אז מי אשם? על המשבר בהדסה

הפעם אני רוצה להתחיל דווקא בשורה התחתונה, מהסיבה הפשוטה, שהיא מאוד ברורה: במשבר של הדסה אשמים כולם.
למרות כל הדיסאינפורמציה שפוזרה כאן בשבוע האחרון, ובעיקר "משחק הכדור" הזה של זריקת האשמה מאחד לשני (שזו בושה ותעודת עניות לכ הנוגעים בדבר לדעתי) – כולם אשמים: נשות הדסה, פרופ' שלמה מור-יוסף, הרופאים (כן – גם הרופאים ששובתים עתה. לפחות חלקם) ומדינת ישראל (משרדי האוצר והבריאות).

העיתונים מלאים בימים האחרונים בהמון כתבות, שמספרות סיפורים שונים על הדסה. כל אחד והאינטרסים שלו. נכון לרגע זה, רק על דבר אחד כולם מסכימים (וגם זה לא מובן מאליו, כפי שאתאר בהמשך): בתי החולים של הדסה נמצאים בגירעון עמוק של 1.3 מיליארד שקלים, שנכון לרגע זה, קשה לראות כיצד הם יוצאים ממנו.
למעט ההסכמה הנדירה הזו – אין שם הסכמה על כלום, ובעיקר אין הסכמה בנוגע לשאלה "מי נושא באחריות למצב הזה". הכתבות מביאות ציטוטים מכל מקום אפשרי. כולם זורקים רפש בכולם. אלא שאף אחד לא מוכן לומר את שתי המילים הכל כך נכונות האלה: "אנחנו טעינו".

לכן החלטתי לעשות סדר בכל הדברים, ולארגן מחדש את כל המידע שנזרק עלינו בשבוע האחרון, ולסכם במה שכבר כתבתי: כולם אשמים.

אז בואו נתחיל.

=========================

ארגון נשות הדסה
נשות הדסהארגון נשות הדסה הוקם לפני כ-100 שנים (למעשה לפני 102 שנים, אם להיות מדויקים) ע"י הנרייטה סאלד. המטרה היתה לסייע ליהודים בישראל עם תרומות בבניית מוסדות רפואה וחינוך. הארגון בנה בישראל עשרות מוסדות שונים, כאשר הידוע והגדול מכולם הוא בית חולים הדסה, על 2 הקמפוסים שלו – בהר הצופים (הצמוד לאוניברסיטה העברית) ובעין כרם.

נשות הדסה, אם הדבר עוד לא ברור עד כה – הן הבעלים היחיד של בית החולים. מדינת ישראל אינה הבעלים של בית החולים, ואין לה יד ורגל בניהולו. למעשה, דירקטוריון בית החולים מחולק ל-3 חלקים: שליש ממנו ישראלי, שליש אמריקאי, ושליש שייך לנשות הדסה. בכל מקרה – רוב הבעלות על בית החולים היא אמריקאית, והיא נושאת באחריות לבית החולים. כך שכבר ניתן להפריך טענה אחת שטוענות נשות הדסה: שזה לא תפקידן להיות אחראיות על תפקודו השוטף של בית החולים. האחריות היא בהחלט שלהן.

אכן – בית החולים הדסה נחשב לבית חולים ציבורי (וגם אקדמאי, כחלק מהפקולטות לרפואה של האונ' העברית), אבל דבר זה נכון רק לגבי הסכמי השכר מול הרופאים וכן להסכמים מול קופות החולים (וגם לזה נגיע בהמשך).

עוד עובדה: עד שנת 2008, תרם ארגון נשות הדסה 19 מילךיון דולר מדי שנה לצורכי פיתוח ומחקר בבית החולים, וכן תרומות נוספות, שהארגון התרים מדי שנה בחו"ל, ובסה"כ, יותר מ-900 מילון דולר. על עובדה זו אין ויכוח. כתוצאה מכך, הארגון אסר על מנהלי בית החולים לבקש תרומות נוספות מגורמים נוספים מחו"ל, ודרש בלעדיות על התרומות שיינתנו לבית החולים. לאחר המשבר הכלכלי של 2008, ולאחר שהארגון נפגע קשות מהונאת מיידוף (מדברים על סך של כ-130 מיליון דולר: 90 מיליון באופן ישיר בהשקעות, ו-45 מיליון דולר נוספים כפיצויים לאלו שנפגעו קשה מהן..), התרומות הנוספות – אלה שמעבר לאותם 19 מיליון דולר השנתיים, פסקו מלזרום לבית החולים. מאחר ובית החולים היה כפוף להסכמים אילו ואחרים, הירידה בהשקעות תרמה רבות לגירעון השוטף והכללי של בית החולים. מכאן גם נשמעת טענתן של נשות הדסה, שבבית החולים ראו בארגון "פרה חולבת" לכספים, גם אם אלו לא היו אמורים להגיע לבית החולים כלל.

כבר כאן ניתן לדבר על אשמה חלקית של נשות הדסה: תאבת בצע. מי שהשקיע אצל מיידוף, ואין דרך יפה לומר זאת, עשה זאת מתאבת בצע גרידא. מיידוף הבטיח תשואות שאף אחד לא העז לדבר עליהן באותה תקופה. מארגון היררכי, בעל שם, ניתן היה לצפות שהשקעות בגובה הזה לא יועברו לאדם בודד באופן שכזה. כך שהפסד הכספים נבע מבצע ותו לא, ולנשות הדסה אין על מי להלין, אלא על עצמן.

אבל זה לא הכל.
השבוע טענו נשות הארגון תחת כל עץ רענן, שהן לא ידעו מה קורה בבית החולים שבניהולן הישיר. דבר זה תמוה בפני עצמו, בעיקר כאשר, כאמור – בית החולים נשלט על ידיהן כמעט באופן מוחלט. חשוב שוב להדגיש, כי לנשות הדסה יש סניף מאוד מכובד בישראל, שבו חברות מאות נשים (במקרה הטוב), וחלקן אף הגיעו מדי יום לבית החולים ופיקחו על התנהלותו. כך שלומר שהן היו "פרה חולבת" או "לא היו מודעות" זו קצת חוצפה. גם העובדה שהן לא היו חתומות על הסכם הפרישה הנדיב (מדי) של פרופ' שלמה מור-יוסף היא שקר מוחלט וברור.

[במאמר מוסגר: לצערי, אני מכיר את הארגון הזה באופן אישי וממקור ראשון. אימי היתה חברה בארגון הזה במשך למעלה מ-20 שנים, והיא אף הגיעה להיות סגנית נשיאה ארצית של הארגון לענייני איכות הסביבה (זה המקום להבהיר, שכל התפקידים האלה נעשו בהתנדבות מלאה). כמות הפוליטיקה, היריבויות הפנימיות והשליטה שיש בארגון הזה הן בלתי נתפסות. אני זוכר היטב את התקופה הקצרה בה אימי כיהנה כסגנית נשיאה ארצית: זו היתה תקופה זוועתית עבורה. היא היתה חוזרת הביתה מישיבות התנועה נסערת, כועסת, וחסרת סבלנות, פגועה מהפוליטיקה המטורפת שהיתה בראש הארגון – ולאחר זמן קצר המלצנו לה לעזוב את הארגון בכדי להשיב לעצמה את בריאותה הנפשית, וכך היא אכן עשתה לתקופה מסוימת. לאחר מכן, היא חזרה להתנדב, אך ללא תפקיד רשמי, וזאת בכדי להמנע מהפוליטיקה הפנימית של הארגון].

ואם זה לא מספיק, אז גם הנתונים שהן כן ידעו – הוסתרו מעין כל. תשאלו את ד"ר פול לוי. ד"ר פול לוי, שניהל את בית החולים של אוניברסיטת הרווארד בארה"ב, נשכר על ידי הדסה ב-2012 לצורך חיבור דו"ח לקראת רה-ארגון אפשרי של בית החולים. השבוע, לאחר שנמאס לו לחכות שהדו"ח שלו יפורסם, הוא פרסם בבלוג שלו את הדו"ח שנשות הדסה גנזו, והראה שניצני המשבר היו ברורים. המסקנה כי ברורה שלו היתה זו: "הבעלות חייבת לצאת מידיהן של נשות הדסה".

עוד טעות (או אי-אמירת אמת) של נשות הדסה, נוגעת לנושא של קופות החולים וההסכמים מולן. נשות הדסה טוענות (ספציפית עשתה זאת מרסי נתן, הנשיאה האמריקאית של הארגון הבינ"ל, שהתראיינה בסו"ש האחרון ל"ידיעות אחרונות"), ש-40-50 אחוז מהגירעון הוא תוצאה של הסכמים, שהמדינה מאלצת את בית החולים לחתום מול קופות החולים והרופאים. אז בואו נעשה סדר בטענה הזו: באופן כללי, הטענה אולי נכונה, ויש למדינה אחריות להסכם בין בתי החולים לקופות החולים ולרופאים. עוד נגיע לזה בהמשך. אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים: מצד אחד, טוענות נשות הארגון, ההסכמים עם קופות החולים היו נדיבים מדי (קופ"ח מכבי קיבלה הנחות של כ-40% על טיפולים רפואיים שונים – הנחה שאף אחד לא אילץ את הדסה לחתום עליה), מצד שני – מתברר שכל שאר הקופות אינן מקבלות הנחות כה נדיבות. כמו כן, נתונים רבים אחרים, מראים שרוב הגירעון מגיע בכלל ממקורות אחרים (שגם אליהם נגיע בהמשך) – אבל הן לא נוגעות לקופות החולים. אז כן – להסכמים האלה יש תרומה מסוימת. בעיקר כשההנחות שנותנים בתי החולים מעוגנים בחוק. אבל לומר שזהו החלק העיקרי, ושלארגון אין שום שליטה על הגירעון? – זה שוב, בעדינות המתבקשת – אי-אמירת אמת.

עתה טוענות נשות הדסה, שהמדינה צריכה לחלץ אותן מהבור. אבל הן גם דורשות שלמדינה לא תהיה דריסת רגל בבית החולים, ושהוא יישאר בניהולן הבלעדי (מרסי נתן הנשיאה, טענה בראיון בסו"ש, שיעל גרמן, שרת הבריאות, התחייבה בפניה שבית החולים לא יולאם). וזאת כבר חוצפה ממדרגה ראשונה. הן דורשות חילוץ של מאות מיליוני שקלים על חשבון משלם המיסים הישראלי, מבלי שיהיה כל פיקוח על בית החולים (מלבד חשב נטול סמכויות של אגף התקציבים באוצר), מבלי שייגעו בשר"פ וכו'. כמו כן הן דורשות שמדינת ישראל תאפשר להן לפתוח את כל ההסכמים שעליהן הן חתומות: מול הרופאים, מול האקדמיה ומול קופות החולים. גם ההצעה של קופות החולים להכנס כשותפות, הורדה מיידית מהפרק ע"י נשות הדסה.

אז תמורת מה דורשות נשות הדסה מאות מיליוני שקלים? תמורת כלום. כי עד היום הן תרמו את בית החולים לציבור "בחינם", וזה מספיק.

אני חושב שזה הזמן לומר: עד כאן. הכנסתן את עצמיכן לבור הזה. אתן רוצות חילוץ? בסדר. אבל בתנאים שהממשלה תכתיב, לכל הפחות. ובטח שלא בחינם.

=========================

פרופ' שלמה מור-יוסף
פרופ' שלמה מור-יוסףפרופ' שלמה מור-יוסף, ניהל את בית החולים הדסה במשך למעלה מעשור, והודח מתפקידו ב-2011 ע"י ארגון נשות הדסה. הגירעון החמור החל בתקופתו, בשנים 2007-2008, ועל כך אין עוררין. הטענות של מור-יוסף, שבתקופתו צמח בית החולים הן אולי נכונות לשנים הראשונות, אבל אין ספק שבשנותיו האחרונות כמנכ"ל, בית החולים החל בקריסתו המפוארת.

כחלק מ"פרישתו" (זו היתה הדחה – לא פרישה, כפי שמור-יוסף מנסה להציג זאת לפרקים), קיבל פרופ' מור-יוסף הסכם פרישה יוצא דופן בנדיבותו: 74 אלף ש"ח ברוטו מדי חודש עד ליציאתו הרשמית לפנסיה ב-2019, בגיל 67. בסה"כ, זהו הסכם שעולה להדסה כ-10.5 מיליון שקלים. וזה עוד לא כולל תשלומים נוספים שלא נזכרים בהסכם שפורסם השבוע (תנאים סוציאליים שמופרשים לו, למשל, על אף שהוא לא עובד שם יותר). במקביל, מקבל פרופ' מור-יוסף משכורת חודשית כמנכ"ל הביטוח הלאומי, בגובה של 60 אלף ש"ח ברוטו (וזאת אף על פי, שקודמתו בתפקיד – אסתר דומיניסיני – קיבלה משכורת של 38 אלף ש"ח "בלבד"). כלומר כמשרת ציבור, האיש מקבל כ-140 אלף שקל בחודש – משכורת שאין לה אח ורע במגזר הציבורי.

אבל לפרופ' מור-יוסף יש תלונות כלפי כל העולם. כמה צפוי: הוא מאשים את כולם, יורה לכל הכיוונים, ולא לוקח אחריות. בסוף השבוע האחרון הוא התראיין לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", וטען מופרכות ש"אני לא מנהל את בית החולים כבר יותר מ-3 שנים". כלומר: אין לי יד ורגל בבית החולים הגרעוני הזה. האשמה כולה נופלת על הדירקטוריון, על האוצר, על נשות הדסה. אבל הוא? צח כיונה.

אז בואו נעשה עוד קצת סדר בטענות של פרופ' מור-יוסף.
מעבר לטענה הכי מופרכת, שהיא היעדרותו מבית החולים מאז 2011, הוא טוען גם שהסכם הפרישה היה מאוד הגיוני, וזה התירוץ בו הוא משתמש:

"כשסיימתי את כהונתי כמנכ"ל, הייתי בן 61, עם ותק של 32 שנה. יכולתי להישאר בבית החולים ולקבל משכורת בלי לעשות דבר. היו לזכותי שתי שנות שבתון בתשלום מלא, שלא ניצלתי. אמרתי, זה לא מתאים. בואו נעשה הסכם פרישה".

ראשית – הוותק של מור-יוסף בהדסה לא היה של 32 שנה. אולי במערכת הציבורית כולה. למיב ידיעתי, הוא הגיע להדסה מסורוקה בשנת 2001. אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם.

שנית, אני לא מבין את החוצפה שלו: היית יכול לשבת בבית החולים ולא לעשות כלום?! ומה עם, נאמר – לעבוד? האם זו לא היתה אופציה מספיק טובה עבורך? יכולת גם לצאת לשנתיים שבתון שהגיעו לך, ולחזור לעבוד, במשכורת רגילה, עד כמה שמשכורת של רופא בכיר בהדסה יכולה להיקרא "רגילה" (ואגע בזה עוד מעט). אבל לא – אתה החלטת ש"זה לא מתאים", והחלטת לקבל שכר מנופח ובלתי הגיוני מ-2 גופים, ועכשיו אתה חושב, שהציבור צריך להמשיך ולשלם את ההסכם המנופח שלך?! בראיון, הציע מור-יוסף ששופט בדימוס יבדוק את ההסכם הנדיב שלו, והבטיח לפעול על פי החלטתו. מעולה. אני בהחלט בעד. בואו נראה אם יש שופט שיחשוב, שמשרת ציבור בישראל צריך להרוויח מדי חודש 140 אלף ש"ח.

פרופ' מור-יוסף מונה בזמנו למנכ"ל הביטוח הלאומי בתרועות גדולות, כמי שיציל את הארגון. בפועל, בינתיים, הגירעון רק הולך וגדל גם בארגון שהוא מנהל כעת (ושכאמור – השכר שלו בארגון זה הוא כמעט כפול מזה של קודמתו). אם למישהו יש ספק לגבי רמת האחריות שהוא ייקח על עצמו בנוגע לבט"ל – אתם יכולים לקבל תשובה כבר כעת, לפי הנתהלותו בהדסה. אולי זה רק אני (ואולי לא), אבל אני לא חושב, שאדם שמרוויח 140 אלף ש"ח בחודש, יכול בכלל לדמיין איך מרגישים אנשים, שזקוקים לארגון שהוא עומד בראשו היום. זו אולי הסיבה, שנכון לרגע זה, למרות כל ההצהרות וההבטחות של מור-יוסף לגבי שינויים מרחיקי לכת בבט"ל, שיאפשרו לציבור לתבוע את זכויותיו הלגיטימיות ביתר קלות – הארגון הזה עדיין מתייחס לכולנו כאל גנבים.

עוד טענה של פרופ' מור-יוסף היא, שהוא התחיל בתכנית הבראה כבר ב-2009, ולכן זו לא אשמתו שבית החולים הגיע למצבו הנוכחי. אבל זה נכון רק חלקית. הוא אכן החל בתכנית הבראה שכללה צמצום קל במשכורות הרופאים (הוריד 2 אחוז מסכומי השר"פ של הרופאים. וואו! איזה שינוי!), אבל אפילו תכנית הבראה זו נעשתה רק באופן זמני למשך שנתיים, והצמצום הזה נחשב כהלוואה שנתנו העובדים לבית החולים – בעוד שהגירעון ותכנית ההבראה שנדרשה כבר אז, דרשו שינויים ארוכי טווח. פרופ' מור-יוסף, כמנכ"ל – היה חייב לראות את זה. העובדה שהוא לא, היא בעיה (בלשון המעטה). מנכ"ל צריך להוציא לפועל את חזונו האסטרטגי. אם מנכ"ל לא רואה כמה שנים קדימה, בעיקר בארגון שהוא כל כך מיינסטרימי ואינו נתון לשינויים קיצוניים, זה אומר דבר אחד: פרופ' מור-יוסף כשל בתפקידו.

טענה אחרונה שאני רוצה להתייס אליה, נוגעת לשר"פ תחת הנהגתו של מור-יוסף.
בראיון לנחום ברנע ב"מוסף שבת", טוען מור-יוסף שהרופאים בהדסה, שקיבלו היתר לשר"פ, קיבלו כ-78-80 אחוז מהכנסות השר"פ, בעוד שבית החולים קיבל את השאר. המספר הזה לבדו אמור להדאיג את כל מי שעיניו בראשו. בית החולים סיפק חדרי ניתוח, צוות רפואי, ציוד רפואי ועוד – והרופא משאיר רק 20-22 אחוז לבית החולים? זה נראה למישהו הגיוני?! למור-יוסף זה נראה בסדר גמור:

"חכה עם הצד האתי. בוא נדבר על הצד הכלכלי. כשאתה חבר קופת חולים ובא לעשות ניתוח לב בהדסה, בית החולים מקבל מהקופה 50 אלף שקל. נניח שאתה רוצה מנתח מסוים, במסגרת שר"פ. זה עולה לך עוד 30 אלף שקל. בית החולים מקבלך מתוך זה משהו כמו 6,000 שקל, שלא היה מקבל אלמלא היה שר"פ. כלכלית, שר"פ רק מוסיף לבית החולים".

שטויות.
שטויות, שטויות ועוד פעם שטויות.
ראשית, בית החולים יכול להשתמש בחדרי הניתוח בכדי לבצע עוד ניתוחים ציבוריים. שנית, במקביל להכנסות השר"פ המהוללות, לבית החולים יש הוצאות כבירות על חדרי הניתוחים האלה. 6,000 שקל על ניתוח בסדר גודל כזה הוא בדיחה. כמו כן, הבעיה הגדולה היא, שאותם רופאים, שהתחייבו לא לעבוד יותר מ-20% מזמנם בשר"פ, עבדו הרבה יותר מכך – גם על חשבון שעות הניתוחים בבוקר. שעות שאמורות להיות מוקדשות לציבור הכללי בלבד – ולא לזה המבוסס. כלומר: גם הפיקוח המינימלי, שהנהלת בית החולים התחייבה לו – לא התקיים בפועל.

אבל אפילו הנתון הזה שקבע מור-יוסף לא מדוייק: אביגדור קפלן, המנכ"ל הנוכחי, שמנסה להוציא את הדסה מהבוץ בשנה האחרונה, טוען שגובה ההכנסות שרופאי השר"פ לקחו לכיסם מסתכם ב-82-84 אחוז מהכנסות השר"פ. כלומר לבית החולים נשארו רק 16-18 אחוז מכל ניתוח! שישית! מור-יוסף טוען שהוא לא יודע איך קפלן הגיע לנתון הזה. מצד שני, מור-יוסף טוען שהוא לא ידע על הרבה דברים שמתחוללים בהדסה תחת ניהולו…

ואני כבר לא רוצה לדבר על העובדה, שכספים ותרומות שנועדו למחקר והשקעות, בגובה עשרות מיליוני דולרים, נלקחו לצורך משכורות שוטפות, ללא אישור הדירקטוריון. האם מישהו באמת מאמין שמור-יוסף לא ידע על כך?

בשורה התחתונה: פרופ' מור-יוסף אשם בדיוק כמו כולם. ההתנערות שלו מאחריות היא בושה, ועדיף שהיה מרכין ראשו ושותק. הוא כשל כמנכ"ל בית החולים כישלון חרוץ. אפשר רק להצטער על כך, שהוא עמוד בראש הבט"ל היום

=========================

הרופאים
רופאוכאן אני מגיע לנושא הכי כאוב בכל העסק: הרופאים.
כדי להבין עד כמה לרופאים יש אחריות למצב בהדסה, צריך להסתכל על מס' אחד ויחיד: 60% (!) מגובה הגירעון בהדסה הוא בחובות שכר לרופאים. שישים אחוז!

המספר הזה גם מוציא את האוויר מכל הטיעונים האלה של נשות הדסה, ש-40-50 מהגירעון, מקורו בהנחות לקופות החולים.
חגיגות השכר בהדסה היו מעל ומעבר למה שבית החולים יכול היה לספוג. וגם מעל ומעבר למה שנהוג בעולם הרפואה הציבורי הישראלי.

חשוב לציין: אני לא חושב שמדובר בכל הרופאים. רבים מן הרופאים והאחיות (ושאר הסגל הרפואי), ובעיקר בצוות המנהלי, אינם מרוויחים את הסכומים האלה, שגורמים נזק כמעט בלתי הפיך להדסה. במידה מסוימת, השביתה של אלה דווקא מוצדקת. לקחת מהם חצי מהמשכורת כפי שנעשה עד כה בחודשים האחרונים, ועוד לדרוש מהם לוותר על עוד 10% מהמשכורת באופן חד-צדדי בתקופה הקרובה של הקפאת ההליכים נגד הדסה, זו חוצפה.

מצד שני, ישנה שכבה אחת, שמנה למדי, של רופאים בכירים, שלקחו הביתה מיליונים בשכר, כתוצאה מהשר"פ. חלקם מנהלי מחלקות חלקם סתם מנהלים ללא תפקיד ניהולי (השבוע התפרסם, שבהדסה יש 400 מנהלים ועוד 500 מנהלים ב"כאילו", שמקבלים הטבות ניהוליות, כולל משמרות וכוננויות פיקטיביות, למרות שהם לא מנהלים דבר). אלה אף מעזים להראות את פרצופם ולשבות עם שאר הסגל הרפואי.

ואם יש מקרה-בוחן, שבו אפשר לראות אם השר"פ הוא כדאי או לא – זהו המקרה. למי שעוד חושב שהשר"פ יסייע לבתי החולים, הגיע מקרה הדסה, וטפח את האמת על פרצופו, ובעיקר על מנהלי בתי החולים הממשלתיים (איכילוב ושיבא), שטוענים שהשר"פ יסייע להם לסגור גרעונות.

אז זהו – שלא.

ואם משרד הבריאות חשב לרגע שהוא יוכל לפקח על השר"פ באמת ובתמים – הגיע המשבר בהדסה, והסיר כל ספק אפשרי: תשכחו מזה. אין אפשרות לפקח על הדבר הזה. ברגע שתתנו לרופאים האלה טיפה, הטפטוף יהפוך לזרם בלתי נשלט. הדסה איפשרו לרופאים להכניס למעלה מ-80% מההכנסות של השר"פ לכיסם. הם השתמשו בכל הצוותים, הכלים והציוד של הדסה – והשאירו להדסה פירורים. פלא שהגירעון הלך ותפח?

גם הנושא של שיתוף הפעולה עם האונ' העברית נראה תמוה במיוחד. הדסה מימנה למעשה את המרכז הרפואי האקדמי, מבלי שהאונ' הוציאה על כך שקל (לפחות זה היה נכון עד השנה-שנתיים האחרונות). הדסה מימנה לרופאים שלה תוספות שכר "אקדמיות", על חשבון הזמן שבו הם היו אמורים לעסוק ברפואה. כלומר: הרופאים קיבלו תוספות אדירות למשכורת (נתון שנזרק השבוע לאוויר היה תוספת של כ-30%), אבל לא הופחתו להם השעות, בהן הם לא כיהנו כרופאים מן המניין. איך רופא יכול להיות בשני מקומות באותו זמן? לתשובות, אנא פנו לחתול של שרדינגר.

והיו עוד כאלו שקפצו השבוע על העגלה הקורסת של הדסה: איך אפשר להצדיק את מנהלי המחלקות בבתי החולים האחרים ששבתו השבוע? עם כל הכבוד – לא היה להם שום קשר למה שקורה בהדסה. שום קשר. השר"פ לא פועל שם, ואף משרד ממשלתי לא איים עליהם – לא משרד האוצר ולא משרד הבריאות. יש שם הסכמים, שנראה שרובם מקויימים משני הצדדים. כן – יש "פרשנות חופשית" מדי מצד האוצר להסכמים הללו, אבל אין שום קשר למשבר בהדסה. האימרה הזו של "בקרוב אצלינו", נראתה מיותרת ובעיקר לא מובנת.

שלא תבינו לא נכון – לרופאים יש הרבה סיבות טובות לשבות: האלימות בבתי החולים, הסכמי שכר ומענקים שהובטחו ולא מקויימים במלואם. אבל ה"הזדהות עם הדסה"? היא סתם שקר טיפשי.

בשורה התחתונה? הרופאים הבכירים בהדסה ייאלצו לשלם במשכורתם. הדסה תהיה חייבת להיפטר מהשר"פ. אין דרך אחרת. ההסכמים המטורפים עם הרופאים, שלקחו הביתה במקביל משכורת של רופאים ציבוריים, מרצים אקדמיים ורופאי שר"פ – וכל זה על חשבון הציבור ובית החולים – נשמעים כמו שחיתות, Pure and simple.

=========================

ממשלת ישראל (או: משרדי האוצר והבריאות)
מדינת ישראלואם למישהו יש ספק שלאוצר אין נגיעה במה שקורה בהדסה, או בבתי החולים בכלל – הרשו לי לגחך קלות. אכן, בהדסה יש בעיה של פיקוח. למדינה אין שם דריסת רגל. אבל בית החולים הזה לא התנהל באופן שונה במיוחד, מהדרך בה מתנהלים שאר בתי החולים בישראל, גם אלה הממשלתיים.

