החתונה – חלק ב'

המשך הפוסט הקודם..

ערב – מגיעים לאולם 495
אנחנו מגיעים לאולם בערך ב-17:00, חצי שעה לפני השעה שקבענו עם מנהל האירוע. לשמחתינו, הוא כבר שם, מארגן את מה שצריך לארגן, והוא לוקח אותנו לחדר המשפחה. תיק-תק העניינים מתחילים לרוץ. 5 דקות אחרי שהגענו, מגיעים "חטיפים" מהמנות המסתובבות (אלה של קבלת הפנים), ואנחנו יושבים וטורפים, לא לפני שאנחנו עוטפים את עצמינו במגבות, כדי לא לכלכך את הבגדים. יניב, מנהל האירוע, מתחיל להסביר לנו פחות או יותר, איך הוא מתכנן שייראה האירוע, מבחינת זמנים, כפי שכבר החלטנו קודם לכן. די מהר הוא "מצמיד" לנו בחורה מקסימה בשם דניאל, שהיא בעצם הדיילת האישית שלנו, וזו שאחראית לקחת אותנו לאן שצריך לקחת – חתימות על הכתובה, החלפת בגדים, אוכל ומה לא. אלה יוצאת מהחדר לכיוון האולם, כדי לראות את הלהקה שהוזמנה ע"י אבא של אלה (ובהסכמתינו), ואשר הגיעה באיחור מה, כדי לעשות באלאנסים. היא מתכננת לסבתות שלנו הפתעה הערב, והיא כבר אחרי חזרה אחת עם הלהקה מיום שישי שלפני 3 ימים, ועכשיו היא עושה את החזרה הסופית. אנחנו שומרים על סבתא טוניה בחדר המשפחה בינתיים, כדי שלא תשמע את החזרה.. בכל זאת – הפתעה..

בינתיים, אני נקרא ע"י טלי, נציגתה של מעצבת האירוע שלנו, שוש קידרון, כדי להביע את דעתי על העיצוב, כדי לחתום על שביעות רצוני, ואיך לא – לשלם על התענוג. אנחנו אכן מאוד שבעי רצון מהעיצוב. פשוט יוצא מן הכלל. החתימה והכסף מחליפים ידיים. בהמשך אני גם מסדר קצת את הפתקיות עם השמות של האורחים, מוודא שיש הכל.

השעה כבר שבע וקצת. עוד מעט האורחים יגיעו. צריך לעשות ארגונים אחרונים, ולפני שאנחנו מבינים מה קורה סביבינו, אנחנו מתחילים להיות מוצפים באורחים. הלהקה עדיין עושה באלאנסים (בלי אלה), ואני הולך להשתיק אותם ונותן הוראה לתקליטן, אחי רז, להתחיל להפעיל את קסמיו. והוא אכן מפעיל. האיש ממש מצליח להכנס לראש שלנו – כל השירים פשוט נהדרים: ג'אז, קצת בלוז, פרוג-רוק. אחלה מוסיקה. האורחים ממשיכים להגיע, ואנחנו כבר יודעים שאנחנו יכולים לשכוח מלטעום את המרקים. אני מצטייד בינתיים בכוס של וודקה-מרטיני עם קרח ולימון – משקה החתונות האולטימטיבי שלי. גם כשהבר הוא הכי גרוע שאפשר, וודקה מרטיני יהיה משהו שיעבוד. קשה לקלקל משקה כזה, גם אם הוודקה מחורבנת. והיא לא היתה.

סבתא שלי מגיעה, בעזרתם של האדימה של מד"א, שלהם שילמנו כדי שייקחו אותה מהבית ואל הבית בחזרה, כי היא לא מסוגלת לעלות ולרדת במדרגות יותר. מצב מאוד לא נעים, אבל היה חשוב לנו מאוד שסבתא שלי תהיה שם. אםה אוהבת אותה מאוד, וסבתא שלי מתה על אלה. מבחינתה – יש לה עוד מכדה, במיוחד כשאלה עושה לה עוגת קרמשניט, שסבתא שלי לא מפסיקה לחלום עליה. אני ישר קופץ עליה, ומתחילים הצילומים המתבקשים. בשבילי, היא לא רק אמא של אמא. היא אחת האנשים הכי מיוחדים והכי מדהימים שהכרתי בחיי. אם יש מי שהשפיע הכי הרבה על חיי, אלה סבתא מצד אמא, והוריו של אבי, אצלם גדלתי בארבע השנים הראשונות של חיי. אני כל כך מתרגש מזה שהיא הגיעה. מבחינתי, אני שמח שכולם הגיעו, המשפחה והחברים, אבל דווקא ההגעה של סבתא שלי לאירוע, דבר שלא היה בטוח כלל ועיקר, הוא הדבר הכי מרגש בעולם.
בינתיים אנחנו ממשיכים במינגלינג, מקבלים קצת צביטות הכרחיות בלחיים, בעיקר חיבוקים ונשיקות – חלקם מאנשים שמעולם לא ראיתי 🙂 אבל הם באמת שמחים עבורינו, וזה באמת יפה.

בשעה 20:15 פלוס מינוס, דניאל קוראת לי הצידה, יחד עם שני האבות והעד שלנו, דוד חיים. אתם צריכים להבין לרגע מיהו הדוד הזה, כי יש לו משמעות מאוד גדולה עבורינו. דוד חיים הוא לא באמת דוד או קרוב ישיר של המשפחה. הוא היה אחד החברים הכי טובים של סבא פרץ ז"ל, הסבא האהוב של אלה. הוא דר שנים בארה"ב, ולאחרונה הוא החליט לחזור לארץ עם המטפלת הפיליפינית שלו, ג'ואן (גם בחורה מקסימה). שניהם גרים בנתניה, וכבר יצא לי להכיר אותו. הוא אדם חרדי, מבוגר, ולא כופה את עצמו ואת אמונתו על איש. איש נדיר וטוב לב, שאוהב לעשות טוב לאנשים סביבו. כשביקשננו ממנו להיות העד שלנו בחתונה, הוא מאוד-מאוד התרגש. כל הערב הוא התגאה בזכות הזו שלו, ואני חושב שהזכות הזו היא בעיקר שלנו.
אז אנחנו מתכנסים עם הרב בשולחן באמצע האולם (מעבר למחיצה של קבלת הפנים), ואני חותם על הכתובה. צילומים, עוד צילומים, כבר דברים מהרב, בקשה שלי לשאת נאום קצר בחופה, ואנחנו ממשיכים. עוד קצת מינגלינג. חצי שעה אחר כך, דניאל קוראת לנו לחדר המשפחה, שם מחכה לנו יניב, שמסביר לנו איך הולכת להיראות החופה, ומה עלינו לעשות. אנחנו מתרגלים את זה פעם-פעמיים, אלה מתרגשת ושכחת את הכל, וזה די מצחיק את שנינו. אני מרגיע אותה, ואנחנו מחכים עכשיו להורים.

החופה 362
התכנון שלנו היה שהאבות ילוו אותי לחופה ושהאמהות ילוו את אלה. כשיר עלייה לחופה, החלטתי אני לעשות הפתעה לאבא שלי, וביקשתי מהתקליטן, לנגן את Mad about the boy של דיאנה וושינגטון, השיר האהוב על אבא שלי בכל הזמנים. לוקח לאבא שלי קצת זמן לקלוט, עד שאני אומר לו שזו ההפתעה שלי בשבילו – הוא מתרגש, מחבק אותי, ובאופן כללי – נראה לי שהוא פשוט נהנה מכל זה.

אנחנו מתחילים את הצעידה לחופה. אני מחבק את שני האבות מאחורי גבם, ועם חיוך מתרגש ורעד קל, אני צועד בביטחון לחופה, ואפילו בצעדים מהירים קמעה, כך שאפילו אבא שלי מבקש ממני להאט, ולהנות מהרגע. אחרינו צועדות הנשים. אנחנו מתחילים את כל הטקס, והוא עובר די מהר, מלבד הנאום ה"קצרצר", שאני מאוד מקווה שלא הרדים אף אחד שם (היו אף כאלה שאמרו שהוא היה מרגש מאוד), אני שובר את הכוס, ו-הופ! אנחנו נשואים. וואו. אנחנו באמת נשואים. כולם באים לברך, אחד מחבריי המתחכמים, אף מציע לי על המקום כמה שטרות של מאה שקל אם אני אומר לאלה כרגע "מגורשת, מגורשת, מגורשת". אל תכעסו עליו – האיש הוא חבר טוב, ובעיקר בנאדם מצחיק למדי. בדרך כלל…

הפסקה ושיר סלואו

אחרי כל החיבוקים/נישוקים וכו', אני טס לחדר משפחה, כמובטח. ותוך 3 דקות אני כבר לא בבגדי החתונה, אלא בבגדי ההחלפה שהבאתי עימי. והכי חשוב – בלי עניבה!! אני שוב נושם! איזה כיף! בינתיים כבר הכינו לאלה ולי איזו חתיכת דג, כדי שנוכל לאכול משהו לפני הסלואו. אבל שנינו מלאי אדרנלין, ומי לעזאזל מסוגל לאכול עכשיו?! ועוד דג?! השתגעתם? אם כבר, תביאו סטייק, משוגעים! רבע שעה מנוחה והסתגלות לסטטוס החדש שלנו. נושמים עמוק. יניב ודניאל לוחצים עלינו לצאת בחזרה לאולם ולרקוד את הסלואו שלנו, כדי שגם אחרים יוכלו לרקוד, ויותר חשוב – לאכול.

כשיר סלואו, בחרנו במשהו קצת שונה – כן, עם המון-המון קיטש, אבל פחות ידוע. זהו שיר של לארה פאביאן, הזמרת האהובה ביותר על אלה, ושיר שלה שנקרא "You're not from here". שיר של קרוב ל-5 דקות, שקט ונחמד. כמה מבוגרים מצטרפים אלינו, ואחרי זה מתחילה הסעודה הגדולה. אני מצטייד בכוס לף-בראון מהחבית.

הלהקה
בשלב זה עולה הלהקה של החצוצרן רפי דוידוב ומתחילה לנגן. חשוב לציין כמה דברים חשובים פה: דבר ראשון, אנחנו מאוד ביקשנו מהאולם שעוצמת הרעש לא תעלה על 70-75 דציבל, כדי שלא תחריש אוזניים לאלה שרוצים לדבר. שנית, ההסכם בין מפיקת הלהקה, מישהי מעצבנת במיוחד בשם שביט (ואני עוד אגיע להסברים למה עוד כמה דקות), היה שהלהקה מנגנת במשך 30 דקות, בין המנה הראשונה לעיקרית, פלוס שני שירים של אלה. אז נתחיל בזה, שיום קודם, שביט הזאת ניסתה לגרום לאלה להסכים להרשות ללהקה לנגן שעה וחצי. בבוקר החתונה, בעת הנסיעה לרעננה, אני מדבר עם שביט, ומתעקש שההסכם יעמוד בעינו – דהיינו, לא יותר מ-30 דקות. היא מסכימה איתי – "איזו שאלה?! ברור! כמו שקבענו!", היא אומרת, ואני עוד לא מבין שהאישה הזו היא כוחנית, שקרנית ושתלטנית. הלהקה מתחילה לנגן, בעוצמה גבוהה במיוחד. מנהל האירוע מתריע בפניהם להוריד את הווליום, ומכאן מתחיל משחק של "חתול ועכבר", ברגע שהם רואים את מנהל האירוע, הם מורידים ווליום, אך כשהוא נעלם מעיניהם, הם מחרישי אוזניים. בבדיקה שנעשתה ע"י מנהל האירוע באמצעות מד דציבלים, החצוצרן הגיע לרמת רעש של 130 דצבילים!!!! כמעט כפול מזה שהורשה לו. ועזבו את העובדה שזה גם מנוגד לחוק.

אלה מפתיעה
טוב.. עוברות עוד דקות ארוכות, אנחנו עוברים קצת בין השולחנות, ואנחנו שומעים קריאה מההורים, להגיע לרחבה. על הדרך, אני מקבל כוסית קטנה של לגאוולין 16 שנה, כדי לחמם את הגרון.. לצערי, זה כל מה שנשאר מכל הסינגלים שארגנתי לחתונה.. אמי מקריאה לנו ברכה מיוחדת בשם ההורים, שהודפסה בבית דפוס, ונכתבה כולה בחרוזים (לאמא שלי תמיד היה הכישרון לנתח כל מצב, עגום ככל שיהיה – בחרוזים.. ). הברכה יפהפיה, ואז אלה עולה לשיר. אין דבר מדהים יותר מהקול של האישה הזו שלי. היא שרה בבית (לא לעיתים קרובות כמו שהייתי רוצה, ובכל זאת), והקול שלה הוא הדבר הכי מרגיע והכי יפה ונוגע בעולם.
היא מתחילה בשיר שהיא מקדישה לסבתות – Automn Leavees. זה מדהים, ואנשים אשכרה יושבים בתדהמה באולם.
ואז מגיע קטע שאני לא ידעתי עליו – אלה מקדישה את השיר הבא לי – Foggy Day של גרשווין. איך שהיא מתחילה לשיר – אני מתחיל לבכות מאושר. ממש ממש! עם דמעות והכל. כל כך התרגשתי, וסוף-סוף היתה לי הזדמנות להוציא באמת את הכל החוצה. בהתחלה עוד ישבתי על כיסא בר מולה, אבל לאט לאט פשוט קמתי והתקרבתי אליה, החזקתי איתה ידיים ובכיתי מאושר. צמרמורות בכל הגוף. מעולם לא הרגשתי ככה. אושר טהור – זה מה שזה היה. דקה אחרי זה – והלהקה עולה להמשיך ולנגן.

הלהקה ממשיכה וממשיכה וממשיכה

הנה הקטע המעצבן של החתונה – שביט השקרנית, כפי שתכונה מעתה, מתחילה לעשות מניפולציות. אחרי כמה שירים וחצי שעה של נגינה, אני מבקש ממנה להפסיק בתום השיר, ולהעביר את המושכות לתקליטן, בעיקר כי אף אחד לא רוקד. לא המבוגרים ולא הצעירים. וכן – הוא עדיין מחריש אוזניים. אבל האגו של החצוצרן בשילוב הכוחניות של שביט לא מאפשרים להם לסיים. מנהל האירוע מבקש מהם לרדת מהבמה. שביט טוענת שאנחנו אישרנו לה להמשיך, החוצפנית. וככה זה נמשך שעה וחצי. בשלב כלשהו, אני פשוט צורח, ש"מישהו יעיף את החצוצרן החרא הזה מהבמה". ב-23:00 בלילה בערך, עולה התקליטן לעשות את עבודתו, ומכאן – המוסיקה אכן משתפרת, אלא שרוב האנשים, שלמחרת יש להם יום עבודה, גם לצעירים שבהם, כבר הולכים או הלכו הביתה. ואני רותח על הלהקה הזו. עד עכשיו זה לא יוצא לי מהראש. אני מוכן להמליץ על הרבה מאוד אנשים שעזרו לנו בהכנות לחתונה הזו, ואני אכן אמליץ, אבל על הלהקה הזו אין לי דבר אחד טוב לומר. הם מגעילים, שקרנים, בעלי אגו נפוח, והורסי מסיבות מקצועים. אם יש לכם אפשרות להביא להקה, שימו לב לא לקחת את אלה. הם יחריבו לכם את החתונה. אם היתה לי מילה בעניין (ולצערי לא היתה לי), הם לא היו רואים שקל בגלל מה שהם עשו. הסיבה היחידה שאני לא תובע אותם, זה בגלל שאין לי כוח לזה. באמת שאין לי. בעולם מתוקן, החבר'ה האלה לא יופיעו באף חתונה יותר. תזכרו את השם הזה, רפי דוידוב, האיש בעל אגו הזהב..

התקליטן מנגן עד לסיום
והוא עושה עבודה מדהימה. שנות ה-80, רוק קלאסי, רוק כבד, קצת דאנס, ומי שנשאר, דהיינו החברים הכי קרובים, רוקדים ונהנים. עד הסוף, בעצם, שזה בערך ב-1:00 בלילה, שעה יפה לסיום האירוע. עד שעוד ארגנו את כל הדברים האחרונים, יצאנו בערך ב-2 בלילה, כאשר מכנס כבר חיכה לנו ברכב, כדי לנוח מהיום המעייף. אני מציע להחליף אותו, אך הוא טוען שהכל בסדר. רק ליתר ביטחון, אני יושב לידו. אנו נוסעים לאט-לאט הביתה.

שוב בבית
בערך ב-2:30, אנחנו מגיעים, תשושים ועייפים. כל המתח יורד בבת-אחת. כל האדרנלין נמחק. העצבים על הלהקה עוד שם, אבל זהו. ואז חוזרים הכאבים, ואני לא מצליח לקום מהמיטה, אחרי שהורדתי נעליים. פשוט לא מצליח. כשאני מנסה אחרי כמה דקות, הרגליים והידיים שלי רועדות כולן מחוסר כוחות ונפילת סוכר. כמעט ולא שתיתי כלום. רק את כוס הוויסקי סיימתי. את שתי האחרות לא. אני מנסה לשתות משהו מתוק, מנסה לארגן לי שתייה ליד המיטה, אבל אני בקושי זז.

אחד הימים הכי מדהימים בחיי הסתיים.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

4 תגובות לפוסט “החתונה – חלק ב'”

post_author." -->\n"; ?>
  1. דניאל הגיב:

    חיבוק גדול גדול גדול !!!!!!
    (((((((((גיא ואלה)))))))))

  2. ערןב הגיב:

    מזל טוב!

    (והערה קטנה: 130 דציבל זה לא כפול מ-70 אלא הרבה יותר, כי זה סולם לוגריתמי. מצד שני, 130 דציבל, אם אני זוכר נכון, זה רועש יותר מהמראת מטוס, כך שזה נראה לי קצת מוזר)

  3. אלה הגיב:

    זה באמת סולם לוגריתמי, אבל 120 דציבל הם עבירה שכיחה על החוק במועדונים…

  4. עירא הגיב:

    אכן סקאלה לוגריתמית, אבל אני הצלחתי להתבלבל מההסבר על זה בויקיפדיה. 3 דציבל הם "פי שורש שתיים" אבל 6 דציבל הם פי 4? לא הגיוני לי משהו…

    http://en.wikipedia.org/wiki/Decibel

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות