Third World Love בהופעה
הגיע הזמן לפרגן, חברים.
לאחרונה אני שומע את השם Third World Love שוב ושוב, בהקשר של הרכב ג'אז ישראלי מנצח. אין לנו הרבה אמנים שמצליחים בחו"ל ברמות האלה. בשבוע שעבר שמעתי מתמר שהם מגיעים לארץ ל-5 הופעות (פתיחת סיבוב ההופעות העולמי שלהם לקראת צאת אלבומם החדש, הנקרא New Blues), ובזכות יהודה, שארגן כרטיסים, הגענו הערב ללבונטין 7, כדי לשמוע מה נוסחת ההצלחה שלהם.
ההרכב קיים כבר 4 שנים, ויש בו 4 נגנים: מתופף, בס, פסנתר וחצוצרה. ההופעה ארכה כשעה ורבע, ותנו לי כבר לחסוך לכם קריאה ארוכה: אם יש לכם 80 שקל, לכו לראות אותם מהר, לפני שייגמר.
ועכשיו לרשמים:
דבר ראשון – תשכחו ממה שאתם יודעים על ג'אז, ובמיוחד ג'אז מודרני. החבר'ה האלה מביאים מוסיקה מתקופות אחרות ומתרבויות שונות. הם מצליחים לגרום לקהל להריע להם כל 2 דקות בערך, ולהתנועע בקצב שונה כל 5 דקות. לפחות ככה זה היה אצלי.
כל אחד מהנגנים בהרכב הוא וירטואוז בתחומו ומושך לכיוון שונה, אבל ביחד הם מצליחים להשמיע מוסיקה מורכבת מאוד, והרמונית לא פחות. קצת תיאור על הנגנים:
דניאל פרידמן – תופים – משך את המוסיקה לכיוון הפרוגרסיב הכל כך אהוב עליי. מהרגע שהערב התחיל עם Joy of Life, יכולת לראות את הכישרון האדיר שלו. הוא הזכיר לי מתופפים מהתקופה היפה של RUSH, King Crimson וכאלה. עולם הפרוגרסיב הפסיד מתופף נהדר.
עומר אביטל – בס – איש יקר, מחוייך כמעט כל הערב. הבנאדם עושה אהבה עם הבס שלו. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. הוא משך במהלך הערב לכיוון הבוסה נובה, והיה לו את קטע הסולו הטוב ביותר בהופעה – קטע שהוא חיבר/עיבד בשם "חמין". האיש פתח את הקטע עם סולו של קרוב ל-10 דקות יפהפיות, כשהוא פורט על המיתרים באמנות. הוא גם חיבר את שני הקטעים שפתחו את ההופעה. בכלל, הבחור נראה לי יוצר שעוד תשמעו עליו רבות.
יונתן אבישי – פסנתר – שונה. פשוט מאוד. האיש משך חצי ערב לכיוון הפסיכדלי, משהו שבהחלט לא שומעים בעולם הג'אז לעיתים קרובות. ריספקט.
אבישי כהן – חצוצרה – האיש שאחראי לעטוף את כל מה שתיארתי לעיל בעטיפה יפה של ג'אז ניו-יורקי מסורתי. הנעימות שלו הובילו את ההרכב בקדמת הבמה לגבהים חדשים.
ארבעתם נהנים לנגן ביחד – ורואים את זה. לעומר ודניאל לא מש החיוך מהפרצוף כל הערב. והם הדליקו את הקהל כשהם קבעו את הקצב.