למדינת ישראל והאוצר יש אחריות ישירה לכך שבתי החולים בישראל נמצאים בגירעון עתק של מיליארדי שקלים. לכל בית חולים – גם אלה שתחת פיקוחה הישיר – יש גירעון של מאות מיליוני שקלים בשוטף ובנצבר. הסיבה לכך לא מוצנעת, אלא גלויה לכל: כך רוצה מדינת ישראל לראות את בתי החולים שלה. האוצר טוען, במידה מסוימת של צדק (אך לא נטולת ביקורת), שבתי חולים רווחיים מנפחים את הוצאותיהם ללא היכר. והאוצר חושש שדבר זה ייפול על קופות החולים ועל האזרחים (וכמובן – על האוצר). כלומר: האוצר מרוצה מזה שבתי החולים נמצאים בגירעון, כי כך ניתן לשלוט טוב יותר בהוצאותיהם, והדבר מאלץ אותם להיות יעילים.

אלא מאי? ה"יעילות" הזו, באה על חשבון הציבור. אותו ציבור שהאוצר חושב שהוא מגן עליו..

בבתי החולים חסרים היום אלפי תקנים של אחיות ובעלי תפקידים שונים. רק בסו"ש האחרון, פורסמה עוד כתבה בסדרה של "ידיעות אחרונות" על מערכת הרפואה הציבורית (סדרת כתבות של שרית רוזנבלום), המדברת על הפער המטורף שבין תקני וכמות האחיות בישראל מול שאר מדינות ה-OECD. רק בכדי לעשות קצת סדר בנתונים: בישראל יש כיום 4.8 אחיות על כל 1,000 נשפות. הממוצע במדינות ה-OECD הוא כמעט כפול: 8.8 אחיות לכל 1,000 נפשות. ושימו לב לפער: בכדי לצמצם את הפער מהמערב, מדרשות עוד 36,000 אחיות בישראל מוסמכות! נכון לרגע זה, למשרדי הבריאות והאוצר יש "תכנית" (שזה שם קוד ל"יהיה בסדר" ו"לא בתקופתינו"), להגדלת כמות האחיות, כך שעד שנת 2025 (כלומר עוד יותר מעשור) תהיינה 6.5 אחיות לכל 1,000 נפשות (כלומר עדיין: 25% פחות מהממוצע ב-OECD). טוב לדעת שיש "תכנית".

רוצים לדעת עד כמה האחיות קורסות ולא עומדות בעומס? כנסו בבקשה לכל מחלקה שהיא בבתי החולים. כל מחלקה: פנימית, כירורגית, מיון, טיפול נמרץ. ייקח לכם בדיוק שתי דקות להבין מה עובר עליהן.

מחר, אמורה להתקיים ישיבה בנוכחות מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר רוני גמזו, ונציגות הסתדרות האחיות, בנוגע לתוספות תקינה ותקציבים, לצורך הגדלת מס' האחיות. בינתיים מציעים במשרד הבריאות להמציא מקצוע חדש: "סייעת לאחות". כלומר אחות עם הכשרה מינימלית של 3 חודשים. האחיות מתנגדות. אני לא יודע אם זו התנגדות מוצדקת. קראתי טיעונים לכאן ולכאן, ואני חייב להודות שקטונתי מלשפוט, כי אני לא מכיר את כל הפרטים. אבל ברור שצריך לבצע מס' צעדים אופרטיביים, בכדי להגדיל את מס' האחיות באופן דרסטי, ויפה שעה אחת קודם.

אבל זה לא הכל. במערכת הבריאות חסרים מאות רופאים מסוגים שונים, ומשרד הבריאות נכשל שוב ושוב בהצעות ותמריצים לרופאים המתמחים בהרדמות, המטולוגיית ילדים, רפואה דחופה ועוד. התוצאה: אלה שכן מתמחים בתחום הזה, בורחים לארה"ב ולקנדה. שם התנאים טובים יותר, והחיים נוחים יותר.

האחריות של המדינה למערכת הרפואה הציבורית לא נגמרת שם: לפני פחות משנה, בית המשפט אילץ את משרדי הבריאות והאוצר לתמחר מחדש אשפוז בבתי חולים כלליים ובתי חולים גריאטריים, לאחר שהתברר שהסכום שהקציבה המדינה, אינו שלא מאפשר רמת אשפוז מינימלית לבני אנוש.

וכאילו כל זה לא מספיק, אתמול פורסם ב"ידיעות אחרונות", שהמדינה העלימה מבקשתה להקפאת הליכים בהדסה, את אחריות האוצר למצבו של בית החולים. וצריך להדגיש: למדינה יש חלק בכך. גם אם הוא לא נרחב כמו שטוענות נשות הדסה או פרופ' מור-יוסף, והוא לא מגיע ל-40-50 אחוז מגובה הגירעון – למשרדי האוצר והבריאות יש חלק חשוב בגירעון הזה.

=========================

סיכום
בינתיים, כאמור, מנהלי בתי חולים שונים מעוניינים להכניס את השר"פ לבתי החולים שלהם בתןאנות שונות. בימים אלו, ועדת גרמן (שבראשה עומדת שרת הבריאות יעל גרמן ומנכ"ל משרדה ד"ר רוני גמזו) אמורה להחליט אם להכניס את השר"פ לבתי החולים (באופן חלקי או מלא) או לוותר על המנגנון המושחת הזה. אני חושב שמקרה הדסה, כפי שכבר כתבתי לפני כן – הוא מקרה בוחן קלאסי (ונדיר בחומרתו ובהירותו), שנותן את אותותיו ואזהרותיו מראש. לשר"פ אין מקום בבתי החולים בישראל.

אם יוחלט בוועדה "לנסות" את השר"פ (באופן מלא או חלקי, אין לכך משמעות אמיתית, אם משרד הבריאות לא מצליח לפקח – והוא לא), התוצאה תהיה ברורה כבר מעכשיו: בעוד עשור או פחות, הדבר הזה יטפח על פני כולנו, ושוב משלם המיסים יצטרך לשלם את החשבון המופרך הזה. אל תגידו שלא ידעתם. הכתובת נמצאת על הקיר של בתי החןלים של הדסה.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

5 תגובות לפוסט “אז מי אשם? על המשבר בהדסה”

post_author." -->\n"; ?>
  1. מודי הגיב:

    תודה על הסיכום המעניין והמושקע.
    אני לא בטוח שאני מסכים איתך לגבי שכר הרופאים. רופאים מתחילים מתקיימים משכר נמוך על עבודת משמרות מייגעת, והם מוכנים לכך כל הם מצפים לשכר גבוה מאוד בהמשך. אנינלא חושב שזו שיטה טובה, אבל אם מורידים את שכר הרופאים הותיקים צריך לעשות משהו עם המתמחים והסטודנטים.

    הבעיה היסודית היא אחרת. בריאות לא ניתנת למדידה בכסף. התיעלות של בית חולים לא גורמת לחיסכון אלא לפגיעה בחולים. תגמול כספי לרופאים לא גורם להם לעבוד טוב יותר. ככל שתמדוד יותר כמה הרופא אפקטיבי, כך הוא יהיה אפקטיבי פחות. בקיצור, קפיטליזם ורפואה לא הולכים ביחד.

    • גיא הגיב:

      @מודי – בגדול אני מסכים איתך: קפיטליזם ורפואה באמת לא הולכים טוב ביחד. אבל אני לא לגמרי מסכים איתך לגבי שכר הרופאים. לפחות לא לדבי אלה הבכירים. כן – כשהם מתמחים וצעירים הם מרוויחים פחות. לא שכר רעב, אבל פחות. אבל כשהם בכירים – וגם עם משכורת "קטנה" שחל 50 אלף שקל בחודש – אפשר להסתדר יפה מאוד בימינו. לא צריכים להיות חזירים. הופראים הבכירים בהדסה הוציאו מבית החולים כ-2-3 מיליון שקלים בשנה. 200 אלף שקל בחודש, בבית חולים ציבורי, זו חזירות. אין לי שום מילה אחרת לזה.

      אני רוצה להדגיש שוב: ההסכם עם הרופאים הבכירים בהדסה היה, שהשר"פ לא תופס יותר מ-20% מכלל הניתוחים שמתבצעים בבית החולים. העובדות מדברות על כך, שהיו ניתוןחים רבים שנעשו על חשבון שעות הבוקר – השעות שבהן השר"פ לא היה אמור לפעול בכלל, שעות שבהן הציבור היה אמור לקבל את השירות הזה. העובדה שפרופ' מור-יוסף ונשות הדסה העלימו עין מהדבר הזה, לא הופכת את זה לתקין, אלא מדגשיה את הכישלון של שלושת הגורמים האלה, שהביא לגירעון המטורף הזה.

      תבין כמה זה הזוי:
      לפני כמה שבועות, שאול אמסטרדמסקי מ"כלכליסט", פרסם כתבה מאלפת על שירותים שנותנות היום חברות הביטוח לחולים שמאושפזים בבתי החולים ציבוריים, כמו "רופא אישי" (שמגיע לבית החולים שבו אתה מאושפז תוך כמה שעות מרגע האישפוז, מלווה אותך בתוך נבכי בית החולים, מסביר את המשמעויות של האיבחונים השונים וכו'), "אחות אישית" (שמטפלת בך אישית במהלך האישפוז), ועוד כל מיני רעות חולות שכאלה. אלה דברים שלא היו כאן לפני 20 שנה . הדברים האלו היו חלק אינטגרלי מהמערכת הציבורית, והפכו להיות כלי לעשירים בלבד. אם אין לך כסף, תשכח מטיפול אישי, מתשומת לבף מטיפול מסור. ואז הרופאים לא הרוויחו פחות ממה שהם מרוויחים היום, עם כל הכבוד.

      אני כמובן מכליל, וזו טעות לעשות זאת, כי יש גם מקומות בהם הטיפול הוא באמת מסור, גם בלי כל הביטוחים המטורפים האלה (ואני מברך אצת שיבא, על היחס שהם נתנו לי ברוב הפעמים שהזדקקתי לשירותיהם). אבל העובדה שהביטוחים קיימים – ואפילו פורחים – מראה שיש לזה ביקוש, ויש מי שמוכן לרכוש את הדברים האלה. וזה מראה שיש לכך גם סיבה. הדברים האלה לא צומחים בריק.

      הדסה התאהבה מדי בשר"פ, ושלא יספרו סיפורים על כמה אין לזה קשר לגירעון.

