OzzFest – חוויה של פעם בחיים
בואו נתחיל בשורה התחתונה, כדי למנוע את כל המתח הזה: אוזי הוא הפרפורמר הגדול ביותר שנחת בארץ הזו.
ועכשיו נתחיל מההתחלה:
הכל התחיל בשעה 15:00 וקצת כשיצאנו, אלה ואני, לכיוון גני יהושע, פארק הירקון, בתל אביב. מזל שהגענו יחסית מוקדם, כי עוד היה מקום במגרש החניה הענק שם, ו-20 ש"ח לכל היום פתרו לי את הבעיה של איפה לחנות.
"קצת" הליכה, משהו כמו קילומטר פלוס, חציית מרחבי דשאים רחבות ידיים, והגענו למה שאני יכול לתאר רק כנחיל של אנשים המתגודדים בטורים (די מסודרים) מול שערי הכניסה למתחם. השערים הקרובים ביותר אלינו היו שערים 2-5, כאשר הכרטיס שלנו היה לשער 7.
ב"קסטל" אמנם אמרו לי שאין לזה שום משמעות, אבל מתברר שיש לזה משמעות ועוד איך – החלוקה נועדה למנוע עומסים, עד כמה שניתן על הכניסה למתחם. אז המשכנו לכיוון שערים 6-8, עוד הליכה קצרה של 200-300 מטר, ונעמדנו באחד משני הטורים הארוכים. לתומי, חשבתי שאלה באמת טורים ארוכים. רואים שכבר שכחתי מה זה לעמוד בתור אמיתי בכניסה להופעה. מהרגע שבו פתחו את השערים, ועד שנכנסנו לתוך המתחם, עברו 15-20 דקות מקסימום.
כאן אני חייב הרבה תודות לשוקי ווייס וצוות המארגנים על ההתחשבות והרצון הטוב, וגם על הארגון המופתי. ראשית, בבדיקה הגופנית, נשים בדקו נשים וגברים בדקו גברים. זה בהחלט לא עניין של מה בכך. שנית, למרות האיסור להכניס בקבוקים לאירוע, אני הבאתי איתי שני בקבוקים בתיק הגב שלי. הסברתי לשומר שבדק אותי שאני ואישתי סכרתיים, ולכן אנו חייבים את זה. אם בעבר כל השומרים היו מתווכחים על השטות הזו, פה לא נשמע ציוץ של ויכוח. השומר אמר למנהל שלו ש"יש פה מקרה מיוחד", והם העבירו אותי עם הבקבוקים כמו כלום. לא הייתי צריך להרים את הקול, לא הייתי צריך לעשות דבר, מלבד לומר את האמת. וזה עבד.
מילה טובה נוספת, כאמור – ניתנת לארגון של כל הפסטיבל. לראשונה בארץ, לפחות בכל מה שקשור להופעות שאני הייתי בהן, הכל תקתק כמו שעון שוויצרי. הלהקות והזמרים עלו בדיוק בזמן בהם הם היו אמורים לעשות את זה. אוזי בעצמו אפילו הקדים באיזה 10-15 דקות את עלייתו לבמה. הסאונד היה יוצא מן הכלל, לא היו תקלות בחשמל, כמו אלו שקרו הרבה הקיץ (למטאליקה, לרוד סטיוארט ועוד) – וכאמור, היה פשוט מצוין.
אני חייב מילה אחרונה על הארגון: שוקי וייס – המון תודות, על זה שהגשמת לי חלום. וזה לא סתם חלום, זה אחד ה-חלומות הכי גדולים שהיו לי אי פעם. אל תשכח להביא אותו שוב. גם הוא רוצה את זה וגם אני צריך את זה..
ולמרות זאת, יש לי מילה רעה אחת על כל מה שקשור לשתיה/אוכל במתחם: אז נכון, פרשתם 3 מתחמי אוכל ברחבי המתחם, וזה מגניב. זה כלל בעיקר שני סוגי בירה בלטיקה (בירה לטבית לא רעה), שנתנה את חסותה לאירוע, שתיה קלה מצומצמת (אייס-תה, מים, פפסי ופפסי-מקס), נקניקיות פשוטות של זוגלובק ופרעצלים. הבעיה, כרגיל, במחיר: כוס פלסטיק של בלטיקה, עלתה 26 ש"ח. פחית רזה של שתיה קלה: 12 ש"ח. והשוס הכי גדול: לחמניה מסכנה עם נקניקיה עוד יותר מסכנה – 20 ש"ח. כן. קראתם היטב. 20 ש"ח לנקניקיה אחת. של זוגלובק. הכי פשוט והכי מעאפן. זו הסיבה גבינותיי ורובוטיי, שתמיד טוב להביא משהו מהבית. במיוחד כשאתם יודעים שאתם הולכים להיות בפארק מ-16:00 ועד חצות.
לגבי מתחם הדיסקים/חוצות – החולצות, כרגיל היו במחיר מופקע של 80 ש"ח לחולצה די פשוטה. ולמרות זאת, לקחתי אחת של הפסטיבל (המידה הכי גדולה היתה XL) ואחת של אוזי והעטיפה של אלבומו האחרון (המידה הכי גדולה: XXL). בתכל'ס, כשבדקתי היום את הגדלים – הם די זהים. נראה לי שמישהו פשוט עשה One-size-fits-all, וכתב על הפתקיות גדלים שונים. אלה ביקשה חולצה של אוזי, ובכך נפדרתי מ-240 ש"ח טבין וטקילין על 3 חולצות. מבחינת דיסקים, המצב היה טוב בהרבה: קניתי 7 אלבומים רגילים (2 של אוזי, 4 של רוני ג'יימס דיו זצ"ל, והאחרון של טריסטניה), 2 אלבומים כפולים במהדורה מיוחדת של בלאק סבאת' עם דיו ועוד מארז של 5 אלבומים קלאסיים של ג'ף בק, הגיטריסט המוביל והמדהים של היארדבירדס (שדרך אגב – גם הוא מגיע לארץ בימים שני ושלישי הקרובים, 4-5 באוקטובר – אבל המחיר – מינימום של 450 ש"ח, עשה את שלו, ואני אוותר). בקיצור, סך של 16 דיסקים במחיר כולל של 670 ש"ח. לא רע בכלל…
ועכשיו בואו נתחיל עם התכל'ס – ההופעות:
הראשונים – על הבמה הקטנה של 88FM (שגם נתנו חסות וגם השמיעו את כל הפסטיבל, לפי מה שהבנתי – לקהל המאזינים שלהם. לי אין מושג. אני הייתי שם): להקת Behind the Sun הישראלים – לומר שהשתעממתי מהמוסיקה שלהם יהיה לשון המעטה. עדיף שבאמת יתחבאו מאחורי השמש. הופעה סתמית, שטוב שנגמרה מהר.
אחריהם, בבמה המרכזית, להקת BETZEFER, גם הם ישראלים. זוהי להקה ותיקה, ורואים שהם נהנים לנגן ביחד. הגראולינג של הסולן שלהם, אביטל תמיר, היה יוצא מן הכלל, וגם מלודית הם היו סבבה.
הבאים בתור – בבמה הקטנה – להקת טל פרידמן והקריות – כן, כן. אתם לא מתבלבלים. זה אותו טל פרידמן של "ארץ נהדרת". האיש ולהקתו החלו כנגני קאוורים לירים של גדולי הרוקיסטים משנות ה-60-70 – לד זפלין, פינק פלויד ועוד, והחלו לכתוב מקורי בעברית לפני זמן מה, שמתכתב נהדר עם הסולואים והמוסיקה של התקופה ההיא. פרידמן למד את שלו מאביב גפן, והגיטריסט הראל בן-עמי שמנגן ב"תעויוט" ושומעים את ההשפעה שלו מגיטריסטים הגדולים ההם. פרידמן הוא ליצן לא קטן, עלה לבמה בתחתונים בלבד, ואפילו נתן רקע נפלא של רוק סיקסטיזי ל"דע אותי" – השיר המשוגע מהסרט "זוהי סדום" של חברי "ארץ נהדרת". בשלב כלשהו הוא צעק לקהל: :תודה רבה! אני הייתי, כמובן, ליאור נרקיס" (למי שלא בז'אנר – זמר מזרחי שקר-כלשהו.. ). אפשר ואפילו מומלץ ללכת להופעה של החבר'ה האלה. נראה לי שיש מה לשמוע ויש להם עוד פוטנציאל אדיר להמשך.
הלאה – בבמה הגדולה, עולים SOULFLY – הלהקה החדשה-ותיקה של מקס קאוואלרה, הסולן לשעבר של Sepultura האגדית. למרות שהוא נראה כבר זקן, שמן ומצולק, הוא נותן הופעה מטורפת לגמרי. קאוואלרה לא החסיר מאומה מהקהל שאוהב אותו, כולל את Roots של ספולטורה, שגרם לקהל להגיב בקפיצות אדירות של שמחה. ולמרות זאת – לומר שנהניתי ממש מכל ההופעה? לא. עדיין זה נשמע כמו Nu-Metal, שאני אוהב לשנוא – בגלל שכל הלהקות בז'אנר נשמעות אותו דבר בדיוק. סולפליי לא מחדשת דבר בקטע הזה.
שוב בבמה הקטנה של 88FM – להקה ישראלית נוספת בשם "אלמנה שחורה", שגם היא שרה וכותבת שירי מטאל בעברית. איכשהו היא מצליחה לערב צעקות לשחרור של גלעד שליט, רצון להגיע לקב"ן ולדבר על אהבת הבורא – והכל במטאלית. בעדינות אני אומר, כדי לא לפגוע חס וחלילה: זה נשמע כמו בולשיט אחד גדול. אני הרגשתי נבוך בשבילם. בחיי.
ואז אנחנו עוברים לדבר הגדול באמת הראשון להערב: על הבמה המרכזית, הגדולה – להקת KoЯn – שדופקת חתיכת הופעה מקפיצה, ומכינה את הקרקע בצורה מדהימה להופעה של אוזי. יחד עם זאת, אני חייב להודות, שבשלב הזה לא היה לי קל במיוחד, הרגשתי נורא עייף, ולכן נשכבתי בצד על הדשא, וניקרתי לי בכיף. חצי-ער חצי ישן. ובעיקר – מחכה שתתחיל כבר ה-הופעה שלשמה הגענו. מהקצת שכן שמעתי, קורן הביאו אותה באחלה הופעה עם כל השירים הגדולים שלהם משנות ה-90 (הזמן בו הם היו גדולים באמת), כולל Freak on a Leash המצוין.
בתכנון, אוזי אוסבורן היה אמור לעלות ב-20:55 בדיוק. בפועל הוא עלה מעט קודם. אלה ואני, יד ביד, התקרבנו עוד ועוד לבמה, עד שהיינו מרחק של 10-15 מטר ממנה. בצעד הזה, כמובן, יש הרבה פלוסים וגם לא מעט מינוסים: מצד אחד, רואים את האיש והאגדה בגודל אמיתי לחלוטין, ואתה קרוב. ממש קרוב. מצד שני, זה אומר שיש לא מעט דחיפות שם, הרבה אנשים מזיעים (ובמיוחד אחד שעמד מלפנינו עם גם חשוף ומלא זיעה, שהחליט שזה רעיון טוב לקפוץ על אלה כל פעם עם כל המשתמע מכך) וגם לא מעט אנשים שאכלו את הנקניקיה הלא-נכונה, ולא הפסיקו להפליץ מסביבינו…
אבל עזבו את כל הבולשיט.
הופעה של שעתיים ורבע, שבו הקהל פשוט לא יכל להפסיק לצעוק את שמו של האיש המדהים הזה. הופעה של שעתיים ורבע, שבה אוזי נתן את המיטב-שבמיטב שלו כמעט מכל אלבום אפשרי (חוץ מ-Ozzmosis ומ-Diary of a madman), כולל שירים של Black Sabbath. שעתיים ורבע של שכרון חושים לא נורמלי, שבהם לא הפסקתי להשתולל מאושר. שעתיים ורבע שבהן לא הפסקתי לשיר את השירים, לצעוק ובואפן כללי לרצוח כל זכר למיתרי גרוני.
לכל מי שטען, שאוזי, בן 62 (!!), אחרי כל הסמים והאלכוהול, אחרי סדרת הטלוויזיה המטמוטמת (שאני חייב להודות שראיתי 10 דקות מתוכה עד שהבנתי שאני הולך לאבד כל חוש כבוד לאיש – ולכן סירבתי לצפות בטמטום הזה שוב) – עבר את השיא – אני ממליץ לכם באמת ובתמים ללכת לראות את ההופעה הזו. הוא יוכיח לכם כמה אתם לא מבינים כלום.
אוזי אוסבורן חי, בועט ונותן את ההופעות הכי מדהימות שלו בדיוק עכשיו. האיש הוא תופעת תטבע, ומיק ג'אגר יכול לקפוץ 10 פעמים באוויר, ועדיין הוא לא יגיע לקרסוליים של אוזי. וגם אתם ילדים – הגיע הזמן שתלמדו איך נותנים הופעה אמיתית. אוזי היה באנרגיות מטורפות ולא איבד את הקהל לשנייה, לא הפסיק להדליק אותנו ונתן את עצמו לגמרי בשבילנו על הבמה. הסאונד היה מצוין, לא היו כל מיני שטויות מאחורי הבמה כמו מסכים עם כל מיני קליפים וקישקושים, בלי פירוטכניקה חסרת משמעות – ובקיצור – ערב של מוסיקה נטו
אתמול הייתי בהופעה של אוזי אוסבורן בישראל. רק לומר את המשפט הזה עושה לי צמרמורת. לכתוב אותו גורם לי להיות האיש הכי מאושר עלי אדמות. לרגע הזה חיכיתי מאז גיל 12, הגיל בו שמעתי את הקול שלו לראשונה מתנגן ממערכת הסטריאו הדאבל-קאסט שהיתה לי.
ברגעים מסוימים בהופעה הסתכלתי לכיוון השמים, ואני נשבע שירדו לי דמעות של אושר.
אתם אולי חושבים שאני מגזים, אבל האיש הזה הוא אגדה חיה בעיניי. ולראות את אוזי בישראל, מופיע הופעה מלאה ומדהימה כזו, עם 3 הדרנים שבסיומם, כמובן, מתנגן סמל ההיכר שלו Paranoid, היה משהו שלא חשבתי שאני אזכה לו בחיי.
אתמול הייתי בהופעה של אוזי אוסבורן, בין קהל של לדעתי היה סביב 20 אלף איש. אולי יותר. לך תספור אנשים, כשאתה נמצע בתוך ערימה של אנשים, שכולם – כמקהלה – שרים את ברעד ובציפייה כל מילה ומילה. האיש סירב לדבר על פוליטיקה, ואפילו הצהיר על כך מול הקהל, כשסיפר שעיתונאי ישראלי שאל אותו על דעתו בעניין. התשובה שלו: "Fuck that shit, man". הוא הגיע לגרום לכולנו ליהנות ממוסיקה מעולה. דבר מגניב נוסף, קרה בתחילת ההופעה, כשהוא "עשה עסקה" עם הקהל: "The more you'll get crazy, the more we'll play for you, OK?".
האיש הוא ה-פרפורמר הכי גדול שראיתי בחיי, ואני נשבע לכם שאני לא מגזים. אני חושב שהעדות הכי גדולה לזה, מלבד הרעש, הבלאגן וכמות האנשים שסוגדים לנסיך האופל הזה, היא טווח הגילאים המטורף שהיה שם. ראיתי שם ילדים בני 10, וראיתי שם סבתות. ראיתי אנשים מכל טווח הגילאים האפשרי ומכל גווני האוכלוסיה: ילדים, מבוגרים, דתיים וחילוניים, נשים וגברים – וכולם באו לראות דבר אחד: תופעת טבע ששמה אוזי אוסבורן.
אתמול בערב הייתי בהופעה של אוזי אוסבורן בישראל וראיתי המוני אנשים מאושרים. הוא הבטיח לחזור אלינו ממש בהקדם. אני ממש מקווה שזה יקרה. אני כבר לא יכול לחכות…
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
איזה יופי !!!
ראיתי כמה פרקים של אותה סדרה, ומשם נבעו החששות שלי.
כל כך שמח שהם התבדו !
מגיע לך רגעים כאלה של אושר צרוף
אני כל כך שמחה שנהנית! (-:
לגבי האלמנה השחורה – לדעתי דווקא הם הגיעו עם מוזיקה כן מעניינת, וכשהם ביקשו להרים את היד בשביל גלעד שליט כמעט בכיתי מהתרגשות, אבל כשהם התחילו עם העניין הזה של הקב"ן התמלאתי בושה. אדם גדול כמו אוזי בא אלינו מבחוץ, מתעלם מכל הדעות הפוליטיות ובא פשוט לעשות לנו טוב כי – לדבריו – הוא אוהב אותנו. לעומתו, אדם 'מבפנים' – צועק שהוא רוצה קב"ן ומבקש מאיתנו גם לצעוק את זה, כשהוא מתעלם לחלוטין מכך שעצם העמידה שלו על במה ישראלית התאפשרה רק בזכות אותם אנשים שהתעקשו להילחם בשביל שלו תהיה הזכות המלאה לעמוד על במה בישראל ללא חשש ולצעוק…
אני לא יודעת בן כמה הוא אבל אם הוא לפני צבא הייתי נותנת לו בשימחה את הקב"ן שלו…
קבן זה שיר ציני ואלמנה זואת להקה ששרה על ערכים חברתיים תודה זולטא חשוב גם להקשיב למילים
תודה
@זולטא – קשה לי לענות לך, כי לא הצלחתי להבין מאיפה הגיעו אותם "ערכים חברתיים".
האם "אמונה בבורא" הינה ערך חברתי?
גם אם "קבן" הוא שיר ציני, אופן העובדה שהוא הושמע בדיוק לאחר הקריאה הבלתי מתפשרת מעל הבמה להחזרת גלעד שליט, גרמה לי לצמרמורת.
אני לא מאמין בבורא, אך יש לי ערכים חברתיים רבים, שאת רובם "אלמנה שחורה" לא יבינו לעולם, בטח שלא אחרי הצורה בה הם מציגים דברים.
שלא תבין לא נכון – מבחינה מלודית, "אלמנה שחורה" לא רעים בכלל.
הבעיה היא כל השאר.
אלה, אני לא מבין למה קב"ן זה רע.
גיא, שמח שנהניתם. מה עושים הערב? 🙂
עירא, אם קשה לך להבין למה קב"ן זה רע, תנסה לחשוב אולי למה להיות אזרח במדינה שלך זה טוב….
תודה, שי! זה באמת היה מדהים.
כל מילה שנכתבה כאן היא כאין וכאפס יחסית למה שהרגשתי כשהייתי שם.
רק מה – אני כבר שילמתי ומשלם את המחיר הבריאותי על אתמול.
בכוונה לא הכנסתי את זה לפוסט כדי לא לקלקל את האווירה והמצברוח החיובי שיצאתי איתו משם, אבל כבר בדרך הביתה הספקתי להקיא את מעיי 3 פעמים – וזה מבלי שעישנתי שתיתי או עשיתי משהו שעלול לגרום לזה. זו היתה פשוט תשישות. כמעט כמו מה שהיה אצלינו בחתונה (רק בלי החצוצרן המזעזע): אדרנלין טהור זרם בגופי ואפשר לי לעמוד במשך שעתיים ורבע, למרות כאבים קלים. אחרי זה, כבר התמוטטתי, והיום אני סובל מכאבי תופת בכל הגוף.
בכל זאת.. הפיברו תמיד תזכיר לי שהיא קיימת, לצערי.
שמחה בשבילך שהגשמת חלום. הלוואי על כולנו 🙂
מקווה בשביל אלה שתתאושש מהר 😀
מקווה בשביל שנינו..
גם אלה לא מרגישה משהו.
וכן – זו בהחלט היתה הגשמת חלום.
מעניין שדווקא בשנים האחרונות, דווקא עם המחלה הזו עליי, אני מצליח להגשים יותר חלומות ממה שהיה קודם לכן.
בארבע השנים האחרונות גם נסעתי לטיול לסקוטלנד וגם ראיתי את אוזי בארץ. שרק ימשיך ככה (כלומר: בלי המחלה, אבל עם כל השאר.. ).
איזה כיף לשמוע שהכל הצליח, שלא היו חריקות ושבאמת קיבלת הופעה כמו שהופעה צריכה להיות! ואיזה כיף לשמוע שהמחלה לא הפריעה, ושנהניתם, כמו שלחלוטין מגיע לך להנות! מאחלת עוד הנאות כאלה, ורגעים טובים ומאושרים כאלה!
(((גיא)))
א. את מניחה שאני מרגיש כאן "במדינה שלי", אני יותר מרגיש שאני של המדינה ולא להפך.
ב. יש אנשים שצריכים קב"ן ולכן טוב שאפשר לבקש ולקבל לראות אחד. יש אנשים שלא צריכים קב"ן ומבקשים, האנשים האלו לא מקבלים ממנו פטור כל כך מהר, תאמיני לי. קב"נים מכירים את כל הטריקים ולא נותנים פטור לאנשים שלא באמת צריכים. אני מעדיף שחיילים יוכלו לקבל לראות רופא וחלקם ינצלו זאת לרעה, מאשר שלא יוכלו לראות רופא בכלל. אם צה"ל היה סובל כל כך ממחסור בחיילים, הוא היה מחמיר את תנאי קבלת הפטור, האמיני לי. לצה"ל פשוט אין צורך או תקציב לתת לכולם לשרת.
ועם זה בצד, אני מאוד בעד שירות לאומי כתחליף למצפוניסטים או בלתי-מתאימים שאחרת יוכתמו בצדק יותר או פחות ע"י החותמת המכוערת של "משתמטים".
איך פוסט על אוזפסט הפך לדיון על קב"ן..?!
בכל מקרה, אם בכל זאת נמשיך עם הנושא הזה:
@עירא ואלה – לדעתי, שניכם צודקים ולא צודקים:
ראשית – אני בהחלט מאמין שיש אנשים שזקוקים לקב"ן. יחד עם זאת, יש יותר מדי כאלה שמנצלים את העניין – כשהם לא באמת זקוקים לכך – ובכך גורמים לאילו שכן זקוקים ליפול במערכת, בגלל שהם לא נראים לקב"נים כ"נזקקים".
שנית – לגבי שייכותי למדינת ישראל – זו כבר שאלה רחבה יותר. בואו רק נגיד, שעד לפני שנים בודדות, המחשבה על "בריחה" לחו"ל עלתה רק מדי פעם, ובעיקר כקוריוז. כלומר: תמיד העדפתי להמשיך לגור פה ובעתיד לחנך את ילדיי פה.
העניין הוא, שהדברים מאוד השתנו לאחרונה. היום, המחסום שלי הוא לא אידיאולוגי, כי אם חברתי בעיקר: כל החברים שלי פה, שהם במשפחה האמיתית שלי (כי אם כל הכבדו למשפחתי בשר ודם, היחידה שעדיין מתנהגת אליי כמו משפחה אמיתית זו סבתא שלי יבדל"א, שמצבה הבריאותי רחוק מלהיות טוב, והיא כבר מבוגרת מאוד).
כלומר: העניין הוא כבר לא החינוך, לא החברה הישראלית, לא השפה העברית ולא האהבה שלי לישראל. אני יודע שזה נשמע דבר קטן לחלקיכם, אבל בשבילי מדובר בצעד גדול מאוד מבחינה מחשבתית וערכית.
עירא, אני מסכימה איתך שמי שצריך קב"ן עדיף שיקבל אותו. הצרה היא שלעודד קהל של אלפי אנשים לצעוק עם סולן כאריזמטי: "אני רוצה קב"ן" זה לא באמת עידוד נפגעי הנפש לקבל טיפול. זה יותר כמו עידוד כלל הצברים להפנות גב למדינה היחידה שלנו. נכון, יש הרבה דברים קשים במדינה, הרבה חוסר צדק והרבה שחיתויות והרבה רעות אחרות. עדיין, יש לזכור שהמדינה שלנו היא צעירה מאוד ועם הישגים רבים יחסית לגילה, מוקפת אויבים(כן נכון, גם באשמתנו) ואין מה לעשות – באף מקום אחר אנחנו לא 'שייכים'. כאן אנחנו שייכים, למרות הכול. בין כל המושחתים, המשחיתים, והשוחטים למיניהם עדיין יש הרבה אנשים טובים בינינו ולראיה – אתה, גיא, וואנדר, זוגתך ש, חברתנו נ ובעלה ר וכ"ו…
גם אני כועסת ומתנגדת להרבה דברים שקורים כאן – מהרמה השלטונית ועד לאישית, ועדיין, זו המדינה שלי ואני מאוד מאוד אוהבת אותה.
פעם בחודשיים אני משלם מיסים, משלם שכ"ד, ורוצה לצעוק שאני רוצה קב"ן, אבל לצערי, בניגוד לשעבוד הצבאי, מהשעבוד האזרחי אין שחרור. לפחות עד שיעבור חוק הטרור שיחסל במדינה סופית את חופש הביטוי, אני רוצה את החופש שלי ושל כל אידיוט בפארק יהושע לצעוק שאנחנו רוצים קב"ן (למרות שלא יצא לנו מזה כלום)
אדרבה ואדרבה – קח לך חופש ביטוי ככל שתרצה. חופש הביטוי הוא אחת מהסיבות לכך שאני מוקירה את זה שאני שייכת למדינת ישראל (-:
אני הייתי מעוניין להגיב לאדון עירא,זה נכון שכולנו משלמים מיסים,ושכד,אבל אין מה לעשות קב"ן לא יעזור לנו פה ,היום בתור אדם בוגר אני שם לב לדברים שאני חייב לקחת עליהם אחראיות אין מה לעשות,אלו הם החיים עד שאנחנו נפרדים מהם ובכל מדינה בעולם זה ככה,זה נכון שבמדינתנו שאנו חיים זה אחרת אנחנו יותר מקופחים (מדינה אוכלת יושביה) אבל החיים ממשיכים.
כולם כל כך נהנו מההופעה.
הבן שלי היה בשורה הראשונה וחזר משם עם 4 שברים בצלעות וכאבי תופת, מלחץ הקהל.
תמיהני אם הוא היחיד שסבל מהלחץ הזה.
מתי
@מתי – ראשית ברוך הבא לבלוג.
שנית – לגבי הלחץ – כולם סבלו מהלחץ הזה, אבל בכל הופעה זה ככה, במיוחד של רוק כבד. אין בזה שום דבר חדש. מקווה שהבן שלך יהיה בריא.
חבל לי לשמוע שככה הוא יצא מההופעה הזו..
אני, עם מקל הליכה ותיק מלא תרופות הצלחתי להיות בשורות הראשונות, סבלתי מדחיפות, אבל אני לא מתלונן.
כאמור – בשבילי זו הייתה חוויה של פעם בחיים.
כן, גם הבן שלי נהנה מאד, למעט מענין הפציעה.
ההופעה הייתה ייחודית מבחינתו, והוא אחד שנוסע לראות הופעות בעולם. הוא היה אתי גם באיצטדיון ר"ג במופע של לאונארד כהן. שם הוא ישב על הפארקט בשורה 11. 1200 שקל. בלי דחיפות.
ואני לא מבין איך ייתכן שלדבריך תמיד יש דחיפות אם אלה התוצאות?
איך זה שאחרי פעם ראשונה לא עושים משהו בענין?
איזה מן כיף זה להימעך ע"י ענקים שעומדים מאחוריך אל מעקה הברזל, ולחזור הביתה על ארבע.
הוא לא יכול היה לזוז, לישון, ללכת לעבודה.
4 צלעות שבורות.
ולזה קוראים דחיפות?
@מתי – לצערי, כן. זה קורה בכל הופעת מטאל.
ושלא תבין לא נכון – רוב החבר'ה בהופעות האלה הם באמת ילדים טובים. לא כאלה שיסתובבו לך עם סכינים, דוקרנים או כל מיני כלי נשק. אלה לא הערסים המצויים.
העניין הוא, שבקדמת הבמה, תמיד יש, מה שמכונה, מעגלי פוגו.
זה בעיקר אומר מעגלי קפיצות, דחיפות, וכן – הגדולים יותר שורדים טוב יותר.
זו גם הסיבה שלא הלכתי לשורה הראשונה או השניה, אלא נשארתי בשלישית-רביעית.
לומר לך ששם לא היו דחיפות? היו גם היו.
אבל גם אישתי וגם אני הסתדרנו, ולידי עמדה סבתא עם נכדים שלה (ואני לא מדבר על סבתא בת 80 אבל גם לא בת 40 – משהו באמצע, אני מניח) שגם היא נשארה שלמה, אם כי חבוטה קלות.
הקטע של מעגלי פוגו לא ייחודי רק לארץ, ואתה תראה את זה קורה גם בכל הופעת מטאל בבריטניה, בגרמניה ומקומות נוספים. איך אומרים? למטאל חוקים משלו.
אחד החוקים הברורים הם: מי שלא רוצה, לא נפגע בהופעות האלה. המצב הבריאותי שלי על הפנים, אני בקושי עומד על הרגליים כמו שצריך, ועובדה – שרדתי את ההופעה הזו בקלות.
יחד עם זאת, אני חייב לציין דבר אחד: זה שהבן שלך חזר עם 4 צלעות שבורות זה לא תקין בשום צורה. מי כמוני שונא אלימות (וזו עוד סיבה שנשארתי מחוץ לשדה המוקשים הזה). בעבר אני הכרתי מטאליסטים מזן שונה: כאלה שעם כל הניטים, העור והאייר-גיטאר – יעזרו לבחור אם המשקפיים שלו נפלו מפניו, גם אם הם באמצע מעגל פוגו, גם אם הם בעיצומה של הופעה.
כנראה שגם הזמנים השתנו…