יום שלישי, 18.9.07 – היום בו הוחלף המלך
יעד סופי להיום: Lunga Estate.
כאמור, אחרי ארוחת בוקר, שהפעם בלית ברירה, לא יכולתי לאחר אליה, יצאנו לכיוון המעבורת. לקחנו איתנו שני טרמפיסטים שלנו אצל סאלי באותו לילה, והיו צריכים לעלות על אותה מעבורת. שניהם היו סטודנטים, ואם אני זוכר, נכון, הוא היה איטלקי והיא – צרפתייה-גרמנייה. ממש או"ם. ב-12:00 בצהריים נחתנו על היבשת, והתחלנו את המסע היומי.
רגע לפני ההמשך, כאן המקום לציין, שבעת הירידה מהמעבורת קראו בשמי ברמקול , וביקשו ממני לגשת בדחיפות למשרד. מתברר ששכחתי את כל המסמכים הרפואיים שלי, כולל רישיון הנהיגה הבינלאומי, אצל סאלי. סאלי הייתה ממש אדיבה, ושלחה לי את כל המסמכים בדואר אקספרס למקום אליו נגיע בספיי סייד. על כך כמובן, הודיתי לה רבות. זה רק מראה לכם כמה אדיבות ורצון לעזור יש במדינה הזאת.
כמה מושגים להמשך היום, שיעזרו לקוראים בהבנת הטעימות:
- חוזק חבית (CS – Cask Strength) – כאשר מדובר בוויסקי סקוטי, בדר"כ נעשים שני זיקוקים (בוויסקי אירי, למשל מדובר ב-3 זיקוקים). מעבר לכך, הוויסקי גם מתיישן בחביות אלון/שרי, כאשר במהלך היישון, הוויסקי מאבד כ-4% אלכוהול בשנה (מה שנקרא בעגה המקצועית Angel's share). כשוויסקי נמזג לבקבוקים ישירות מהחבית, הוא נחשב לוויסקי בעל חוזק חבית, לרוב בין 50 ל-60 אחוזי אלכוהול. בסיום היישון, שטיפה במים תוריד את הוויסקי לרמתו ה"מקובלת" של 43%, (למרות שסינגל מאלט בהגדרתו יכול לרדת עד רמה של 40%).
- Double Matured – וויסקי שהתיישן בשתי חביות. לפי מה שראיתי, לרוב מדובר בחבית של עץ אלון אמריקאי שיועדו ושימשו בתחילה ליישון בורבון (החבית תגיע מטנסי, ארה"ב), ולאחריה בחבית של שרי ספרדי (אולורוסו, חימנז). לא מצאתי חוק בעניין הזה שמופיע בספרות, ומכיוון שאין אפילו שתי חביות אלון אמריקאי זהות לחלוטין, אני מניח שקיימת אפשרות ל"מתכון" שיאפשר שתי חביות מעץ אלון.
- Single Cask – ויסקי שנמזג מחבית אחת בלבד. בדרך כלל יהיה מדובר בגרסה מוגבלת מאוד של הוויסקי, מאחר והחביות הגדולות מכילות 500 ליטר (יש גם קטנות יותר של 250 ליטר), שגם מאבדות מנפח תכולתן בשל התאדות האלכוהול.
עכשיו אפשר להמשיך:
לאחר נסיעה לא ארוכה, הגענו לעיר Oban. העיר שוכנת ב-Western Highlands, ומשמשת כנמל כבר מאות שנים. ניתן להפליג מכאן לאיים היברידיים כגון האי Mull וליעדים נוספים. השחפים חוגגים כאן. העיר מתויירת מאוד ושוקקת חיים במהלך היום. אבל אנחנו לא באנו לשחק. יש בפנינו משימה: לטעום ויסקי. ספציפית לטעום את הסינגל מאלט של Oban. לשם כך, כמובן, הגענו למזקקה, הנמצא ברחוב צדדי במרכז העיר. את פנינו קיבל איש יקר, שעוד ידובר בו רבות, בשם ג'ון מק'גרגור. האיש, כמעט 2 מטר גובהו, הוא סקוטי בכל רמ"ח איבריו. לא סתם סקוטי, אלא סקוטי גאה ביותר. דמיינו לעצמכם איש גבוה, הולך זקוף, רגליו לפני גופו, פיאות שיער לבנות בצידי פניו, ואף גדול ואדום (אתם יודעים מה, בעצם תהיה תמונה אצל עירא. בשביל מה לדמיין). זה מר מק'גרגור. אבל נא לא לזלזל! לטענתו הוא טעם 531 סוגי סינגל מאלטים ספורים, והאמת – אני מאמין לכל מילה שלו, ותיכף יגיעו גם ההסברים. החלפנו איתו שתיים-שלוש מילים, ויצאנו לסיור במזקקה. משום מה, האיש חשב כבר שאנחנו "מומחים" או לפחות חובבים רציניים מאוד, והא התייחס אלינו בהתאם. הוא מפעם לפעם הפנה את תשומת ליבם של שאר המבקרים לידע שלנו, וגם נתן לנו להשלים משפטים שלו לגבי זיקוק ותהליך עשיית הוויסקי. היה מאוד משעשע, מאחר ועירא ואני, כשראינו את מדפי הסינגל מאלטים בחנות המזקקה, לא הכרנו אפילו עשירית ממה שראינו שם. היו המון שמות שמעולם לא שמענו עליהם, בעיקר מאיזור ה-Spey Side, חלקם מיועדים לבלנדים בלבד, חלקם נדירים ביותר. כלומר – ממש לא תפשנו מעצמינו מומחים. בכל מקרה, לקראת סיום הסיור והטעימה המובטחת, הבנתי שהולכים לתת לנו לטעום מה-Oban 14 years שאני מאוד אוהב. אבל מה? אני שמתי את עיני דווקא ב-Double matured edition שאני לא מכיר. שאלתי את מק'גרגור אם יש מצב לטעימה ממנו. מהר-מהר ובשקט-בשקט, הוא הכניס אותנו לפני כולם לחדר הטעימה, נתן לנו את מבוקשינו, ולשאר רק את ה-14 שנה. הוא הסביר למבקרים על הוויסקי ועל מה הם טועמים, ובינתיים, עירא ואני עמדנו בשקט בצד, טועמים משהו מיוחד.
אז ככה: גרסת ה- Double maturedהייתה מתוקה למדי, עם מעט עץ, והיה יחסית עדין. עדין מדי, לטעמי (7). אחד הדברים שאני אוהב ב-Oban 14 years הוא העקיצה הקטנה שהוא משאיר על הלשון, והעץ המאוד מורגש (8). בגרסה המיוחדת היה חסר לי את זה.
אחרי החלפת דברים קצרה, לגבי מחשבותינו על הוויסקי של המזקקה עם מק'גרגור, הוא הלך לרגע לחדר אחורי, וחזר עם טעימה מהוויסקי הטוב ביותר שטעמתי בחיי.
מדובר ב-Brora 30 years, מזקקה שנסגרה לפני יותר מ-20 שנה, והיום ניתן למצוא מספר מוגבל מאוד של בקבוקים שלה. במיוחד עם יישון כזה. לגרסת ה-30 שנה יש גם 3 ביקבוקים שונים, בעלי אחוזי אלכוהול שונים, ואנחנו טעמנו את הבקבוק בעל 56.3% אלכוהול, שנחשב לביקבוק הטוב ביותר מבין השלושה. ואת זה קיבלנו חינם אין כסף. דבר ראשון – הריח: המון לימונים ופירות, ומעט נגיעה של עץ ומלח. בטעם, לוויסקי הזה יש איזון מושלם בין פירותיות לבין עץ ולא מעט peat על הלשון. הוא חלק, עוטף את החיך, ועדיין משאיר טעם ארוך ומשגע של תבלינים (10 מושלם).
כשאני אומר שזה היום בו המלך הוחלף/הודח או איך שתרצו לקרוא לזה, לזה התכוונתי. Lagavulin 12 years CS ירד ממקומו הראשון בחיי, לטובת ה-Brora 30 years. וזה בהחלט לא עניין של מה בכך. לקח לזה 8 שנים תמימות לקרות. הבעיה העיקרית – הבקבוק הזה עולה 175 פאונד. ואתם לא יודעים בכמה בריאות זה עלה לעירא ולי לא לקנות אותו. שלושה שבועות עברו מאז, ואני עדיין לא בטוח שלא עשינו טעות.
מזקקת Clynelish פתחה כבר מזקקה במקום Brora, אבל מטעימות עבר של המזקקה החדשה, אין שום דבר שבכלל מתקרב לשלמות של הוויסקי הזה. וואו.
השיחה מכאן גלשה לויכוח הישן נושן של: "האם כדאי להוסיף מים לסינגל מאלטים?". יש שתי אסכולות לעניין הזה. האחת טוענת שטיפת מים פותחת בוויסקי ריחות שלא עולים כשמריחים אותו בפעם הראשונה, וגם מוסיפה לטעם. האסכולה השנייה, שאני תומך בה בגדול, אומרת שאם ויסקי הוא טוב מספיק, אין סיבה להוסיף לו מים. אם הוא לא טוב, גם מים לא יעזרו לו. לפחות זה מה שהאמנתי בו עד שמק'גרגור החליט לעשות איתנו ניסוי קטן. הוא הוציא כוסית של Benrinnes 15 years, ונתן לנו להריח ולטעום אותו. הוויסקי הזה מתקתק (ריח: שרי, וטופי חזק; טעם: וניל, שוקולד, קצת אניס), וכמעט שאין בו נגיעת עץ (7). לאחר מכן, מק'גרגור הוסיף טיפת מים, שהעלתה לחלל האף ריחות פרחוניים בהרבה. גם הטעם התעדן מעט. סובבנו את הוויסקי בכוס, וכבדרך נס, חזרו הריחות שהרגשנו בהתחלה. עוד טיפת מים, וריח הפרחים התגבר, לעומת השרי שהתעדן. סיבוב נוסף בכוס – ושוב חזרו הריחות המקוריים. אני חייב להודות שלא נתקלתי בדבר הזה בעבר. זה עדיין לא שינה את דעתי המקורית, אבל בהחלט גרם לי לבדוק עם סינגל מאלטים עתידיים במהלך הטיול את העניין הזה. במיוחד עם סינגלים שהיו מאוד חזקים, ובחוזק חבית.
מאחר וכבר התחלנו במצווה, המשיך מק'גרגור וסיים את הטעימה עם ויסקי נוסף – Cragganmore 17 years, שהיה מורכב מאוד, והכיל ריחות של עשבי תיבול רבים, ובטעם נוספו לעשבי התיבול גם טעמים פרחוניים (9). היה פשוט יוצא מין הכלל.
במבטים מהורהרים יצאנו מהמזקקה, ושמנו פעמינו אל הרכב. בדרך עצרנו באיזה דיינר מקומי, בלסנו איזה המבורגר ודג (ציון למסעדה: 5, אבל מה אפשר לצפות מפאסט פוד??!!), והתחלנו נסיעה מפותלת מאוד של כ-35 ק"מ לכיוון אחוזת Lunga, שבה היינו עתידים לישון. מדובר באחוזה מהמאה ה-15, המשקיפה אל האי Lunga, שהייתה ועדיין שייכת לשבט מק'דוגל. מאחר והשבט היה מפוזר בימים עברו, לאחוזה קראו Dale, אבל מאז הוחלט לאחד את שמות המקומות בו שהה שבט מק'דוגל מ-Lunga. אל האחוזה עצמה מוביל כביש רעוע מאוד (יותר מזה שהוביל לבית של סאלי באיילה אפילו), שחנה'לה לא הצליחה לזהות (ששופץ לאחרונה לדברי שרה, בחורה חביבה שגרה במקום – אם זה אחרי השיפוץ, אני לא רוצה לדעת מה היה לפני זה) וגודלה משתרע על כמה דונמים טובים. מלבד המבנה העתיק עצמו, יש גם כמה מבנים קטנים השוכנים לצידו, וככל הנראה משמשים לשיכונם של אורחים נוספים. אחרי איזה סיבוב שעשינו עם ברכה סביב האחוזה, מצאנו את הכניסה הראשית, ונכנסנו. בקומת הקרקע לא היה איש, ואנחנו קראנו שוב ושוב. זה נראה כמו התחלה של סרט אימה.. לבסוף, ראינו שלט קטן בכניסה, המבקש לצלצל בפעמון. צלצלנו, ובינתיים מצאנו את עצמינו בוהים בקירות מקושטי החרבות, הרובים והדיוקנאות. לאחר שתי דקות הופיע בפנינו קולין, וכפי שהתברר לנו למחרת – צאצא של השבט, ובעל האחוזה. הוא הראה לנו את חדר האוכל, ציין שיש Playing room ובו פסנתר, למקרה שנרצה להתאמן, והוביל אותנו לחדרינו בקומה השנייה. כשנפתחה הדלת, נשארתי פעור פה. החדר כלל, מלבד שתי מיטות, גם אח אמיתית (הייתה כזו גם בכל החדרים האחרים, כפי שראינו בהמשך), מראה גדולה מעליה, שידות עתיקות, מכתבה, נרות, שעון אורלוגין וקישוטי תקרה שכאילו שוחזרו בשביל החוויה של מגורים בטירה. אפילו האמבטיה עמדה על 4 רגליים. ויחד עם זאת – טאץ' מאוד מודרני של טלוויזיה בחדר, חימום נאות, וכו'. כאילו נחתנו בסרט. אם תחשבו על זה שכל זה, עם ארוחת בוקר ואינטרנט חופשי עמד לעלות לנו לא יותר מ-28 פאונד לבנאדם ללילה, זו בהחלט הייתה חוויה בלתי נשכחת.
עוד יום עבר לו. עירא ניסה את מזלו עם האינטרנט למטה, לא בהצלחה מרובה, ואני נכנסתי למיטה עם ספר טוב והרגשה נהדרת ששיחקנו אותה – הנה עוד סיפור לספר לחבר'ה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
יש לי רק דבר אחד להגיד על Brora: אמרתי לכם ואמרתי לכם. (:
אה, ועוד משהו: כמו שכתבתי בתגובה לפוסט קודם, ואלא אם כן משהו מאוד עקרוני השתנה בתעשיית הוויסקי לאחרונה, וויסקי לא מזוקק אחרי השהות בחבית. כל הזיקוקים, שניים או שלושה, מבוצעים ברצף לפני הכניסה לחבית. כדי להוריד את אחוז האלכוהול, מוסיפים מים למיכל גדול בו מתערבב כל הוויסקי מכל החביות שהולכות להרכיב את אותו ביקבוק.
סליחה – טעות שלי.
עדכון: כרגע עירא ירד עליי חזק בעניין הזיקוק לאחר החבית, ובצדק.
שוב – טעות שלי. הפוסט אכן נכתב, כפי שעירא רמז, באמצע הלילה, אבל אני לא יודע על מה חשבתי כשכתבתי את זה.
ממני היה צפוי לקבל דברים מדוייקים יותר, טכנית.
אז כעדות לטמטום הזה, אני לא מוחק את התגובה של נועה, אבל כן תיקנתי את הפוסט בדיעבד. עם הקוראים הסליחה.. 🙂