שני כותבים – דעה אחת (חלק א')
לעיתים נדירות יוצא לי לקרוא משהו ממש טוב בעיתון. ובטח כשזה קשור לצהובונים למיניהם.
אבל ביום שישי האחרון, במוסף "7 ימים" של ידיעות, קראתי שני טורי דיעות, של יאיר לפיד ושל רענן שקד – וזה היה בדיוק זה. כל כך חשבתי מה לכתוב בתגובה על מה שהם כתבו. חשבתי לעצמי איך אני יכול להביא את דבריהם בצורה הטובה ביותר, במיוחד אחרי שכבר כתבתי על המיאוס בחינוך ההורים המתעלמים מילדיהם, והמתפלאים איך זה שאותם "בני טובים", אונסים ילדות, דופקים מכות לאנשים חפים מפשע, ועוד.
הגעתי למסקנה, שאין לי דרך טובה לעשות את זה, מלבד להביא לכם את הדברים כלשונם. את שני טורי הדיעה האלה סרקתי בעזרת תוכנת OCR לא מצויינת – אבל מספיק טובה בשביל שלא אצטרך להדפיס ממש הכל מחדש.
אני מוכן לחתום על כל מילה ומילה שכתבו השניים הללו. אין דרך טובה יותר לתאר את מה שאני מרגיש שקורה פה לאחרונה. הם פשוט הוציאו לי את המילים מהפה.
אני רוצה להתחיל עם טורו של יאיר לפיד, שהתפרסם תחת הכותרת "הכל קשור" (מיום ו', 12.3.10).
אבל אני רוצה להקדים עם כמה מילים: יאיר לפיד, שטוריו מתפרסמים זה שנים ב"ידיעות", כותב על כל מה שקורה אצלינו מנקודת מבט מפוכחת משהו. לפעמים יוצאת ממנו מעט ציניות, לפעמים גם הומור לא רע. אבל לאחרונה נדמה שהאיש החליט להקדיש את עצמו לעוולות שקורות בציבור הישראלי, ולא חסרות כאלו. לא מעט בזכותו כיתה של מעוטי יכולת תיסע השנה לפולין, בעיקר בשל פרסום שלו ותמיכתו בהם מעל גבי העיתון ובעצומה שעזר להפיץ. על מה שקורה במערכת החינוך במקומות מסוימים, במקומות הכי לא צפויים – הוא מספר בהרחבה, ואף משתמש בביטויים נוקבים כדי לתאר את הדרך שבה גונבים לנו ולילדינו את המדינה.
למרות שאקטואליה, פוליטיקה ומה שביניהם הם אף פעם לא כוס התה שלי, קשה לי להתחיל את השבת שלי בלי לקרוא את הטור השבועי שלו.
אז הנה מה שהוא כתב השבוע (בחלק ב' יפורסם הטור של רענן שקד):
להמשך »
זבל אנושי
זוכרים שכתבתי כאן על גבולות? על איך שאנחנו נראים ואיך ייראו ילדינו?
אז הנה דוגמא נוספת להתנהגות כזו, פה – ממש מתחת לבית.
בשכונה שלנו, קרית ראשון, יש סניף של "יינות ביתן", הרשת שמתיימרת להיות הכי זולה, והיא בערך כמו כולן (לפחות היא מצאה שם מקורי יותר שלא כולל את המילה "חינם" ).
עכשיו שימו לב לסיטואציה הבאה:
להמשך »
200 חולצות
זה מה שהבטיחו ב-H&M, מתברר – ל-200 הראשונים שיצלחו את
דרכם בחיים לתוך החנות הראשונה שלהם בישראל. 200 חולצות בחינם. 
ואין דבר יותר חסר אחריות ממה שהם עשו. הם טענו תחת כל עץ רענן ובכל ראיון לכלי תקשורת ישראלי, שהם למדו את הטעם הישראלי. שהם יודעים מה טוב בשבילינו. רק דבר אחד הם שכחו לבדוק – את עצמם. ובגלל זה מצאו את עצמם מאות ישראלים ב"פסטיבל ערד 2".