לסיכום – כל הסופרלטיבים שמרעיפים עליהם – מוצדקים בעליל. גם אתם לא אוהבים ג'אז, או שהמשפט "ג'אז לא עושה לי את זה" שגור בפיכם, עשו לעצמכם טובה – לכו לשמוע את החבר'ה האלה. לא תתחרטו. אפילו מסעודה משדרות, ההיא מהמסדרון, הייתה קופצת משמחה 🙂
יום חמישי, 20.9.07 – היי Skye
קמנו על הבוקר, ויצאנו לאי Skye. מדובר באי גדול למדי, שכאמור, המליצו לנו עליו בחום. את הסיור שלנו באי התחלנו בבירה שלו, הלא היא Portree, או בתרגום פשוט: נמל המלך. מאחר והייתה כבר שעת צהריים, והיינו רעבים מהנסיעה, הגענו לנמל קטן, שבו הייתה מסעדה מקומית בשם Sea Breazes, מסעדה שמתמחה בפירות ים. והיות והיה גשם עד עתה, התחלנו את הארוחה במרק דלעת סמיך ומצוין. כמנה עיקרית, הזמנתי מולים ברוטב אניס, עגבניות, ועוד תבלינים מעניינים , מנה שהייתה פשוט מעולה. עירא לקח איזו מנת עוף שלא התגלתה כמשהו מרגש במיוחד. מאחר והיינו עדיין רעבים, והמולים היו ברמה, הזמנו עוד מנת מולים, הפעם ברוטב קוקוס וג'ינג'ר. אלא שהפעם הוספנו עוד חידוש למנה – הזמנו גם מנה של Talisker 10 years, המזקקה היחידה על האי, וכזו שמוכרת לנו היטב כמזקקה שמייצרת ויסקי תקיף מאוד, מעושן מאוד, ובהחלט לא לבעלי לב חלש (8)… הויסקי השתלב באופן נהדר עם האוכל, והם איזנו אחד את השני באופן מושלם. בכלל שמתי לב, שהוויסקי הספציפי הזה מתאים למאכלים דומיננטיים, כגון שוקולד מריר מאוד (לפחות 70% קקאו, בעקבות המלצה של ליאור), וגם רטבים כגון זה שאכלנו.
בנוסף, שתינו גם בירה מקומית שמיוצרת על האי Skye, בירה בשם Cullin. אני שתיתי את ה-Dark, עירא לקח את ה-Red. שתי הבירות כשמן כן הן, כהה ואדומה, שתיהן Ale. הכהה הייתה חלקה יותר, טיפה מרירה יותר, עם רמת סוכר/דבש קצת מודגשת בזיקוק, אבל פשוט נהדרת. האדומה הייתה מעט מוגזת ופירותית יותר, והייתה לא רעה בעצמה. בקיצור – ארוחה כהלכתה (ציון לארוחה: 9).
אח"כ יצאנו לטיול קצר על הנמל הקטן, ובו גם האכלתי קצת שחפים, שנראה שאין בהם פחד מבני אדם (לפחות כל עוד יש לך לחם ביד). מי שלא ראה את השחפים מ"נימו", מוזמן לנמל הזה. מפחיד כמה דמיון היה בין ה-mine, mine בסרט לבין מה שהיה שם… חוץ מזה – המון סירות קטנות, בתים שצבועים בצבעים משוגעים כמו ורוד, ירוק וגם ריח נפלא וטרי של ים..
משם עשינו טיול קטן לכיוון צפון האי, וחתכנו קצת לפני קצהו הצפוני, כדי להגיע ל-B&B לשני הלילות הקרובים ולנוח קצת (עירא ירשום לכם את השם, כי תהרגו אותי – אבל אני פשוט לא יודע לבטא את זה אפילו), כי אני התחלתי להרגיש כאבים די רציניים ברגליים. החיתוך הקטן הזה התברר ככביש מרהיב ביופיו, בתוך עמק צר, שבו גם נתקלנו לראשונה במכונית עתיקה, ובכלל – הירוק והאוויר היו טובים לנשמה. ב-16:30 נחתנו אצל המארחת שלנו, וכרגיל, מאחר והיום כבר התאחר, ולא עמדנו במצופה מאיתנו מבחינת שתייה, פתחנו את בקבוק ה- Dailuaine 16 years של עירא, כדי לבדוק כמה ג'ון מק'גרגור צדק. והוא אכן צדק. הוויסקי הוא בעל ריח של שרי ופירות מיובשים, ומאוד נעים לאף. הטעם היה ממש ט"ו בשבט: שזיפים מיובשים ושקדים ליטפו את החיך והשאירו טעם פירותי ומתקתק בסיום (9).
