להיות עם חופשי

עדכון: הפוסט החל עם דוגמא, שלפי התגובות שקיבלתי, נראה שאינה כה רלוונטית. אי לכך, החלטתי להסירה, וזאת על מנת להיות נאמן לרוח הפוסט עצמו, ועל מנת שלא להעביר את הדיון לפרטים שאינם כה חשובים.

אחד הדברים החשובים ביותר בדמוקרטיה, אחד מאבני היסוד שלה – הוא חופש הביטוי. דבר זה הוא סימן בעת המודרנית למדינה נאורה, מערבית, פתוחה. בית המשפט נוטה לשוות לחופש הביטוי חשיבות עצומה, וזו גם הסיבה לעניות דעתי, שהתקשורת בשני העשורים האחרונים, יכולה לפתוח לדיון בעיות לא פשוטות גם בארגונים, אשר בעליהם מעוניינים בהשתקתן.

אבל מה עם המדינה עצמה? האם היא צריכה לשמור על חופש הביטוי של עיתונאים? איפה נמצא בג"צ בעניין זה?
אתמול, נחת אצלי בתיבת הרידר, בעזרתה האדיבה של קרייזי, פוסט מהבלוג הזה, שהפנה לכמה וכמה אתרים חשובים, ולנושא אקוטי מאוד למדינה שלנו.

במדינת ישראל, מתברר, יש לגוף אחד – משרד הביטחון על כל שלוחותיו – "רשות" להפר צווי משפט של בג"צ, ובעקבות פרסום עניין זה – אף לרדוף עיתונאים אמיצים, שעושים עבודתם נאמנה.

רבים מאלה שמכירים אותי, יודעים שאי אפשר "להאשים" אותי בשמאלנות קיצונית, כמו גם בחיבה רבה לימין. ועדיין – מה שמתרחש מתחת לאף התקשורת, מה שמתרחש ואנו לא מודעים לו כלל – הוא דבר שלא מתאים למדינה דמוקרטית, לא יהודית ולא אחרת.

תקציר הסיפור:
בג"צ קבע שאין לתכנן לפגוע מראש בבכירי הפת"ח או החמאס בגדה המערבית. בטח לא כשאפשר וניתן לעצור אותם ולהביאם למשפט צדק. צה"ל חשב אחרת, תכנן כמה פגיעות כאלו מראש (מה שמכונה "רצח"), פגע גם בכמה אזרחים חפים מפשע, ויצא מזה בלי שריטה או מילה מבית המשפט. בית המשפט אפילו לא ידע מזה. יתרה מכך – התברר שהאישורים לביצוע החיסולים האלו, התקבלו הישר ממשרדיהם של הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד. לפני כשנה וחצי, בנובמבר 2008, כתבת צעירה בשם ענת קם העבירה את המידע הזה עם מסמכים נילווים לעיתונאי אורי בלאו מ"הארץ". בהסכמת הצנזור הצה"לי ואחרי בדיקת הצנזורה המתבקשת, הידיעה אושרה לפרסום. שנה לאחר מכן, מישהו "התעורר" במשרד הביטחון, והחליט לבטל את האישור בדיעבד. כתוצאה מכך קרו שני דברים:
1. העיתונאית ענת קם נעצרה ע"י השב"כ במעצר בית, והיא נמצאת במצב זה כבר למעלה מ-3 חודשים.
2. במקביל, ולאחר שהבין שצדק לא ייצא מהסיפור הזה, ברח אורי בלאו מהארץ, והוא כרגע נמצא בלונדון. לפי גורמים עיתונאיים, הוא מנסה, בעזרת אנשי העיתון, להביא לסיום הפרשה ולתאם את תנאי חזרתו לארץ.

חברים – זוהי סתימת פיות מהסוג הגרוע ביותר, זה דבר שאסור לשתוק עליו. בית המשפט הוציא צו איסור פרסום על כל הפרשה, וזו הסיבה שהתקשורת שותקת. אותו בית משפט, שקבע לפני זמן קצר פס"ד תקדימי בנוגע לחשיבותו של חופש הביטוי.

את כל הסיפור הזה, ד"א – פרסם עיתון האינדיפנדנט הבריטי, ולמרות שהבריטים לא מאוד אוהבים אותנו עכשיו, אני לא רואה קשר – את התגלית הזו העלו בכלל יהודים בארה"ב, ולמרות שגם ביניהם יש לא מעט כאלה שלא אוהבים אותנו כאן, יותר מדי עובדות לא מצליחות להסתיר את המקרה זה.

אני קורא עיתוני סוף שבוע לאחרונה, וכל הזמן כותבים שם כמה לא מבינים אותנו, כמה שונאים אותנו, כמה הם לא בסדר, ואנחנו טלית שכולה תכלת. איך המדינה הזו יכולה להסתכל על עצמה בראי, כשהיא עושה דברים כאלו? לאן נעלמו כל האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הזו, שמדינת ישראל כל כך מתגאה בה? אחד מאבות היסוד של דמוקרטיה הרי הוא חופש הביטוי!

ויתרה מכך – כיצד בית המשפט מסכים להטיל איפול על כל הנושא הזה? למה בית המשפט חשב שיצליחו להסתיר את העניין הזה מעיני הציבור לבלי סוף? איפה היה בית המשפט, כשהיה צריך לומר "לא!" חד וברור?!

המדינה הזו עשתה צעדים נוראיים בכיוון של משטר דיקטוטרי בשנה האחרונה וגם לפני זה – אבל אין ספק, שדבר זה לוקח את כולם.

בשירת "התקווה", ההמנון שלנו – יש שורה אחת, חשובה יותר מכל השאר – "להיות עם חופשי בארצינו".
מישהו לקח את השורה הזו, והחליט לירוק עליה בגסות. לירוק ולדרוס. ואנחנו אמורים לעמוד בצד ולקבל את זה, כאילו כלום. וזה מאוד מעצבן אותי, כי נמאס לי לשמוע כמה אנחנו בסדר, וכמה העולם רודף אותנו, אנחנו לא מצליחים אפילו לעמוד בציפיות של עצמינו.

הפעם אסור לשתוק. הפעם צריך לצעוק בריש גליי! לא עוד השתקה!


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

10 תגובות לפוסט “להיות עם חופשי”

post_author." -->\n"; ?>
  1. שמוליק הגיב:

    בקשר לעניין עם המטפל האלטרנטיבי – בית המשפט קבע שבמצב החוקתי הקיים היום, בתביעה אזרחית של לשון הרע אין אפשרות לחייב ספק אינטרנט או אתר אינטרנט לגלות פרטים של גולש, וזה לא מתוך עקרון של חופש הביטוי.

    אין לזה קשר לעניין המשפטי הסודי מאוד שכולם יודעים מה הוא.

  2. Guy הגיב:

    אתה ממש זריז, הא? רק פרסמתי!
    שמוליק, לעניות דעתי, לבית המשפט, גם אם אין קשר בין המקרים – יש את הזכות ואפילו את החובה – לא לתת יד להפרת צווים שהוא עצמו נותן, ובטח שלא לרדיפת עיתונאים.

  3. גורו יאיא הגיב:

    גיא, אני אומנם מסכים שבג"צ עשה את עבודתו נאמנה, בכך שלא הכריח את הספקיות למסור את כתובת הIP של המשמיץ, אבל רק בגלל הטיעונים שהוא עצמו שטח: שאין הסדרה בחוק של נושא זה. לו היה קיים חוק, אותו משמיץ היה מוסגר.
    ראשית, הפסיקה בכלל לא באה להגן עליך. אתה לא מסתיר את שמך, ומי שיקרא די בבלוג שלך, יוכל בקלות לזהות מי אתה ולטבוע אותך. החוק מגן על האנונימיות של טוקבקיסט.
    לאנונימיות אין שום קשר לחופש הביטוי, למעט, אולי, אנונימיות של מקורות עיתונאים. בסופו של דבר, עיתונאי צריך לעמוד מאחורי ההשלכות של דבריו, כדי שנוכל לדעת שמה שאנחנו קוראים בעיתון הוא אמת. בפרשה שבה מעורבת ענת קם, עמד אורי בלאו מאחורי הכתבה, ואני בטוח שעשה מאמץ לוודא את אותנטיות המסמכים. אבל ענת קם אינה דומה לטוקבקיסט אנונימי. טוקבקיסט מגיב באנונימיות, כי הוא אינו רוצה להיות אחראי לדבריו. מקור עיתונאי מוסר את המידע, מתוך ידיעה שייבדק.

    • Guy הגיב:

      ואכן – המקורות נבדקו, ואף אושרו!
      אז למה, ואיך קרה, שמישהו התעורר פתאום שנה אחרי, והחליט שמה שאושר – מבוטל בדיעבד?
      איך יכול להיות שהחליטו לרדוף את ענת קם ואת בלאו, אם צנזור צה"ל בעצמו אישר את הפרטים ואת הכתבה? האם יכול להיות שצנזור צה"ל לא עשה את עבודתו נאמנה?
      ואם אכן זה המקרה – למה השב"כ לא עוצר גם אותו.. ?

      ושוב – עזבו כרגע את מקרה המטפל וספקית האינטרנט. גם אם נאמר שזה לא רלוונטי למקרה זה, לבית המשפט יש הרבה שאלות שהוא צריך לענות עליהן:
      1. למה הוטל צו איסור פרסום על זה בצורה כזו?
      2. למה בג"ץ לא מצטרף לצעקה על הפרת הצו שהוא עצמו הוציא?
      3. למה בית המשפט שותק כעת?

  4. vandersister הגיב:

    הבעיה היא שהצפצוף המהדהד על החוק שגרם לביצוע הפשעים הללו מלכתחילה, הוא גם שמוביל לצפצוף המהדהד על החוק בכל מה שקשור לנהלים תקינים של צווי איסור פרסום, צנזורה וכו'. חופש הביטוי הוחלף אצלנו ב"חופש הכיסוי (תחת)".

    • Guy הגיב:

      קיימת בעיה לא פשוטה היום, שבה בית המשפט נותן בקלות רבה מדי צווי איסור פרסום. אם בית המשפט היה בודק את העניין לעמוק, או אפילו רק בודק את העובדות הפשוטות לאשורן, השופטים היו רואים, שהידיעה כבר פורסמה לפני למעלה משנה.
      במצב כזה, אין שום הצדקה לצו איסור פרסום. שום הצדקה.
      משרד הביטחון לא היה צריך להפנות את העניין לבית המשפט, ובטח שלא לידיו של השב"כ.
      עשו טעות? שישלמו עליה.
      וד"א – ה"בדיחה" היא רק על חשבונם. במדינת ישראל, שבה גם ככה לא זוכרים כלום יומיים אחרי שהוא מפורסם בכלי התקשורת, העניין הזה יכול היה להישכח, ולא לעלות שנית, לולא טמטומה של המערכת.
      אז משרד הביטחון יכול להיות גאה בעצמו: הוא גם דפק את עצמו בפעם הראשונה, וגם דפק את חופש הביטוי בפעם השניה.
      כבר אמרתי בעבר, שאם צה"ל היתה חברה נסחרת בבורסה, הארגון הזה קורס תוך שלושה ימים.

  5. אילן הגיב:

    לשורה החשובה הזאת – "להיות עם חופשי בארצינו" יש שני צדדים, מצד אחד, כמו שתיארת, להיות חופשי (וגם זה לעניות דעתי צריך להיות בגבולות מסויימים כמו בכל מדינה מתוקנת) והצד השני הוא "בארצינו" – שמשום מה כל אלה שנורא דואגים לחופש הביטוי מוכנים למכור את המדינה נורא בקלות.
    בקצב הזה בעוד כמה שנים לא תהיה לנו ארץ לשמור בה על חופש הביטוי…

    • Guy הגיב:

      אילן, אתה צודק במאה אחוז.
      אמנם אני חושב שצריך לשמור על חופש הביטוי, אבל אני לא חושב שצריך "למכור" את המדינה שלנו. ושוב – צריכה להיות פה מערכת של איזונים ובלמים, כפי שדמוקרטיה אמורה להתנהל.

      אני מניח שמה שהתכוונת אליו הוא אותו עיתונאי מ"הארץ" שפירסם את הידיעה. אם אני טועה – אנא תקן אותי.

      העניין הוא, שאי אפשר להסתתר מאחורי צנזורה, כשדברים מסוימים נעשים בניגוד לכללי הדמוקרטיה – כגון הפרה של צווי בית משפט עליון. בגלל שאותה מערכת איזונים ובלמים היא עדינה מאוד, יש ליחס חשיבות עליונה להחלטות שניתנו ע"י בית המשפט. ועם כל הכבוד – מערכת הביטחון אינה עומדת מעל בג"צ.
      החלטתה של מערכת הביטחון להתייחס בזלזול לבית המשפט (כפי שגם המשטרה עושה לא פעם), היא החלטה שחייבים להוקיע ולגנות אותה. ומאחר ומערכת הביטחון מנסה להסתתר מאחורי צנזורה ורדיפת עיתונאים – תפקידה של התקשורת הוא לפרסם את העניין בפרהסיה.

      כאמור – אני לא מאותם אנשים שחושבים שמדינת ישראל מבצעת פשעי מלחמה, ואני לא צועק תחת כל עץ רענן "די לכיבוש!", כי אני מודע למורכבות שיש פה, ועדיין – חתימותיהם של הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד על מסמך שמאשר הפרה של צו בג"צ, הם יותר מ"בעיה קטנה", או משהו שאפשר להתעלם ממנו.

      • אילן הגיב:

        אני לאו דווקא מתייחס לעיתונאי כזה או אחר.
        ישנם הרבה אנשים שקוראים לשמור על חוקים מסויימים ומתעלמים מאחרים…
        ודווקא בעניין בג"צ-צה"ל/בטחון,
        לא פעם אני שומע על החלטות בג"צ שקוראות לשמירה על זכותם של אסירים פלשתינים שעצורים בגלל מידע מודיעיני שיכול לסכל פיגוע/חטיפה/הרג…
        כל עוד אנחנו לא במצב של שלום עם שכנינו אז אנחנו במלחמה, וככזאת אני רואה שיש לנו זכות לעשות הכל (כמובן בגבולות הטעם וכאשר יש ביסוס) ע"מ להציל חיי יהודים.
        ככה פועלות הנאורות שבמדינות המערב אבל רק אצלנו זכותם של הקמים להורגנו קודמת לזכותם של תושבי המדינה.

        • Guy הגיב:

          מה שאתה מעלה היא נקודה חשובה.
          אני גם לא מתעלם מנקודה זו. אני יודע שיש דברים שהייתי עושה אחרת. כאמור – אני מודע למצב שבו אנחנו מתקיימים, ואני משתדל להיות אדם פרקטי וא-פוליטי, כשזה מגיע לעניינים מדיניים/פוליטיים.

          גם בית המשפט לא צודק בכל החלטותיו. גם עם זה אני מסכים.
          צו איסור הפרסום הוא אחת מאותן החלטות מאוד בעייתיות.
          העניין הוא, אילן, ששי דרכי ביצוע, מבלי להפר צווי בית משפט. גם ההחלטה אינה נכונה בעיניו של הרמטכ"ל או אלוף הפיקוד, אין להם את הסמכות להפר אותה. לא במדינה דמוקרטית.
          כמי שחיים את ההיררכיה ביום-יום, הם אמורים להבין זאת יותר מכולם. גם אם הם חושבים שזה "לטובת העם", ביטוי שבאמת שייך למשטרים בעייתיים, בלשון המעטה.

          השאלה היא איפה נמתח אותו קו-גבול. איפה שמים סימן קריאה חד-משמעי, שאומר לביטחוניסטים להפסיק לחשוב על "טובת העם", ולהתחיל להבין שרדיפת עיתונאים היא לא הפתרון. ושוב – אין ביטוי אחר שמתאים פה. זוהי רדיפה מהסוג הגרוע מכל. זוהי השתקה שלא יכולה, ואסור שתתקיים כאן.

          גם כשהמוסד עשה את מה שעשה (לפי מקורות זרים, עאלק) בדובאי, לא חשבתי שיש פה בעיה. השימוש בדרכונים זרים נעשה ע"י כל מחלק ביון בעולם, וזה מצחיק שהחליטו להצביע דווקא על ישראל כמפרת הסכמים דיפלומטיים אלו או אחרים.

          אבל מה שקרה כאן, אינו משתווה בכלל למקרה ההוא. השתקת עיתנאים בדיעבד, היא לא דבר שיכול להתקיים במדינה דמוקרטית. ואם יש לך בעיה עם דמוקרטיה, כנראה שאנחנו לא כאלה שונים מהמדינות במזרח התיכון, כפי שחשבנו. כנראה אנחנו לא כאלנה "נאורים".

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות