שביתה – נשק לכל דבר
בימים האחרונים נחתו לי בגוגל רידר 
שני פוסטים, שעסקו בנושא חשוב: נשק השביתה וניצולו.
אני לא מצליח לדמיין מי המטומטם שהפעיל את "מתיחת השביתה" באוניברסיטאות מטעם האגודה, כמשהו שמתאים להלצת ה-1 באפריל. אני לא מסוגל לדמיין איך התקבלה החלטה כזו, ומי היו המעורבים בדבר, שהסכימו לכך (אם היו מעורבים בכך אנשים בכלל, מעבר ליו"ר אגודת הסטודנטים באונ' ת"א). אני כן יודע דבר אחד – מי שעשה זאת, צריך לשלם בתפקידו באגודה.
תפקידו של יו"ר אגודת הסטודנטים, הוא בדרך כלל מקפצה לחיים פוליטיים או ציבוריים אחרים. ככזה, חייב בעל תפקיד זה להיות זהיר שבעתיים, בהפעלת כלי השביתה. כשעוד הייתי בתיכון, ולימדו אותי בשיעורי אזרחות מהי תפקידה של השביתה, ומהי מסוגלת לגרום, ובשנים מאוחרות יותר אף הייתי חלק משביתת הסטודנטים הגדולה ב-1998, הבנתי ששביתות יכולות להתחיל בקלות – אך בדומה למלחמות, אינך יודע כיצד ומתי הן תסתיימנה, וכמה ייפגעו מכך כל הצדדים.
מאז, עברנו עוד הרבה שביתות בארצינו הקטנה, ומסקנתי רק התחדדה: שביתה היא לא דבר משמח. עבור אף אחד.
לכן, נהירה מבינתי ההחלטה להפוך אותה לצחוק והלצה.
כשהייתי בשנותיי בבית הספר, הן היסודי והן העל-יסודי, היה לי קשה לראות את זה. כל שביתה היתה סיבה לשמחה ומסיבה – כל יום חופש התקבל בברכה. אבל את מחיר השביתות הרבות אנחנו משלמים היום, ולצערי – כשהיום אני רואה זאת בצורה בוגרת יותר, אני מבין כמה ילדותי היה מצידי לראות רק את צידם הכיפי של "ימי החופש".
היום אני יודע שרמת החינוך בארץ נפגעה בצורה חסרת תקדים, שהמורים והמורות, האמורים לחנך דורות שלמים של צעירים (שruco אינם מעוניינים בחינוך), עייפים מכל השביתות ומכל הרכיבה על גבם, למען הישג פוליטי זה או אחר (ראו ערך רן ארז ודומיו).
אני רוצה להתעכב לרגע על שביתת הסטודנטים הגדולה (שמאז היתה אחת אף גדולה וארוכה ממנה) משנת 1998:
הייתי אז סטודנט שנה ב' בהנדסת תוכנה ובהנדסת תעשייה וניהול (הידועה גם בשם "מעשייה וטיול" ). השביתה פרצה, לאחר שבחור אחד בשם ארז אשל, נבחר ליו"ר אגודת הסטודנטים של אונ' ת"א. הנה מה שכתבו בערך ויקי על ארז אשל (ההדגשות הן שלי – הסבר לאחר הציטוט):
בינואר 1998 נבחר לראשות אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב מטעם תנועת דור שלום, לאחר שנים בהן שלטו באגודת הסטודנטים נציגי תא העבודה. באוקטובר 1998 הוביל (יחד עם יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית ליאור רוטברט ויו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון גילה גמליאל) מאבק מתוקשר להפחתת שכר הלימוד באוניברסיטאות, ולשינוי פניה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. למרות תמיכה רחבה בציבור ובתקשורת, הסתיים המאבק לאחר 40 יום בהבטחה מעורפלת של בנימין נתניהו להקים ועדה שתדון בשכר הלימוד.
אשל התפטר מראשות אגודת הסטודנטים בתל אביב מיד לאחר סיום מאבק הסטודנטים. הוא היה ממקימי עמותת "תנו לעבוד בכבוד", אחת העמותות שנחקרו בהקשר לפרשת עמותות ברק, במערכת הבחירות של אהוד ברק לראשות הממשלה, אך לא הואשם בפרשה. הוא המשיך לתת תנופה למפעל המכינות הקדם צבאיות ולאחר מכן ניגש להקמת מדרשה למנהיגות במדבר יהודה אשר הוא מקווה כי תהווה מרכז רוחני ותרבותי עבור המדרשות כולן. כיום אשל מכהן כראש מדרשת 'עין פרת', מנחה קבוצות הנהגה שונות בחברה הישראלית, ומייעץ לגופים שונים בפוליטיקה, בכלכלה ובחברה הישראליות.
במילואים הגיע עד לדרגת סא"ל ומשמש כסגן מפקד חטיבת חיל רגלים סדירה.
תשאלו את עצמיכם – למה הבאתי את אשל בתור דוגמא, ועל מה ולמה ההדגשות?
ובכן – אני הייתי שם. הייתי פעיל נמרץ – בלילות ישן ב"אוהל המאבק", בימים ואחרי הצהריים מתיישב על כבישים ונפגע מיס"מניקים נלהבים מדי, אלות של שוטרים רכובים על סוסים ואפילו מג"בניקים גררו אותי אותי על קוצים בהפגנה בגלילות.
ואני? אני האמנתי שארז אשל ואותם "מנהיגים" סטייל גילה גמלאיל וליאור רוטברט, באמת מעוניינים לשנות את פניה של מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ. כך זה התחיל לפחות. זה היה אידיאל שהיה שווה למחות בשבילו. ולמי שחושב בציניות, שכל מה שרצינו היה הפחתה של 50% בשכר הלימוד, לא הכיר אותי ואת חבריי למאבק – החבר'ה שהיו בשטח ונאבקו, אלה שלא היו "קרובים לצלחת" המנהיגים של השביתה. לא מעט חבר'ה משם הם חבריי הטובים עד היום. ורובינו הפכנו להיות מאוד ציניים בעקבות מה שקרה שם בפועל.
בתחילת המאבק דיברנו על עזרה לזולת – על הזכות של כל אחד ואחת להגיע לאוניברסיטאות. דיברנו על החלפת מבחני הפסיכומטרי. דיברנו על עזרה לעניים ולאלה שידם אינה משגת את שכר הלימוד המופרז. ולא – לא דיברנו על עצמינו. לחבריי ולי, לא היתה בעיה של שכר לימוד. בחלקינו ההורים (או מקום עבודתם, כמו במקרה שלי) תמכו, או שעבדנו במשרות נחשקות שהקלו את עניין שכר הלימוד. אנחנו הצבנו את המטרה לעבר אלה, שאין ולא היתה להם מערכת תומכת כזו (היום קוראים לזה "הפריפריה". אז קראו לזה "עיירות פיתוח". מה זה משנה? כלום לא השתננה ממש).
בימי השביתה, אנחנו האמנו בכל מאודינו, שאנשים רבים לא עושים מספיק, שלסטודנטים שלא הגיעו פשוט לא היה אכפת. וזה גם מגובה במספרים: בימים בהם היו כ-200 אלף סטודנטים בכל ארץ, הגיעו ביום-יום פחות מחצי אחוז(!!) – כ-1,000 סטודנטים, להפגנות בכל הארץ. מתי הם כן הופיעו? כשהגיעו האומנים להופיע בעצרות הגדולות. היו שתיים כאלו במשך אותם 40 יום של שביתה, והם גררו איתן בסך הכל כ-10% מכלל הסטודנטים. וזהו. אז כן – התקשורת תמכה, כי גם שם האמינו שארז אשל וחבריו מכוונים גבוה, לשינוי פניה של מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ. והציבור תמך גם הוא. מהבית עם השלט, אמנם – אבל עדיין תמכו. תנועות נוער הגיעו להפגין איתנו למען המטרה הצודקת. ויחד עם זאת – היתה הרגשה, ש"נותנים לכושי לעשות את העבודה". סטודנטים רבים מצאו את השביתה הזו כהזדמנות לנפוש או לחפש עבודה מכניסה. מעטים, אם בכלל, חשבו שכדאי להם להצטרף למאבק הצודק הזה.
מי שלא היה שם, לעולם לא יבין את האכזבה, כשהבנו שהמנהיגים הוליכו אותנו שולל, ושכל מה שעניין אותם היה להוריד ב-50% את שכר הלימוד. לא שינוי ולא נעליים. ואז התחילו לומר לנו בתקשורת, שאנחנו מנותקים מהמציאות, ואיפה כל המהפיכה שדיברנו עליה? ועל מה אנחנו נלחמים בכלל?
ואנחנו? אנחנו היינו חסרי מילים.
כל ההפגנות, כל הזמן הזה – המנהיגים שכחו את ה"שטח".
את אלה שנשכבו על הכביש – מילולית – עבורם.
את אלה שהקדישו ימים כלילות למען מטרה אחרת לגמרי.
את אלה שנסעו לירושלים כדי לשבות רעב.
את אלה שנעצרו, נפגעו ואושפזו.
את אלה שהסכימו "ללכלך" את עתידם ברישום פלילי בשביל המטרה.
כל מה שנשאר בזכרון אזרחי מדינת ישראל, היתה התמונה של שרה נתניהו, מגישה פיצות לליאור רוטברט ולשובתי הרעב בירושלים. כך נגמר המאבק.
בניגוד לחבריו למאבק הכושל, ארז אשל לפחות היה מספיק חכם כדי להתפטר מתפקידו לאחר המאבק הכושל הזה.
ולמרות זאת – האיש הוא בעל השפעה על קבוצות הנהגה עתידיות, ומייעץ לגופים שונים בפוליטיקה, בכלכלה ובחברה הישראליות (כפי שכתוב בוויקי). האיש הזה, שלא השכיל להקשיב לאף אחד זולת עצמו, מחנך דורות של מנהיגים כמוהו.
גילה גמליאל היא חברת כנסת מטעם הליכוד (מי אמר מקפצה לחיים פוליטיים ולא קיבל?). ליאור רוטברט נבחר בשנת 2006 לדובר מפלגת העבודה, ומאז נעלמו עקבותיו.
העניין הוא – שכולם הגיעו למוקדי כוח אלו או אחרים, גם אחרי שהם הוכיחו שנכשלו כישון חרוץ בהבנה של נשק השביתה, כישלון שעלה לכולנו הרבה מעבר למה שהם משערים – ולדעתי עד היום הדיה נשמעים.
המסקנה היום מבחינתי, יכולה להיות רק אחת: כמי שאמון על אלפי סטודנטים (לא פחות!) – על יו"ר הסטודנטים, בועז טופורבסקי, להפקיד את המפתחות בידי מישהו שמסוגל להיות אחראי דיו, בכדי שמערך המחקר האקדמי וההשכלה הגבוהה, לא יהיו נתונים לגחמותיו הילדותיות. אני לא יודע מה אתכם, אבל לא הייתי רוצה לדמיין מה יקרה בעתיד, כשהאיש הזה יהיה בעל כוח פוליטי מספיק, בשביל "להצחיק" אותנו עם עוד שביתה מצוצה מן האצבע.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
גיא, אין דרך להציף את הדבר הזה לעיתונות? להלבין קצת את פרצופו של הליצן הזה ברבים?
הבהרה: אני יודעת שזה פורסם ב- Ynet, אבל חייבת להיות דרך לפתוח קמפיין קצת יותר רציני של מחאה…
האמת שצריך רק להתסכל על רשימת הפוליטיקאים שהגיעו מאגודות הסטודנטים כדי להבין כמה שמעולם לא היה סיכוי שיצא משהו מהאגודות. המבאישים שמבין הפוליטיקאים הגיעו מהאגודות. חיים רמון, לימור לבנת, אביגדור ליברמן, גילה גמליאל ועוד רבים ולא כל כך טובים. אלו שלא הגיעו לפוליטיקה ישירה הסתדרו בג'ובים פוליטיים (לדוגמא, שאול שנידר בבזק כאשר לימור לבנת היתה שרת התקשורת).
ראשי אגודות הסטודנטים בסה"כ יודעים לשרת את שולחיהם במרכז המפלגה תמורת דאגה לרווחת הסטודנט (מהאגודה)
@טל – נכון, ועצוב שזה כך. כי ההשכלה הגבוהה בארץ תלויה בהם. וכך אנחנו גם נראים.
@ואנדר – אני מבין למה את מתכוונת. השאלה שצריך לשאול עכשיו היא: למי אכפת מספיק בתוך האוניברסיטה הזו, בכדי להדיח את היו"ר המטומטם שלה?
ולצערי – התשובה לא נמצאת בידיי. הלוואי והיתה.
כתבתה יפה
אשמח לדבר 0524239800
בכל אופן מבטיח גם היום לאחר 12 שנים כמעט שעד שלא ניצור את השינוי המיוחל בהשכלה הגבוהה מלא מילאתי את חובתי
ההבדל היחידי הוא שאני מבין תהליכים טוב יותר וערוך לתהליכים ארוכי טווח.
התפטרתי – בשל העובדה שהטחנו דברים שלא יכולנו לעמוד בהם, מצעירות תמימות… לא משנה מה… אבל מאבק זה היה חשוב מאוד על מנת ליצרוב את התודע ברוח המחייבת מסירות נפש על מנת להשיג שיפור/שינוי /אחריות
שלך
ארז אשל