למה לעזאזל ציפו שם? והרי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה להם! יש גם הוכחות שזה קרה גם בצרפת. ואני מניח שגם במקומות אחרים בעולם. וכלום לא השתנה – הטירוף הזה בעיניים, כשמציעים משהו בחינם – לא משנה מאיפה אתה על הגלובוס הזה – זה משהו שאפשר לעשות עליו מחקרים מדעיים. מטריף אותי לראות איך אנחנו, המתיימרים להיות בעלי יכולת חשיבה, המצהירים על עצמינו כטובים מכל חיות הבר – מתנהגים כמו קופים שמנפנפים מול עיניהם הרעבות בצרור בננות.
להמשך »
אבישי כהן בהופעה חיה (זאפה, ת"א)
איך מתחילים בכלל לתאר הופעה כזו, בלי לחשוב שכל מה שתאמר,
לא יתחיל אפילו לתאר את החוויה עצמה? 
כי זה מה שחוויתי עכשיו, הערב. במועדון זאפה בתל אביב (שאני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שאני נמצא בו), במגדלי זיו, בין שלל פאבים ובנייני היי טק, נמצא המועדון הזה שכל העולם מדבר עליו, ורק עכשיו יצא לי להגיע לשם.
אבל אולי כדאי שאני אתחיל מההתחלה: לפני מספר חודשים, שמעתי לראשונה את השם אבישי כהן (הממ.. האמת שהיא זה בערך נכון. השם הזה הוא גם שמו של חצוצרן של Third World Love – שכבר ראיתי בהופעה, לפני לא מעט זמן – אבל זה אבישי כהן אחר לגמרי! הוא בכלל נגן בס!).
לומר את האמת? לא ידעתי עליו כמעט כלום, למרות שהאיש מוציא אלבומים כבר למעלה מעשור. אני מניח שהחור בהשכלה שלי נובע בעיקר מהעובדה שהפסקתי להאזין לרדיו, או לפחות לתחנה היחידה ששווה משהו ברדיו – 88FM (אולי באמת שווה לחזור לזה). כל מה שידעתי על האיש הסתכם במשפט אחד: ואנדר מתה עליו.
לפני חודשיים בערך, פנתה אליי אותה ואנדר, שהפכה לחברה נפלאה וקרובה בשנה וחצי האחרונות, והודיעה לי שאבישי כהן מגיע לזאפה בתל אביב, ושיש לנו (לאלה ולי) 3 אפשרויות: להגיע ביום שלישי, רביעי או חמישי (תאריכים 9-11.3.10). לא היתה פה של "אם" אנחנו מגיעים, אלא רק עניין של זמן. בגלל ענייני לימודים וכאלה, החלטנו על יום רביעי.
במאמר מוסגר, חשוב שתבינו – מבחינתי, לקבוע משהו חודשיים מראש, זה דבר שאני לא רגיל לעשות. יתרה מזאת – אני בקושי מסוגל לקבוע מה אני הולך לעשות הערב, שלא לדבר עם מחר או על שבוע הבא. אז בעוד חודשיים? מאיפה הביטחון הזה שאני לא אתקפל מכאבים? אז זהו – שלא היה ביטחון כזה (ואכן – גם היו כאבים לא פשוטים השבוע, וגם הערב ספציפית, אבל זה באמת לא נושא הפוסט, אז נתעלם מהעובדה הזו הפעם).
נתחיל במה שקורה בזאפה, למי שעוד לא מכיר את התופעה:
להמשך »
גבולות
בעקבות הפוסט האחרון על האונס המתוקשר, דיברתי היום בצהריים עם מודי, חבר יקר, שמאמין בדרכי חינוך "אחרות", מאשר אלה המקובלות במקומותינו (ואשר נחת בארץ הבוקר למשך חודש כמעט).
אחד הדברים שהעליתי בפני מודי בעקבות כתיבה של הפוסט הזה, הוא עניין הגבולות*. 
זה הדבר שהכי חסר לי פה היום, בחינוך הדורות הבאים – גבולות. זה התחיל עוד בדור של ההורים שלנו, והתפשט כמו אש בשדה קוצים, גם בעזרתו האדיבה של מר יצחק קדמן היקר – לא מכים ילדים. לילד יש זכויות. הבעיה בכל זה היא, שההורים שכחו שלילד יש גם חובות, והחובה הגדולה ביותר היא להבחין בין טוב לרע. החובה היא לא רק להבחין, אלא גם להתריע כשמשהו רע כמו אונס מטורף כזה נמצא מול עיניו.
נערים נוספים, שהוזמנו לקיים יחסי מין עם הנערה אך לא הסכימו, לא חשבו אפילו לגשת למשטרה או להוריהם ולשתף אותם בפשע הנתעב הזה. אף לא אחד מהם חשב מה זה עלול לגרום לנערה. שום מוסר לא עמד לנגד עיניהם. מבחינתם – שום גבול לא נחצה כאן.
האמנם?
להמשך »
אונס מול "חוסר נוחות"
כולם כבר שמעו על האונס של הנערה בתל אביב, ע"י 15 איש –
לא פחות – במשך כמה שנים. 
כולם גם יודעים שיש בחור אחד – "בן טובים", או איך-שלא-יקראו-לו, שאשם בכך בעיקר, בגלל שהוא ניצל את אהבתה (שאינה-יודעת-גבולות) של הנערה אליו. א' הם קוראים לו בחדשות. כאילו מאחורי האת הזו אין כלום מלבד נער תמים בן 17-18, שלא עשה מאום מלבד היותו קטין – ולכן אסור לפרסם את שמו.
וזה ממש מכעיס אותי. כל האותיות האלה של הנערים הברוטליים האלה – כל ההתחשבות במצבם, אחרי שלא התחשבו בגופה של נערה חסרת-ישע.
והיום קיבלתי מייל בנושא הזה, בלשון זו (כל ההדגשות והלינקים במקור):
כל פרשת האונס וההתעללות ב"שכונת יוקרה בצפון תל אביב" (בדיחה טובה. כולה ערסו-צפונים משכונת המשתלה והסביבה) נבטה והחלה בין כתלי תיכון מקיף ליידי דיוויס. המוסד עצמו נוקט כרגע בגישת "לא ראיתי, לא שמעתי", המוכרת לנו היטב משעותיו האפלות ביותר של המין האנושי. כמובן, הפרשה בסך הכל החלה בליידי דיוויס, אבל משם רוב המעורבים עברו לבית ספר אחר לפני שנה-שנתיים. והנה כי כך ליידי דייוויס מבקשת לרחוץ ידיה מהפרשה. נכון, הזוועה נמשכה, אבל כעת זה מחוץ למוסד. "לא ראינו, לא שמענו, ועכשיו ממילא הם לא לומדים כאן אז מה אתם רוצים מאיתנו".
צפון תל אביב יכול להיות אחד המקומות הכי אלימים שיש, נדמה לי.
כבוד למגזר.
להמשך »
תחפושת בוקפייס
והנה משהו, שחברי י' שלח לי, הישר מכאן:
True, True…
צעצוע חדש
אין כמו צעצועים חדשים. במיוחד כשקונים לך אותם או כשאתה פשוט קונה אותם לעצמך. 
כשאני אומר "צעצוע", אני בעצם מתכוון למשהו שימושי, חדש, ואם הוא יכול להתחבר לאינטרנט – מה טוב.
לפני כשבועיים, ההורים של אישתי הציעו לה ללכת לקנות איזה לפטופ חדש, במקום המפלצת הזקנה שיש לה – מפלצת ישנה מהימים הטובים שבהם מחשב ביתי ממוצע שקל 52 טון, ומחשב נייד הגיע בגרסה הקצת יותר טובה – במשקל 27 טון. הבעיה עם זה היתה, שיכולת לאבד כל תחושה בברכיים אחרי בערך 30 שניות – גם מהמשקל, וגם מהחום שיצר המכשיר החביב.
והוא אכן היה חביב – כבר לא מייצרים מפלצות כאלה כמו של IBM. את מקומה של החברה הוותיקה, שייצרה "סוסי עבודה" במחירים לא רעים אך גם לא ממש שווים לכל נפש – תפסו חברות כמו לנובו, טושיבה ועוד. ובכל זאת – לדעת הוריה של אישתי – הגיע הזמן לעבור הלאה. להשתדרג.
להמשך »