  2. גורו יאיא הגיב:

    לי די קשה להבין את הטענות כלפי הרופאים. אם החברה שלי תפשוט את הרגל מחר, בגלל שאני לקחתי שכר גבוה, האם מישהו יבוא אלי בטענות? הוא יכול, אבל זה לא מתפקידי לעצור את קריסת החברה, אלא להשיג את מה שאני יכול, ולהניח שהאנשים במעלה השרשרת נותנים לי שכר תוך מחשבה על העתיד.
    מנהלי מחלקות מקבלים תקציב. אם הם חרגו ממנו, נניח שיש בעיה. אבל האחריות לניהול כלכלי נכון של בית החולים, אינה של הרופאים ומנהלי המחלקות, אלא של הנהלת בית החולים.
    בהקשר זה, להצביע על כך ש60% מהחוב הוא בשכר של רופאים, זו הערה אבסורדית: בית חולים מעסיק כמות גדולה של אקדמאים, שהשקיעו שנים של לימודים כדי להגיע להיכן שהם היום. ברור שהשכר שלהם יהיה גבוה להפליא. זה המרכיב העיקרי בתשלומים בכל בית חולים. גם בעבודה שלי, המרכיב הגבוה ביותר של הוצאות הוא על כוח האדם, ובפרט על כוח האדם המשכיל והמנוסה. זה לא מצביע בפני עצמו, על כך שיש בעיה.

    • גיא הגיב:

      @גורו יאיא – אכן, עיקר האשם הוא בהנהלה. אני הראשון שמסכים עם הטענה הזו. אבל קשה לי להבין איך הרופאים הבכירים, שלקחו משכורות עתק מעזים להשבית את בית החולים, ולבכות על מר גורלם.

      מילא אנשי המשק, שרוב המפוטרים הגיעו ויגיעו מקרבם (כמובן – החלשים תמיד משלמים את מחיר החזירות של הבכירים במשק הקפיטליסטי), או האחיות והרופאים הזוטרים – שאני מבין את זעקתם, כשלוקחים להם אחוזים ניכרים מהמשכורת ומתנאי ההעסקה במשך חודשים ארכים. אבל הרופאים הבכירים שקיבלו עשרות ומאות אלפי שקלים בחודש?? לפחות תשבו בצד ותשתקו! לראות מנהל מחלקה בבית החולים מדבר על "הסכנות" שבהורדת משכורות, נראה לי פשוט הזוי!

      כשיש טכנאי רנטגן, שקיבלו 100 אלף שקל לחודש, כאשר השכר הממוצע בענף הזה עומד על 25% מכך (ועובדה: בשנה האחרונה שכרם כורד ל"רק" 25 אלף ש"ח בחודש…), כשיש רופאים שלוקחים מיליונים הביתה בשנה, אפשר בהחלט להאשים גם את הרופאים האלה בתאבת בצע. אלה לא אנשים תמימים.

      יש להם חלק ניכר במשבר. הרופאים ידעו על המשבר בהדסה (גם הזוטרים – ולבטח שהבכירים שבהם). אני לא מאמין לכך שהם לא. כל מי שעיניו בראשו היה מודע לכך, כי היו התרעות מכל כיוון אפשרי בשנים האחרונות. אלא אם הם חיים בבועת פלדה, ששום ידיעה חדשותית לא מגיעה אליהם – וסלח לי אם אני לא מאמין שזה המצב – רק אז אפשר היה להבין ואולי (רק אולי!) לומר שאין בהם שום אשמה תורמת.

      אבל כאמור – לא זה המצב. הדסה נמצא בגירעון עתק לא מאתמול וגם לא מלפני שנתיים. הגירעון של מאות מיליוני השקלים החל לפני כ-6 שנים, ומאז רק הלך והתנפח. אתה באמת מאמין לכל העובדים בהדסה, אף אחד מהם לא ידע על הגירעון במשך 6 שנים? אם כן – אז אני רוצה רק שתחתום בבקשה, כאן, כאן וכאן. אל תדאג. זו רק משכנתא. מה אכפת לך?

      בנוסף, יש את העניין הזה של תנאים מפליגים גם לבני המשפחות של עובדי בית החולים. הדסה נתן ונותן טיפולים רפואיים בלתי מוגבלים בחינם לכ-25 אלף איש – כל בני המשפחות של עובדי הארגון. זה מטורף! רוצה לומר לי שהרופאים לא ידעו גם על זה?

      אכן – הרופאים עובדים קשה מאוד בשנותיהם הראשונות, בכדי לקבל על כך תמורה לאחר מס' שנים, ואני מקבל את זה. אוי ואבוי אם זה לא היה כך. אבל כמו שכתבתי למודי – יש תמורה ויש חזירות. השר"פ עודד את החזירות. והחזירים אמרו: "נותנים – לא ניקח?" – וזה אחד ה-דברים שהוביל את הדסה לקריסה. הנתון הזה של 60% מכלל החוב (לא 60% מכלל הוצאות בית החולים – אלא מהחוב של בית החולים – ויש הבדל בין השניים!) הוא לא מחויב המציאות. בטח שלא בארגון כל כך גדול, שמטפך במאות אלפי אנשים בשנה.

      אני יודע שנוח מאוד להאשים רק את ההנהלה, אבל לרופאים הבכירים היתה יד בדבר. הם לא יוכלו לצאת נקיים מהעניין. לפחות לא בעיניי.

      • גיא הגיב:

        @גורו יאיא – עוד הערה אחת: הנהלת בית החולים ניסתה כמה פעמים להוריד את רמת השכר המנופחת של הרופאים הבכירים, ניסתה לשנות את המדיניות של מימון החלק האקדמי של בית החולים וגם ניסתה להוריד את כמות ההוצאות הבלתי אפשרי באמצעים שונים, בעיקר באמצעות הורדת נפל השר"פ. זה אמנם נוסה בעדינות רבה מדי, וביד חלשה מדי לטעמי – אבל לפחות ניסו. הפלא ופלא – מי שמנעו את זה, היו הרופאים – לא ההנהלה. נסה לזכור את זה כשאתה שולח אצבע מאשימה רק לכיוון ההנהלה.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות