חג פסח שמח!

אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה כבר מסורת, אבל בסוף השנה האזרחית האחרונה, ניסיתי להעלות חיוך על פניכם עם סרטון קטן וחמוד.

גם הפעם, מצאתי משהו, שיעביר אתכם מעבדות לחירות, עם חיוך:

חג פסח שמח לכולכם!

גיא

המצוינות – לאן?

זה התחיל כמו עוד תגובה לתגובה.
בפוסט הקודם, התחלתי לכתוב על הבינוניות כערך עליון בישראל.
יוסי קורן, הפנה אותי לפוסט שהוא כתב לפני כשנה. התחלתי לכתוב לו תגובה – אך זו, כרגיל אצלי – התארכה מעבר לרגיל. אז החלטתי להכניס את כולה לפוסט חדש:

יוסי, קראתי את הפוסט שהפנית אותי אליו.
אמנם לא קראתי את הידיעה של פרופסור אביה ספיבק בכלכליסט (לא מצאתי את המאמר הנ"ל בארכיון של כלכליסט), אבל יש לי כמה השגות לגבי מה שסיכמת בפוסט שלך:
אכן – אנו עם שבנוי על הישרדות. ואני חושב שזו הבעיה הכי גדולה שלנו היום. "הישרדות" כבר לא מספיקה בעולם המודרני.
אם אתה לא מחדש, אם אתה לא איכותי – אתה לא קיים.
העניין הוא – שעדיין לא הפנימו את זה כאן. ולא שלא היה לנו זמן להפנים את זה. ועוד איך שהיה. אנחנו מבזבזים המון זמן, לפחות ב-2-3 העשורים האחרונים.
ובינתיים, כפי שציינת בעצמך – שכנינו סוגרים את הפער. אבל לא רק שכנינו הם הבעיה. בניגוד למה שקרה לפני 30 שנה, היום המרחק כבר לא מהווה גורם לתירוצים. אנחנו כבר לא מתחרים נגד ירדן או מצרים, סוריה או ערב הסעודית. אנחנו מתחרים נגד העולם כולו – סין, גרמניה, בריטניה וגם ארה"ב הגדולה. ובתחרות – אני לא מתכוון לאותו שדה הקרב הקונבנציונלי, כפי שראו אותו בשנות ה-80.

להמשך »

המירוץ לבינוניות

אני מניח שזו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בדברים מעין אלו, אבל בכל זאת – זה מצליח לעוור בי מחשבה מסוימת:
עם כל הפרסומים על הציונים הנמוכים במבחנים בינלאומיים אלו או אחרים, במתמתיקה ובאנגלית, שמתי לב שבכלל – המדינה הזו והאזרחים שבה, נוטים לחתור לבינוניות בשנים האחרונות, ולא למצוינות, כפי שטוענים חז"לינו שהיה פה פעם..
אני רואה את זה אצל חלק מעמיתיי לספסל הלימודים, שציונים כמו 70, מוציאים מהם זעקות שמחה וריקודים, כאילו זה עתה זכו בפרס הגדול בלוטו. אני מניח שלא כולם רוצים וצריכים לשאוף לתעודת הצטיינות, אבל בכל זאת – זעקות שמחה מטורפות בגלל ציון כל כך בינוני?
ואני לא מדבר כאן על חבורת אנשים בתחילת שנות ה-20 לחייהם, או אפילו תיכוניסטים, שכל מה שמעניין אותם זו ישיבה במחששה. אני מדבר על מנהלים בעולם האמיתי, בחברות בינלאומיות ומובילות בישראל, כאלה שיש להם ניסיון מוכח בניהול אנשים.
אז אולי ציונים זו לא חזות הכל, אבל אני חייב לציין, שמצפייה בחבר'ה האלה (ואני לא מדבר על כל הסטודנטים שלומדים איתי, רק על חלקם – ועם זאת על חלק נרחב מהם), אני רואה בכלל חוסר רצון ללמוד באופן כללי (ולא רק בגלל ציון זה או אחר).
עכשיו תבינו – אני רואה בחינוך, ובלמידה אינטנסיבית (גם בגילי המופלג) כזכות לא נורמלית. יתרה מזאת – בעולם של היום, עולם המידע הבלתי נגמר, אני רואה בלמידה הכרח. וכן – התואר הזה בהחלט נותן כלים לא רעים, והלימודים מאוד מעניינים. וגם ברור, שבדומה לכל שאר התארים, תואר שני הוא זה שעוזר לך באמת ובתמים להתקדם בחיים, ולא רק התואר הראשון – שהוא כללי יותר. אבל כדי להתקבל לתואר שני, הפלא ופלא – צריך ציונים מספיק טובים.

