יום שלישי, 18.9.07 – היום בו הוחלף המלך
יעד סופי להיום: Lunga Estate.
כאמור, אחרי ארוחת בוקר, שהפעם בלית ברירה, לא יכולתי לאחר אליה, יצאנו לכיוון המעבורת. לקחנו איתנו שני טרמפיסטים שלנו אצל סאלי באותו לילה, והיו צריכים לעלות על אותה מעבורת. שניהם היו סטודנטים, ואם אני זוכר, נכון, הוא היה איטלקי והיא – צרפתייה-גרמנייה. ממש או"ם. ב-12:00 בצהריים נחתנו על היבשת, והתחלנו את המסע היומי.
רגע לפני ההמשך, כאן המקום לציין, שבעת הירידה מהמעבורת קראו בשמי ברמקול , וביקשו ממני לגשת בדחיפות למשרד. מתברר ששכחתי את כל המסמכים הרפואיים שלי, כולל רישיון הנהיגה הבינלאומי, אצל סאלי. סאלי הייתה ממש אדיבה, ושלחה לי את כל המסמכים בדואר אקספרס למקום אליו נגיע בספיי סייד. על כך כמובן, הודיתי לה רבות. זה רק מראה לכם כמה אדיבות ורצון לעזור יש במדינה הזאת.
כמה מושגים להמשך היום, שיעזרו לקוראים בהבנת הטעימות:
- חוזק חבית (CS – Cask Strength) – כאשר מדובר בוויסקי סקוטי, בדר"כ נעשים שני זיקוקים (בוויסקי אירי, למשל מדובר ב-3 זיקוקים). מעבר לכך, הוויסקי גם מתיישן בחביות אלון/שרי, כאשר במהלך היישון, הוויסקי מאבד כ-4% אלכוהול בשנה (מה שנקרא בעגה המקצועית Angel's share). כשוויסקי נמזג לבקבוקים ישירות מהחבית, הוא נחשב לוויסקי בעל חוזק חבית, לרוב בין 50 ל-60 אחוזי אלכוהול. בסיום היישון, שטיפה במים תוריד את הוויסקי לרמתו ה"מקובלת" של 43%, (למרות שסינגל מאלט בהגדרתו יכול לרדת עד רמה של 40%).
- Double Matured – וויסקי שהתיישן בשתי חביות. לפי מה שראיתי, לרוב מדובר בחבית של עץ אלון אמריקאי שיועדו ושימשו בתחילה ליישון בורבון (החבית תגיע מטנסי, ארה"ב), ולאחריה בחבית של שרי ספרדי (אולורוסו, חימנז). לא מצאתי חוק בעניין הזה שמופיע בספרות, ומכיוון שאין אפילו שתי חביות אלון אמריקאי זהות לחלוטין, אני מניח שקיימת אפשרות ל"מתכון" שיאפשר שתי חביות מעץ אלון.
- Single Cask – ויסקי שנמזג מחבית אחת בלבד. בדרך כלל יהיה מדובר בגרסה מוגבלת מאוד של הוויסקי, מאחר והחביות הגדולות מכילות 500 ליטר (יש גם קטנות יותר של 250 ליטר), שגם מאבדות מנפח תכולתן בשל התאדות האלכוהול.
עכשיו אפשר להמשיך:
לאחר נסיעה לא ארוכה, הגענו לעיר Oban. העיר שוכנת ב-Western Highlands, ומשמשת כנמל כבר מאות שנים. ניתן להפליג מכאן לאיים היברידיים כגון האי Mull וליעדים נוספים. השחפים חוגגים כאן. העיר מתויירת מאוד ושוקקת חיים במהלך היום. אבל אנחנו לא באנו לשחק. יש בפנינו משימה: לטעום ויסקי. ספציפית לטעום את הסינגל מאלט של Oban. לשם כך, כמובן, הגענו למזקקה, הנמצא ברחוב צדדי במרכז העיר. את פנינו קיבל איש יקר, שעוד ידובר בו רבות, בשם ג'ון מק'גרגור. האיש, כמעט 2 מטר גובהו, הוא סקוטי בכל רמ"ח איבריו. לא סתם סקוטי, אלא סקוטי גאה ביותר. דמיינו לעצמכם איש גבוה, הולך זקוף, רגליו לפני גופו, פיאות שיער לבנות בצידי פניו, ואף גדול ואדום (אתם יודעים מה, בעצם תהיה תמונה אצל עירא. בשביל מה לדמיין). זה מר מק'גרגור. אבל נא לא לזלזל! לטענתו הוא טעם 531 סוגי סינגל מאלטים ספורים, והאמת – אני מאמין לכל מילה שלו, ותיכף יגיעו גם ההסברים. החלפנו איתו שתיים-שלוש מילים, ויצאנו לסיור במזקקה. משום מה, האיש חשב כבר שאנחנו "מומחים" או לפחות חובבים רציניים מאוד, והא התייחס אלינו בהתאם. הוא מפעם לפעם הפנה את תשומת ליבם של שאר המבקרים לידע שלנו, וגם נתן לנו להשלים משפטים שלו לגבי זיקוק ותהליך עשיית הוויסקי. היה מאוד משעשע, מאחר ועירא ואני, כשראינו את מדפי הסינגל מאלטים בחנות המזקקה, לא הכרנו אפילו עשירית ממה שראינו שם. היו המון שמות שמעולם לא שמענו עליהם, בעיקר מאיזור ה-Spey Side, חלקם מיועדים לבלנדים בלבד, חלקם נדירים ביותר. כלומר – ממש לא תפשנו מעצמינו מומחים. בכל מקרה, לקראת סיום הסיור והטעימה המובטחת, הבנתי שהולכים לתת לנו לטעום מה-Oban 14 years שאני מאוד אוהב. אבל מה? אני שמתי את עיני דווקא ב-Double matured edition שאני לא מכיר. שאלתי את מק'גרגור אם יש מצב לטעימה ממנו. מהר-מהר ובשקט-בשקט, הוא הכניס אותנו לפני כולם לחדר הטעימה, נתן לנו את מבוקשינו, ולשאר רק את ה-14 שנה. הוא הסביר למבקרים על הוויסקי ועל מה הם טועמים, ובינתיים, עירא ואני עמדנו בשקט בצד, טועמים משהו מיוחד.
אז ככה: גרסת ה- Double maturedהייתה מתוקה למדי, עם מעט עץ, והיה יחסית עדין. עדין מדי, לטעמי (7). אחד הדברים שאני אוהב ב-Oban 14 years הוא העקיצה הקטנה שהוא משאיר על הלשון, והעץ המאוד מורגש (8). בגרסה המיוחדת היה חסר לי את זה.
אחרי החלפת דברים קצרה, לגבי מחשבותינו על הוויסקי של המזקקה עם מק'גרגור, הוא הלך לרגע לחדר אחורי, וחזר עם טעימה מהוויסקי הטוב ביותר שטעמתי בחיי.
מדובר ב-Brora 30 years, מזקקה שנסגרה לפני יותר מ-20 שנה, והיום ניתן למצוא מספר מוגבל מאוד של בקבוקים שלה. במיוחד עם יישון כזה. לגרסת ה-30 שנה יש גם 3 ביקבוקים שונים, בעלי אחוזי אלכוהול שונים, ואנחנו טעמנו את הבקבוק בעל 56.3% אלכוהול, שנחשב לביקבוק הטוב ביותר מבין השלושה. ואת זה קיבלנו חינם אין כסף. דבר ראשון – הריח: המון לימונים ופירות, ומעט נגיעה של עץ ומלח. בטעם, לוויסקי הזה יש איזון מושלם בין פירותיות לבין עץ ולא מעט peat על הלשון. הוא חלק, עוטף את החיך, ועדיין משאיר טעם ארוך ומשגע של תבלינים (10 מושלם).
כשאני אומר שזה היום בו המלך הוחלף/הודח או איך שתרצו לקרוא לזה, לזה התכוונתי. Lagavulin 12 years CS ירד ממקומו הראשון בחיי, לטובת ה-Brora 30 years. וזה בהחלט לא עניין של מה בכך. לקח לזה 8 שנים תמימות לקרות. הבעיה העיקרית – הבקבוק הזה עולה 175 פאונד. ואתם לא יודעים בכמה בריאות זה עלה לעירא ולי לא לקנות אותו. שלושה שבועות עברו מאז, ואני עדיין לא בטוח שלא עשינו טעות.
מזקקת Clynelish פתחה כבר מזקקה במקום Brora, אבל מטעימות עבר של המזקקה החדשה, אין שום דבר שבכלל מתקרב לשלמות של הוויסקי הזה. וואו.
השיחה מכאן גלשה לויכוח הישן נושן של: "האם כדאי להוסיף מים לסינגל מאלטים?". יש שתי אסכולות לעניין הזה. האחת טוענת שטיפת מים פותחת בוויסקי ריחות שלא עולים כשמריחים אותו בפעם הראשונה, וגם מוסיפה לטעם. האסכולה השנייה, שאני תומך בה בגדול, אומרת שאם ויסקי הוא טוב מספיק, אין סיבה להוסיף לו מים. אם הוא לא טוב, גם מים לא יעזרו לו. לפחות זה מה שהאמנתי בו עד שמק'גרגור החליט לעשות איתנו ניסוי קטן. הוא הוציא כוסית של Benrinnes 15 years, ונתן לנו להריח ולטעום אותו. הוויסקי הזה מתקתק (ריח: שרי, וטופי חזק; טעם: וניל, שוקולד, קצת אניס), וכמעט שאין בו נגיעת עץ (7). לאחר מכן, מק'גרגור הוסיף טיפת מים, שהעלתה לחלל האף ריחות פרחוניים בהרבה. גם הטעם התעדן מעט. סובבנו את הוויסקי בכוס, וכבדרך נס, חזרו הריחות שהרגשנו בהתחלה. עוד טיפת מים, וריח הפרחים התגבר, לעומת השרי שהתעדן. סיבוב נוסף בכוס – ושוב חזרו הריחות המקוריים. אני חייב להודות שלא נתקלתי בדבר הזה בעבר. זה עדיין לא שינה את דעתי המקורית, אבל בהחלט גרם לי לבדוק עם סינגל מאלטים עתידיים במהלך הטיול את העניין הזה. במיוחד עם סינגלים שהיו מאוד חזקים, ובחוזק חבית.
מאחר וכבר התחלנו במצווה, המשיך מק'גרגור וסיים את הטעימה עם ויסקי נוסף – Cragganmore 17 years, שהיה מורכב מאוד, והכיל ריחות של עשבי תיבול רבים, ובטעם נוספו לעשבי התיבול גם טעמים פרחוניים (9). היה פשוט יוצא מין הכלל.
במבטים מהורהרים יצאנו מהמזקקה, ושמנו פעמינו אל הרכב. בדרך עצרנו באיזה דיינר מקומי, בלסנו איזה המבורגר ודג (ציון למסעדה: 5, אבל מה אפשר לצפות מפאסט פוד??!!), והתחלנו נסיעה מפותלת מאוד של כ-35 ק"מ לכיוון אחוזת Lunga, שבה היינו עתידים לישון. מדובר באחוזה מהמאה ה-15, המשקיפה אל האי Lunga, שהייתה ועדיין שייכת לשבט מק'דוגל. מאחר והשבט היה מפוזר בימים עברו, לאחוזה קראו Dale, אבל מאז הוחלט לאחד את שמות המקומות בו שהה שבט מק'דוגל מ-Lunga. אל האחוזה עצמה מוביל כביש רעוע מאוד (יותר מזה שהוביל לבית של סאלי באיילה אפילו), שחנה'לה לא הצליחה לזהות (ששופץ לאחרונה לדברי שרה, בחורה חביבה שגרה במקום – אם זה אחרי השיפוץ, אני לא רוצה לדעת מה היה לפני זה) וגודלה משתרע על כמה דונמים טובים. מלבד המבנה העתיק עצמו, יש גם כמה מבנים קטנים השוכנים לצידו, וככל הנראה משמשים לשיכונם של אורחים נוספים. אחרי איזה סיבוב שעשינו עם ברכה סביב האחוזה, מצאנו את הכניסה הראשית, ונכנסנו. בקומת הקרקע לא היה איש, ואנחנו קראנו שוב ושוב. זה נראה כמו התחלה של סרט אימה.. לבסוף, ראינו שלט קטן בכניסה, המבקש לצלצל בפעמון. צלצלנו, ובינתיים מצאנו את עצמינו בוהים בקירות מקושטי החרבות, הרובים והדיוקנאות. לאחר שתי דקות הופיע בפנינו קולין, וכפי שהתברר לנו למחרת – צאצא של השבט, ובעל האחוזה. הוא הראה לנו את חדר האוכל, ציין שיש Playing room ובו פסנתר, למקרה שנרצה להתאמן, והוביל אותנו לחדרינו בקומה השנייה. כשנפתחה הדלת, נשארתי פעור פה. החדר כלל, מלבד שתי מיטות, גם אח אמיתית (הייתה כזו גם בכל החדרים האחרים, כפי שראינו בהמשך), מראה גדולה מעליה, שידות עתיקות, מכתבה, נרות, שעון אורלוגין וקישוטי תקרה שכאילו שוחזרו בשביל החוויה של מגורים בטירה. אפילו האמבטיה עמדה על 4 רגליים. ויחד עם זאת – טאץ' מאוד מודרני של טלוויזיה בחדר, חימום נאות, וכו'. כאילו נחתנו בסרט. אם תחשבו על זה שכל זה, עם ארוחת בוקר ואינטרנט חופשי עמד לעלות לנו לא יותר מ-28 פאונד לבנאדם ללילה, זו בהחלט הייתה חוויה בלתי נשכחת.
עוד יום עבר לו. עירא ניסה את מזלו עם האינטרנט למטה, לא בהצלחה מרובה, ואני נכנסתי למיטה עם ספר טוב והרגשה נהדרת ששיחקנו אותה – הנה עוד סיפור לספר לחבר'ה.
האימפריה מוכה שנית
ושוב – האימפריה ששמה צה"ל מוכה שנית.
אתמול בערב ישבתי בבית, והתרגשתי מכתבה. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה זה קרה לי, אבל הרגשתי ממש צמרמורת.
מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות יחסית, מודע לזה שאני לא בדיוק תומך במערכת הצבאית, וזה בלשון המעטה. מפעם לפעם, אני קורא עוד כתבות מעניינות על אמנים או סתם אנשים טובים שכותבים איך המערכת הזו מנוהלת בצורה גרועה. הפעם מדובר כבר באמנות מסוג שכמעט לא קיים פה, כמחתרת, וחבל. לשמחתי – מישהו הרים את הכפפה. זה עדיין יתקיים יחסית במחתרת, למרות שזה יוצג ב"צוותא" המיינסטרימי, אבל זו התחלה.
מדובר באופרת רוק חדשה, שהורמה ע"י ניצול מג'נין, מילומניק שראה את השטויות שצה"ל עושה, ואת הניסוי וטעייה שהייתה מנת חלקם של חיילי ארצינו בשנים האחרונות. אני אישית עוד לא ראיתי את ההצגה, אבל זה נשמע לי כמו משהו שהייתי שמח להיות בו. זוהי הנפת דגל של "עד כאן". אני לא יודע אם מישהו רלוונטי יעשה עם זה משהו, אבל עצם העובדה שזה מועלה בארץ, ע"י אדם מין השורה, שעבר טראומות מטורפות תוך שירות בצה"ל ולא מתוך אינטרס להשתמט ממנו, כפי שמנסים להחדיר לנו דרך התקשורת כל הזמן, זו כבר עליית מדרגה.
אני מאוד מקווה שההצגה הזו תצליח. נשמע שבהחלט יש לה פוטנציאל.
יום שני, 17.9.07 – יום המזקקה
עוד יום התחיל בארוחת בוקר אצל סאלי, וגם הפעם הצלחתי לאחר, אחרי מקלחת ארוכה במיוחד. הפעם סאלי רמזה לנו קלות שלא כדאי לאחר, ע"י זה שהיא פשוט שרפה חלק מהאוכל… ועדיין – אחלה ארוחה. מאחר והייתה קצת שמש בחוץ, החלטנו לנסות להגיע למגדלור, אבל כמובן שמזג האוויר השתנה תוך שניות, וכשהתחלנו ללכת על שביל האבנים שמוביל למגדלור, החלו לנשב רוחות מטורפות, שכמעט העיפו אותי לים. פשוט הרגשתי שאני לא מסוגל להוריד את הרגל ולהניח אותה בחזרה על האבן.. אז ויתרנו על התענוג, ונכנסו לרכב, כדי להתחיל את היום בסיור המזקקות שלנו.
אמנם פספסנו את הסיור הראשון של Lagavulin, אבל נרשמנו לסיור השני, שהיה אמור להתחיל בשעה 11:00. בינתיים חזרנו קצת אחורה לכיוון Laphroaig, כדי להתחיל סיור שם. הדבר הראשון שנתקלנו בו היו המחירים המשוגעים בחנות מרכז המבקרים. אשכרה כבר יותר זול לקנות בדיוטי פרי. לעירא, כחבר של המזקקה, היה מגיע משקה בסיום הסיור. בינתיים התחילו להראות לנו את המזקקה, ולהסביר לנו את תהליך הליתות, הזיקוק, מקורות המים וכו'. מתברר ש-Laphroaig קנו את השטח שנמצא מול המזקקה, על מנת שלא יוכלו לבנות עליו בעתיד, וכך לכל חבר, יש חלקונת קטנה, שהיא "שלו". דרך השטח הזה עובר הנחל שממנו מפיקים את הוויסקי. המזקקה הזו היא אחת היחידות שעדיין מלתתות חלק מהשעורה שלה בעצמה. היום רוב תהליך הליתות, בעיקר ממניעים כספיים, מתבצע ע"י מלתתות של Diageo (ענק המשקאות), למשל. את הסיור עזבנו באמצע, למורת רוחו של המדריך שלנו, על מנת להספיק להגיע לסיור ב-Lagavulin, שעניין אותנו יותר. לפני זה, עוד הספקנו להגיע ל"פינת צילום" לתיירים, שממנה טען המדריך אפשר לראות את אירלנד ביום בהיר, או לפי חוק מס' 4: אם אתה רואה אירלנד מכאן, זה אומר שעוד 10 דקות יירד גשם. אם לא רואים את אירלנד – זה אומר שעכשיו יורד גשם.
ב-Lagavulin קיבלה את פנינו בחורה מקסימה בשם קירסטן, שבקלות יכולתי לדמיין אותה כאם ילדיי ואלמנתי לעתיד. בחוץ הייתה שמש, והצבעים של האי חגגו. הסיור היה רגיל למדי, וכבר הבנו שכדי לטעום ויסקי, צריך לעבור את מסכת ההסברה על המזקקה… אבל כמו שאומרים: מבצע זה מבצע. בסיום הסיור טעמנו 3 סוגי מאלטים של המזקקה:
Lagavulin 12 years CS – ויסקי, שנכון לרגע זה, ועוד לפני שנסעתי לסקוטלנד, הוא מס'1 שלי בעולם. הרבה מאוד peat, הרבה עץ, מעט פירותיות כדי לאזן אותו, אבל מדובר בוויסקי תקיף מאוד. לא לבעלי לב חלש. אין שני לריח וטעם הים העולים ממנו (10).
Lagavulin 16 years – הוויסקי הקלאסי והנמכר ביותר של המזקקה. קצת פחות תוקפן ויותר מאוזן, אבל עדיין מהווה נוכחות עם כל הפרמטרים שציינתי לעיל (9).
Lagavulin Distillers Edition 1990 – ויסקי עדין בהרבה מקודמיו. מחליק יותר בקלות, העץ וה-peat הופכים למרומזים יותר ופחות דומיננטיים. יותר פירותי. לדעתי – הכי פחות טוב מהשלושה (6).
יש גם ויסקי נוסף של 25 שנה, אבל הוא לא היה לטעימה, ועלה 140 פאונד, אז ויתרתי. מה שכן, מעניין יהיה לטעום את ה-21 שנה שלהם, שאמור להגיע בימים אלה של תחילת אוקטובר, ואפילו במזקקה, העובדים לא טעמו ממנו. לפי מה שהם טוענים, זה אמור להיות משהו שונה לגמרי. נחכה ונראה.
אחרי קצת קניית מזכרות, המשכנו ל-Ardbeg, כדי לקנות עוד כמה דברים שמצאו חן בעינינו: עירא קנה את Ardbeg Still young 2006 ואני קניתי את בקבוק ה-Almost there 2007. אלה שני הבקבוקים הראשונים שהבאנו איתנו הביתה (ראו פוסט של יום ראשון, ה-16.9).
זה היה זמן מצוין להתחיל את היום מבחינת טיול. הבטן הייתה רגועה, בדם זרם ויסקי של בוקר, ואנחנו התחלנו להסתובב באיזור ה-O, שהוא האיזור הדרום מערבי של האי. כרגיל נתקלנו בהרבה כבישים ללא מוצא, כבישים חד מסלוליים, שהביאו אותנו למקומות נידחים ויפים: צוקים מעל הים, שדות ירוקים, וכמובן – מי אמר כבשים ולא קיבל?
משם המשכנו לתייר את החלק הצפוני יותר של איילה, ושם ראינו ציפורים, יעלים ואיילות, ומה לא. בדרך גם התברר לנו שיש לנו שמורת טבע ממש ליד הבית. לא רק שפנפנים מתרוצצים שם. גם עיזי הרים, פרות שעירות ועוד.
הגיע ערב, ועוד טרם הטיסה שמענו שיש בימי שני "ערב קבלת פנים לאורחי האי". בכל פעם נערך הערב במזקקה אחרת. הפעם זה היה ב-Kilchoman. מדובר במזקקה חדשה שנפתחה לפני כשנתיים, ולכן עוד אין להם ממש ויסקי משלהם. המזקקה נמצאת בחווה אורגנית, ובסביבה של שמורת טבע. מקום חמוד וקטן. ב-20:00 בערב התכנסו האורחים (אנחנו) והמארחים, והחל ערב מרתק:
הוא נפתח בהרצאה מאלפת של בחור מארגון הצפרות האיזורי, שסיפר לנו על ציפורי האיזור, וגם על העידוד הכלכלי שמקבלים החקלאים, על מנת לבצע את חרישת השדות ממרכז השדה לכיוון שוליו, על מנת שלא לפגוע בקינון של הציפורים. מדובר בתהליך יקר יותר, ולכן זה בהחלט לא עניין של מה בכך.
בהמשך העלו בפנינו ריקודי עם סקוטיים, שירי עם בגאלית ובאנגלית, וגם קטע אחד שבו יכולתי להישבע לרגע שאני רואה את שמעון אדלר מנגן. עלה לבמה בחור עם שיער אפור ארוך, שתי גיטרות (ספרדית ויוקליילי) ובתו – עם כינור. שני חבר'ה מאוד מוכשרים, בעיקר הבת (רבקה) שנתנה שם קטעי סולו משוגעים לגמרי של מוסיקה סקוטית עם קצב מהיר. היה גם בחור נוסף, שמנהל את מבשלת הבירה היחידה על האי, שעלה לשיר לנו עם כוס בירה עשויה ברזל ,צמודה לידו בכל העת. למען האמת, לא ראיתי אותו מניח את הכוס לכל אורך הערב.
לסיום, מכרו כרטיסי הגרלה במחיר של פאונד לכל כרטיס, לצורך 3 פרסים שיחולקו (כוסות וכו'). כל ההכנסות היו קודש לאמנים שחיים על איילה. ולמה אני מספר לכם את הפרט הלא חשוב הזה? בגלל שקרה משהו שיכול לקרות רק לעירא ולי. קנינו 3 כרטיסים: 339 ו-440 לעירא, ו-443 לי (אלה היו המספרים). הזוכים היו בעלי הכרטיסים 338, 441 ו-444. זה המזל שלנו…
לסיום כמובן, שתינו ויסקי.
טעמנו את ה-Isle of Jura 10 years, שהיה מתוק ופירותי, אבל בלי ויתור על ה-peat. אפשר היה להבחין בסימני דבש בריח, קצת קינמון, וטעם של פירות מסוכרים (7). בנוסף ניסינו גם את ה-Bruichladdich 15 years, שהיה עדין, מעט מלוח, מעט ריח ים, וכמעט ללא עץ (5), וגם את ה-Bowmore 12 years הקלאסי, שהיה תוקפן כתמיד, ומחמם ביותר (7).
פרט קטן נוסף לגבי המזקקה ומזכרות: מאחר וכאמור, אין להם עדיין ויסקי משלהם, הם מוכרים בקבוקונים של 50 מ"ל, של משקה מזוקק שהיה בחבית 3 שבועות (!) במהלך יולי-אוגוסט האחרונים. אז קנינו כזה למזכרת.
זהו. נגמר יום שני. נסענו הביתה לאט ובזהירות בכבישים החשוכים (אין תאורה בכבישי האי ואין אפילו מחזירי אור), כמעט דרסנו איילה מסונוורת וכמה כבשים, אבל הגענו הביתה בשלום. מחר אנחנו מתחילים את היום מוקדם, עולים על המעבורת חזרה ליבשת, ומתחילים את מסעינו צפונה, לאורך החוף המערבי.
להערות, הארות ותמונות אצל עירא
shoot’em up
אתמול הלכתי עם ידידתי נוקית לראות את הסרט shoot’em up, או בתרגום המסורבל כתמיד לעברית: "לירות כדי להרוג".
סרט עם חורים בעלילה, שמגדירים מחדש את המילה "חורים", אבל עדיין – הקצב היה נפלא. אני חושב שלאורך כל הסרט כולו (פחות מ-90 דקות), היו אולי 2-3 דקות שבהן לא נורו יריות מאקדח/רובה כלשהו. השחקנים, מצוינים אחד-אחד – קלייב אוון, מוניק בלוצ'י היפהפיה ופול ג'יאמטי הנהדר בתור האיש הרע (!!), עשו סרטי עם דיאלוגים מוצלחים מאוד, ומה שהלהיב אותי כמובן, היה גם הפסקול. מטאל קצבי, שהתאים כמו כפפה ליד, לקצב של הסרט (רק בשביל לשמוע את Motorhead באחת בסצינות היותר טובות, היה שווה לראות).
מי שמחפש אקשן נטו, כמעט בלי זיבולי מתח מיותרים, מוזמן לשבת וליהנות.
חוצמזה, עשיתי את הטעות הרגילה שלי, ונכנסתי לחנות הדיסקים בקניון איילון, "רק לראות". יצאתי משם עם עוד 11 דיסקים, ביניהם החדש של Dream Theater, האחרון של אוזי, אנתולוגיה של הראמונס, ועוד כמה דברים ש"הייתי חייב שיהיו לי בבית"…
אני מניח שהתגובות שאני אקבל מחברים שלי לגבי השימוש הקל באי-מיול אני אשמע ממש בקרוב. אבל מה לעשות – כל אחד נהנה להוציא את הכסף שלו בדרכים שונות, ואני – אני אוהב את הרעש הזה של העטיפה הנקרעת, את הריח שעולה מהחוברת של הדיסק. זה משהו שהא פשוט לא בר-תחליף עבורי. אני חושב שהשנה השקעתי משהו כמו 2500 שקל על דיסקים, וזו הערכה זהירה..
יום ראשון, 16.9.07 – עירא וגיא כובשים את Islay
בגלל שלקח לי זמן להירדם בלילה במיטת הקפיצים אצל סאלי, התעוררתי קצת יותר מאוחר מהזמן שבו קבענו עם סאלי את ארוחת הבוקר, אז עירא חיפה עליי, והוא אירח לסאלי חברה. כשהגעתי, סאלי הגישה לי ארוחת בוקר אנגלית לתפארת: אשכוליות, בלאק פודינג, נקניקיה, עגבניות מטוגנות, בייקון, ביצה, דגנים, מיץ תפוזים, תה ומה לא (לשמחתי, השעועית האפויה נעדרת מארוחת הבוקר בסקוטלנד). בקיצור – ארוחת בוקר של כולסטרול מרוכז. רוב אבות המזון לחולי לב פוטנציאליים. (ציון לארוחת הבוקר: 8).
מזג האוויר בחוץ היה קר ונקי, מה שהתברר כדבר מצוין, כי במהלך היום לא לקחתי משכך כאבים אפילו פעם אחת! (עד 22:00 בערב!).
ועכשיו לחוויות היום:
המטרה הייתה כמובן, להגיע למזקקות לסיורים. אבל מה? היה מדובר ביום ראשון, ורוב המקומות על האי סגורים. החלטנו להמשיך לטייל לכיוון הצד הדרום-מזרחי של האי, בכביש שמחבר את שלוש המזקקות האהובות עלינו: Laphroaig, Lagavulin, Ardbeg. שתי הראשונות היו סגורות, מה שלא הפריע לנו לצלם אותן מבחוץ בינתיים ולרשום את שעות הסיורים שלהן בשאר ימות השבוע, והשלישית, Ardbeg, עמדה להיפתח בצהריים למטרת הופעת ג'אז, כחלק מפסטיבל הג'אז שנערך באי. עד ההופעה, עשינו עוד סיבוב בכבישים מפותלים, לאורך הצד הדרום מזרחי של האי, ונהנינו ממזג אוויר נהדר, ומכבשים, דשא וים בכמויות. למרות שגם הבטיחו כלבי ים לאורך החלק הזה של האי, לא ממש הצלחנו לראות אותם. מה שכן, הגענו עד לנקודה שבה הכביש נגמר בצד הזה של האי, מקום שנקרא Ardtalla. אחרי שעתיים בערך חזרנו להופעת ג'אז, שהייתה, איך לומר בעדינות – לא משהו. כרטיס כניסה עלה 7 פאונד. ההרכב היה אמור לכלול בסיסט, מתופף, פסנתרן וסקסופוניסט. משום מה הבסיסט והמתופף לא הגיעו. הפסנתרן הסקוטי והסקסופוניסט האמריקאי ניגנו בקצב שונה לגמרי, וזה היה יותר ממורגש. הייתה חסרה שם יד מכוונת.
היתרון, והצד החיובי בביקור הזה, היה סט הטעימות. מדובר היה ב-3 סוגי מאלטים של המזקקה, שמאפשרים מעקב אחרי התפתחות הוויסקי הקלאסי של המזקקה בשנים מוקדמות יותר:
Ardbeg 10 years – קלאסי. הוויסקי הנמכר ביותר של המזקקה. איזון לא רע של עץ, peat וטיפונת פירותיות (8).
Ardbeg Almost There 9 years – וויסקי עם איזון מצוין עוד יותר מזה של הקלאסי. הפירותיות מעט יותר מודגשת על חשבון העץ (רמז ללימון, אשכוליות לבנות). מדובר גם בחוזק חבית, לפני סינון שני, מה שנותן אחוז גבוה של אלכוהול (54.1%). הוויסקי בוקבק השנה, ובשנה הבאה יעשו לו זיקוק נוסף, שיוריד את רמת האלכוהול ל-43%, וייתן את תוצר של ויסקי בן 10 שנים (9).
Ardbeg Still Young 8 years – ויסקי מעט פירותי וסוכרי יותר, שוב – על חשבון העץ. לדעתי הוא לא היה מאוזן כמו זה של ה-9 שנים, אבל עדיין לא רע. זהו ביקבוק של 2006 מאותה סדרה שאמורה לצאת ב-2008 בתור ויסקי בן 10 שנים. יש לו עוד לאן לשאוף (7).
בקיצור, ניתן היה לראות שככל שהזמן עובר בחביות המזקקה, העץ הולך ומשתלט יותר ויותר על הוויסקי, והפרי הולך ונעלם. בגרסת ה-17 שנה שטעמתי בארץ, למשל, יש לדעתי לא יותר מעץ, וחסר איזון כמו זה שראינו בגרסת ה-9 שנים.
יצאנו מהמזקקה, כדי לתור את החלק הצפון-מערבי של האי, ולפתע, ראו זה פלא: השמש יצאה. דבר שלימד אותנו את חוק מס' 3: אם אתה רוצה מזג אוויר שונה בסקוטלנד – חכה 20 דקות. איך שמצאנו את עצמינו בתוך הרכב, אצה רצה לה אישה לכיוונינו, ורצתה לדעת אם אנחנו נוסעים במקרה לכיוון המעבורת. לנו לא הפריע לקחת אותה למעבורת של פורט אלן בדרך, אז הסכמנו. הבן שלה, שרצה להישאר להמשך ההופעה במזקקה, הודה לנו מאוד, ואנחנו יצאנו לדרך. 5-6 דקות אחרי תחילת הנסיעה, לאחר שהחלה לתפתח שיחה בינינו, והיא סיפרה לנו שהיא מתרגמת לחירשים משבדיה, אמרה לנו האישה שהיא בעצם שכחה לשאול אותנו אם אנחנו נוסעים לפורט אסקייג (Port Ascaig). שם נמצאת מעבורת אחרת. העניין הוא כזה: המעבורת של פורט אלן, הייתה מרחק עוד 2 דקות נסיעה משם. פורט אסקייג, לעומת זאת, נמצא בצד הצפון מזרחי של האי, מרחק קצת יותר מחצי שעה נסיעה משם, ולא בכיוון שלנו בכלל. אבל לא היה לנו לב לסרב, אז לקחנו אותה לשם. מפורט אסקייג מפליגה גם המעבורת, שמובילה ל-Isle of Jura, אי הנמצא מעברו השני של המפרץ, והידוע בכך שיש בו טבע לרוב, שתי גבהות הידועות כ-Paps of Jura (הציצים של ג'ורה), כביש אחד, ומשהו כמו 150 תושבים (גרסאות שונות טוענות למספרים שנעים בין 120 ל-200 תושבים). אבל כמובן, בסקוטלנד כמו בסקוטלנד, עד שהגענו לשם, שוב השתנה מזג האוויר ונעשה מעונן, ולכן החלטנו לוותר על ההפלגה לשם, והחלטנו להמשיך ליעד המקורי שלנו בצד הצפון מערבי של האי.
עשר דקות מאוחר יותר, שוב יצאה השמש…
בכל מקרה, הגענו כבר ל-Bowmore, ואחריה ל- Bruichladdichשבה יש מזקקה נוספת שנפתחה מחדש לפני כמה שנים, ומאז הוקמה שם גם אקדמיה לוויסקי ע"י ג'ים מק'יואן המוערך. גם המזקקה הזו הייתה סגורה, מה שלא הפריע לנו להצטלם לידה ולבדוק את השטח. דרך אגב, בדרך לשם אספנו עוד טרמפיסט תועה, הפעם אמן צעיר, שסיפר לנו שהוא מטייל באיזור. איש נחמד. כמובן שהוא גם דיבר כבר בעבר הלא רחוק עם איזו ישראלית שהוא פגש באחד האיים ההיברידיים בסביבה.
נסענו בהמשך החוף ל- Port Charlotte כדי לצוד לנו ארוחת צהריים, אבל היה שם רק איזה מלון אחד עם מחירים בשמיים ופאב שלא מכין אוכל. בהמלצת החבר'ה בפאב, המשכנו על הכביש הזה בתקווה למצוא משהו לאכול, אבל הכביש הוביל אותנו למחוזות אחרים לגמרי. הגענו למצב שבו נסענו בכביש חד מסלולי, ככל הנראה לאורך החוף הצפון מערבי של האי, ליד Loch Indaal, תוך כדי נופים מרהיבים ביופיים, של איים קטנטנים, צוקים המתנשאים מתוך הים ועיירות עוד יותר קטנטנות, וכמובן – כבשים. פגשנו בדרך אפילו Hairy Coos, כפי שהסקוטים מכנים אותן, שהן בעצם פרות שעירות מזן Highland, בעלות קרניים מרשימות במיוחד ופוני על הצח, שאפילו נינט לא הייתה יכולה להשתוות אליו…
הכביש המפותל הזה החזיר אותנו אחרי איזה שעה לפורט שרלוט, המומים ממה שיש לאי הזה להציע.
אבל מה – עדיין רעבים. אז נסענו חזרה ל-Bowmore, ושם מצאנו מסעדה חמודה בשם Harbour Inn, בדיוק ליד מזקקת Bowmore, שכמובן הייתה סגורה. נכנסנו פנימה ולהפתעתינו התברר שמדובר במסעדת יוקרה על האי. הושיבו אותנו בלאונג' המתנה, נתנו לנו תפריטי אוכל וויסקי (מבחר של כמה עשרות סוגי סינגל מאלטים, וביניהם כמה שהם מאוד נדירים), לקחו מאיתנו הזמנה, ואנחנו חיכינו שייקחו אותנו לשולחן. תוך כדי, עירא ראה פתאום קשת מושלמת מעל Bowmore, שפשוט הקיפה את העיר במלוא הדרה. לצערו הוא לא הספיק לרוץ מספיק מהר לרכב ולחזור כדי לצלם אותה, אבל אחריה ראינו עוד כמה קשתות יפות לא פחות, שאותן עירא תפס בקלות. אבל נחזור לעניינינו: הרי אי אפשר בלי קצת ויסקי, ובכל זאת עברו כמה שעות מאז הטעימה האחרונה, החלטנו לקחת שתי כוסיות:
Bruichladdich Rocks 18 years – ריח מתקתק, כמעט נטול עץ, מלא ארומה של אורנים. טעם עדין, אורך בינוני בסיום, עם פירותיות רבה בטעם, ומעט מאוד עץ (7).
Ardbeg Uigeadail – ריח של peat ועץ המאופיין למזקקה על אף שהיו יותר עדינים, אבל גם הרבה מתקתקות ומורכבות. ויסקי מומלץ בחום (9).
כחצי שעה לאחר ההזמנה, לקחו אותנו לשולחן. ומה אכלנו, אתם שואלים?
טוב.. מנות ראשונות – Wood Pigeon על מצע Black Pudding לעירא, שהיתה נהדרת, ואני לקחתי Clam Chowder, שהיה לא רע, אבל תפל למדי.
המנות העיקריות היוו שיפור: עירא הזמין Lamb Loins, אשכי טלה, שהיו פשוט מצויינים.
אני הזמנתי פילה בקר בתיבול של Bowmore 12 years, פלפל ורוזמרין, על מצע של האגיס. הרוטב לא פגע בטעם הטבעי של הבשר, ואני בהחלט ממליץ על המנה הזו בחום, למי שיגיע לשם. אחד מהנתחים הטובים שאכלתי בחיי.
עם המנה העיקרית חרגנו קצת מהרגלינו ולקחנו יין אדום צרפתי קטן, מאיזור קוט דה רון, Gigal 2003, בעל ריחות של פירות יער ותותים, ובעל גוף כבד ומותאם בשר,שאותו אפילו לא סיימנו, אלא סחבנו איתנו לשתייה בהמשך הדרך.
קינוחים: לעירא – תערובת סקוטית של דגנים עם דבש, ויסקי ומיני מטעמים אחרים. לעצמי – גלידה ביתית בטעמי ליקריץ, שאני בדר"כ לא אוהב אבל הייתה לא רעה הפעם, מוקה ופירות יער. סיום נחמד לארוחה נהדרת.
הבעיה כמובן הייתה עם החשבון.. במסעדה כזו, כשאתה אוכל ברמה כזו, אתה משלם. ואוהו -אנחנו שילמנו. השארנו ביחד 100 פאונד לפני טיפ. למי שלא יודע חשבון – 850 שקל לשנינו. הוויסקי היה החלק הכי זול בארוחה הזו… (ציון למסעדה: 9).
זהו. נגמר עוד יום. חזרנו לבית של סאלי מרוצים מהבחירות של היום. כאמור, רק אחרי 22:00 לקחתי בפעם הראשונה באותו יום את משככי הכאבים שלי.
עוד הערה לסיום היום: למרות שאני לא אוהב לצלם בדר"כ, אלא לקחת את החוויות שלי איתי מבחינה חושית יותר, התחלתי לקחת ליד את המצלמה של עירא היום, ולצלם בהתלהבות. האי הזה עושה לי משהו טוב ובלתי צפוי.
מחר צפוי יום חדש עם כיבושים נוספים של האי הזה. יש כמה שאיפות, אבל הזמן קצוב. יש לנו עוד יום אחד לטייל לפני שאנחנו נוסעים בחזרה ליבשת ביום שלישי על הבוקר, והרי הגענו כדי לשתות ויסקי ולטייל פה גם במזקקות, מה שלא יצא יותר מדי היום. מקווים ליותר מזל מחר.
היפים והיפות
אחרי שאורית הפנתה אותי לכתבה ב-Ynet בנושא שמעניין את שנינו ("היופי בעיני המתבונן"), ולאחר שיחה קצרה בנושא, הגעתי למסקנה שאני חייב להגיב על כך.
בכתבה מסופר על כך שנפתח אתר ישראלי חדש, בשם "היפים והיפות", המאפשר הרשמה לאתר, תוך משלוח תמונה, ורק אחרי אישור של בעלי האתר, תוכל להיות חבר בו. כלומר: אם אתה עונה על הדרישות השטחיות המינימליות של מראה חיצוני, שבעלי האתר רואים בסובייקטיביות כאטרקטיבי, תוכל להירשם. אם לא – לך חפש. אתה כנראה מכוער.
דבר ראשון, מיותר לציין, שהרעיון הוא לא בדיוק מקורי שלנו. הוא הועתק מתרבות היופי האמריקאית, שבזכותה עלה הרעיון של האתר Darwin dating. וואו! עוד סיבה להיות גאים בעצמינו! ואפילו הצלחנו לשכלל את השיטה!
ועכשיו למובן מאליו, והוא הביקורת שלי על העניין הזה. עזבו את העניין שיופי הוא כאמור, סובייקטיבי לחלוטין, ואני לא מבין על סמך איזה קריטריונים מחליט מנהל האתר לצרף או לסרב ל"מועמדים". האם העובדה שהוא/היא אוהבים בחורות כהות/בהירות/רזות/מלאות משפיעה על הבחירה? אין ספק. אבל לך תדע למה לך לעבור השפלה כזו, כשאינך יודע את הקריטריונים הללו. הנושא הזה כבר הועלה והוסבר בכתבה.
הבעיה שלי היא קיצונית הרבה יותר: הבחירה הזו מזכירה לי דברים אפלים שהתחילו בתורת הגזע אם אני לא בלונדיני, בעל קוביות בבטן, שרירים מנופחים ו עיניים כחולות – האם אני לא ראוי בעיני החברה? זהו? נידונתי לסקילה? לנידוי חברתי? האם אני אחוייב לעבור ניתוחים פלסטיים, כדי להיות "שווה" או "יפה"?
יותר מזה: מי אמר שהבלונדיני של היום הוא לא האתיופי או אפילו התימני של מחר? זה אתר שהמושג גזענות עולה ממנו השמיימה. גם אם יבטיחו לי בעלי האתר שאין שום אפליה על רקע גזע, דת או מה שלא יהיה – אין לי או לאף אחד אחר שום דרך לדעת שזה המצב.
שימו לב לציטוט מתוך דף ה"שאלות נפוצות" של האתר:
ש: מי מחליט האם בקשה מאושרת או נדחית?
ת: בשלב הראשוני כל בקשה נבדקת ע"י צוות המונה כעת חמישה אנשים (משני המינים).
בקשות שלגביהן יש הסכמה של ארבעה או יותר מחברי הצוות מאושרות, שאר הבקשות עוברות להצבעת החברים הרשומים באתר – במידה ומגיש הבקשה רוצה בכך, בתהליך המורכב מדירוג ומתן ציון לתמונות שלו, מבלי לחשוף אף אחד מפרטיו האישיים למעט התמונות.
לי אישית ברור שלא הייתי חושב בכלל לנסות להירשם לאתר כזה. מעבר לעובדה שאני בטוח שאני לא דוגמן, אני חושש בדיוק מאתרים מסוג זה. אחד הדברים הטובים באתרי היכרויות, הוא שיש לך מגוון יחסית רחב של בחורים/בחורות שאתה יכול ליצור אינטראקציה איתם, והם לא מוגבלים לדוגמגישות. האתר הזה מגביל אותך לשטחיות הכי גרועה שיש.
זו, דרך אגב, גם הייתה גישתי לאתרי הכרויות אחרים, בכל מה שקשור לתמונות. כשרציתי שבחורה תתרשם קודם כל ממה שיש לי לומר או לכתוב, הייתי מסיר את התמונה, ולרוב זה אפילו עבד. שלא תבינו אותי לא נכון – משיכה פיסית היא חשובה לכל מערכת זוגית. אני לא צבוע. אבל משיכה כזו יכולה להיווצר גם מתוך משיכה אינטלקטואלית, וכאן קיים הפספוס הגדול בכל מה שקשור לאתרי ההיכרויות. הכל הפך להיות כל כך אינסטנט, כל כך מיידי, שלאף אחד אין את הזמן לתת סיכוי אמיתי לזוגיות רצינית ונורמטיבית. כמה פעמים אמרו לנו בעבר שהיופי של גיל 20 הוא לא היופי של 50? או 60? ועדיין – כל מה שאנחנו שמים דגש עליו זה תמונה, כאילו זו תוכל לספר לנו את כל הסיפור מאחורי האדם שאנחנו עומדים לפגוש. עזבו אופי, עזבו השכלה, אינטיליגנציה, חוש הומור, רגישות. כל אלה – פאסה. אתה שווה בדיוק כמו איך שאתה נראה באותו רגע.
לפני כמה שנים, הצלחתי להבין את המושג אהבה במובן הרציונלי שלו. ההגדרה שלי היא כזו: "הרצון להיות עם מישהי בגלל ולמרות מי שהיא". אקסית שלי, הוסיפה משהו למשפט הזה, ומאז זה נתקע לי בראש: זה גם צריך לכלול את הרצון להשתנות עם אותה אחת לאורך השנים. זה הדבר העיקרי שלקחתי ממערכת היחסים איתה. אנשים משתנים. אנשים שלא משתנים – אין להם תקווה. מי שנתקע בגיל 20, אני מרחם עליו.
ועכשיו, בא אתר מטומטם כזה, ואומר: עזוב שינוי. זה שאתה אדיוט מושלם גם לא משנה. העיקר שתיראה טוב.
וואו. איזה מגניב, כזה…
יום שבת, 15.9.07 – נוסעים מערבה
התעוררנו ב-5:30 לפנות בוקר (ושוב – זו הזריחה הראשונה והאחרונה שאני זוכר מהטיול הזה – וטוב שכך), רעננים, אחרי לילה של שינה מצוינת. אחרי מקלחת ועוד קצת התארגנות, התחלנו את המסלול שלנו לכיוון מערב. הפעם אני התחלתי בנהיגה. אין לי מה להוסיף בעניין הזה, מלבד העובדה שאני נוטה לאהוב מאוד את המדרכה בצידו השמאלי של הכביש…
היעד הסופי להיום: פורט אלן, באי ההיברידי איילה (Port Ellen, Islay).
מרחק נסיעה: בערך 120 מייל.
את הדרך התחלנו בנסיעה לגלגל של פאלקירק שעליו עירא ייטיב לספר. משם, בגשם קל, המשכנו דרך גלזגו (Glasgow), עם עצירה קלה בסופרמרקט היחיד שמצאנו פתוח בשבת בבוקר בעיר, בשביל קניית מוצרים בסיסיים לארוחת בוקר (בעקבות בקשתו של יהודה, הנה התיאור: לחמניות מקומטות, האם וצ'דר. ציון: 5) , ועוד עצירה קלה בדוכן נקניקיות ביציאה מהעיר, בו שתי בחורות חביבות לימדו אותי את ההבדלים בין סוגי הלחמניות השונות ושמותיהן (רול עם נקניקיה וקטשופ, הידוע בכינויו הסקוטי: רוטב אדום. ציון: 7). הן גם טרחו לציין, שזה היום הקר ביותר שהיה להן באותן שנה. מאז הקיץ, כמובן, ולא הבינו מה פסיכי מישראל עושה בסקוטלנד הגשומה, כשיש כל כך הרבה שמש בישראל… בכל מקרה – לא נשארנו בגלזגו. הייתה עוד נסיעה ארוכה לפנינו.
המשך הנסיעה היה לכיוון לוך לומונד (Loch Lomond) ושמורת הטבע באיזור. כבר מתחילת הנסיעה התחלנו להבחין בנופים היפהפיים ובכמות המים הבלתי רגילה. וכמובן – בכמות בלתי נדלית של כבשים. זו כנראה החיה הנצפית ביותר בסקוטלנד, לצד פרות. בכל עיר ועיירה, בכל שביל או כביש, אפשר לראות אותן בהמוניהן. עדרים-עדרים של כבשים. נראות כמו wallpaper של מייקרוסופט.
ליד לוך לומונד, עצרנו גם בעיירה ציורית ויפהפייה, בשם Luss, שהתבררה כמלכודת תיירים משומנת היטב. בתים קטנים וחמודים, עם חנויות של מזכרות מסקוטלנד, שמציצות מכל דלת שלישית בערך, וגם אוטובוסים של תיירים משכבות גיל הזהב בעיקר, שהובאו במיוחד למטרה של קניות. הייתה אפילו זקנה חביבה מקומית שרדפה אחרינו לתוך סמטה קטנה, והזמינה אותנו לכוס תה ועוגייה בבניין העירייה. מלבד זה, Luss באמת הייתה מקום חמוד להפליא, וטיילנו בעיירה במשך כשעה.
חנה'לה משכה אותנו לעיר Inveraray, שמפורסמת בעיקר בשל הטירה המפורסמת שבפאתיה. Inveraray Castle נבנתה ע"י הדוכס השלישי של ארג'ייל (Argyll), והיא בהחלט מרשימה בגודלה. אנחנו נשארנו מחוץ לטירה, לאחר שראינו שהכניסה לטירה אינה מאפשרת צילום מבפנים, ועולה 5 פאונד לראש. העיר עצמה, היא מודרנית מאוד היום, ויושבת על גדת Loch Fyne. אחרי עוד עצירה קצרה לצרכי צילום, עברנו ללוך הבא..
הפעם היה זה Loch Gilp, (שוכן צפונית מערבית ל-Loch Fyne) והעיירה Lochgilphead, בה עצרנו לארוחת צהריים והתרעננות. נכנסנו כהרגלינו למסעדה מקומית, אחרי סיור קצר מאוד ברחוב הראשי. במסעדה הזו היו מעט מאוד דברים שהרשימו אותנו. למען האמת, רק שניים – הקינוח ורמת המשכל הנמוכה של המלצרית הבלונדינית (וכן – היא רוצה להיות רופאה..). כדי להיות טיפה הוגן, אפשר גם לומר שהניסיון הראשון שלנו עם בשר היעלים המקומי (Venison) עבר בצורה לא רעה, אבל גם זה בזכות הטבח שעשה את הסטייק במידה הנכונה, אחרי שה"ברבי" שכחה להעביר לו את מידת ההכנה שביקשנו (יחד עם עוד כמה הזמנות שלנו, כולל מרק שעירא ביקש). ציון למסעדה: 6.
אחרי הארוחה הקצרה, העפנו כמה מבטים לכיוון הלוך והנופים, והמשכנו לכיוון Kennacraig, שממנה אמורה הייתה להיות לנו מעבורת של CalMac, שתיקח אותנו ל-Islay. כמובן שעצרנו הרבה פעמים בדרך, כדי לצלם ולהתפעם מהנופים שחנה'לה העבירה אותנו בהם שוב ושוב, אבל מאחר והקדמנו מאוד (המעבורת הייתה אמורה לצאת ב-18:00, ואנחנו כבר היינו שם ב-15:30 בערך), החלטנו להתייעץ עם הצוות במשרד הכרטיסים שם, ובעצתם נסענו לנו להפסקה קצרה לעיר Tarbert, שנמצאת כ-5 מייל מהנמל, כדי להסתובב בפסטיבל המוסיקה המקומי. כשנכנסנו לעיר, ראינו כנסייה, שנראתה, לדבריו של עירא, כמו משהו שיצא מסרט של טים ברטון. אז כמובן שעצרנו וגם נכנסנו כדי לכפר על חטאינו כי רבים.
בפסטיבל המוסיקה במרכז העיר, הצלחנו לראות ולשמוע כמה שירים של להקת רוק מקומית צעירה באוהל מאולתר, בעיקר מפאת חוסר זמן, ותורים ארוכים בכניסות לפאבים.
לאחר מכן חזרנו בשעה היעודה ל-Kennacraig, ועלינו על המעבורת. אורך ההפלגה הוא כשעתיים וחצי, ובמהלכה היה מזג אוויר קריר מאוד וערפל כבד, כך שלא יצא לנו לראות הרבה נופים. מה שכן, פגשנו זוג נחמד מאוד על המעבורת – גיאוגרפית (אני לא זוכר את שמה) ובעלה הכומר, העונה לשם דייויד. הם סיפרו לנו שבמשך 30 שנה הם עושים את החופשות שלהם על האי באופן קבוע, והוא גם לימד אותנו את חוק מס' 2: הדבר הראשון שאתה צריך לעשות כשאתה מגיע ל-Islay, הוא לתכנן את הטיול הבא שלך ל-Islay. דייויד גם סיפר על זה שהתקשרו אליו מאתר הנופש שלהם, כדי ליידע אותם שיש מישהו שמעוניין לשכור את הקוטג' הקבוע שלהם בעונה זו, ועד שבעלי האתר לא מקבלים OK, האורחים האחרים יהיו ב-standby. איזה שירות…
בשעה 20:20 "נחתנו" ב-Islay והתחלנו את מסעינו בחושך, לכיוון המגדלור, שלידו היינו אמורים לגור בשלושת הלילות הבאים, אצל סאלי והארי, ב-Carraig Fhada. אחרי נסיעה של כמה דקות, בעזרתה האדיבה של חנה'לה, הגענו לכביש מבודד (כמובן לא לפני שעברנו בית קברות בדרך), והגענו לסוף הכביש, כפי שחנה'לה הכירה אותו. חנה'לה הכריזה שהגענו למקום חפצינו. נכנסנו לחניה של הקוטג', דפקנו בדלת, ואישה חביבה פתחה לנו ולא הבינה מי אנחנו. היא הסבירה לנו, שהבית שאנחנו מחפשים נמצא עוד מייל וחצי בערך במורד הכביש. טוב.. לא היה מדובר בכביש ממש, אלא בדרך חשוכה וצרה מאוד, מלאה בורות ואבנים, וגם שפנפנים מתרוצצים, כשלצידה חופו של האוקיינוס האטלנטי. אולי בגלל זה מובן למה חנה'לה התבלבלה. היא פשוט לא מכירה בדרך הזו כדרך לגיטימית. הגענו אל הבית של סאלי והארי. התקבלנו בחיוך גדול של סאלי, שהראתה לנו את הבית שבו נישן, שהיה בו כל מה שאפשר לבקש: שתי מיטות גדולות, מטבח, סלון ומקלחת. וליד הבית – מגדלור. קצה העולם ממש. היינו מאושרים. אני אפילו צרחתי לי להנאתי, כמו ילדה בת 16, מרוב התרגשות.
התארגנו לנו, והתייעצנו עם סאלי לגבי מקומות אפשריים לארוחת ערב באיזור. כאן המקום לציין, שסקוטלנד לא מצטיינת בחיי לילה, וב-Islay הדבר מורגש במיוחד. בכל האי יש 2-3 מסעדות בערים ה"גדולות" (Port Ellen, Port Charlotte, Bowmore) ועוד איזה שתיים סיניות והודיות. כולן נסגרות ב-20:00-21:00 בערך. למזלינו הייתה עוד מסעדה הודית פתוחה בפורט אלן, ולכן הזדרזנו כדי להספיק לאכול משהו. האוכל שם היה חביב למדי. שוב – לא מלהיב – מלבד הנאן, הלחם ההודי, שהיה טרי וחם. ציון למסעדה: 6.
בעצת המלצר, המשכנו משם לבר המקומי, Ardview, מרחק 2 דקות הליכה מהמסעדה, כדי "להתערות" עם המקומיים. זהו פאב קטן, מואר וחמוד, ללא עשן סיגריות (החוק בסקוטלנד אוסר עישון במקומות ציבוריים, והחוק נאכף בצורה חד משמעית. לא מצאנו אף פאב או מסעדה שעישנו בתוכם במהלך כל הטיול), עם מוסיקה שנבחרת ע"י קהל השותים. והמחירים – מאוד סבירים. כוסית סינגל מאלט איכותי נעה בין 4 ל-8 פאונד, והמבחר היה לא רע.
בפאב קרו שני דברים חשובים וראויים לציון: האחד – זו הפעם היחידה בטיול שבו שמענו מילים בעברית. לא – לא היה מדובר בישראלי. היה זה בחור מקומי, שחשב שאנחנו שבדים בכלל בהתחלה, אבל אחרי שהוא הבין שאנחנו מישראל, הוא אמר את שני הדברים היחידים שהוא ידע בעברית: "אנא קניתי מתנה לך" ("אנא" במקור) ו"יופי טופי". אני מניח שבכל מקום שנגיע אליו, יהיה מישהו שיידע כמה מילים בעברית.
הדבר השני – עירא ואני הגענו להחלטה חשובה ביותר: מעתה, ובמשך כל יום מימות הטיול, אנחנו מתכוונים לנסות מדי יום לטעום לפחות שני סוגי מאלטים חדשים, כדי לשפר את הידע שלנו בתחום. מאחר וכך הוחלט, היינו צריכים להתחיל, והשעה כבר הייתה מאוחרת. אז התחלנו. אני לקחתי מנה של Bowmore 18 years, שהיה מעושן ומרובה peat, כמו שאני אוהב אותו (8). עירא לקח Port Charlotte 2005, שהובטח שהוא מעושן, אבל היה הרבה יותר עדין (7). זה היה יום ארוך, ולכן אחרי כוס גינס נוספת שלי, נסענו לנו בחזרה לביתינו שעל יד המגדלור, והלכנו לישון.
כמו שאתם יכולים להבין, עברנו לא מעט חוויות באותו יום. ההתרגשות לקראת יום המחרת רק התגברה. הרגשנו שהגענו למקום מרגש במיוחד, ואחד הבונוסים הגדולים והנוספים שלי לאותו יום, היה שלא הרגשתי הרבה כאבים, ולקחתי משככים רק לפני השינה, כי עד אז הם כבר התגברו. עכשיו כל מה שנשאר זה לכבוש את האי הזה.
תיאורים נוספים ותמונות אפשר למצוא אצל עירא כאן וגם כאן.
קצת על תרבות…
במהלך השבוע האחרון, שבו בעיקר שהינו בסקוטלנד, נערך בהרצליה הביאנלה הראשון. הפסטיבל נערך לאורך רחוב הסוקולוב המחודש, שדרות ח"ן ורח' בן-גוריון, וכלל סוגי אמנות שונים ומגוונים: הופעות ג'אז בקרנות הרחובות, פיסול סביבתי, ומרתפים גדושי ציורים, צילומים וקומיקס. כל אלה נערכו ונוצרו ע"י כ-70 אמנים צעירים, כאשר הנושא המרכזי של הפסטיבל, היה "העורף" והדרך שבה האמנים תופסים אותו.
נילי, יהודה ואני החלטנו ללכת לראות את הפסטיבל ביומו האחרון, יום שני. מלבד הרכבי הג'אז הצעירים, שתמיד כיף לשמוע אותם, ואת האמירה המיוחדת שלהם ליצירות קלאסיות ומקוריות, צפינו גם בהצגת פרינג', שפחות הצלחתי להתחבר אליה, וכן טיילנו לנו בין המרתפים והפסלים.
הפסל שתפס את עיניי במיוחד, היה זה שדווקא היה החבוי מבין כולם. מדובר היה בפסל של מלאך, התלוי מצווארו אל התקרה. הפסל הוצב בתוך שלד של מבנה של חנות, והיה עוצמתי מאוד בהוויתו. דבר אחד קצת חרה לי: ראיתי הורים שלוקחים את ילדיהם הקטנים לראות את הפסל הזה, ואני לא בטוח שהייתי עושה דבר כזה עם ילדיי. כאמור – יש המון עוצמה ושחור בפסל שמראה מוות בצורתו האלימה הזו.
בכל מקרה, דווקא המרתפים בהם הוצגו עבודות שונות, היו מרתקים והיווו חוויה מעניינת לכל שוחר אמנות. לקראת סיום, חזרנו לשמוע עוד קצת ג'אז ליד העירייה, וכך הסתיים הסיפור.
אירוע נוסף, היה במוצ"ש האחרון, כאשר הלכנו לראות את StarDust, עפ"י ספרו הידוע של ניל גיימן, בקולנוע. מי שלא מכיר את גיימן, אני ממליץ בחום לערוך עימו היכרות. הוא אחד הכותבים המוכשרים ב-20-30 השנים האחרונות, והיה אחראי, בין השאר, לכתיבה של סדרת סאנדמן המופלאה. הוא אף ביקר בארץ לפני מספר שנים. "אבק כוכבים" בשמו המתורגם, הוא ספרו הפשוט ביותר לטעמי, והוא מתאים לקוראיי גיימן המתחילים, אבל בהחלט לא משקף את הכתיבה שלו. לדעתי האישית, American Gods שלו היה טוב והזוי בהרבה. יחד עם זאת, גם "אבק כוכבים" הוא סרט נהדר, שמי שמצליח להרים אותו הוא חבורת שחקנים, חלקם אנונימיים וחלקם ידועים. רוברט דה-נירו למשל, שגילה את חוש ההומור שלו ב-15 השנים האחרונות ועושה פלאים בקומדיות, משחק נפלא גם כאן. מישל פייפר, קצת פחות. אני לא יודע אם הוליווד החליטה לעשות את הסרט כך שייועד גם לילדים, אבל זה נראה שבהחלט אפשר ללכת לצפות בו עם כל המשפחה.
גם בזה יש פלוסים ומינוסים: בגלל הייעוד הזה, נראה שכרגיל, הסרט לא היה נאמן למקור, בעיקר בסופו. השאלה היא מה אתה בא לחפש מלכתחילה בסרט של גיימן. יש בו את כל האלמנטים המוטרפים שלו, אבל יש בו גם מין האמריקאיות הדביקה, שאני נוטה לתעב.
