עבדאללה ב"Mel & Michelle"

על מסעדת Mel & Michelle שמעתי רק דברים טובים, מאז ביקורם של הוריי במקום, לפני מספר חודשים. ה"שמועה" סיפרה שזו מסעדה איטלקית קטנה ואינטימית, שעושה אוכל איכותי, במחירים לא זולים מאוד, אבל כאלה שמוצדקים למדי.
לכן לא התפלאתי, כשאבי החליט להזמין מקום במסעדה ליום שישי האחרון, 25.12, כדי לחגוג יומולדת משותף לאימי (שהיה למחרת, ב-26.12) ולי (שהיה בשבוע שעבר, ב-17.12). בנוסף הצטרפו אלינו אישתי, הוריה וסבתה, וכך הגענו ל-7 סועדים. בגלל שמדובר במסעדה קטנה, ומדובר בשישי בערב, נאמר לנו שאנו יכולים להגיע ב-19:00 או ב-21:30. לרוב הם מגבילים את השהות שם, כדי לפנות מקום לאורחים הבאים, אבל אל לכם להסתכל על כך בפנים עקומות. זה לא כאילו מישהו עומד לך עם סטופר על השנייה, ולא נראה כמו "פס ייצור".
בגלל אילוצים שונים ומשונים, החלטנו ללכת על 19:00 – ארוחת ערב יחסית מוקדמת, מה גם שזה בהחלט בריא יותר, היות שאוכל איטלקי הוא כבד למדי.

אישתי ואני הגענו ראשונים למקום, כרבע שעה לפני השעה הייעודה, ובינתיים נהנינו מהאווירה הקסומה במקום. ראשית, אור עמום, מוסיקת ג'אז לא רעשנית ובווליום שאפשר לדבר בו, ובכלל – אווירה רומנטית להפליא. ושנית, המלצריות היו מאוד חייכניות ונחמדות, וחיש מהר הביאו לנן בקבוק של גדול סן-פלגרינו תוסס, כדי להעביר את הזמן.

בשעה 19:00 וקצת, הגיעו כל המוזמנים, והתחלנו לסעוד את ליבינו, לא לפני שבקבוק יין שהובא ע"י אבי מאוסף היין הפרטי שלו (ברונלו, Ruffino, 2003) הועבר אחר כבוד לדקאנטר, יען כי היה עדיין סגור "מת", על אף העובדה שכבר ב-16:00 אחה"צ נפתח לצורך נשימה.

התפריט של Mel & Michelle הוא מעניין מאוד. אין בו פלצנות גדולה מדי, ופואטית – לא תמצאו פה את אייל שני (וטוב שכך.. ). הבחירה אינה גדולה מאוד, אבל דבר אחד ברור, והוא המסר שנותנים לך ממבט ראשון: הגעתם למסעדה איטלקית אמיתית. בלי פוזות ובלי נעליים.

אז מה היה לנו? מנות ראשונות הגיעו די מהר, ולשביעות רצונם של כל הנוכחים:
אבי ואימי הזמינו צלחת נקניקים (68 ש"ח) הכוללת נקניקים מיובאים אישית מאיטליה (הפרושוטו, למשל) וכאלה המיוצרים במקום. הפרושוטו היה יוצא מן הכלל. השאר היו גם כן לא רעים, אך קצת פחות טובים מהפרושוטו. היה נחמד לגלות גם ריבה מסוג כלשהו, שבהחלט הוסיפה לנקניקים, וגם גבינת גורגונזולה חריפה ונפלאה, שרק עזרה לחך לספוג עוד טעמים מגוונים.
אישתי הזמינה ניוקי פריזאי (76 ש"ח), שאמנם הוא מוגדר כמנה עיקרית, אך גודלו מתאים יותר למנה ראשונה פלוס. זהו ניוקי העשוי מגבינות על מצע של קרם כמהין לבנות, ומגיע עם פרוסת סלק. אין ספק שזו היתה מנה יוצאת מן הכלל. הניוקי היה נימוח ומיוחד, והקרם רק הוסיף לו מימד נוסף של טעם.
הוריה של אישתי וסבתה, הלכו על אניולוטי (52 ש"ח), מנה שלא היתה בתפריט, והיא מעין מעטפת של בצק, ובתוכה אפשרות לבחירה בין מוח, קורקבן או לשון בקר, ואלה שוחים על מצע של ציר בקר. אמנם לא יצא לי לטעום מהמנה הזו, אבל הבנתי שמאוד נהנו ממנה (חוץ מאישתי, שרק המילים "מוח, קורקבן או לשון בקר" גרמו לה לחלחלה קשה.. ).
אני הלכתי על משהו קצת שונה, שנחשבת למנת הדגל של המנות הראשונות של "מל ומישל" – בייבי קלאמרי (46 ש"ח), שהם גם קלאמרי וגם ראשי קלאמרי (דיונונים, תכל'ס), על מצע של טאבולה וטחינה גולמית, עם רוטב אוכמניות. נשמע הזוי? כן, בהחלט. אבל זו אחת המנות הטובות שאכלתי לאחרונה. היא מאוד מיוחדת, האוכמניות לא "גונבות" את הטעם של הטאבולה, וגם הטחינה הגולמית הוספה בעדינות. פשוט תענוג!