בקיצור – הבינוניות חוגגת, וזה חורה לי.

ולמה אני בכלל מעלה את כל זה?

להמשך »

מדינה אחרת

מדינת ישראל היא מדינה שמפלה בין אזרחיה..
"וואו!", תגידו – "ממש חדשות! למה אתה כותב על זה בכלל?!"

זה נכון – אבל נמאס לי שיש אזרחים ויש אזרחים.
מיעוט נמצא בקרבינו, והוא המיעוט החרדי. מיעוט של 10%-15% מהאוכלוסיה ביום טוב (ואין יום טוב איתם באמת), ויש איתו לא מעט בעיות, כפי שכולנו יודעים. הבעיה היא, שממשלת ישראל נוטה להתייחס אליהם בתור רוב, ולא ברור לי למה.
שמוליק ליברמן מהבלוג "תבוא מחר", העלה פוסט, שכבר זמן מה יושב לי בראש.
החרדים בני ארצינו, אשר כ"כ דואגים לנו, מבקשים עתה להקים עיר משלהם בנגב. אז כן – מצד אחד, כבוד. הולכים ליישב את הנגב וכאלה – זו באמת ברכה. במיוחד כשברור שטוב לכולנו שהחרדים יישארו בנגב.
אבל מצד שני, הבעיה היא, שמדינת ישראל לא באמת דואגת במקביל לשאר אזרחיה, הרוב החילוני.
העיר הזו היא לא יותר מכסת"ח. בינתיים, אותם חרדים ממשיכים להשתלט על שכונות של חילונים בהכשרת המדינה, ולנו , החילונים – נותר לבלוע את העצם הזו, אף היא תקועה בגרון ומסרבת להיבלע. ושוב – אני כבר לא מדבר על שכונות בבית-שמש, שהפכה מחילונית לחרדית תוך מספר ממש מועט של שנים (אף שהעיריה חילונית לגמרי). אני כבר לא מדבר על השלתטות של חרדים על עיירות קטנות או שכונות קטנות. אני מדבר על ערים גדולות יותר, כגון רעננה. עיר שהיתה חילונית להפליא עד לפני 15 שנים, והיא הופכת לחומייני-לנד מדי יום. וכן, שוב – העומד בראש העירייה הוא חילוני, וכך גם רוב החברים במועצה העירונית.

ורעננה היא באמת רק קצה הקרחון – האי-מייל שהגיע אליי לפני יומיים לגבי קווי התחבורה "למהדרין" בירושלים, מצליח להעלות בי חימה עזה. הנה מה שקורה שם בכמה מילים (למי שלא מעודכן, או הגיע היישר מהירח):

להמשך »

כתיבה מהבית! ממש כך!

מאחר ועבדיכם הנאמן כמעט מובטל (למעשה
ממש מובטל – אני מצליח לקושש מדי פעם כמה שקלים על כמה מיילים שאני מעביר), ומצבי הבריאותי הידוע מקשה עליי לעבוד כרגע במשהו מחוץ לבית (קשה לי קצת לשלב את ההתקפלויות שלי מכאבים עם הלימודים ועם החובות לבית – מודה ומתוודה), אני מחפש עבודה שהיא בעיקר ביתית ולא מאוד מחייבת. וכן – ההצעות "ממש זורמות", כפי שאתם יכולים לדמיין..

בכל מקרה, אל המייל שלי הגיעה מודעה מפורטל דרושים, אשר עונה – לא ברור לי איך – על הקטגוריה "עבודה מהבית". וזו לשון ההודעה (כל ההדגשות במקור):

לחברה העוסקת בתחום האינטרנט וקידום אתרים דרושים כותבי תכנים מהבית בנושאים מגוונים. לעבודה בזכיינות אשר דורשת כ: 5-10 שעות שבועיות וניתן לשלב אותה עם משרה מלאה או עם עסק אותו אתם מנהלים. אפשר לבצע משרה זו גם כמשרה מלאה מהבית. המשרה מיועדת לנשים וגברים כאחד. אין צורך בניסיון או בידע מקדים.

דרישות התפקיד
רציניים בלבד, יש לצפות בוידאו ולהגיש מועמדות באתר הבא בלבד:
www.vre.co.il

נסיון:0

איזור: מרכז, ירושלים, צפון, דרום, השרון, השפלה

החלטתי לעצמי – I'll bite. ננסה לראות מה זה אומר מבחינתם "עבודה מהבית".

להמשך »

זכויות אדם? – לא בבית ספרינו

אז הנה לה עוד ידיעה קטנה ש"התגנבה" לה אל שולחן העורך זה עתה, אף שהועלתה לאתר של נרג' כבר אתמול:

הצהרת זכויות האדם של האו"ם נחשבת למסמך שאמור לגשר על פערי דת, גזע ומין ולהגן על החלשים בכל רחבי הגלובוס. אבל במשרד החינוך יש מי שסבור שילדי ישראל לא צריכים להיחשף למסמך הבינלאומי, ולא משנה עד כמה הוא מכונן: עיריית אריאל החזירה להוצאת הספרים כנרת 300 עותקים של ספר המאגד את סעיפי ההצהרה, לאור מה שבמשרד החינוך כינו "תכנים בעייתיים".

תשאלו מהם אותם "תכנים בעייתיים" עליהם מצביע משרד החינוך?
ובכן, מתברר שיש שני סעיפים באמנת זכויות האדם, שאינם עומדים בקנה אחד עם תכנים הניתנים לילדים – החופש לבחור דת, והחופש לבחור מדינה.
משרד החינוך העלה גם 2 תמונות "בעייתיות" מצוירות בספר המוצע, והן של משהו שאולי, בדמיון של חרדי-שלא-קיבל-בזמן-האחרון, עלול להיראות כמו חזה של אישה בפרופיל. כך זה נראה בפועל:

זה נראה כמו איזה תמונה של ג'קי, רק במקום איזה כלבלב – צריך לחפש פה שד של אישה.
תמונה אחרת בעייתית, היא של "בובה ששמלתה מוכתמת בדם", תחת הכותרת והסעיף: "לאף אחד אין זכות לפגוע בנו או לענות אותנו". הממ… מתברר שגם אלה לא ממש תכנים ראויים, הא?

אבל כמובן – עניין החופש של בחירה בדת ומדינה, הוא מה שמפריע לאנשים מסוימים. אין לי מושג אם הדבר הועלה גם במקומות אחרים מחוץ לאריאל, אבל אני מניח שאם אכן משרד החינוך עומד מאחורי היוזמה לצנזר את החוברת, זה יקרה גם מחוץ לעיר מעבר לקו הירוק. ובעצם – זה לא משנה ממש באיזו עיר זה קורה.

מעניין אותי אם יש עוד סעיפים "בעייתיים" שחשבו עליהם במשרד החינוך. מעניין אם העובדה, שבחינוך הדתי לא תמיד מקבלים תלמידים אתיופיים, יוצרת בעייתיות בסעיף של זכויות לכל אדם, לפיו לא משנה לאיזה מין או איזה צבע עור יש לאדם, מגיע לו יחס זהה. בכלל – נראה שהחינוך במדינה הזו לא מאמין בשוויון זכויות. אולי גם בגלל זה אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים. כבר כתבתי לא פעם על בעיית החינוך, שהכל מתחיל ונגמר בחינוך. אבל משום מה, לא משנה איזה שר חינוך עומד בראש המערכת – החינוך לא באמת נמצא בראש מעייניו. איכשהו – משרד החינוך הוא עוד ג'וב עבר הפוליטיקאים. עוד משרד שפעם היה נחשב ל"בכיר", והיום כולם מנסים לזרוק את תפוח האדמה הלהוט הזה לידיים אחרות.

אז כן, מסמך בינ"ל חשוב כמו זה המצביע על זכויותינו כבני אדם, אינו עומד בראש מעיניה של מערכת החינוך. בכלל תמוה בעיניי, מדוע משרד החינוך מנסה להסתיר בפני התלמידים את העובדה שיש דתות אחרות, שיש מדינות אחרות – ושניתן לבחור ביניהן. והשאלות שעולות לי בראש בעקבות העניין הזה הן רבות:

האם אנו רוצים לגדל את ילדינו במקום שבו יש דיקטטורה דתית, גם במערכת שאמורה להיות חילונית ביסודה?
האם יפסיקו ללמד בקרוב גיאוגרפיה?
האם מישהו במערכת החינוך חושב ברצינות שזה יבלום תהליך של "התבוללות"?

מה שלא יקרה בקרוב, זה מתחיל לגרום לי להבין את המקורות של השנאה התהומית שלנו לאחר, לשונה מאיתנו.

טיפול חדש-ישן

הגוף שלי צורח לאחרונה זעקות קשות של כאב. אלה לא זעקות שאני מסוגל להתעלם מהן, לצערי, כי הן משפיעות על התפקוד היומ-יומי שלי. פשוט קשה לי לתפקד. אני נרדם רק לפנות בוקר לרוב, משלים שעות שינה במהלך היום, ו"מבזבז" את הזמן בניסיון לעשות דברים שאנשים "נורמליים" עושים – לא בהצלחה יתרה.

אין לי מספיק אצבעות בידיים וברגליים יחדיו, כדי לתאר לכם את כמות וסוגי הטיפולים הקונבנציונליים והמשלימים (או בשפת העם: אלטרנטיביים – למרות שאלו שני דברים שונים, לטעמי) שעברתי בשלוש וחצי השנים האחרונות.

ועדיין – קשה לי לומר שהרמתי ידיים. לאחרונה ניסתי ואני עדיין מנסה, להוריד את כמות התרופות. אני נעזר באותו מקל הליכה שסיפרתי עליו לפני קצת יותר מחודש. לומר שאני מצליח? בואו רק נאמר שאני מצליח לא להעלות כרגע את המינונים, וגם זה תוך מלחמת חורמה קשה בגוף וברצונות שלו.

העניין הוא שלאחרונה החלטתי לבדוקר שוב טיפול חדש-ישן – טיפול ברפלקסולוגיה.
ידידתי "זאתי משם", שבעברה טיפלה בי ברפלקסולוגיה לתקופה קצרה, הצליחה באופן חלקי למדי, ולו לכמה שעות שאחרי הטיפול, אבל זהו. לאורך זמן קשה לומר שהטיפול הזה הצליח. ועדיין – החלטתי לתת לזה ניסיון נוסף.

להמשך »

שני כותבים – דעה אחת (חלק ב')

רענן שקד הוא אחד הכותבים הכי אהובים עליי בחמש השנים האחרונות. אני שותה את דבריו בצמא. מאז שקראתי את ספרו שתיאר את חוויות הלימודים שלו בניו-יורק (דבר שאני הייתי אמור לעבור בעצמי, ובסופו של דבר לא יצא אל הפועל), אני מחכה כל שבוע למוצא פיו. כתבתי כבר כאן גם בעבר על ספר אחר שלו – אסופת סיפורים קצרים בשם "ועכשיו להתחתן" – ואין ספק שהוא אחד הכותבים המוכשרים שיוצא ל לפגוש מדי שבוע מעל דפי העיתון. הבחור הוא שנון במיוחד, ציני בדיוק במידה הנכונה, ובדרך כלל קולע בדיוק לדעתי.
הוא יודע להעביר הן את התחושות שלי והן את ההרגשה הזו של רצון לשנות דברים – ושני אלה הופכים אותו למי שהוא.

כמובטח, בעקבות הפוסט הקודם, אני מפרסם בחלק זה את טורו של רענן שקד מאותו תאריך כמו קודמו, ומאותו מוסף ("7 ימים" של ידיעות, יום ו', 12.3.10) – שהתפרסם תחת הכותרת: "בני טובים, בטח טובים".
וכמו שכתבתי בפוסט הקודם – גם בטור הדיעה הזה, אני מוכן לחתום על כל מילה כאן. כל מילה:


להמשך »