אחרי שווידאנו שיש במגירה שליד המיטה תנ"ך של הגדעונים, ואחרי מנוחה של שעתיים-שלוש, עלה הצורך בארוחת ערב, כי מה לעשות – לחיות מהרגל זה לא הסגנון שלנו. המארחת החביבה לא ידעה בדיוק לומר לנו איפה אפשר למצוא ארוחה כזו, אז החלטנו לנסוע לכיוון העיר Uig הקרובה, מרחק של 10 דקות נסיעה, כדי לבדוק את האפשרויות. לא היו הרבה כאלה. בסופו של דבר, ראינו אור קטן ליד הנמל של CalMac, וזה נראה מבטיח. זה היה בר-מסעדה, שנקרא The pub on the pear, כמה מקורי, ובו יש אפשרות לשלב שתיית ויסקי או בירה, עם ארוחה קלה.
עירא התחיל את הערב עם Caol Ila CS, שהיה בעל צבע בהיר האופייני למזקקה, וכמובן בעל ארומות peat כבדות, מתיקות חזקה, שהזכירה קצת קוקוס, ורמז קטן לאשכולית. הטעם היה מאוד פרחוני ומתקתק גם הוא, ובסיום הפרחוניות באה לידי ביטוי עוד יותר (8).
אני ניסתי Longmorn 25 years, ויסקי בעל צבע אדמדם, ועם ריח שמזכיר תה עם דבש, וגם פירות יבשים (בעיקר חרובים). הטעם גם הוא היה מורכב למדי, והיו בו רבדים של אגוזים, משמשים מיובשים וליטוף מענג עד סיומו הבינוני באורכו (8).
החלטתי לנסות גם את ה-Dark Cullin ששתיתי בצהריים, הפעם מחבית. היא הייתה לא רעה, אבל באופן מפתיע – פחות טובה מהבירה בבקבוק. זה בהחלט לא משהו שנתקלתי בו פעמים רבות רבות בחיי.
ארוחת הערב שלנו כללה מרק עגבניות, מנת scampi עם צ'יפס, והמבורגר. כל המנות הרשימו לטובה, ונראה שהחומרים מהם מכינים את האוכל הם אכן משובחים ועלו על הציפיות שלנו מאוכל של פאב (ציון לארוחה: 9).
האווירה בפאב הייתה גם היא נחמדה, ונראה שהיא כללה לא רק מקומיים, אלא גם מספר מועט של תיירים (אפשר היה לספור את כל הנוכחים על 10 אצבעות). מאחר וזה המקום היחיד שנראה פתוח בעיר הזאת בשעה הזו (20:30 כשנכנסנו), נראה שנחזור לכאן גם מחר, מה גם שיש להם תפריט סינגלים לא רע בכלל, עם מחירים סבירים בהחלט (עד 4 פאונד למנת סינגל מאלט).
הדרך חזרה הייתה פשוטה למדי, ועירא גם הצליח לראות שלט של מישהו שפתח B&B ליד Uig, על שם מזקקת Lagavulin.
וזה סיכומו של יום נוסף על אדמת סקוטלנד. היה יום מועט קצת בחוויות, לעומת מה שהתרגלנו בימים הראשונים על Islay ו-Oban, אבל עדיין, אנחנו מרוצים. הצלחנו לעמוד במשימת הוויסקי היומית, ויש בזה חשיבות רבה.
עבדאללה והטאפאסיה
טוב.. אז אמש החלטנו לנסות, אחרי המלצה של אחד החברים, את הטאפאס-בר אל באריו (El Barrio) ברח' מוזס 22 בתל אביב.
בימי שלישי, לטענתם, יש גם מופעי פלמנקו, במהלך הערב. נשמע כמו משהו מפתה, אז למה לא, בעצם?
אז כמה סיבות יש ל"למה לא":
1. ה"מופע" במהלך הערב, מרשים ככל שיהיה, היה 3 ריקודים במהלך שעתיים וחצי, כאשר בין לבין – הפסקה של איזה 45 דקות לפחות. מאיזור הלא מעשנים, גם לא רואים שום דבר, אלא אם כן קמים ועוברים לחלקה השני של המסעדה (כל גודלה הוא שני חדרים לא גדולים).
2. האוכל פשוט ויקר. לא משהו יוצא דופן. יורחב עליו בהמשך.
3. צפוף מאוד. המקום קטן, חמוד, אבל לא בנוי לחבורות גדולות. אנחנו היינו 9 אנשים. זה הרבה מאוד למקום כזה.
למה כן?
1. המקום חמוד והאווירה נוחה לדיבור (מוסיקה לא רועשת מדי).
2. יש איזור ללא מעשנים, והעשן אשכרה לא מגיע לשם.
3. היחס האדיב מאוד של המלצרים ובעלי הבית (גם אם לא מקצועי תמיד).
ועכשיו לתכל'ס:
כמו שכתבתי. האוכל לא מורכב במיוחד, אבל יקר.
לדוגמא: צלחת של איזה 10-15 פרוסות דקות של חמון קופה עם לחם פשוט, עלתה 49 שקל! אני מבין שמדובר בטאפאס, אבל דחילק, קצת הגיון. מנה של 5-6 שרימפסים ברטבים (מעניינים, יש לציין) עלתה 32-36 שקלים. בלי שום תוספת. מנות עיקריות התחילו מ-48 שקלים בערך (2 נקניקיות צ'וריסו עם ביצת עין וצ'יפס). על השולחן הוזמנו גם מרק בקר עם ירקות שורש שהיה טעים מאוד, ופילה ביין ופטריות, שממש לא הרשים. באגף השרימפסים, הוזמנה מנה בגבינת רוקפור, שהייתה נחמדה (זו הייתה המלצת השף), וגם מנה ברוטב ליצ'י וברנדי, שהייתה כבר יותר טובה.
סיכום? לא משארתי עד הסוף, אז אני לא יודע מה עוד הוזמן, אבל הסיכום האישי שלי: 100 שקל עבור מנת חמון עם לחם, צינזאנו ביאנקו וכוס סנגריה (כולל טיפ). כאמור – לא זול. המיקום – נחמד ושקט, ואין בעיות חניה באיזור.
מעבר לחברה – החוויה של הערב: הסנגריה והרקדנית (ג'ינג'ית צבועה היא עדיין ג'ינג'ית..?). בקיצור, עבדאללה יעשה חושבים שוב לפני שהוא יגיע לשם.
עבדאללה מציג: פאב המרפי’ס החדש במודיעין
איך שהזמן טס, ולא זכרתי לכתוב על החוויות שלנו מיום שישי האחרון בפאב המרפי'ס החדש במודיעין.
בשבילי זו הייתה חוויה נהדרת, כי הצטרפתי לערב בנות, שכלל 3 מידידותיי הטובות – דניאל, רושל ונוקית.
הגענו לפאבכ באיזור 21:00, ולצערינו, בגלל שלא הזמנו מקום מראש, הושיבו אותנו ליד שולחנות ננסיים עם כיסאות עוד יותר קטנים. זה לא בישר טובות. זה אולי הזמן לומר שכבר הייתי בעבר מספר פעמים בסניף ההרצלייני של המרפי'ס ולא ממש נהניתי. בפעמים שהייתי שם, האוכל היה לא יותר מסביר, ולצערי אפילו המרפי'ס (שאני הראשון שאודה שאני אוהב אותה פחות מגינס), לא הייתה טרייה לחלוטין. בהרצליה גם הייתה הפעם היחידה בחיי, למיטב זכרוני שהשארתי בירה בכוס, ולא בגלל ששתיתי יותר מדי, או בגלל שהייתי קצר בזמן.
אז נקודת המוצא של המרפי'ס במודיעין לא הייתה טובה מי-יודע-מה.
אבל הגיעה המלצרית החביבה, ולקחה הזמנות. אני נשארתי עם הסטאוס המסורתית, בירה שהוגשה קרה וטריה כמו שבירה צריכה להיות. לקחתי גם את אחד ממבצעי הצ'ייסר שלהם (קוארבו גולד ב-13 ש"ח). מבחינת אוכל, הופתעתי לטובה. נוקית המליצה לי שלא לקחת את נקניקיות הטלה שלהם, אחרי שהיא התאכזבה מהם בהרצליה. המלצרית, לעומת זאת, המליצה עליהן בחום. בלי לפגוע בנוקית, החלטתי ללכת על המלצת המלצרית. הבנות הזמינו מנה משותפת של כנפי עוף בברביקיו וכן שלושה המבורגרים קטנים, וכוסות שליש של בירה מרפי'ס אדומה.
מנת הנקניקיות הייתה מצויינת. 4 נקניקיות טלה גדולות (כ-70 גרם כ"א לפני הבישול), לא עשויות מדי, רכות מפנים, ופשוט נימוחות בפה. אפילו קוביות התפו"א המתובלות הצליחו להרשים. כנפי העוף היו גם הן טובות, אבל די סטנדרטיות. ההמבורגרים היו באמת קטנים, והגיעו בלחמניות קטנות שתאמו את גודלם. הבשר היה טרי וטוב, אבל קצת עשוי מדי לטעמי.
ברקע הייתה מוסיקה נהדרת: רוק מ-30 השנה האחרונות, ולקראת היציאה שלנו מהמקום (ב-23:30 בערך) גם לא מעט אייטיז. בקיצור – נוסטלגיה חיובית מאוד. גם על המסך הענק הוקרנו ערוצי ספורט למיניהם, כשהשוס של הערב היה אגרוף תאילנדי לנשים, שהיה פשוט מטורף. אחת מהנשים נקראה בכינוי BEEF ואפשר היה להבין למה. היא נראתה כמו רוצחת מקצועית, והיא בהחלט לא מישהי שהייתי רוצה לפגוש בסמטה אפלה.. 🙂
בקיצור – ערב נהדר. אנחנו מתכוונים לחזור לשם בשישי הקרוב, הפעם עם הזמנה מראש, כדי לקבל את הכורסאות ולשבת יותר בנחת. כדאי לציין, שיש גם קומה שנייה לבר, שבו יש בר נוסף ולא מעט מקומות ישיבה נוספים. למי שמוכן קצת להתרחק מאיזור תל אביב – זו בהחלט חוויה מתקנת, אחרי הפעמים בהם ביקרתי אצל אחיו התאום. אני רק מקווה שימשיכו שם שם כמו שהם התחילו.
מוסיקה להמונים
"רדיוהד" הפיצו בימים האחרונים את אלבומם החדש.
עצם העובדה הזו לא מרגש אותי במיוחד, כי אני גם לא מעריץ גדול שלהם מאז "The Bends", שהיה יצירת מופת. מה שכן מרגש אותי, בכל פעם מחדש, זו העובדה שקמים אמנים בזמן האחרון, מחליטים לעזוב את חברות התקליטים שלהם, במקרה של רדיוהד – EMI, ולהפיץ את האלבומים שלהם על גבי הרשת. רדיוהד הגדילו לעשות, ונתנו למעריצים (המורידים) את האפשרות לשלם כאוות נפשם, או לא לשלם כלל. הטענה היא, כי במהלך השבוע האחרון, בו הופץ האלבום ברשת, כ-70% מהמורידים (1.3 מיליון הורדות) שילמו סכום כסף כלשהו עבור ההורדה.
רדיוהד הם לא הראשונים שעושים מעשה כזה, אבל זה רק מוכיח לי לאחרונה, שלרוק יש עוד מה לתרום למהפיכות בתחום המוסיקה. הרוק לא מת, ומי שמיהר להספיד אותו, מתבקש לבלוע את הכובע שלו מייד!
בעקבות המהלך של רדיוהד, גם ניין אינץ' ניילס (NIN) כבר הודיעו על הפצה באופן דומה של האלבום הבא שלהם, ונראה ששוב יש להקות שמביאות את הבשורה החדשה לעולם. אמנם כרגע מדובר בעיקר בהרכבים מבוססים, שכבר לא צריכים להוכיח את עצמם ואת יכולתם ליצור, ואף על פי כן, זו התחלה. אלה ניצנים ראשונים, וכולי תקווה שבעתיד הלא רחוק חברות התקליטים העושקות את האמנים ואת הקונים, יחדלו מלהתקיים. יש בזה אמת, שאני קונה עדיין דיסקים, ומתרגש מפתיחת אלבומים חדשים, תוך התהליך של קריעת הדיסקים וכל מה שזה אומר, אבל עדיין – מושג החופש המוסיקלי מתחיל לצבור תאוצה. וכרגיל – עולם הרוק הוא זה שמוביל את התהליך, וזה משמח אותי מאוד.
