מצעד למען החיים, אביב 2014

מצעד למען החייםגם השנה, עמותת "אביב" למען ניצולי השואה, תערוך "מצעד למען החיים", שיתקיים בתל אביב, ביום ראשון שלאחר הפסח, 27.4.14, בשעה 17:00.

הצעדה עצמה היא קצרה למדי. היא מתחילה ליד כיכר הבימה בשדרות רוטשילד, והולכים בה לאורך השדרה עד לקצה השני שלה – בבית העצמאות (רוטשילד 16), שם תיערך עצרת קצרה. בלי אמנים, בלי מופעים – רק אנשים טובים שרוצים להפגין למען אלה שלא שפר עליהם מזלם.

בשנה שעברה, צעדתי עם חברים ועם עוד כמה עשרות אנשים בצעדה הזו, ולצערי היא לא קיבלה מספיק הד ציבורי.

זה המקום להבהיר את החשיבות של כל זה:
הנושא של הזנחת ניצולי השואה בישראל הוא נושא, שאסור שיירד מהכותרות. בעיקר בימים שבהם מתפרסמים נתונים מטורפים (על הפרטת המדינה הזו, על כל שירותי הרווחה שבה), וביניהם העובדה שבשנה האחרונה גדל מס' המשפחות, שבהן שני בני הזוג עובדים, ובכל זאת נזקקים לשירותי הרווחה ב-47%(!!). התירוץ שבו משתמשים שר האוצר וראש הממשלה, שלפיו רק צריך למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד – מעולם לא היה שקרי יותר. וכשיש עלייה כל כך חדה במס' המשפחות, שבהן שני בני הזוג עובדים, משקיעים יותר זמן בריצה אחרי משכורות עלובות, שלא מספיקות בכדי לגדל ילדים, שלא מספיקות בכדי לבלות זמן עם הילדים – זה אומר דרשני (אני כבר לא מדבר על רכישת דירה). ואם עדיין לא ברור לכם – אז כמובן שזה משפיע גם על רמת האלימות שאנחנו פוגשים בה בשנים האחרונות, על בסיס יומי. וזה ישפיע גם על עתידה של מדינת ישראל בכל תחום אחר – מהחינוך, דרך התעשייה, הטכנולוגיה ועוד (לאחרונה התברר, למשל, שבמבחני "פיזה" של ארגון ה-OECD, שבו נבחנו בקרב תלמידי ישראל מיומנויות טכנולוגיות פשוטות כגון הפעלת מכונת משקאות, טלפון סלולרי ושלט טלוויזיה – הגענו למקום הרביעי. מהסוף. אפילו בטכנולוגיה אנחנו כבר לא משהו). כך שיש לכולנו אינטרס לשנות את המצב הזה.

מדינת ישראל הרשמית איבדה את זכותה המוסרית לומר לנו מה לעשות. היא ויתרה למעשה על שירותי הרווחה, הוציאה עוד כספים מהביטוח הלאומי הגירעוני (גירעון של 3 מיליארד שקל בשנה האחרונה!), כאילו היה הקופה הקטנה של התקציב הממשלתי, ודחפה עוד אלפי משפחות אל מתחת לקו העוני. היא הביאה במו ידיה את ישראל אל המקום האחרון בין כל מדינות ה-OECD, במס' הילדים והקשישים העניים. הממשלה הזו (והקודמת – כן, שטייניץ – שלא תחשוב לרגע ששכחנו אותך ואת מעשיך) הביאה אותנו למקום הראשון בפערים בין עשירים ועניים בין כל המדינות המפותחות.

ומה עושה שר הרווחה, מאיר כהן (יש עתיד) לגבי כל זה?
ובכן, כחלק מוועדת אלאלוף למיגור העוני, חשף אתמול "כלכליסט" שהמלצה אחת תהיה, ככל הנראה, להוציא את חיבור דו"ח העוני מידי הביטוח הלאומי, בכדי לשפר את תדמיתו בעיני הציבור, כמי שאחראי על הפערים החברתיים בישראל. זו הבשורה החדשה למיגור העוני בישראל. יופי, נחמה. אני בטוח ש-2 מיליון עניים נושמים עכשיו לרווחה (אה, שכחתי – אסור לומר "רווחה" בישראל. זו מילת גנאי).

[במאמר מוסגר: שלא תבינו לא נכון – אני תומך במאה אחוז בצעדיו של שר האוצר להגביל את שכר הבכירים, כפי שנתבשרנו אתמול, אבל זה כסף קטן. תזכרו שמדובר בערך ב-50 איש ואישה בסה"כ (האוצר לא יכול לקבוע שכר לכלל המנהלים במשק, אלא רק לחברות ציבוריות, וגם זה באופן מאוד מוגבל. בינתיים זה יתבצע רק בבנקים ובחברות הביטוח, אם בכלל). לא שם נמצא עיקר הכסף.]

=====================================

הגיע הזמן שיתבצע פה שינוי מהותי בסדרי העדיפויות. שינוי מהותי באופן שבו המדינה הזו מתייחסת לאזרחיה החלשים. האנשים הללו אינם גנבים, אינם רמאים ואינם עצלנים – רובם אנשים פשוטים, אנשים שמנסים בכל כוחם להתפרנס בכבוד, אך המדינה הזו אינה מאפשרת להם לעשות זאת. היא רומסת אותם ואת כבודם ברגל גסה. היא רומסת עניים, נכים, קשישים וניצולי שואה, למען אינטרסים כלכליים לא ברורים. מי שאינו מחזיק בטייטל "מנהל" (ולא משנה מנהל של מה, או אם הוא בכלל מנהל משהו), נידון לכליה בישראל של 2014. והדברים האלה חייבים להשתנות, כאן ועכשיו.

רובם המוחלט של ניצולי השואה, הגיעו לגיל שבו הם אינם יכולים לעבוד ולפרנס את עצמם. רובם אינם מסוגלים גם להצביע בבחירות בשל מצבם הבריאותי (כמות המטופלים הסיעודיים ביניהם גבוהה מאוד). אין להם השפעה בכנסת, אין להם לובי חזק, אין להם משרד יח"צ. ובכל זאת – אסור שנשכח אותם.

עדכון – 26.4.14: שלשום פורסם בכלי התקשורת, שבישראל 2014, כ-25% מכלל ניצולי השואה, 50 אלף (!) מתוך 193 אלף איש, חיים מתחת לקו העוני, ונאלצים לוותר על אוכל ו/או תרופות. הם חיים עם הכנסה שאינה עולה על 3,000 שקלים (רנטה וביטוח לאומי ביחד) – פחות מחצי מהשכר החציוני במשק, כ-65% משכר המינימום (!) – הכנסה שאמורה להספיק להם לדיור, מזון, תרופות וחשבונות שוטפים (ארנונה, מים, חשמל). ועוד לא הזכרתי את הסיעודיים שביניהם, שהוצאותיהם גדולות פי כמה. עם 3,000 ש" בחודש, אי אפשר לחיות בכבוד בישראל. זה פשוט בלתי אפשרי – הן לאדם בריא, ועל אחת וכמה לאנשים חולים.

בואו לצעדה הקצרה הזו, ביום ראשון, ה-27.4.14 בשעה 17:00, והביעו סולידריות עם האנשים שנתנו כל כך הרבה למדינה הזו. כל המצעד כולו אורך כשעה. רק שעה אחת מזמנכם. אני בטוח שהם שווים הרבה יותר מכך.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות