שני כותבים – דעה אחת (חלק ב')
רענן שקד הוא אחד הכותבים הכי אהובים עליי בחמש השנים האחרונות. אני שותה את דבריו בצמא. מאז שקראתי את ספרו שתיאר את חוויות הלימודים שלו בניו-יורק (דבר שאני הייתי אמור לעבור בעצמי, ובסופו של דבר לא יצא אל הפועל), אני מחכה כל שבוע למוצא פיו. כתבתי כבר כאן גם בעבר על ספר אחר שלו – אסופת סיפורים קצרים בשם "ועכשיו להתחתן" – ואין ספק שהוא אחד הכותבים המוכשרים שיוצא ל לפגוש מדי שבוע מעל דפי העיתון. הבחור הוא שנון במיוחד, ציני בדיוק במידה הנכונה, ובדרך כלל קולע בדיוק לדעתי.
הוא יודע להעביר הן את התחושות שלי והן את ההרגשה הזו של רצון לשנות דברים – ושני אלה הופכים אותו למי שהוא.
כמובטח, בעקבות הפוסט הקודם, אני מפרסם בחלק זה את טורו של רענן שקד מאותו תאריך כמו קודמו, ומאותו מוסף ("7 ימים" של ידיעות, יום ו', 12.3.10) – שהתפרסם תחת הכותרת: "בני טובים, בטח טובים".
וכמו שכתבתי בפוסט הקודם – גם בטור הדיעה הזה, אני מוכן לחתום על כל מילה כאן. כל מילה:
הנוער קצת מדכא אותי בזמן האחרון.
לא שאני נפגש איתו יותד מדי – אין לנו הרבה נושאי שיחה משותפים בהתחשב בעובדה שאני מתעניין כרגע בתחליפי חלב וברכיב הסודי של הביף בורגיניון המושלם, והנוער מתעניין יותר בתחליפי אם ובמיקום הסודי של המחששה המושלמת – ובכל זאת:
מצב הנוער מתסכל אותי.
זו בעיקר קנאה, אני מניח, כי בתקופתי כל השפע המופלא של עכשיו לא היה קיים: לא רק שהאינטרנט, חררי הצ'ט של נערות שקוראות לעצמן "השרלילות" כמו מדובר היה בהרכב פאנק-רוק מהקריות וגם הפדופיליה הממוסדת טרם הומצאו, אלא שהפיצוצייה עצמה טרם באה לעולם. כרי להשיג קצת אלכוהול נאלצת לפלוש למזנון הפורמייקה של ההורים ולחלץ משם משקאות מזן שטוק 84, שמיד לאחר הלגימה הראשונה מהם הבנת שעדיף לך לשתות ישירות נפט מהמשאבה בתחנת הדלק הסמוכה. חברים שלי ואני גם לא ממש היינו בעניין של עישון נרגילה – כאילו, זה קטע של זקנים ערבים? ואנחנו, כאילו, לא זקנים ערבים? – וגם סתם סיגריות היו לנו טעימות פחות מלחמנייה עם נוגט ושוקו מהמכולת של ינקו. על אס-אם-אסים לא היה מה לדבר, וכדי לשאול מישהי אם היא ערה נאלצת לדפוק אצל ההורים שלה בדלת ולשמוע ישירות מאמא שלה – ריצוד של שטנה בעיניה – שהיא כבר מזמן הלכה לישון, תדבר איתה מחר אם אתה חייב, לילה טוב.
בקיצור, נעוריי חלפו אגב מחסור תמידי וגורף בחומרי עישון מקוריים, גז מזגנים (הכי קרוב שהגענו היה גז אציל, ואתה לא שואף אציל) וכמובן – חברים טובים מספיק כדי להגיד לך: "שמע, נפגשים היום אחר הצהריים במקלט מתחת למרכז המסחרי כדי לאנוס את חברה של א'? תבוא, יהיה קטעים".
ולמרות הדלות האיומה הזאת והמחסור התמידי באפשרויות בלתי מוגבלות בתחומי האינוס והניפוס – אני לא זוכר את גיל ההתבגרות שלי כגרוע במיוחד. למעשה, די נהניתי מהמצרכים הבסיסיים – חברים, ריצות ארוכות, בריכה, גלי צה"ל ורשת גימ"ל, "שושלת", אורגן חשמלי, חנויות תקליטים, נרגילה – רשת מסעדות שהגישה משהו בשם "חצי זיוה" – יציאה לפאב פלוס שליש בירה מהחבית בשישי בערב, וכמובן, ההמצאה הכי גדולה עד האינטרנט – "פסק זמן" של עלית.
כעת ראו: אני לא רוצה להשתמש בצירוף הגריאטרי "הנוער של היום", אבל הנוער של היום (אופס. טוב, לא הצלחתי) – לפחות הנוער שמגיע למהדורות החדשות – גורם לי לתהות אם גלי צה"ל ורשת גימ"ל הידרדרו עד כדי כך שמתבגרים כבר לא מסוגלים להעביר אחר צהריים בודד בלי עדכון סטטוס המשתמש הכבד, שינוי פרופיל לאיזה אומלל שלא הסכים לתת להם סיגריה בקניון ופתיחת חשבון נוסע מתמיד בזינזנה? ואני מבין, מן הסתם, שלא כולם כאלה, רק בני טובים, או, אם לרייק, בני גרועים.
כי הילדים שעושים מה שעושים – צרות, נרגילה או את חברתו הנרצעת של א' – במקום נסתר מספיק כדי שההורים יוכלו להבחין בו בנקל, הם הכל מלבד בני טובים. הם ילדים שמישהו איפשר להם. המישהו הזה הוא חבורת ההורים המדובללת ל-13 הנערים הנאשמים באונס שניצבה לפני שבועיים מול התקשורת, גירדה בפדחתה ומילמלה משהו כמו: אנחנו כה נדהמים, כה לא ידענו שהילד שלנו כזה, הוא ילר טוב כל כן, מצטיין כל כן, בדרך לשירות קרבי כל כך – מי היה מאמין שבזמנו החופשי הוא פעיל נלהב בתנועת "אם לא תרצו" המבצעת מעשי סדום שוטפים בקטינה של החבר'ה.
ובכן, כשירות מיוחד להורים הגרועים – שבניהם הם כמובן בני טובים – הנה מה שאני הייתי עושה במקומכם: הייתי זורק את הילד לכל הרוחות, ובלי ארוחת ערב.
כן, זו יכולה הייתה להיות אכזבה די עצומה בשבילי לגלות שהילד שלי, בן טיפוחיי, אהוב לבי ומשוש חיי, התברר לפתע כאנס קבוצתי, אבל במקרה שזה היה קורה, הייתי נפרד ממנו לאלתר על סעיף אי-התאמה. כלומר, אני מניח שהייתי מגיע פה ושם לבקר אותו בתא המעצר, אבל לא הייתי מרחם עליו, ובהקדם האפשרי הייתי מגייס אותו – אם לא לצה"ל אז למארינס – ובזמן שהוא היה נעלם לשלוש-ארבע-חמש שנים של חינוך הכרחי מחדש, הייתי עורך את השינוי המתבקש בצוואה כדי להעביר את המעט שנשאר ממני לידי אחותו.
זה היה שובר את לבי. זה היה הורס אותי. הילד הזה הוא אולי שלי, אבל הוא לא אני. ואם החינוך שהענקתי לו היה כה כושל עד שבגיל 16 הוא מואשם באונס, אולי כדאי לי להבין שאני מחנך גרוע מספיק כרי להעביר אותו – גם אם באיחור מסוים – לירי מערכת שתוכל לחנך אותו באופן נמרץ ואפקטיבי יותר. ואם גם זה לא יעזור, אנחנו ניאלץ להיפרד ממנו סופית. לחתוך את החוט. עשינו בשבילו מה שיכולנו – אולי קצת פחות מזה – וזה היה רחוק מלהספיק. גידלנו מפלצת בע"מ, ואנחנו לא רוצים לחלוק את חיינו עם כזו .
זו גם הסיבה שמערכוני ליטל מעתוק ב"ארץ נהדרת" לא באמת מצחיקים אותי, אלא בעיקר נוגעים ללבי. יש כאן הישג דוקומנטרי לא מבוטל, שתוקע לכם בגרון את מה שירעתם ממילא על מערכת החינוך הציבורית בישראל: שעדיף לכם למכור את התכשיטים של סבתא – אם לא את סבתא קומפלט – כרי לשלוח את הילד לחינוך הפרטי. וב"חינוך פרטי" אני כולל גם את כל מה שהילד מקבל בבית. ובני טובים אמיתיים, אגב, מקבלים בבית כל מה שטוב, ללא קשר למשאבים כלכליים, אזור מגורים או ערבי שירה בציבור של ההורים. בני טובים הם כל מי שההורים מסוגלים להעביר אותם מילדות לבגרות באופן שייתן להם את היכולת – הלא מאור מורכבת, אגב – להבחין בין טוב בסיסי לרע בסיסי, לבצע בחירות הגיוניות, להיות נאמנים לעצמם לפני מולדתם או כל קולקטיב אינטרסנטי אחר, להשתמש בשפת אמם באופן סביר ולהתקדם בכיוון הכללי של האור, גם כשהם בתוך חשכה. זה חינוך די מובן מאליו, למעשה, אבל ישנם מספיק הורים ישראלים – טובים, בטח טובים – שזה הרבה מעל לכוחותיהם להעניק אותו.
זו גם הסיבה שבמהדורת שבת הקודמת של חדשות ערוץ 2 ספגנו כתבה – מריירת ומיותרת – על סדנת גמילה מעישון לתלמידי כיתות ז'-ח', שהכתבת, כמו המערכת, התייחסה אליהם כמכורים לעישון לכל דבר, ודנה בכובד ראש בררכים העדינות שבהן ניתן אולי לגרום להם לוותר על המחששה הביתית. ובכן, הנה דרך אחת אפשרית, ובניסוחו המקורי של חתני: שתי סטירות. אולי יותר משתיים, אולי לא סטירות פיזיות, אלא בצורת סנקציות. ואגב, אפשר פשוט לדאוג שלילד בכיתה ז' לא יהיה כסף לרכישת סיגריות.
העובדה שחדשות ערוץ 2 הגישו את הכתבה הזו כסוג של קוריוז משעשע – היי, הילדים שלנו מכורים לעישון! ויש להם אפילו סדנת גמילה של חברה מסחרית שננקוב בשמה המפורש פעמיים-שלוש – אומרת משהו על הנורמטיביות הישראלית החדשה בכל הקשור לתפיסת המתבגרים. כעת אנחנו – או הממסד הטלוויזיוני – רואים בהם בסך הכל ישראלי מכוער קטן, בדרכו להיות ישראלי מכוער גדול ובהיקף מלא. הם מסוקרים ומתועדים ככאלה, משמשים חומר גלם למערכונים ככאלה, וממשיכים להיקרא "בני טובים" ככאלה. ההורים, אגב – כמו רוב האשמים האמיתיים בישראל – נשארים תמיד בצל. אותם לא מחפשים. הילדים חשופים שם בחזית, חסרי סיכוי, עתיד סביר או מצית, ואפילו לא מבינים שהם כאלה. אפשר לעצור אותם ללילה, אבל אלה ההורים שהיו אמורים לשים אותם במעצר מלכתחילה. הורים טובים לא מגדלים אוטומטית בני טובים. הורים טובים יודעים שבדרך לשם צריך, לפעמים, לדעת להיות רעים. הכי רעים.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אני לא מסכימה לקביעה שדברים כאלה קורים רק היום ו"בני הנוער של היום". זה לא היה מקרה דמיוני שהביא את "מוניקה סקס" לכתוב "הם לא מהסוג שהולך לכלא, הם מהסוג שהולך לקרבי" כשאני עוד לא הייתי בתיכון. הקיצוניות הייתה שם תמיד, היום היא פשוט יותר מדווחת.
האמת היא שאני לא מת על רענן שקד (בעיקר בגלל משהו שהוא כתב פעם על זה ש"סיינפלד" פחות טובה מ"חברים". בשביל אלו דברי-בלע), אבל אני יותר התחברתי לטור שלו מאשר לטור של יאיר לפיד.
אולי זה בגלל שגם אני וגם הוא לא הורים לנערים, אבל אולי זה בגלל שאנחנו תומכים בחינוך קצת יותר נוקשה ממה שקיים היום.
@ולנסיה – נכון שהשיר של "מוניקה סקס" דיבר על האונס הקבוצתי בשומרת, וגם נכון שהיו מקרים כאלו גם בעבר.
אני גם מסכים עם העובדה שיש היום יותר דיווח מאשר מה שהיה עד אמצע שנות ה-80 פחות או יותר.
אבל בשני העשורים האחרונים, האלימות ועוד איך גברה לאין שיעור, וזה לא רק הדיווח עצמו. הרוע הזה, האלימות לשם האלימות, לא היתה קיימת בצורה כזו כאן אף פעם. אולי אלה העליות השונות בשני העשורים הללו, אולי לא. דבר אחד ברור – כשאני גדלתי, לימדו אותי לערכים מסוימים. גם בבית, וגם מחוצה לו.
כשאני גדלתי – למורים היו סמכויות. להורים היו סמכויות. לילד היו בעיקר חובות ופחות זכויות. בטח לא כאלה שגורמות לכל ילד להשתין על המורים וההורים שלו בקשת.
בילדותי, לא פחדתי לצאת לשחק מחוץ לבית, וכמוני נהיו ילדים רבים אחרים. כמה כאלה את רואה היום? אני, בגילי המופלג, מפחד לצאת לרחובות כפי שהם היום. פעם יכולת להעיר לאיזה ילד על מעשה קונדס שהוא עושה. היום זה כנראה יעלה לך בסכין בבטן או בגב.
ולנסיה – אנחנו חיים היום במדינה מפחידה ואלימה. ודברים כאלו לא היו אז. או שלפחות היו מרוכזים בשכונות מסוימות, שידעת על המתרחש בהן מראש, והדרת את רגלייך מהם. היום זה קיים ב"טובות" שבשכונות ארצינו. וזו מכה שלא ברא השטן.
@חובצי – בשני המקרים, אני מאמין שהכותבים מאמינים שהגיע הזמן להחזיר את הסמכות להורים ולמורים. נמאס כבר לשמוע הורים שלא לוקחים סמכויות ואחריות על ילדיהם. הגיע הזמן להבין ששתי סטירות הן לא דבר איום כל כך כמו שד"ר קדמן מנסה לגרום לנו לחשוב. לא כל ילד שמקבל סטירה על התנהגות אלימה הוא ילד מוכה. וכאמור – לצערי, אני מכיר את התופעה הזו טוב-טוב מהבית, ולא מהכיוון של ההורים.
להורים יש סמכות, הם פשוטצריכים לממש אותה ולא לפחד מלומר לילדים שלהם "לא". ברגע שההורה מבין את תפקידו כמחנך, את האחריות שמוטלת עליוובעיקר שהוא לא אמור להיות חבר אלא הורה – הכל יותר פשוט (ולא פשוט בכלל…)
נקודת מפנה: כשבת השלוש אומרת בפעם הראשונה: "אתה לא מחליט עלי!". אם ענית לה "תתפלאי" ושלחת אותה לחדר כי ככה לא מדברים להורים, אתה בכיוון הנכון.