בשלב הזה, היין כבר נמזג לכוסות, והחל להיפתח, לאט-לאט. ואוה! איזה יין. ברונלו, כבר ציינתי? יין העילית של טוסקנה, לא פחות. הטעם שלו הלך והשתפר, הלכו נוספו להם ריחות של פירות יער, קצת הדרים, פלפל, והמון טחב. בדיוק כמו שאני אוהב.

ואז עברנו לעיקריות:
אבי החליט לנסות, בשכנועה של המלצרית, את "העגל השיכור" (96 ש"ח), סקלופיני מוקרם בתנור עם פנצ'טה ברוטב מרלו (ניתן היה גם להזמין ברוטב לימון). המנה היתה אכזבה קולוסאלית. העגל לא היה עגל, אלא בשר עייף, שיושן "קצת" יותר מדי, וזו באמת בלשון המעטה. הרוטב היה פשוט סתמי. כך גם לגבי הגראטן תפו"א, שהוגש לכל מזמיני הבשר למיניהם.
אישתי הלכה על נקניקיה ביתית (88 ש"ח) מבשר לבן ועגל עם גבינת פיקורינו, על מצע של כרוב מאודה ופרושוטו. גם המנה הזו לא היתה להיט. הנקניקיה היתה חמוצה למדי, והיא הוחזרה מהר מאוד למטבח.
הוריה וסבתה של אישתי, הלכו על נתח קצבים, שהיה הפעם פילה עגל (122 ש"ח), במידת עשייה מדיום, על רוטב יין אדום. שני הנתחים שהוזמנו היו נהדרים, כיפיים לאכילה ורכים. אפשר היה לוותר על הרוטב, למרות שהוא הוסיף מעט.
אימי ואני החלטנו להזמין מנה של "חונקי כמרים" (82 ש"ח), פסטת "חונקי כמרים" עם שפונדרה בשר בנזיד ציידים וערמונים. היום כל אדם שני קורא לרוטב שלו "נזיד ציידים", ובאמת שאין לי מושג למה לעזאזל הם מתכוונים (נזיד הציידים האמיתי היחיד שאכלתי היה במסעדה בפראג), אבל הרוטב הזה היה עשיר מאוד בירקות שורש, בחומוסים וערמונים, ובירקות שונים. הבשר בושל על אש קטנה במשך זמן רב, וזה הורגש. הוא פשוט נמס בפה, ונהניתי מכל ביס. המנה הזו היתה המוצלחת מכל המנות שעלו על השולחן, לדעת כל הנוכחים, עד כדי שאישתי ביקשה להחזיר את הנקניקיה ולהזמין את המנה הזו במקום.

ד"א – ייאמר לזכות אנשי המקום, ששתי המנות שהוחזרו, לא חויבו בשקל! על אף שהמנה של "העגל השיכור" נאכלה עד חציה בערך (אימי רצתה לטעום ממנה).

ומה עם קינוחים? האמת היא שלא היה הרבה ממה לבחור, כי תפריט הקינוחים מצומצם מאוד, כך שלא בניתי יותר מדי עליהם. לשמחתי, הופתעתי לטובה!
היו כמה שהוזמנו וחולקו מסביב לשולחן:
גבינות ופנפורטה (48 ש"ח) – צלחת גבינות חריפות לסיום הארוחה, שהגיעו בלוויית תותים טריים. מנה מכובדת מאוד וטעימה לא פחות.
פאי תפוחים (30 ש"ח) – נאפה ע"י אימו של בעל הבית, ולפי הקולות מסביב לשוחחן, היא היתה נהדרת.
מוס שוקולד (34 ש"ח) – עיסת שוקולד יוצאת מן הכלל. שוקולד כבד, שממלא את כל הפה, כל הדרך למטה.
טירמיסו (36 ש"ח) – בלי צל של ספק – הטירמיסו הטוב שטעמתי אי פעם (כולל הטיול שלנו באיטליה, למרבה ההפתעה.. ).

אז כמה זה יוצא?

חשבון: כולל 3 בקבוקי סן פלגרינו גדולים, 2 אספרסו ארוך, דמי חליצה על בקבוק יין (35 ש"ח, סביר ביותר), החשבון הגיע ל-1,141 ש"ח, לפני טיפ.
אווירה: יופי של מקום. שקט, רומנטי (אפילו היינו עדים להצעת נישואין אחת במהלך הארוחה.. ), ואפשר לדבר.
שירות: אדיב, תמיד עם חיוך ובמילה אחת – מעולה! (איילת היתה המלצרית שלנו, ומגיעות לה כל התשבחות).
חניה: יש חניון ברח' ארלוזורוב למגיעים ממזרח, 30 ש"ח ללא הגבלת זמן, 20 מטר מפינת רח' בן יהודה. אם אתם חושבים שאתם יכולים למצוא יותר טוב – בבקשה. זה מרכז תל אביב, להזכירכם.

ציון סופי של קופי השבת: 9.

מל ומישל
תל אביב, בן יהודה 155

טלפון: 03-5293232
שעות הפעילות
א – ש 19:00 – 24:00
ש 19:00 – 24:00
ש 13:00 – 16:00


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות