בשם התחרות
הפעם הם הלכו קצת רחוק מדי. 
Google, עם אופציית ה-Buzz החדשה שלהם, גורמים לנזקים, והם רחוקים מלהיות מועילים למשתמש הממוצע.
אם עד עכשיו יכולתי לחיות בשקט יחסי, בלי להירשם לרשתות חברתיות, ובלי שכל העולם ואישתו יעקוב אחריי לכל מקום בו אני גולש (היי, אמא! לא – זה לא אתר פורנו! אני פשוט לומד איך לעשות ילדים! בעצם, כל זה בשבילך!), אז מגיע לו הארגון הכי משוגע בעולם, שכבר היו רבים שהקדימו לכנות אותו "מפלצת מידע" בלתי מרוסנת, ובשם התחרות עם בוקפייס ועם כל מיני אחרים, היא יוצרת משהו מסובך, מאיים, ובכלל לא לגיטימי לטעמי.
החדירה הזו לפרטיות היא כבר ממש מוגזמת. אני לא אומר שלא צריך להשתמש בכלים של גוגל בכלל. אני דווקא מאוד נהנה מהג'אמיל וגם מלוח השנה שהם מספקים. לעיתים רחוקות אני משתמש במפות וגם במסמכים שלהם (למרות שאני עדיין מעדיף, נכון להיום – ויסלחו לי כל אנשי הלינוקס פה – את האופיס של מייקרוסופט. אפילו כבר התרגלתי לעבוד עם גרסת 2007). אבל עניין הבאזז סביב ה-Buzz הוא מבחינתי חצייה של כמה קווים אדומים.
כבר היו שהתלוננו לפניי על האופן שבו גוגל "מאפשרת" למשתמשים שלה לכבות את הפיצ'ר הזה. זה נראה כאילו גוגל ממש מכריחה אותנו להשתמש בפיצ'ר המוזר הזה, וממש מצפה שניתן לה אישור לעקוב אחרינו במובנים נוספים. וכאילו שזה לא מספיק, יש גם כאלה שמדברים על פרצות אבטחה ביצור החדש בשכונה.
בינתיים, אני כיביתי את הדבר הדפוק הזה. אמנם לא לקח לי חצי שעה כמו לעירא (בעזרתה האדיבה של רויטל סלומון, מצאתי את הלינק לכיבוי תוך 3 שניות), אבל לפחות אני יודע שאני בוחר אחרי מי "לעקוב", ושלא כולם רואים כל דבר שאני עושה.
ביקורת סרט: שרלוק הולמס
אמנם עברו שבועיים מאז שראיתי את הסרט הזה בקולנוע, אבל אני חושב שחבל לוותר על ביקורת על הסרט הזה. 
הרבה ביקורות קראתי על "שרלוק הולמס" החדש, ורובן לא ממש טובות. היו כאלה שטענו שהסרט מאוד אלים. היו כאלה שאמרו שזה ממש "חילול קודש", ושסר ארתור קונן דויל מתהפך בקברו. אמרו שהסרט הזה לא מייצג שום דבר שעלילותיו של שרלוק הולמס ייצגו.
ואני חייב לומר לכם – שכולם יקפצו. בניגוד לאוואטאר, שהיה סרט בינוני לדעתי, למרות התלהבותם של רבים, דווקא שרלוק הולמס לא עורר בי ציפיות מי-יודע-כמה. יכול להיות שזו הסיבה שכל כך נהניתי ממנו.
הגעתי עם כל הביקורת ששמעתי, והייתי מוכן לפלופ רציני. יחד עם זאת, מהטריילר שראיתי, הבנתי שלא צריך לקחת את הסרט ברצינות יתרה. מה גם שרוברט דאוני ג'וניור, הפך לאחד השחקנים הטובים ביותר בהוליווד בשנתיים האחרונות, מאז שבן סטילר נתן לו את תפקיד חייו ב"רעם טרופי". לגבי ג'וד לאו – אני לא ממש מכיר אותו, ולא ממש ידעתי איך להתייחס אל העובדה שהוא משחק בסרט.
"שרלוק הולמס" הוא הכל חוץ מסרט רציני.
האם הוא אלים במיוחד? לדעתי לא. הוא לא אלים יותר מכל סרט "אינדיאנה ג'ונס ממוצע. זה בסך הכל סרט אקשן, עם כמה פאנצ'ים טובים של דאוני ג'וניור (תרתי משמע), קצת פיצוצים ועלילה חביבה.
האם זה "חילול קודש"? אולי. תלוי מי צופה בסרט. אם אתם אוהבים לצקצק בלשונכם על כל פרט קטן – עזבו אתכם. אל תלכו. סתם תתבאסו לכם. אבל אם בא לכם סרט קליל, משעשע לפרקים – זה הסרט בשבילכם.
אני יכול לספר לכם שאני יצאתי עם הרגשה נהדרת מהסרט. הרבה יותר מההרגשה שאיתה יצאתי מאוואטאר.
ציון של קופי השבת: 9
מקל הליכה
לאחרונה לא יצא לי לכתוב כמעט. זה לא שאין על מה לכתוב. להיפך – יש הרבה מאוד. חלו לא מעט התפתחויות לאחרונה – חלקם טובים יותר, ובעיקר חלקם טובים פחות.
חודשיים עבור מאז החתונה, ולצערי המצב הבריאותי שלי, לא רק שאינו משתפר, אלא אף הצליח להחמיר. אחד הדברים שהרופאים השונים "הבטיחו לי" לפני שלוש שנים וקצת, כשאיבחנו סוף-סוף את ה-FMS, זה שלפחות זה לא יכול להחמיר. "הצד החיובי בכל העניין", הם אמרו, "זה שהכאבים האלו הם המקסימום שתחווה אי-פעם!". המממ… אז יש לי הפתעה לרופאים החביבים שלי – זה החמיר ועוד איך. 
אולי זה בגלל שמשככי הכאבים שלי משפיעים פחות מבעבר, אחרי שהגוף התרגל אליהם, אבל לאחרונה אני יודע דבר אחד – אני ממש מתקשה לעמוד על הרגליים, אפילו לדקה-שתיים. איכשהו בחתונה, הצלחתי (כנראה בעזרתו האדיבה של אדרנלין טהור) לעמוד את כל זמן החופה – שגם הוא היה יחסית קצר, לבקשתינו. הצלחתי אפילו לרקוד קצת, ולעמוד לא מעט באותו ערב. אבל מאז – הצלחתי כבר לשכוח מה זה אדרנלין בכלל.
הכאבים שהתחילו את כל המחלה הזו, באגן, בגב התחתון ולא פחות מזה ברגליים, חזרו לעוצמתם המלאה, ועוד קצת. אז מה עושים עם כל הגועל נפש הזה?
להמשך »
מחקר חדש על פיברומיאלגיה
חברים וחברות יקרים/ות,
היום קיבלתי מחברה מאוד טובה מייל, לגבי מחקר חדש שמנסים להרים פה בארץ, בנושא פיברומיאלגיה.
וזו לשונה:
כחלק ממטרותיי המוצהרות (עוד כשהקמתי את הבלוג הזה לפני שנתיים וחצי), אני מעוניין להביא את נושא הפיברומיאלגיה (FMS) למודעות.
אם אתם מכירים או אתן מכירות נשים אשר מאובחנות במחלה, אנא עיזרו ופנו לעפרה ריבר.
כל מחקר חדש כזה יכול לעזור לנו, החולים במחלה המגעילה הזו, למצוא דרך נוספת להתמודד איתה, ואולי – רק אולי – לפטור אותנו מהכאבים האלה.
מודה לכם/ן מאוד.
אבו-זריף המקורי!
והפעם בפינתינו "התעלות עצמית", אני גאים להציג, שוב – את אורן זריף. 
ידידתינו ה', אשר דגה עבורינו את הידיעה הבאה מטמקא, מקבלת את הקרדיט הפעם:
אורן זריף תובע משופט הכדורסל ירון זריף (שאין בינו ובין העילית הרוחנית דבר וחצי דבר), לסור למשרד הפנים ולשנות את שמו!
שימו לב לציטוט הבא ממכתבו של הטלנט:
"במספר כלי תקשורת דווח בשגגה כי אורן זריף נחקר ברשות המסים, וגם בחיפוש בגוגל מופיע שמי כמי שנקשר לפרשה שלא מרצוני… מאז הפרסום אתמול הוצפתי במאות טלפונים מקרובים ומטופלים הסבורים כי הסתבכתי כביכול בעבירות מס… ידוע כי השם זריף מתייחס רק לאנשים בעלי רמת אנרגטית גבוהה מאוד, על כן אבקשך לסור בהקדם האפשרי למשרד הפנים ולשנות את שם המשפחה, על מנת ליצור בידול בינינו".
לסיום, הוא אף מציע – נשמה שכמותו – לעזור לשופט הכדורסל בבחירת שם משפחה חדש.
מה היינו עושים בלעדיו, תגידו לי? איפה היינו היום..?
אורן זריף – האיש והאגדה…
קפיצת ראש לבריכה ריקה
בהמשך לפוסט המצוין של עירא מאתמול, ישבתי ונכנסתי ללינק שצורף שם, והתחלתי לקרוא את הידיעה הקצרה, וכשהגעתי לסופה, ישבתי פעור פה. אני חייב לצטט ממנה כאן, כדי להבהיר על טיפשותם על האנשים האלה, שאחראים על ביטחונינו. 
הנה הציטוט מפיו של מנהל אגף הביטחון בנתב"ג, תא"ל (במיל') שמואל זכאי:
"בשום פנים ואופן אי אפשר לחדור באמצעות המערכת לפרטי כרטיס האשראי של הנוסע"
אהמ.. סליחה על ספקנותי כי רבה, אבל אני חייב לשאול פה כמה שאלות:
דבר ראשון – תגידו – נפלתם על הראש??? אין לכם משהו טוב יותר לעשות? כפי שכבר ציין עומר זק בתגובה לפוסט, הסיכוי של אנשים בעלי מוגבלויות שונות לעבור את מסכת הייסורים הזו, היא נמוכה עד לא קיימת.
שאלה שנייה, ולא פחות חשובה, שאותה עירא כבר החל להעלות, אבל אני מרגיש מחויב להדגיש אותה פה – ממתי סומכים על פוליגרף או מערכת שמודדת רעידות בקול/מגע כדי לקבוע משהו? ברוב העולם המערבי, לפי מיטב ידיעתי, פוליגרף אינו נחשב כלי מהימן, והוא אינו קביל בהליכים משפטיים. אז על זה להסתמך?
והדבר השלישי – והכי לא ברור כאן – מי לעזאזל נתן את המיקרופון לתא"ל (מיל' או לא מיל') לדבר על אבטחת מידע? ממתי הוא מבין בזה משהו? הוא חושב שעם כמה רובים הוא יצליח לשתק האקרים? מישהו צריך להסביר לביריון עם הדובון הצה"לי, שלא ככה זה עובד.
מר זכאי היקר, הרשה לי לחדש לך משהו – ועוד איך אפשר לחדור למערכת. זה רק עניין של זמן. ושום רובה או איום של איש צבא במיל' לא ישנה את זה.
אני באמת אשמח להתבדות, ולשמוע שיש עוד משהו מאחורי הדברים – משהו שלא מספרים לנו בינתיים..
כרגע, זו נראית כמו אחלה דרך לקפוץ קפיצת ראש לבריכה ריקה.
מ-פ-ח-ד-י-ם
אז מתברר ש"ישראל היום" באמת הצליחה להפחיד את "ידיעות" ו"מעריב". 
"מעריב" ממשיך בקולות המתבכיינים שלו, בעוד "ידיעות" החליט על טקטיקה חדשה!
מתחילת השבוע האחרון, מדי בוקר, אני מוצא עותק חינמי של "ידיעות" על סף דלתי.
אני לא יודע מה חושבת שכנתי הזקנה, שהיא מנויה ותיקה, ומקבלת אותו עיתון, רק עטוף בניילון מדי בוקר, אבל נכון לעכשיו – ומעניין אותי לדעת כמה זמן זה יימשך, אני מקבל מדי בוקר את "ידיעות". בחינם. בלי להירשם, בלי לתת מס' כרטיס אשראי, בלי שיצרתי איתם קשר או ביקשתי דבר.
כמה זמן יוכל "ידיעות" להמשיך בזה? אין לי מושג. רמז קטן קיבלתי אתמול, עם עלון כרומו שצורף לעיתון, ובו מבטיחים אנשי "ידיעות" לתת לי את העיתון בחינם למשך שבועיים (!!), אם אחתום אצלם על מנוי. כמובן שאין לי שום כוונה לעשות את זה. לא עשיתי מנוי על עיתון מעולם, ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו. מה שכן – איזה כיף! אני מקבל מנת תשבצים איכותית מדי יום! והיא אפילו נוחתת על פתח דלתי, בלי שאני צריך לרדת לתיבת הדואר. העיתון פשוט מונח שם, ולא רק אצלי, אלא אצל כל דיירי הקומה (לא בדקתי קומות ובניינים אחרים, אני מודה – אבל אני מניח שהתמונה שם לא שונה בהרבה.. ).
ניסוי מעניין, אני חייב להודות.
בנוסף, שמתי לב עכשיו שהם פותחים אופציה להוסיף תיבת מייל עם דומיין של טמקא..
האם "ידיעות" משנה את המודל העסקי שלו, או שמדובר במשהו רגעי וחסר משמעות – כזה ששלדון אדלסון כרגע מגחך עליו בחו"ל?
מעניין לראות לאן זה יתפתח..
שוטרים עם כוכבים
כבר כמה שנים, שיש פה במדינת ישראל, תכנית ריאליטי-תחרותית, שמקבלת אחוזי רייטינג גבוהים מאוד – הרבה מעל לאלה שמקבלות "הישרדות" או "האח הגדול", או אפילו "רוקדים עם כוכבים". 
לתכנית הזו קוראים "שוטרים עם כוכבים", ואתם אפילו לא מודעים אליה.
בתכנית הזו, המשטרה קובעת תמיד את חוקי המשחק, ולא ניתן לערער עליהם. החוקים האלה משתנים לפעמים, ללא הודעה מוקדמת, אבל לך, ה"כוכב", אין ברירה אלא לקבל את החוקים החדשים. המשחק הזו הוא כל כך ריאליטי, שאפילו כלי התקשורת לא מפסיקים לדבר עליו ועל ה"כוכב" של אותה תקופה. אמנם הפרס הוא לא כזה נפלא – אם שרדת את ה"תכנית" שהציבה בפניך המשטרה, כנראה לאחר שנים סבל ועינויי דין, הפרס שתקבל הוא את חפותך בלבד, אבל זו תתקבל בקול ענות חלושה, וללא התנצלות מאף גורם שנגע בדבר.
אחרי כל הממבו ג'מבו של הפתיח הזה, אני מניח שאתם כבר מבינים שאני מתכוון, בין השאר, למה שקרה פה השבוע עם שלמה לחיאני, ראש עיריית בת-ים.
להמשך »
