הבוקר. "התלמידים ניצחו את המורים". "אנחנו במגרש של הגדולים".

ויו"ר מועצת התלמידים גל יוסף, אף הודיעה בפאתוס:

"אנו מקווים שראשי מערכת החינוך, שר החינוך וארגוני המורים יצליחו לגשר על הפערים ביניהם ויימנעו מפגיעה בתלמידים ובחינוך לערכים במדינת ישראל. שביתה זו הוכיחה, כי בני הנוער בישראל מוכנים לקחת את האחריות ולדאוג לעתידם".

רגע, רגע… "מוכנים לקחת אחריות על עתידם"?? "להימנע מפגיעה בערכים במדינת ישראל"??
איזה יופי! כמה מילים גדולות בשני משפטים! ועוד בלי שגיאות כתיב! מצאנו תלמידה שיודעת להתבטא בעברית תקינה! Hold The Press!
שניה, חבר'ה. תעצרו לרגע. תסלחו לי לרגע עם קפיצות השמחה, אוקיי? והרשו לי לקלקל את המסיבה, כי אני – בניגוד אולי ליצחק קדמן ולגל יוסף – ממש לא מתלהב. וזאת באמת בלשון המעטה.

מה שקרה כאן הוא דבר חמור מאוד: מערכת החינוך הממלכתית בישראל נכנעה לתלמידיה. וזה לקרה היום בהפתעה גמורה. זה התחיל לפני כמה שבועות עם אותו מבחן בגרות מפורסם, של התלמידה מיכל זולר, שהחליטה לכתוב מניפסט נגד מערכת החינוך. עד כמה שזה רומנטי – וחלק מאותו מניפסט היה אכן נכון וראוי (וחלק היה טבול בנרקסיסטיות מטומטמת של נערת בת טיפשעשרה) – כתיבה של מניפסט זה בטופס בחינת הגרות היא מעשה של פינוק ועצלנות. היא יכלה לבחור באלף דרכים אחרות להעביר את המסר, אבל היא בחרה בזו שדרשה ממנה ללמוד הכי מעט, ולקבל הכי הרבה תשומת לב. בדיוק כמו בתרבות הריאליטי שלתוכה היא גדלה בשנים האחרונות (למה לעבוד קשה, כשאפשר להתפרסם בטלוויזיה בלי לעבוד, ולקבל תהילה שתהפוך אותך לסלבריטי אוכל-חינם תוך שבועיים וחצי?).
לכן, גם לא הופתעתי בכלל מהאיום הנוכחי של התלמידים. במיוחד לאחר ששר החינוך – בכבודו ובעצמו – החליט לעמוד לצידה של זולר, דבר שחיזק את תחושת הכוח הבלתי מבוטלת של התלמידים.

אבל בכל זאת – למה כל זה כל כך חמור?
כי כל המשפטים שציטטתי לעיל (לפני הפיסקה הקודמת) הם שטות אחת גמורה. אף תלמיד לא יוצא לטיולים השנתיים בשביל "ערכים". אף תלמיד לא יוצא לאירועי התרבות החוץ-בית-ספריים בשביל ללמוד את המורשת של מדינת ישראל. תלמידים יוצאים בשביל להינות, לעשות בלאגן. בדיוק כמו שאנחנו היינו, כשהיינו צעירים.
נסו להיזכר ולענות על 2 שאלות:
א. האם בצעירותכם באמת למדתם משהו בטיולים האלה? משהו שקשור לערכים/מורשת/ציונות? משהו שלא למדתם בכיתות או מההורים?
ב. האם אתם באמת חושבים שמערכת החינוך השתנתה לטובה במהלך הזמן, שעבר בין היום בו אתם עזבתם אותה – ובין ימים אלו, שבהם ילדיכם נמצאים בה?

תנו לסייע לכם עם התשובות (למעשה תשובה זהה) לשתי השאלות, בכדי לחסוך לכם זמן: התשובה היא לא. הסיכוי שאתם למדתם משהו משמעותי באמת מהטיולים האלה קטן ביותר, ומערכת החינוך לא השתנתה לטובה (לדעתי אפילו ההיפך קרה). ולמרות שאתם רוצים אולי לחשוב שהילדים שלכם הם הילדים הכי חכמים וטובים בעולם, גם הם לא השתנו במובן הזה.
כמות הראיות שיש לי לזה היא כמעט אינסופית: מהשפה שבה הם משתמשים כדי לבטא את עצמם (בכתב ובע"פ), דרך שגיאות הכתיב המביכות (גם בגילאי 20+ ו-30+), אותה תרבות של "מגיע לי" שציינתי אותה בתחילת הפוסט וכו'.

אבל אם אתם לא מאמינים לי, הנה ראיה מעשית ופרטנית יותר, שיכולתם לקבל במהלך הסו"ש האחרון:
לאחר הידיעה על פטירתו של אריק שרון ז"ל, והמעבר של ערוצי הטלוויזיה הישראליים ל-Mode של אבל לאומי, שאול אמסטרדמסקי (מהבלוג "תחשוב טעים, יהיה טעים") אסף כמות אדירה של ציוצים של עשרות תיכוניסטים, שתהו: "מי זה השרון הזה?", "מה הקשר בין אריק לאריאל שרון"?, "נראלי [השגיאה במקור] שהוא היה הנשיא או משהו כזה", וגם "למה השרון הזה משנה את התוכניות בטלוויזיה? היה אמור להיות היום 'להיות איתה'!" (זה היה הציוץ ה'פופולרי' ביותר, שחזר על עצמו שוב ושוב)

[במאמר מוסגר: למיטב הבנתי, "להיות איתה" היא לא תכנית עמוקה במיוחד, היא לא בדיוק תכנית 'ערכית' או כזו שמדברת על 'מורשת'. זו טלנובלת-שקר-כלשהו, שמשודרת בערוץ 2. על פי האתר של "קשת" התכנית מוגדרת כ"קומדיה רומנטית שכתב אסי עזר על אופה מבת ים, שמתאהב בבתו של טייקון" (סליחה שלא התעמקתי בתחקיר. אני אשתדל לעשות זאת בפעם הבאה לטובת כל התיכוניסטים שקוראים עכשיו את הפוסט הזה…)].

אתם עדיין חושבים שהתיכוניסטים מעוניינים ב"מורשת" ו"ערכים"? תחשבו שוב. אם הם אכן קיימים, התלמידים האלה, הם מיעוט. קוראים להם "חנונים" (ואני משתמש פה באמת במילה עדינה. אני יודע איך קוראים להם באמת בפניהם ומאחורי גבם), ולרוב הם מנודים חברתית.

==============================

עכשיו בואו ננסה להיזכר ביחד: מתי לאחרונה שבתו תלמידי מדינת ישראל, כשעלה לדיון נושא ערכי בהרבה, כמו הבגרויות, למידה משמעותית, יום לימודים ארוך וכו'? הדבר היחיד שאני יכול להיזכר בו כרגע, זו שביתת-זוטא, שנערכה בבית ספר כלשהו, כשהכריחו את התלמידים להגיע עם תלבושת אחידה, ולא אפשרו לבנות להגיע עם חולצות בטן ולבנים עם כפכפים לכיתה. אכן, נושא ערכי מאין-כמותו.

כי זה מה שמעניין אותם היום. ולצערי – אני לא רואה את זה משתנה גם בעתיד הנראה לעין (אלא אם כן משהו דרסטי יקרה במערכת החינוך – משהו שארגוני המורים לא מעוניינים שיקרה). בשנים האחרונות אני רואה אותם מגיעים לאקדמיה: הם מפונקים, הם רועשים, הם עצלנים, וכל דבר שאתה עושה או מבקש מהם לעשות מלווה במו"מ שמטרתו היא אחת: לעשות כמה שפחות (נראה אתכם, למשל, גורמים להם לקרוא מאמר באנגלית מבלי שזה יגיע להנהלת המוסד, או לאיומים בשביתה – חוויתי את זה בסימסטר שעבר. הם איימו לא להיכנס להרצאות עד שאסיר את האיום שבקריאת המאמר, או שאתרגם להם אותו מילה במילה).

"כאן שובתים בכיף"ואם כבר אקדמיה, הנה עוד דוגמא רלוונטית:
בשבוע האחרון, תפסתי ארבע קבוצות מתוך שמונה (בכיתה אחת) בהעתקה של חלק מהמטלה שהם הגישו, בקורס שבו אני מרצה. 50% מהכיתה! ואני מדבר על העתקות בוטות, לא שורה-פה, שורה-שם.
עכשיו תוסיפו לזה את העובדה, שזה עוד אחרי שהזהרתי אותם בתחילת הסימסטר באופן מפורש, שאני עולה על זה בקלות, שאני יודע להשתמש בגוגל ומזהה שפה 'גבוהה' מדי ומלל שיווקי מדי, ושעדיף שלא ינסו אותי.
אז לא רק שהם ניסו, אלא שאחרי שהם קיבלו את הציונים (החלטתי להיות "רך" איתם ולא להגיש את כולם לוועדת משמעת. אולי זו הייתה טעות, אבל אני גם יודע שבמוסד שבו אני מלמד לא יעשו עם זה כלום) – אחת הבחורות שהעתיקה באופן הבוטה ביותר (והיא גם זו שהובילה את הקבוצה שלה), עוד העזה לכתוב לי במייל אישי מתחנחן, שהיא מעוניינת להגיש את המטלה שוב לצורך תיקון הציון, כי הציון שהיא קיבלה נמוך מדי לטעמה…
מה שנקרא: עשינו עליך "תרגיל מצליח", ולא הצליח, אז ננסה עכשיו לתקן.

הסיבה שאני חושב שהסיפור הזה הוא רלוונטי – למרות שהוא לא נוגע ישירות לשביתה הנוכחית של התיכונסיטים היא, שהסיפור הזה לא נוצר בוואקום, והוא לא חד פעמי. הוא חוזר על עצמו בכל סימסטר מחדש. אין סימסטר שבו אני לא תופס העתקות. וזה מגיע היישר ממערכת החינוך הממלכתית והחינוך הקלוקל שהם מקבלים שם: הקלות, מתנות חינם, פרסים על עצלנות, פינוקים – מה לא. ענישה היא דבר שלא קיים במערכת הזו. כל העניין הזה של "זכויות התלמיד" יצא מכל פרופורציה. אני בטוח שד"ר יצחק קדמן ממש מרוצה מעצמו ומהמהפיכה שהוא הנחיל, אבל הוא דרדר את מערכת החינוך של מדינת ישראל במו ידיו ובהבל פיו. הוא גרם לכך, שכל ינוקא חושב שכל העולם נועד לשרת אותו, ושאם הוא משלם (או ליתר דיוק הוריו משלמים) שכר לימוד, מגיע לו הכל – כולל תעודה חתומה בסוף התואר – גם אם הוא לא עשה דבר בעצמו. הוא הביא לכך, שאין ענישה במערכת החינוך – לא במערכת הממלכתית, ולא בהשכלה הגבוהה. לא באמת. ענישה מרתיעה פשוט לא קיימת (וברגע שכן מנסים אותה – ההורים מתערבים, הולכים לעיתון או לד"ר קדמן מקימים שערורייה קטנה, ואיכשהו הכל "מסתדר", לטובת התלמיד כמובן). וכל זאת כי "לתלמיד יש זכויות". אלא שבדרך, מישהו שכח שם את הנושא הקטן והלא-משמעותי הזה שנקרא "חובות".

אם לרגע היה לכם ספק, מי שמפסידים מכל זה – זה אנחנו. כחברה.
אותם צעירים עצלנים ומפונקים – ואת זה אני אמשיך לכתוב בכל מקום שרק אפשר – יהפכו בקרוב להיות הרופאים והמהנדסים של מדינת ישראל. הם אלה שאתם תפקידו בידיהם את הפנסיה שלכם, וככל הנראה גם את חייכם – בהרבה מובנים שאתם אולי עוד לא רואים מולכם כרגע. באקדמיה אנחנו נאלצים להקל עליהם, בכל סימסטר עוד קצת ועוד קצת. הרמה יורדת. למעשה, היא לא סתם יורדת – היא צונחת.

==============================

כשכל זה נאמר, המסקנה שלי היא אחת: השביתה הזו של התיכוניסטים היא אסון, והמקור שלה היא המורים עצמם, ואלה שמובילים אותם (רן ארז ויוסי וסרמן). ואם תשאלו אותי, אנחנו עוד לא ראינו את המילה האחרונה בעניין הזה. צפו לראות עוד שביתות כאלו בשנים הקרובות, בכל פעם שהתלמידים לא יקבלו את מה ש"מגיע להם" לפי תחושותיהם (בין אם הן מוצדקות או לאו). ואם הם חושבים שמגיע להם לקבל את "להיות איתה" במקום לראות סרטים ערכיים על אריק שרון – אז זה מה שיהיה. ואם לא – מחר תהיה שביתה בבית הספר.

==============================

בינתיים, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, השביתה בוטלה/נדחתה באופן זמני – בשל בקשתו של שר החינוך, ליישב את ההדורים בין משרד החינוך לארגוני המורים, בישיבה שאמורה להתקיים מחר.
המשך יבוא? בוודאי. ובכל מקרה – מהר יותר ממה שאתם מצפים..


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

2 תגובות לפוסט “שביתת התיכוניסטים: ערכים? לא בבית ספרינו.”

post_author." -->\n"; ?>
  1. מודי תולששש הגיב:

    בקיצור: מיכל זולר צודקת, אתה טועה.
    בלי קיצור: הבעיה העיקרית במערכת החינוך היא שמערכת לא יכולה לחנך.
    מיכל זולר צדקה, כי אני לא יכול לחשוב על שום סיבה טובה לכך שהיא צריכה ציון גבוה בספרות. זה סתם מספר שלא מעיד על שום דבר חוץ מהיכולת לעבוד קשה על מטלות שלא מעניינות אותך. תכונה שתכשיר אותה להיות פועלת במפעל טקסטיל. המערכת ניסתה להפוך אותה לקונפורמיסטית חסרת חוט-שדרה, ולשמחתנו היא נכשלה. מיכל הרויחה את הפרסום שלה ביושר.

    אתה שואל אם למדתי משהו משמעותי בטיולים האלה, אבל מעניין אותי יותר האם למדת משהו משמעותי בבית הספר בכלל. לגבי עצמי, כל לימודי מתחלקים לשני סוגים: דברים שהייתי לומד לבד בין כה וכה, ודברים שלא מעניינים אותי היום ולא עניינו אותי אז. יש אולי בשוליים כמה דברים שלא הייתי כנראה נחשף להם אם לא היו מכריחים אותי, אבל זו טיפה בים. 12 שנים בזבזתי על השטות הזאת. 12 שנים סבלתי. 12 שנים הכריחו אותי לקום כל בוקר, ללכת לבית הספר, לעשות דברים שלא מועילים לאף אחד, ל"הנות" משלילת זכויות הפרט שלי, וכל זה כדי להכין אותי לעוד שנים רבות של אותו הדבר בדיוק.

    לתלמידים לא צריכים להיות שום חובות. הם אסירים במקום ששנוא עליהם על לא עוול בכפם.

  2. […] פירסמתי את הפוסט הזה, על שביתת התיכוניסטים. שירבבתי שם לא מעט טרוניות גם […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות