ואנקדוטה קטנה מאמש..
הקדמה:
מאז שהוא איתנו (שבועיים בדיור מחר), דובי קצת משגע אותנו בכל מה שקשור לטיולים.
הוא נוטה להעיר אותנו בשעות לא שפויות בעליל, כמו 4 לפנות בוקר. ואחרי זה שוב ב-6. וב-8. ואז הוא נרגע עד אחה"צ.
בדר"כ הוא מעיר אותנו בצורה לא נחמדה בכלל – בכי, קפיצות, ריצות בכל הבית – ובאופן כללי דורש את המגיע לו על פי חוק צער בעלי חיים, או חוק-שקר-כלשהו שקשור לעובדה שאנחנו מוצפים במצפון בעייתי במיוחד כשהוא בוכה. בכל מקרה, זה לא משנה באיזה שעה אנחנו לוקחים אותו בלילה, וכמה הבית מוחשך גם בשעות הזריחה – ב-4 בבוקר דובי מתחיל לבכות ולדרוש יציאה (אחלה הכנה לילד, לא?).
אני מניח שזה עוד דורש חינוך, אבל אני גם מתאר לעצמי שזה עוד יקרה מתישהו.
אחרי כל ההקדמה הזו, הנה האנקדוטה שממש שעשעה אותי:
בערך בחצות וחצי, יצאנו – אלה ואני – לסיבוב לילה עם דובי (אנחנו תמיד עושים את, כי אנחנו עדיין מקווים, איכשהו, לקום אחרי 7בבוקר).
לקראת סיום הטיול, עברו לידינו שני ערסים, מזן ראשל"צ: שחומי-עור עד מאוד, לבושים במיטב אופנת הערס-אלגנט (הרבה-הרבה זהב, חולצה צמודה, וחיוך שרק בזכותו אפשר לזהות אותם בלילה – או לחלופין, מופיע בתמונה לעיל).
אני הייתי לבוש כולי בלבוש ביתי – מכנס קצר וטי-שירט – שניהם שחורים וגם קרוקס שחורות.
אחד הערסים העיף בי מבט – ואמר: "אחי, למה הכל שחור?"
המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש: מי נתן לערס-טמבל הזה להיות מבקר אופנה? ועוד מבקר אופנת לבוש בית!
המחשבה השניה שעוברת לי בראש: גיא, אתה לא חייב להגיב על כל דבר. לך תדע איזה אורך של סכין הוא מחזיק בכיס.
המחשבה השלישית שעלתה לי בראש היא: המממ… אני כולי בשחור?! מתי הסתכלת בפעם האחרונה במראה, אח שלו..?
ולסיום – בנושא דומה קמעה – הנה משהו שעבר דרכי רק אתמול.
שלחתי אותו לכמה חברים, אבל מאחר ועדיין לא החלטתי אם לצחוק או לבכות – אני מעביר את זה לפינה לשיפוטכם:
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
לבכות מרוב צחוק, לדעתי. צמד חמד, השניים האלה…
אשכרה.. ממש שמשון ויובב..