זיכרון החיים
היום בערב ומחר, חל יום השואה במדינת ישראל.
היום הזה, נועד בעיקר לכך שלא נשכח. שלא נשכח את אלה שניספו, שלא נשכח את הטבח שביצעו הגרמנים, שהלכו באופן עיוור אחר מנהיג מטורף, שחשב שגזע עליון הוא שאיפה חשובה לאנושות.
אבל אנו נוטים לשכוח ביום הזה, את אחד הדברים החשובים יותר – את זיכרונם של אלה שעדיין נמצאים בינינו. את ניצולי השואה שכן שרדו את התופת, וחיים בארץ, בצורה מבישה וללא שלמישהו אכפת מהם. כבר למדנו לאחרונה, שהרבה יותר קל לדאוג למתים מאשר לחיים, בפרשת בית החולים ברזילי, וזאת בשם הדת או בשם הכסף – תבחרו אתם.
בסוף השבוע האחרון, במוסף "השבוע" של "ישראל היום", כותב יוסי פלד, אלוף בדימוס וניצול שואה בעצמו, שר לענייני כלום, על מאבקו למען ניצולי שואה בארץ. מכיוון שהוא כותב בצורה בהירה את מה שאני חושב, אני אעביר את מילותיו כלשונן (אף כי מסקנותיי שונות בתכלית, ועל כך בהמשך):
להמשך »
ביקורת סרט: הדרקון הראשון שלי
שישי בערב, שעמום המחץ, החלטנו – זוגתי ואני – לבדוק את מצבת הסרטים ביס פלאנט, אחרי האכזבות מבתי הקולנוע שבדקנו במהלך הפסח. לאחר בדיקה קצרה, החלטנו ללכת על משהו קליל ומחויך- סרט אנימציה (כן, שוב בתלת מימד) שנקרא בעברית "הדרקון הראשון שלי" או במקור: How to Train Your Dragon).
דבר ראשון, נעבור במהירות על הסרט: הוא חמוד, לכל המשפחה, ומי שממש רוצה, מוזמן לראות גם את הדיבוב לעברית. אני מוותר על זה.
בכל מקרה – הסרט מצחיק במקומות הנכונים, חמוד במקומות הנכונים, עצוב במקומות הנכונים, וכן, חברים – יש גם מסר, כמו שכל אמריקאי אוהב.
כמה מילים על הסרט עצמו: סרט על בחור צנום, בן של מנהיג שבט ויקינגים ציידי דרקונים, בחור לא-יוצלח, שאביו כבר הבין שלא ייצא ממנו כלום. נגד כל הסיכויים, הוא מצליח ללכוד דרקון שכל הכפר מפחד ממנו, והוא מרפא ומגדל אותו בסתר, במקום להרוג אותו. בו בזמן, אבא שלו רק רוצה להרוג עוד ועוד דרקונים, ואלה מצידם, רוצים לאכול עוד ועוד ויקינגים. יש כומבן עוד כמה פרטים, אבל אני לא אהרוס לכם.
סרט באמת מתוק. לא משתווה לסרטי האנימציה הממש-טובים, כמו "UP", למשל. אבל הוא יותר טוב מהרבה אחרים שיוצאים בימים אלה לקולנוע. את הסוף אתם כבר יכולים להבין אחרי 3 דקות של סרט.
אה, ועוד ספוילר קטנטן: לא יכולתי שלא לצחוק על העובדה, שבסרט הזה כל ה"ויקינגים" מדברים במבטא סקוטי..
הלאה – יס פלאנט בקניון איילון. משעמם בשישי בערב? כן. חוץ מכמה זאטוטים, הכל שקט למדי, במיוחד בשעות של שמונה פלוס בערב. הכיסאות הכי נוחים בארץ, לטעמי, אולם קטן בן 7 שורות, והוא מלא בעיקר במבוגרים דווקא, בעיקר בזוגות. משקפי התלת מימד- מעלים כרגיל את המחיר ל-45 ש"ח לכרטיס, וזה מעצבן, כי גם אין גרסה שהיא לא תלת-מימדית. כבר כתבתי על העצבים שלי מכל זה. אין טעם להמשיך עם זה גם בפוסט הזה.
מה שקצת אכזב אותי, היתה העובדה שיס פלאנט הפסיקה לעבוד עם דיינרס, ולתת 1+1 על כרטיסים. עכשיו יש רק הטבה קטנה של 11% עם כרטיס של בנק מזרחי-טפחות. אז שילמנו מחיר מלא. ומופרז.
אבל חניה היתה בשפע, ממש בכניסה לקניון איילון, לא היו תורים, לא היו דחיפות, הכניסה לאולמות נעשתה בצורה מסודרת, הכניסה היא רחבה מאוד, והאמת – כבר הגעתי למסקנה הזאת בעבר: זהו בית הקולנוע הכי טוב בארץ.
ציון של קופי השבת: 8.5 לסרט, 10 לבית הקולנוע.
אין בושה ואין בקרה
הסיפור של ענת קם ואורי בלאו מסרב לרדת מהכותרות, וטוב שכך.
הבעיה היא בעיקר עם אופי הכותרות, וכרגיל – הנקודה העיקרית הוחמצה שוב ושוב.
קראתי עד כה דיעות על כך, שקם צריכה להיות מוקעת מהחברה, שכל מה שהיא מקבלת עכשיו מגיע לה, ושהיא עברה על אינספור חוקים.
ושוב – אני לא טוען שענת קם היא טלית שכולה תכלת, אבל היא חשפה, בעזרתו של אורי בלאו, מידע חשוב מאין כמותו: רמטכ"ל ואלוף פיקוד החליטו על דעת עצמם, להפר צו של בג"צ.
השב"כ מנסה, ובהצלחה רבה, להטות את הדיון לגבי מעשה ה"גניבה" עצמו. ולמה בהצלחה? כי רק מחוץ לישראל, יושבים עכשיו עיתונאים, שמנסים להבין: מדוע אלה העומדים בראש מערכת הביטחון לא נותנים את הדין? איך יכול להיות מצב, שבו ראשי מערכת הביטחון משתינים על צו ביהמ"ש העליון בקשת, ואף לא אחד מהם יוצא אפילו עם שריטה קלה מהפרשה הזו?
נחום ברנע, ב"ידיעות אחרונות" (מוסף השבת, 9.4.10), כתב שיובל דיסקין, ראש השב"כ –
".. מכבד את חופש העיתונות. משמח לשמוע דברים כאלה מפי ראש ארגון חשאי, אם כי צו איסור הפרסום שהוצא עפ"י דרישת השב"כ, צו שהפל את הדמוקרטיה הישראלית לעירום ועריה בעולם, לא לימד שדיסקין הפנים את דבריו שלו".
שזה טוב ויפה, אבל מיד בפתיחתה של הפסקה הבאה, כותב ברנע:
"אבל פרשת איסור הפרסום מאחורינו…"
האמנם, מר ברנע?
האם נוח לך כל כך להתעלם מצו איסור הפרסום? סליחה, אבל הפרשה הזו בהחלט לא מאחורינו, ואסור שנעבור עליה לסדר היום. מדינת ישראל, באמצעות זרוע ביטחון פנימית שלה, השתיקה עיתונאית (ולא משנה אם היא עובדת בוואלה ברנז'ה או בעיתון "למשפחה" החסידי), שמה אותה במעצר בית במשך למעלה מ-4 חודשים, ולמשך תקופה בלתי מוגבלת, היא ניסתה – והצליחה – לגרום לכך שבכל העולם ידברו על זה, רק לא בארץ, ע"י השתקת אחד הכלים הדמוקרטיים ביותר – העיתונות. להזכירך, אתה חלק ממנה, מר ברנע – ואתה באמת חושב שהפרשה הזו "מאחורינו"?
אולי כדאי שתסתכל קודם מה חושבים בעולם על ה"מאחורינו" הזה שלך:
להמשך »
להיות עם חופשי
עדכון: הפוסט החל עם דוגמא, שלפי התגובות שקיבלתי, נראה שאינה כה רלוונטית. אי לכך, החלטתי להסירה, וזאת על מנת להיות נאמן לרוח הפוסט עצמו, ועל מנת שלא להעביר את הדיון לפרטים שאינם כה חשובים.
אחד הדברים החשובים ביותר בדמוקרטיה, אחד מאבני היסוד שלה – הוא חופש הביטוי. דבר זה הוא סימן בעת המודרנית למדינה נאורה, מערבית, פתוחה. בית המשפט נוטה לשוות לחופש הביטוי חשיבות עצומה, וזו גם הסיבה לעניות דעתי, שהתקשורת בשני העשורים האחרונים, יכולה לפתוח לדיון בעיות לא פשוטות גם בארגונים, אשר בעליהם מעוניינים בהשתקתן.
אבל מה עם המדינה עצמה? האם היא צריכה לשמור על חופש הביטוי של עיתונאים? איפה נמצא בג"צ בעניין זה?
אתמול, נחת אצלי בתיבת הרידר, בעזרתה האדיבה של קרייזי, פוסט מהבלוג הזה, שהפנה לכמה וכמה אתרים חשובים, ולנושא אקוטי מאוד למדינה שלנו.
במדינת ישראל, מתברר, יש לגוף אחד – משרד הביטחון על כל שלוחותיו – "רשות" להפר צווי משפט של בג"צ, ובעקבות פרסום עניין זה – אף לרדוף עיתונאים אמיצים, שעושים עבודתם נאמנה.
להמשך »
ביקורת סרט: Kick-Ass
זה כנראה נועד להיות חג של סרטים. 
במוצ"ש, חברנו לעוד 8 חברים, ויצאנו לראות את "Kick-Ass" החדש (שטוב שלא תרגמו אותו ל"נינג'ה בירוק" או משהו כזה) בסינמה סיטי החדש בראשל"צ.
אני לא יודע למה הלכנו לשם. כנראה נועדנו לעשות טעויות בבחירת בתי הקולנוע שלנו בחג הזה.
בחמישי היינו ב"שבעת הכוכבים" בהרצליה ועברנו גהינום, והפעם – היינו במתחם החדש-דנדש של סינמה סיטי, והיינו צריכים לצפות למה שקרה. ומה שקרה זה כל עם ישראל. ואישתו. וחמותו. והבנות הפריחות שלו.
להמשך »
שביתה – נשק לכל דבר
בימים האחרונים נחתו לי בגוגל רידר 
שני פוסטים, שעסקו בנושא חשוב: נשק השביתה וניצולו.
אני לא מצליח לדמיין מי המטומטם שהפעיל את "מתיחת השביתה" באוניברסיטאות מטעם האגודה, כמשהו שמתאים להלצת ה-1 באפריל. אני לא מסוגל לדמיין איך התקבלה החלטה כזו, ומי היו המעורבים בדבר, שהסכימו לכך (אם היו מעורבים בכך אנשים בכלל, מעבר ליו"ר אגודת הסטודנטים באונ' ת"א). אני כן יודע דבר אחד – מי שעשה זאת, צריך לשלם בתפקידו באגודה.
תפקידו של יו"ר אגודת הסטודנטים, הוא בדרך כלל מקפצה לחיים פוליטיים או ציבוריים אחרים. ככזה, חייב בעל תפקיד זה להיות זהיר שבעתיים, בהפעלת כלי השביתה. כשעוד הייתי בתיכון, ולימדו אותי בשיעורי אזרחות מהי תפקידה של השביתה, ומהי מסוגלת לגרום, ובשנים מאוחרות יותר אף הייתי חלק משביתת הסטודנטים הגדולה ב-1998, הבנתי ששביתות יכולות להתחיל בקלות – אך בדומה למלחמות, אינך יודע כיצד ומתי הן תסתיימנה, וכמה ייפגעו מכך כל הצדדים.
להמשך »
ביקורת סרט: אליס בארץ הפלאות
אתמול בערב הלכנו, כמה חברים, זוגתי ואני, לראות את
"אליס בארץ הפלאות", בגרסת ה-3D שלו. 
יצאתי משם עם כמה וכמה תובנות, שאותם אשמח לחלוק עימכם.
ראשית, כרגיל – מעולם לא סמכתי על ביקורות שקראתי בעיתונים ובאינטרנט, וטוב שכך. רוב הביקורות קטלו את הסרט מסיבות שונות ומשונות: חלקם טענו שהוא בכלל לא נאמן למקור, אחרים חשבו שהגרסה זו – כמו הרבה אחרות – היא לא יותר מניסיון יומרני של טים ברטון להכניס לספר המופת הזה של לואיס קרול את היצר האפלולי שלו (של ברטון). והיו עוד. בשורה התחתונה – ציונים בינוניים ומטה.
ואני חייב לומר שוב – אני שמח שאני לא מקשיב ל"יודעי דבר" למיניהם. הסבר בהמשך.
להמשך »
להעביר את החג..
אז עברתם את סדר פסח. 
אכלתם, שתיתם, שרתם במלוא גרון ניחר (וכמובן שזייפתם עד כדי כך, שאליהו החליט לוותר עליכם השנה – כבכל שנה), ועכשיו אתם בבית. ושקט.
ואז קורה אחד משני דברים:
או שאתם צריכים לנקות את הבית אחרי המהפיכה שעברה על הבית שלכם בעת הסדר, או שאתם ברי-מזל, והשארתם את העבודה למישהו אחר, ואתם חוזרים לדירה שלכם באישון לילה, עייפים.
בלי קשר לאף אחד מהמקרים הנ"ל, ברור שמתישהו למחרת יהיה לכם זמן פנוי (אם לא קבעתם, ברוב חוכמתכם, ארוחת צהרים של שאריות מאתמול אצל החמות). בדיוק בשביל זה יש לי המלצה בשבילכם:
להמשך »
