יום שישי, 14.9.07 – נוחתים בסקוטלנד
טוב – כמו שאתם רואים, אצלי הפוסטים יפורסמו לפי תאריכים, ולא ימוספרו כמו אצל עירא. כבר הבדל ראשון! חוץ מזה, התמונות עדיין לא ברשותי, אבל הקהל צמא, אז אני אשמח להרוות את צמאונו בפוסט ראשון (התמונות יפורסמו בהמשך).
הערה: כל הפוסטים הקשורים לטיול יהיו תחת נושא "סקוטלנד" שאתם יכולים לראות בענן הנושאים שמשמאל, או פשוט לחפש את הערך.
כמו כל סיפור טיסה ישראלי, גם שלנו התחיל בדיוטי פרי. ההמראה תוכננה ליום שישי ב-5:00 לפנות בוקר, ואנחנו נחתנו בנתב"ג מספיק זמן מראש, בכדי לבחון את האפשרויות העומדות בפנינו – דהיינו, סוגי הסינגלים בחנות של ריצ'רדסון. חשוב לציין ולדווח, שהמצב בהחלט השתפר. המגוון של הסינגל מאלטים גדל מאוד בשנים האחרונות, ועימו גם הבחירה נעשית קשה יותר. יש לא מעט סוגי מאלטים מצויינים במחירים אטרקטיביים, ויש לא מעט מבצעים.
אחרי התלבטויות לא מעטות, ההחלטה נפלה על ארבעה בקבוקים – שניים לעירא ושניים לי. עירא אסף Macallan Fine Oak NV וגם Highland Park 18 years במחיר מצויין של 150 דולר לשניהם. אני לקחתי לי Glen Ord 12 years וגם Glen Livet 18 years, במחיר כולל של 114 דולר.
בשעה 5:00 עלה המטוס של KLM השמימה לכיוון סחיפול, אמסטרדם – יעד הקונקשן שלנו, לפני החלפת המטוס לאדינבורו. בנתב"ג היתה בחורה מאוד חמודה, שעזרה לי כשהושיבה אותי במטוס ליד דלת החירום, מה שנתן קצת יותר מקום לרגליים. הטיסה עברה בצורה סבירה. נחתנו בשדה התעופה ההולנדי ב-9 וחצי, והיו לנו כמה שעות טובות להרוג לפני הטיסה הבאה. הן בעיקר עברו עלינו בחיפושים אחרי אוכל נורמלי (שהסתיים בסנדוויצ'יה חביבה) ואחרי כורסאות המנוחה שיונתן סיפר לי עליהן יום קודם לכן. מתברר שהכורסאות האלה כל כך פופולריות על ידי נוסעים, שהם פשוט משאירים עליהם את התיקים שלהם בחוסר התחשבות, והולכים לטייל, בזמן שלאחרים לא נשאר מקום. מתברר שיש תופעות דומות לישראלי המכוער גם במקומות אחרים בעולם…
אבל עזבו. אנחנו היינו בדרך לסקוטלנד! קשה היה להתיש אותנו מההתרגשות הזו. אף על פי כן, זה היה אחד הימים היותר קשים שלי בחופשה הזו, מבחינת כאבים. השרירים שלי היו גמורים.
המטוס לאדינבורו, היה צפוף מאוד, והרגשנו כמו סרדינים דחוסים. לרגע הייתי בטוח שהכניסו 100 איש לתוך ססנה. לשמחתי, הטיסה הזו הייתה קצרה. רק שעה וחצי, כשבסיומה נחתנו באדינבורו, רק כדי לגלות שהתיק שלי נקרע בצידו. בשלב הזה חשבתי שהיום הזה עלול להיגמר רע יותר ממה שקיוויתי. כמה עצירות אצל AVIS ואצל KLM במחלקת תלונות, והיינו במגרש החניה, כדי לאסוף את הפורד פוקוס שהזמנו. כמובן שאז חיכתה לנו עוד הפתעונת. במקום הפוקוס המוזמנת, קיבלנו מיני-ואן ידני. משהו בשם זאפירה, ליתר דיוק. כנראה של פולקסוואגן. אחרי התלבטויות על צריכת דלק, החלטנו ללכת על זה. מעתה תקרא המכונית ברכה.
הוסכם שעירא יהיה בובת הניסויים שלנו לטיול, ולכן הוא נבחר ברוב קולות (להלן: הקול שלי) להתחיל בנסיונות הנהיגה מצד שמאל. מאחר ואף אחד מאיתנו לא התנסה בזה בעבר, לקח לעירא כמה דקות להתאפס על העובדה שההילוכים בצד השמאלי שלו והחגורה בצד ימין, אבל אחרי כמה דקות, יצאנו ממגרש החניה בקול תרועה, לא לפני שחיברנו את ה-GPS (שתיקרא מעתה חנה'לה, עירא כבר יסביר למה).
היעד: איזור Falkirk, ספציפית לעיירה בשם Polmont, שם אנחנו אמורים להעביר את הלילה הקרוב, במלונית קטנה.
מרחק נסיעה: כ-20 מייל, פחות או יותר, ומדובר ב-20 מייל קשים, בגלל שלך תבין למה לעזאזל אנחנו צריכים לנסוע במעגל תנועה מצידו השמאלי, ואיך לעזאזל מבינים את ההוראות של חנה'לה. כשהגענו לדרך המהירה המובילה אל מחוץ לאדינבורו, נרגענו קצת, והדרך ל-Polmont עברה בקלות יחסית, ועם שדות ירוקים-ירוקים מסביבינו. כשהגענו לעיירה, התברר שהכתובת שלנו שגויה, ונאלצנו להיעזר בהסברים ממוכרת חביבה בסופרמרקט השכונתי, כדי להבין את חוק מס' 1: אין מצב שתגיע ליעד שלך, בלי לעבור ליד grave yard לפני זה. החוק הזה היווה נר לרגלינו במשך השבועיים הבאים, ועוד יחזור בתיאורים עתידיים.
בשעה טובה, בערך ב-16:45, הגענו למלונית שלנו, עייפים אך עייפים. אחרי התארגנות קלה, החלטנו לבקר את המסעדה של המלון השכן כדי לבלוס איזו ארוחה קלה, וללכת לישון מוקדם. מאחר ומבחר סוגי הוויסקי שלהם היה לא משהו, הלכנו על כוס גינס קרה במיוחד כדי לפתוח את מסעינו בסקוטלנד בצורה חיובית. כמובן שתיעוד לא יהיה מלא בלי פירוט האוכל, אז הנה מה שקרה:
עירא החליט ללכת ישר על המאכל הלאומי של סקוטלנד – האגיס. מדובר בחיה חביבה, שהסקוטים מבשלים או אופים או מטגנים או ממלאים בכל דבר שהוא. הטעם – משהו דומה לקישקע, למי שאוהב את זה. אז הוא לקח האגיס פיקנטיים, ואני הצטרפתי עם טארטלט של גבינות ודג. ההאגיס היה בהחלט לא רע, והטארטלט היה פשוט מצוין. אחלה פתיחה. כבר חשבנו ש"הנה. כל מה שדיברו עליו לגבי הבישול הסקוטי פשוט לא נכון. יש גם דברים טובים". ואז הגיעו המנות העיקריות.
למנה עיקרית, עירא הלך על הצלי כבש שלהם, ואני על המבורגר עם רוטב פלפלת. שתי המנות האלה היו לא מלהיבות בלשון המעטה, ורק הרוטב של ההמבורגר הציל קצת את המצב. מזל שלקחתי עוד גינס. הקינוח היה חביב: מין גלידה עם סוכריות טופי וכאלה, ששיפר את מצב רוחינו. חשובות לא פחות היו המלצריות המתוקות שהיו במסעדה. זה נראה כמו תיבת נוח: שתי בלונדיניות, שתי ג'ינג'יות, שתי ברונטיות. ממש תאווה לעיניים.
מה שכן, ראינו גם חתימה של אורי גלר על הקיר שלהם.. WTF??? עד לכאן הוא רודף אחרינו..?
בכל מקרה, ב-19:00 כבר היינו שנינו ממוטטים. חזרנו למלונית, ופשוט נפלנו לשינה טובה על מיטה שהייתה כמעט צרה מלהכיל את שנינו. אני חושב שזו הפעם הראשונה והאחרונה בטיול הזה, שהלכנו לישון לפני שהשמש שקעה בכלל.
אם חשבתי שהיום הזה היה מלא פעילות, זה היה עוד כלום לעומת מה שיבוא למחרת ובימים הבאים.
תמונות ופרטים נוספים על היום הזה אפשר למצוא אצל עירא כאן.
סקוטלנד טיזר
הנה טיזר קטן, הקדמה קצרה למה שעתיד לבוא בזמן הקרוב, מיד אחרי שעירא יסיים את מיון 1800 התמונות שצולמו במהלך השבועיים האחרונים:
טוב.. אז הגיע הזמן להתחיל לכתוב את מה שהתחולל בסקוטלנד במהלך שבועיים בספטמבר, כשעירא ואנוכי החלטנו לשים פעמינו אל הארץ המובטחת. או לפחות זו שמבטיחה ויסקי וטבע לרוב. את הסיפור כולו קשה לספר וגם לקרוא בבת אחת, אז הוא יפורסם לפי תאריכים, ואני אשתדל לא להשמיט אף פרט, ככל האפשר, כולל טעימות ויסקי יומיות ורשמיהן. את רוב הפרטים הקלטנו במכשירים הסלולריים שלנו, ולכן חלק נרחב מהפרטים בסיפורים שלנו יהיו זהים (למשל סוגי הוויסקי שטעמנו והסדר הכרונולוגי של הסיפורים). יחד עם זאת, אני חושב שיש פה שתי נקודות מבט ושתי צורות כתיבה, לא תמיד זהות, שעשויות לעניין את הקוראים.
הטיול שלנו ארך, כאמור שבועיים, ונערך בין ה-14 ל-28 בספטמבר. מעטים הם הרגעים הדלים שבו. החוויות היו מאוד מיוחדות, הנופים מרהיבים, והאנשים שפגשנו בדרך היו מעניינים וחברותיים.
את ההכנות האחרונות לטיול סיימנו רק ביומיים-שלושה האחרונים שלפני היציאה, לאחר שראינו שעלולה להיות לנו בעיית מיקומי לינה באיזורים שבהם התכוונו לטייל. אז סגרנו את הכל מראש. יש לזה פלוסים ומינוסים, כמו לכל דבר. מצד אחד – זה מוריד את רמת הגמישות היחסית. אתה סגור לתאריך מסוים באיזור מסוים. מצד שני – נוצר מצב שנשארנו כמה לילות באותו איזור, והשתמשנו במקום הלינה כבסיס יומי לטיולים בכל אותו חבל ארץ.
עוד כמה פרטים חשובים, לאלו שלא יודעים מהו סינגל מאלט ומיהי סקוטלנד:
דבר ראשון וחשוב מכל – ההגדרה של סינגל מאלט (Single Malt) היא ויסקי שנוצר במזקקה אחת, אחרי ליתות של השעורה. כלומר – לא בערבוב של מספר מזקקות, היוצר בלנד (Blend), כגון: ג'וני ווקר, ג'יימסון ובושמילס הידועים. זוהי הגדרה חשובה מאוד להמשך הסיפור, מאחר והדגש שלנו היה טעימות של סינגל מאלטים. קרה שנוסה גם איזה בלנד, אבל מדובר היה במקרה אחד או שניים. גם עליהם יסופר.
לגבי סקוטלנד – מדובר בתת-מדינה השייכת לבריטניה בכל מה שקשור לפרלמנט ולחוקים, ולצערינו גם בכל מה שקשור בנהיגה בצד השמאלי של הכביש. המטבע, לעומת זאת – זה כבר סיפור אחר לגמרי. זהו עם גאה מאוד, אשר מדפיס את השטרות שלו ב-3 מדפסות שונות, ששייכות ל-3 בנקים סקוטיים שונים, ולכן גם יש המון שטרות עם ציורים לרוב. לא נדיר יהיה למצוא שטרות של 5 פאונד סקוטים (השווים ל-5 פאונד אנגליים), למשל, כשכמה וכמה ציורים שונים על צדדיהם. בין השאר תוכלו לראות ציורים של מפות, מזקקת מק'קלן, אישים ונופים. הסקוטים מחוייבים לקבל את המטבע האנגלי וגם את הסקוטי, מה שלא אומר שבאנגליה יקבלו את השטרות הסקוטיים כמחווה… הסקוטים אפילו מסמנים לעיתים את צבעה של אנגליה כצבע הים במפות מסוימות, ולו בשביל להבדיל את סקוטלנד משאר הממלכה (או בכדי להביע את משאלותיהם הסמויות..). אז לא רק חצאיות ומבטא מוזר יש לעם המשוגע הזה. עם גאה כבר אמרתי..?
מה שכן – נראה שהרבה מאוד מתושבי סקוטלנד מתפרנסים מתיירות ההולכת וגוברת במדינה. בכל מקום אליו הגענו, כמעט, מצאנו מלכודות תיירים רבות. לוך נס (Loch Ness) שהיה מאוד ידוע בעניין הזה, כבר מזמן לא לבד.
עוד הערה חשובה לסיום ההקדמה הזאת:
במהלך הפוסטים שיתארו את סוגי המאלטים ששתינו, יצויין מספר בין 1 ל-10 ליד כל ויסקי, בסוגריים. מדובר בציון אישי שלי לוויסקי. החלטה לתת ציונים התקבלה במהלך הטיול, על סמך המורכבות של הוויסקי, הטעם והריח, הצבע, והסיום שהוא משאיר בגרון. יצא לנו "להיוועץ" לא מעט בספרי ה"תנ"ך" של הוויסקי של מייקל ג'קסון וג'ים מוריי, אבל הציונים אינם משקפים את מה שנכתב שם. היו לא מעט מקרים בהם לא הסכמנו עם מה שג'קסון או מוריי כתבו. לפעמים גם לא הסכמנו בינינו לגבי הציון, אבל זה מה שהופך את העניין לכל כך מעניין.
בקרוב אנחנו מתחילים…
The eagle has landed
אז זהו.. חזרנו.. אחרי שבועיים של גן עדן/גיהנום (את זה תשפטו אתם במהלך כתיבת הפוסטים הבאים של עירא ושלי), חזרנו ללחות הישראלית. עוד לא שמעתי חדשות, עוד לא התעדכנתי על כלום, אין לי מושג אם מישהו ניסה והצליח להפציץ אותנו, או שדווקא אנחנו הפצצנו, אני לא יודע כמה נהרגו בתאונות דרעכים בשבועיים האחרונים, והאמת – כרגע לא ממש מעניין אותי. חזרתי ממדינה שבה הדבר הכי נורא שאתה יכול לפגוש בו זה תייר אמריקאי או פרה לא שעירה. מדינה שבה כמות המים האדירה מעלה ספקות לגבי עסקאות המים שלנו עם טורקיה. מדינה שבה ירוק זה לא רק צבע, אלא דרך חיים ושימור. מדינה שאחת הדרכים הכי יפות לראות אותה היא דרך תחתית של כוס ויסקי. וככל המרבה – הרי זה משובח. אבל לא רק. האנשים, הטבע, האוכל.
יש הרבה עבודה לעשות בימים הקרובים. למיין הקלטות שלנו עם רישומי טעימות ויסקי. למיין אינספור תמונות וסיפורים. לשחזר את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו (המר? המשמח? את זה עוד נבין בזמן הקרוב). נתחיל לרכז את כל המידע המשוגע הזה, ונעביר אותו אליכם, בשאיפה, נתחיל כבר בימים הקרובים.
אני אומר רק זאת – במעבורת ל-Islay, פגשנו איש חביב ביותר, כומר במקצועו, שנוסע כבר 30 שנה לחופשות באי המדהים הזה. כשהוא שמע שיש לנו רק יומיים וחצי על האי, הוא אמר לנו את המשפט הבא: "הדבר ראשון שתעשו, כשתעלו על Islay, הוא לתכנן את הטיול הבא שלכם ל-Islay". אני יכול לומר את המשפט הזה על רב סקוטלנד…
הטיול שלנו היה מעין טיול "טעימות" של איזורים שונים במדינה. לא יצא לנו להתעמק באמת בכל אחד מהמקומות שבהם היינו. אבל לפחות עכשיו יש לנו את המידע הבסיסי לאן אנחנו עוד רוצים להגיע.
בקרוב אצלכם, ב-browser הקרוב לביתיכם…
הכל כבר מוכן…
כמעט הכל מוכן, ליתר דיוק. לארוז – ארזתי אתמול. יש עוד כמה דברים קטנים, אבל בגדול – אני מוכן. עוד פחות מ-48 שעות, אני בשדה התעופה סחיפול, בדרכי לאדינבורו.
אני עומד להגשים חלום שלי מהשנים האחרונות ולנסוע לסקוטלנד. אני עדיין לא מאמין שזה קורה, במיוחד אחרי השנה האחרונה. אני מתרגש בטירוף, ורק ההרגשה הזו ממלאת אותי. בשנתיים וחצי האחרונות, מאז מסיבת רווקים מסוימת בפארג, לא הייתי באף חופש יזום נורמלי. בשנה האחרונה גם המחלה די שיתקה לי את כל המחשבות בנושא. אבל חזרתי לחיות. בעיקר בזכות החברים שלי, שעוזרים לי להתרומם מהחרא הזה בכל פעם מחדש. אחרי כל נפילה – יש גם חיוך. ועכשיו אני נוסע לשבועיים של שכרון חושים בבירת הויסקי העולמית.
אני לא מאמין שאני אכתוב כאן בשבועיים האלה. לא מעניין אותי להתחבר לאינטרנט כשיש כל כך הרבה מה לראות. הדבר הכי קרוב לרשת שיהיה שם הוא GPS. לפחות מבחינתי. אז לכל אלה שקוראים אותי נאמנה, אני מקווה לספר הרבה הרבה חוויות כשאחזור. אני חושב שיהיה לי מספיק זמן לכתוב כמה פוסטים של מעין "יומן מסע" שייחרט בזכרוני. אולי אפילו ארשום קצת רשמים בזמן הטיול, אבל הרוב יעבוד כמו שאני אוהב: חוויות חושיות. לראות את הירוק, לטעום את הויסקי ואת האוכל המקומי, להריח את האוויר של הגשם, לשמוע את הגלים, ולצבוט את עצמי כדי לוודא שכל זה אמיתי…
הראש שלי כבר נמצא על המטוס…
השנה נגמרה רע
זה לא פוסט אופטימי. הוא חסר ציניות לחלוטין.
הייתי רוצה להיות יותר אופטימי לקראת השנה החדשה. מבחינתי, אני מתחיל את השנה בטיול טוב, כמו שכבר כתבתי אינספור פעמים. לצערי, לא לכולם השנה נגמרת טוב, ואני לא אופטימי לגבי השנה הבאה. אתמול בערב שמעתי את אמא שלי מדברת על מה שסבתא שלי עוברת עם ביטוח לאומי בימים אלה. סבתא שלי כבר עברה את גיל 83. היא כבר לא מתפקדת כמו שהיתה עד לפני כמה שנים. אין מה לעשות, הזיקנה עושה את שלה. קשה לה ללכת, קשה לה לישון, וקשה לה לעשות עוד הרבה דברים בסיסיים. אבל מה – היא אחת הנשים הכי עצמאיות שאני מכיר. לא מוכנה לשמוע בכלל על בית אבות או על מעבר לבית שלנו ברעננה, גרה לבדה בתל אביב, ומתנחמת בעובדה שבשנתיים האחרונות יש לה מטפלת למשך 9 שעות בשבוע, שביטוח לאומי הסכים לאשר לה, אחרי כל השנים ששילמה לאותו מוסד.
עכשיו, היא כבר זקוקה ליותר. היא צריכה מטפלת שתהיה אצלה 24 שעות, 7 ימים בשבוע. שתגור אצלה. אמא שלי פנתה לביטוח לאומי, ושם התברר לה, שאם סבתא שלי עוברת לבית אבות, או מקבלת מטפלת כזו של 24 שעות, היא מאבדת את כל הזכויות שלה. כלומר – את הקצבה, את ה-9 שעות, וכל השאר. מול אמא שלי ישב פקיד, שאמר לה שהיא יכולה לעקוף את זה ע"י זה שהיא תרשום באופן פיקטיבי את המטפלת, באחת מחברות כוח האדם שמטפלות בקשישים, דרך ביטוח לאומי. כלומר, במילים אחרות – לעבור על החוק. וכמובן – שאותה חברת כוח אדם, תרוויח עוד קצת עמלה על חשבון ההורים שלי.
אמא שלי ממש מתוסכלת מזה. היא אדם מאוד ישר, חברת מועצה בעיריית רעננה, ויותר מפעם אחת, כחברת וועדת רישוי עסקים בעבר, היא קיבלה איומים בטלפון, ולא פחות מאלה – הצעות שוחד. היא מעולם לא לקחה את זה. ישרה כמו סרגל. ועכשיו אומרים לה שהיא תהיה חייבת לעבור על החוק כדי לדאוג לאמא שלה, שעבדה כל חייה ושילמה מאז שעלתה לארץ, ב-58', בדיוק עבור מצב שהיא תזדקק לעזרה מהמדינה.
לצערי, כאמור, אני לא אופטימי לגבי הכיוון שהסיפור הזה הולך. אנחנו מדינה שמזניחה את אזרחיה שתרמו למשק חיים שלמים. הפכנו למדינה צינית ומגעילה, שדורכת על אנשים שאין להם את הכוח להילחם בממסד.
אחרי שחברת החשמל החליטו שהחובות שלהם יימחקו ע"י האזרחים – במקום ע"י רפורמה, ע"י העלאת מחירי החשמל כבר בשבוע הבא – אני כבר לא יודע אם אפשר להחזיר את האמון במדינה הזו. אני חושב על מה שיהיה איתנו עוד 10-20 שנה, ואני מפחד. אני מפחד למצוא את עצמי בלי עבודה, בלי יכולת לפרנס משפחה, בלי יכולות פיסיות ונפשיות לחיות כאן.
הייתי רוצה להיות יותר אופטימי. שלמישהו יהיה אשכרה אכפת מאנשים אחרים. שאנשים שנתנו את מיטב כספם למדינה, יוכלו לישון בשקט, עם הבנה שיש על מי לסמוך, ושאפשר יהיה להזדקן כאן בכבוד.
האיחול הטוב ביותר לשנה החדשה, שאני יכול לאחל לכולכם, זה שלעולם לא תצטרכו שום דבר מהמדינה. כמה חבל שהשנה הזו מתחילה ככה.
שנה טובה
שלום לכל אלה שקוראים כאן את ההרהורים שלי…
אני רוצה לאחל לכולכם שנה טובה.
לכל אלה שקוראים, לכל אלה שהשפיעו עליי בכתיבה ולכל אלה שמגיבים לכל הגיג או מחשבה שעולה בראשי.
אני יודע שבשבועיים האחרונים אני קצת ממעט בכתיבה, אבל זה רק בגלל סיבות טובות – אחת מהן היא הנסיעה הזו לסקוטלנד שממלאת את כל הרגש והמחשבות. אני מאמין שזו הדרך הטובה ביותר לפתוח את השנה. ברגל ימין.
אני רוצה לאחל לכולכם שנה מדהימה, מלאת משמעויות חדשות, בריאות ואושר, והעיקר – שתמשיכו לכתוב.
שתהיה שנה מלאת יין טוב, ויסקי נהדר, מוסיקה נפלאה וחברים מדהימים.
והכי חשוב – שגם השנה תהיה לי את הזכות להמשיך ולקרוא את מה שאתם כותבים, ואולי גם להנות מהעובדה שאתם קוראים את הבלוג הזה.
גיא.
היה מוסד
אתמול,8.9.07, נסגר אחד המוסדות הקולינריים היותר ותיקים בתל אביב. "חיים הרומני". אחרי 31 שנה של אוכל רומני אסלי, נאמרה המילה האחרונה במקום. אמנם עירא כבר כתב על חוויותינו מהשבוע שעבר בבלוג שלו, אבל אני מרגיש מחויב להכניס כמה מילים משלי, מאחר וישבתי שם לא מעט פעמים. וילי, האיש והכרוב המבושל הכי טוב בתל אביב, החליט לסגור. אני יכול להבין אותו. הוא רוצה לחדש. גם יש סיכוי שהאו יפתח מעדניה בראשל"צ. ובכל זאת – זה סופו של עידן באופן מסוים. וזה עצוב. זה היה המקום היחיד שעשה את הכרוב הממולא כמו סבתא שלי, ושיכולתי לשבת בו על צוויקה עם זיתים, ליד הקבב הרומני הנהדר, עם חתיכת לחם אחיד לניגוב שאריות הקבב מהצלחת, ולהרגיש שזה האכול הכי טוב שיש.
למרות שנרשמתי בספר האורחים שלו, אני רוצה כאן לאחל לוילי את כל ההצלחה שבעולם. הוא איש טוב, דבר בהחלט לא נפוץ במחוזותינו, שכל אהבתו היתה בסיפוק לקוחותיו. הוא אפילו הכין לנו ממליגה טרייה ביום שלישי שעבר, כששמע אותנו מדברים על זה, במויחד בשבילינו. וילי הוא איש שמאמין שהדרך היחידה להכיר את לקוחותיו היא דרך היציאה מהמטבח (ולפעמים להכניס את האורחים פנימה למטבח, גם לא מזיק…).
בכל מקרה – "חיים הרומני", האיש והמוסד, נסגר. כבר שמעתי על מסעדה רומנית ביפו וכאלה. אבל אווירה כמו שהיתה לי פה – אני לא מאמין שאמצא בכזו קלות.
בהצלחה, וילי.
מסעדת דיאנא בנצרת ועוד חוויות מיום שישי
צילומים ע"י עירא.
ביום שישי האחרון, בפעם השניה שלי אישית ובמסגרת נסיעות המועדון ל"מיטיבי לסת", נסענו 9 חבר'ה לדיאנא בנצרת. למי שלא מכיר, מדובר במסעדת בשר במרכז נצרת, שההתמחות שלה, בהא הידיעה, היא כבשים. שתי המנות המובילות שם הן ללא ספק קבב הטלה וצלעות הטלה. אבל אני קצת מקדים את המאוחר.
בדרך לנצרת, עצרנו ביקב אמפורה. לקחנו צ'אנס שיהיה פתוח, כי שמענו על המון אירועים של יקבים, בסו"ש שלפני ראש השנה. כרגיל, למרות
שאנחנו חברי מועדון רשומים שכבר קנו בקבוקים, ולמרות שזה כבר קרה פעמיים בעבר, גם הפעם לא קיבלנו הזמנה לאירוע. החבר'ה שם ביקשו שאני ארשום שוב את הפרטים שלי, ואני הוספתי שתי הערות:
האחת – שלא נצטרך לעבוד עם הסוכנת שלהם במרכז (בסאנטי, אושרת או איך שהיא קוראת לעצמה בימים אלה). הבחורה הזאת לא מוצאת חן בעיניי. היא כוחנית ודורסנית, ושמעתי גם ממקור מוסמך שעבד איתה תקופה קצרה, שזה לא תענוג כזה גדול. הבקשה השניה – ש"טעויות" הקלדה, כמו שהם קראו לזה לא יישנו. בכל מקרה – הטעימה ביקב לא היתה משהו. התחלנו עם שרדונה 2006, שהיה די אנמי. לא משהו לספר עליו הביתה. הרוזה היה מתקתק, מיצי מדי, וחסר גוף לחלוטין.
מד רד 2005, שעשוי מ-98% קברנה סוביניון ו-2% סירה, גם לא הלהיב יתר על המידה. היה לו גוף בינוני ומטה. ציפיתי ממנו ליותר.
היחיד שהיה טוב היה הקברנה הזני, 2003, שהיה מלא ארומות של פירות בשלים, והצליח להתפתח אפילו בכמה דקות שהיינו שם.
דבר נוסף שקצת בלט היה חוסר המקצועיות של חלק מהמוזגים. אני יודע שחלק מחבריי יחלקו על דעתי שמוזג צריך לדעת מה הוא מוזג (בדיוק כמו ברמן בפאב), גם אם הוא עובד לפי שעה. הבחור שמזג את המד רד דקלם את "98% קברנה, 2% סירה – ענבים, אתה יודע.. 12 חודשים בחביות עץ אלון", וכששאלתי אותו כמה זמן היין היה מבוקבק, הוא ענה לי בפשטות "2005". נהדר. מאוד אינפורמטיבי.
את הרייטון רד 2003 לא הציגו לטעימה. דווקא אותו רציתי לבדוק אחרי ההתלהבות שלי מאותה סדרה ב-2002.
לסיכום – אכזבה.
נחזור קצת לאחור וניתן לעבדאללה את רשות הדיבור:
לפני היציאה, עירא התלבט בקול רם, אם כדאי להביא 2 או 3 בקבוקי יין, דבר חשוב מאין כמוהו לארוחת שחיתות שכזו. ללא מחשבות מרובות מדי, אספנו 3 בקבוקים (מה שיתברר מאוחר יותר כהחלטה נכונה, במיוחד כשחוסלו 4 בקבוקים על השולחן… ). היינות ששתינו, צפויים ככל שיהיו, היו מותאמי קיץ בעיקר, אבל גם שתיים לגמרי עם המנות שנאכלו מסביב לשולחן.
התחלנו עם מיודעינו, יקב ויתקין (ששלט ב-3 מתוך 4 יינות ששתינו), ריזלינג 2005. הטעם המרענן, הליים והאשכוליות בריח ובטעם, עבדו נהדר, מוזר ככל שיישמע, יחד עם מנות ראשונות שכללו סלט פטרוזיליה, חומוס ופלאפלים, שבהם פתחנו את הישיבה. הבקבוק "התאדה" ממש מהר (כבר ציינתי שהיה חם בחוץ??), ועברנו ליין השני. זה, כמובן, היה ה"מסע ורוד 2006" של אותו יקב. מהפעם הקודמת ששתיתי אותו, דברים קצת התפתחו. הטעם נעשה עמוק יותר, הגוף נעשה מלא יותר, ויחד עם זאת – התותים עדיין שלטו. אחלה יין לכל ארוחה ולכל סוג אוכל.
עוד לפני שהגיעו המנות העיקריות, שנעו בין קבב טלה, מעורבים של צלעות/קבבים וקבב טלה טרטר (נא), פתחנו בשתיית הבקבוק השלישי, שיראז קברנה 2005 של רוזמאונט אסטייט, שנפתח מבעוד מועד, ונשם קרוב לשעה עד שנמזג לכוסות. כיין אוסטרלי מהעולם המודרני והחדש, הוא סיפק ריחות של פירות יער בשלים והרבה פלפל. יין בהחלט לא רע, כשהוא מוגש בטמפרטורה הנכונה.
בשלב הזה כבר אכלנו, ופתאום ראינו שבמסעדת דיאנא, היקב השולט בתפריט הישראלים, הוא – איך לא – יקב ויתקין. המחירים ממש לא היו בשמיים, ולכן הזמנו עוד בקבוק של פינו נואר 2005 של היקב, שהחלו בשיווקו לפני כחודש וחצי. וכרגיל – יופי של יין. ריח של פולי קפה, וטעם פלפלי עשו את העבודה. הבקבוק עלה 98 שקלים, כאשר ביקב הוא עולה 75-80 שקלים. בהחלט לא מדובר בשחיטה. סחתיין לדיאנא!
ועכשיו לגבי האוכל, שהרי לשם כך הגענו במקור – החומוס היה נחמד. לא יותר ולא פחות. על הסלטים אפשר לוותר לדעתי, כי הם עולים לא מעט, וחבל על המקום בקיבה. המנות העיקריות מוגשות על פיתה דקה, עם תפו"א אפוי קטן, מג'דרה, וכמה ירקות, כשהכל מונח על הפיתה בצלחת.
הקבבים היו נפלאים. כל מי שלקח אותם ליקק את השפתיים. מחיר ל-3 שיפודים וכל התוספות – 65 שקלים. הקבבים היו טיפה מלוחים מהרגיל, אבל היו באמת מצוינים. את המנה הזו כבר לקחתי פעם קודמת שלי שם, אז החלטתי ללכת על המעורב, שכלל שיפוד קבב, שיפוד שישליק טלה, וצלע טלה. המנה עלתה 70 שקלים. האמת – קצת התאכזבתי. הצלע היתה קטנטונת. גם השיפודים. המג'דרה שלי הגיעה קצת קרה. חוצמזה היה על השולחן גם קבב טרטר, כאמור – שהיה פשוט מצוין. הנאה צרופה של בשר, איכותי ביותר.
לקינוח קיבלנו גם קפה ו-3 סוגים של כנאפה, שגם היו נהדרים.
החשבון ל-9 סועדים: 872 שקל לפני טיפ.
המנות האחרונות לא חויבו בחשבון, וכך גם לגבי דמי חליצה על שלושת הבקבוקים שהבאנו מהבית. שוב – סחתיין שני לדיאנא!
משם המשכנו לממתקי אל-מוכתאר בהמלצת חברינו המקומיים (יחסית), כדי לקנח במתוק חם וטרי. גם שם היה נהדר, למרות שאני כבר לא יכולתי להסתכל יותר על אוכל.
הנסיעה ליקב טוליפ שבכפר תקווה כבר היתה קצת מיותרת לטעמי. אני התחלתי להרגיש את התשישות של כל השבוע, אבל נסענו לשם בכל מקרה. כפר תקווה הוא כפר לכ-200 גברים ונשים עם מוגבלויות שונות, ויקב טוליפ, רובו ככולו הוא יצירתם האישית. האירוע שנערך שם היה המוני למדי (כמה מאות אנשים להערכתי, למרות שאולי אני מגזים). אני כבר לא יכולתי לשתות יותר, אבל מחבריי שכן שתו, לא היו התרשמויות יוצאות דופן. את שני היינות שלהם שכל כך אהבתי בטעימה הקודמת שלהם, השיראז ריזרב וה-mostly shiraz, לא הציגו בטעימה הזו. אני אשאיר את ההתרשמויות האחרות להיכתב ע"י עירא או משהו בסגנון. בכל מקרה – היינו שם חצי שעה בערך, ועפנו דרומה, עייפים אך עייפים.
