יום ראשון, 16.9.07 – עירא וגיא כובשים את Islay
בגלל שלקח לי זמן להירדם בלילה במיטת הקפיצים אצל סאלי, התעוררתי קצת יותר מאוחר מהזמן שבו קבענו עם סאלי את ארוחת הבוקר, אז עירא חיפה עליי, והוא אירח לסאלי חברה. כשהגעתי, סאלי הגישה לי ארוחת בוקר אנגלית לתפארת: אשכוליות, בלאק פודינג, נקניקיה, עגבניות מטוגנות, בייקון, ביצה, דגנים, מיץ תפוזים, תה ומה לא (לשמחתי, השעועית האפויה נעדרת מארוחת הבוקר בסקוטלנד). בקיצור – ארוחת בוקר של כולסטרול מרוכז. רוב אבות המזון לחולי לב פוטנציאליים. (ציון לארוחת הבוקר: 8).
מזג האוויר בחוץ היה קר ונקי, מה שהתברר כדבר מצוין, כי במהלך היום לא לקחתי משכך כאבים אפילו פעם אחת! (עד 22:00 בערב!).
ועכשיו לחוויות היום:
המטרה הייתה כמובן, להגיע למזקקות לסיורים. אבל מה? היה מדובר ביום ראשון, ורוב המקומות על האי סגורים. החלטנו להמשיך לטייל לכיוון הצד הדרום-מזרחי של האי, בכביש שמחבר את שלוש המזקקות האהובות עלינו: Laphroaig, Lagavulin, Ardbeg. שתי הראשונות היו סגורות, מה שלא הפריע לנו לצלם אותן מבחוץ בינתיים ולרשום את שעות הסיורים שלהן בשאר ימות השבוע, והשלישית, Ardbeg, עמדה להיפתח בצהריים למטרת הופעת ג'אז, כחלק מפסטיבל הג'אז שנערך באי. עד ההופעה, עשינו עוד סיבוב בכבישים מפותלים, לאורך הצד הדרום מזרחי של האי, ונהנינו ממזג אוויר נהדר, ומכבשים, דשא וים בכמויות. למרות שגם הבטיחו כלבי ים לאורך החלק הזה של האי, לא ממש הצלחנו לראות אותם. מה שכן, הגענו עד לנקודה שבה הכביש נגמר בצד הזה של האי, מקום שנקרא Ardtalla. אחרי שעתיים בערך חזרנו להופעת ג'אז, שהייתה, איך לומר בעדינות – לא משהו. כרטיס כניסה עלה 7 פאונד. ההרכב היה אמור לכלול בסיסט, מתופף, פסנתרן וסקסופוניסט. משום מה הבסיסט והמתופף לא הגיעו. הפסנתרן הסקוטי והסקסופוניסט האמריקאי ניגנו בקצב שונה לגמרי, וזה היה יותר ממורגש. הייתה חסרה שם יד מכוונת.
היתרון, והצד החיובי בביקור הזה, היה סט הטעימות. מדובר היה ב-3 סוגי מאלטים של המזקקה, שמאפשרים מעקב אחרי התפתחות הוויסקי הקלאסי של המזקקה בשנים מוקדמות יותר:
Ardbeg 10 years – קלאסי. הוויסקי הנמכר ביותר של המזקקה. איזון לא רע של עץ, peat וטיפונת פירותיות (8).
Ardbeg Almost There 9 years – וויסקי עם איזון מצוין עוד יותר מזה של הקלאסי. הפירותיות מעט יותר מודגשת על חשבון העץ (רמז ללימון, אשכוליות לבנות). מדובר גם בחוזק חבית, לפני סינון שני, מה שנותן אחוז גבוה של אלכוהול (54.1%). הוויסקי בוקבק השנה, ובשנה הבאה יעשו לו זיקוק נוסף, שיוריד את רמת האלכוהול ל-43%, וייתן את תוצר של ויסקי בן 10 שנים (9).
Ardbeg Still Young 8 years – ויסקי מעט פירותי וסוכרי יותר, שוב – על חשבון העץ. לדעתי הוא לא היה מאוזן כמו זה של ה-9 שנים, אבל עדיין לא רע. זהו ביקבוק של 2006 מאותה סדרה שאמורה לצאת ב-2008 בתור ויסקי בן 10 שנים. יש לו עוד לאן לשאוף (7).
בקיצור, ניתן היה לראות שככל שהזמן עובר בחביות המזקקה, העץ הולך ומשתלט יותר ויותר על הוויסקי, והפרי הולך ונעלם. בגרסת ה-17 שנה שטעמתי בארץ, למשל, יש לדעתי לא יותר מעץ, וחסר איזון כמו זה שראינו בגרסת ה-9 שנים.
יצאנו מהמזקקה, כדי לתור את החלק הצפון-מערבי של האי, ולפתע, ראו זה פלא: השמש יצאה. דבר שלימד אותנו את חוק מס' 3: אם אתה רוצה מזג אוויר שונה בסקוטלנד – חכה 20 דקות. איך שמצאנו את עצמינו בתוך הרכב, אצה רצה לה אישה לכיוונינו, ורצתה לדעת אם אנחנו נוסעים במקרה לכיוון המעבורת. לנו לא הפריע לקחת אותה למעבורת של פורט אלן בדרך, אז הסכמנו. הבן שלה, שרצה להישאר להמשך ההופעה במזקקה, הודה לנו מאוד, ואנחנו יצאנו לדרך. 5-6 דקות אחרי תחילת הנסיעה, לאחר שהחלה לתפתח שיחה בינינו, והיא סיפרה לנו שהיא מתרגמת לחירשים משבדיה, אמרה לנו האישה שהיא בעצם שכחה לשאול אותנו אם אנחנו נוסעים לפורט אסקייג (Port Ascaig). שם נמצאת מעבורת אחרת. העניין הוא כזה: המעבורת של פורט אלן, הייתה מרחק עוד 2 דקות נסיעה משם. פורט אסקייג, לעומת זאת, נמצא בצד הצפון מזרחי של האי, מרחק קצת יותר מחצי שעה נסיעה משם, ולא בכיוון שלנו בכלל. אבל לא היה לנו לב לסרב, אז לקחנו אותה לשם. מפורט אסקייג מפליגה גם המעבורת, שמובילה ל-Isle of Jura, אי הנמצא מעברו השני של המפרץ, והידוע בכך שיש בו טבע לרוב, שתי גבהות הידועות כ-Paps of Jura (הציצים של ג'ורה), כביש אחד, ומשהו כמו 150 תושבים (גרסאות שונות טוענות למספרים שנעים בין 120 ל-200 תושבים). אבל כמובן, בסקוטלנד כמו בסקוטלנד, עד שהגענו לשם, שוב השתנה מזג האוויר ונעשה מעונן, ולכן החלטנו לוותר על ההפלגה לשם, והחלטנו להמשיך ליעד המקורי שלנו בצד הצפון מערבי של האי.
עשר דקות מאוחר יותר, שוב יצאה השמש…
בכל מקרה, הגענו כבר ל-Bowmore, ואחריה ל- Bruichladdichשבה יש מזקקה נוספת שנפתחה מחדש לפני כמה שנים, ומאז הוקמה שם גם אקדמיה לוויסקי ע"י ג'ים מק'יואן המוערך. גם המזקקה הזו הייתה סגורה, מה שלא הפריע לנו להצטלם לידה ולבדוק את השטח. דרך אגב, בדרך לשם אספנו עוד טרמפיסט תועה, הפעם אמן צעיר, שסיפר לנו שהוא מטייל באיזור. איש נחמד. כמובן שהוא גם דיבר כבר בעבר הלא רחוק עם איזו ישראלית שהוא פגש באחד האיים ההיברידיים בסביבה.
נסענו בהמשך החוף ל- Port Charlotte כדי לצוד לנו ארוחת צהריים, אבל היה שם רק איזה מלון אחד עם מחירים בשמיים ופאב שלא מכין אוכל. בהמלצת החבר'ה בפאב, המשכנו על הכביש הזה בתקווה למצוא משהו לאכול, אבל הכביש הוביל אותנו למחוזות אחרים לגמרי. הגענו למצב שבו נסענו בכביש חד מסלולי, ככל הנראה לאורך החוף הצפון מערבי של האי, ליד Loch Indaal, תוך כדי נופים מרהיבים ביופיים, של איים קטנטנים, צוקים המתנשאים מתוך הים ועיירות עוד יותר קטנטנות, וכמובן – כבשים. פגשנו בדרך אפילו Hairy Coos, כפי שהסקוטים מכנים אותן, שהן בעצם פרות שעירות מזן Highland, בעלות קרניים מרשימות במיוחד ופוני על הצח, שאפילו נינט לא הייתה יכולה להשתוות אליו…
הכביש המפותל הזה החזיר אותנו אחרי איזה שעה לפורט שרלוט, המומים ממה שיש לאי הזה להציע.
אבל מה – עדיין רעבים. אז נסענו חזרה ל-Bowmore, ושם מצאנו מסעדה חמודה בשם Harbour Inn, בדיוק ליד מזקקת Bowmore, שכמובן הייתה סגורה. נכנסנו פנימה ולהפתעתינו התברר שמדובר במסעדת יוקרה על האי. הושיבו אותנו בלאונג' המתנה, נתנו לנו תפריטי אוכל וויסקי (מבחר של כמה עשרות סוגי סינגל מאלטים, וביניהם כמה שהם מאוד נדירים), לקחו מאיתנו הזמנה, ואנחנו חיכינו שייקחו אותנו לשולחן. תוך כדי, עירא ראה פתאום קשת מושלמת מעל Bowmore, שפשוט הקיפה את העיר במלוא הדרה. לצערו הוא לא הספיק לרוץ מספיק מהר לרכב ולחזור כדי לצלם אותה, אבל אחריה ראינו עוד כמה קשתות יפות לא פחות, שאותן עירא תפס בקלות. אבל נחזור לעניינינו: הרי אי אפשר בלי קצת ויסקי, ובכל זאת עברו כמה שעות מאז הטעימה האחרונה, החלטנו לקחת שתי כוסיות:
Bruichladdich Rocks 18 years – ריח מתקתק, כמעט נטול עץ, מלא ארומה של אורנים. טעם עדין, אורך בינוני בסיום, עם פירותיות רבה בטעם, ומעט מאוד עץ (7).
Ardbeg Uigeadail – ריח של peat ועץ המאופיין למזקקה על אף שהיו יותר עדינים, אבל גם הרבה מתקתקות ומורכבות. ויסקי מומלץ בחום (9).
כחצי שעה לאחר ההזמנה, לקחו אותנו לשולחן. ומה אכלנו, אתם שואלים?
טוב.. מנות ראשונות – Wood Pigeon על מצע Black Pudding לעירא, שהיתה נהדרת, ואני לקחתי Clam Chowder, שהיה לא רע, אבל תפל למדי.
המנות העיקריות היוו שיפור: עירא הזמין Lamb Loins, אשכי טלה, שהיו פשוט מצויינים.
אני הזמנתי פילה בקר בתיבול של Bowmore 12 years, פלפל ורוזמרין, על מצע של האגיס. הרוטב לא פגע בטעם הטבעי של הבשר, ואני בהחלט ממליץ על המנה הזו בחום, למי שיגיע לשם. אחד מהנתחים הטובים שאכלתי בחיי.
עם המנה העיקרית חרגנו קצת מהרגלינו ולקחנו יין אדום צרפתי קטן, מאיזור קוט דה רון, Gigal 2003, בעל ריחות של פירות יער ותותים, ובעל גוף כבד ומותאם בשר,שאותו אפילו לא סיימנו, אלא סחבנו איתנו לשתייה בהמשך הדרך.
קינוחים: לעירא – תערובת סקוטית של דגנים עם דבש, ויסקי ומיני מטעמים אחרים. לעצמי – גלידה ביתית בטעמי ליקריץ, שאני בדר"כ לא אוהב אבל הייתה לא רעה הפעם, מוקה ופירות יער. סיום נחמד לארוחה נהדרת.
הבעיה כמובן הייתה עם החשבון.. במסעדה כזו, כשאתה אוכל ברמה כזו, אתה משלם. ואוהו -אנחנו שילמנו. השארנו ביחד 100 פאונד לפני טיפ. למי שלא יודע חשבון – 850 שקל לשנינו. הוויסקי היה החלק הכי זול בארוחה הזו… (ציון למסעדה: 9).
זהו. נגמר עוד יום. חזרנו לבית של סאלי מרוצים מהבחירות של היום. כאמור, רק אחרי 22:00 לקחתי בפעם הראשונה באותו יום את משככי הכאבים שלי.
עוד הערה לסיום היום: למרות שאני לא אוהב לצלם בדר"כ, אלא לקחת את החוויות שלי איתי מבחינה חושית יותר, התחלתי לקחת ליד את המצלמה של עירא היום, ולצלם בהתלהבות. האי הזה עושה לי משהו טוב ובלתי צפוי.
מחר צפוי יום חדש עם כיבושים נוספים של האי הזה. יש כמה שאיפות, אבל הזמן קצוב. יש לנו עוד יום אחד לטייל לפני שאנחנו נוסעים בחזרה ליבשת ביום שלישי על הבוקר, והרי הגענו כדי לשתות ויסקי ולטייל פה גם במזקקות, מה שלא יצא יותר מדי היום. מקווים ליותר מזל מחר.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
מה? במלון בפורט שארלוט לא מגישים אוכל?? אכלתי שם ארוחת צהרים מצוינת, וגם המחירים לא זכורים לי כיקרים במיוחד (שם שתיתי את הלגבולין 25, ושם גם פגשתי את הברמן שלפני 30 שנה היה כמה חודשים בקיבוץ בישראל). טוב, כנראה שדברים משתנים…
אגב, נראה לי מוזר שיזקקו שוב וויסקי שכבר היה בחבית (Ardbeg Almost There 9 years). אולי הכוונה היא שידללו אותו? כדי להוריד ל-43% בדרך כלל פשוט מוסיפים מים.
נ.ב.
אני חייבת לציין שקשה לי להגיב לפוסט שזאת הכותרת שלו. (:
במסעדה במלון בפורט שארלוט בהחלט כן מגישים אוכל – פשוט לא בשעות שאנחנו הגענו אליו, וביום ראשון. מעבר לזה, המסעדה הייתה יקרה למדי, ואנחנו חיפשנו משהו קצת יותר "עממי" ולא מנות ב-20 פאונד האחת. בסופו של דבר, "נפלנו" לא רע על באומור.
לגבי הדילול – צודקת. טעות שלי.
והכותרת של הפוסט – ובכן, להלן תשובת הוועדה לבחירת שמות:
שמות הפוסטים נבחרים בקפידה כך שיהוו אמירה בוטה ומדויקת, אף על פי שעלולה לפגוע במי מהקוראים שקוראים לעצמם על שם מקומות. אין הוועדה אחראית על מוחם הקודח של הקוראים שעלולים להסיק מסקנות חסרות שחר. יחד עם זאת, הוועדה מעודדת פנטזיות של הקוראים, והיא מודה מראש על כל תמונה שכזו שהוכנסה לראש לוועדה… 🙂