אז שוב – מי אמר שהרוק מת??
יום רביעי, 19.9.07 – שותים בסירה
יעד סופי: Invergarry.
דבר ראשון וחשוב לזכור, שהיום הוא Talk Like A Pirate Day, מה שהולך להפוך את היום הזה למלא ב-Arrrr ו-Narrrr וגם קצת Land Ahoi!. עכשיו כשזה ידוע, אפשר להתחיל את היום.
אחרי ארוחת בוקר ב-Lunga, שנערכה ע"י שרה (ציון לארוחה: 8), עשיתי עוד סיבוב קטן בתוך בית האחוזה, בו גיליתי שהחדר שקולין קרא לו Playing room, יש בו לא רק פסנתר, אלא גם שולחן הוקי אוויר, שולחן פינג-פונג ושולחן ביליארד(Arrr), ובנוסף גם מערכת סטריאו ובובות ברבי שהיו צבועות בצבעים פסיכדליים. אה, כן – וגם כמה דיוקנאות של דורות קודמים ושל פרצופו המחייך של קולין בעצמו, תלויים על הקירות של החדר הענק הזה. בקיצור, Playing room במובן המילולי של המילה, ולא כמו שאנחנו הבנו אותו אתמול… עד שני פמוטים שניצבו בכניסה לחדר, עמדו שתי בובות של טיגר (מפו הדוב), במקום בו היו אמורים להיות נרות. נראה שהם לא ממש רציניים פה… Arrrr…
יצאתי עם עירא אל מחוץ לבית האחוזה, ועשינו סיבוב תמונות קטן מסביב לבית, שאליו הצטרפה שרה בשלב כלשהו, כדי להסביר לנו קצת על ההיסטוריה של המקום ועל הנופים שמקיפים אותנו.
הודינו לה ויצאנו לדרך. ראשית – נראה שיש יום יפה בחוץ (לפחות לבינתיים), ולא ראינו את מה שיש ל-Oban להציע, ולכן החלטנו לחזור אליה לסיור בעיר. העיר עצמה חמודה להפליא, ואפילו מרכז התיירות שלה ממוקם בתוך כנסיה. אבל אתם כבר אמורים להכיר אותנו: אחרי המפגש עם מק'גרגור מאתמול, לך תגרום לנו לא להיכנס למזקקה שוב. לשמחתינו גם הפעם קיבל מק'גרגור את פנינו, ואנחנו התחלנו להתעניין קצת לגבי הסינגלים שאנחנו לא מכירים, שהיו מונחים על מדפי החנות. Arrr??
בהמלצתו של מק'גרגור, עירא קנה Dailuaine 16 years, שהתיישן בחביות שרי ועוד ייכתב עליו, וכן טעמנו Linkwood 26 years – Rare Malt (שגם אותו עירא קנה) – מדובר בסינגל שהוא CS, כלומר יש בו 56.1% אלכוהול. יש לו ארומה פרחונית, עם נגיעת עץ קלה. בטעם הוא מעט נושך בחמצמצות (של תפוחים ירוקים) את הלשון בנגיעה הראשונה, אבל בחיך יש בו עץ מלטף ומתיקות, ובסיום ישנה מרירות קלה (9).
אני עשיתי לי קניה של Oban 14 years. בנאלי – אבל מתחייב..
עלינו על הרכב והתחלנו את המסע צפונה.
את הדרך עשינו דרך ה-Highlands, לאורכם של הרים ירוקים, עם נקיקי מים קטנים שזרמו מהם בכל כמה עשרות מטרים. מפלי מים קטנים שאת מקורם אנו לא מכירים, ולא יצא לנו לבדוק. כמובן שגם נסענו ל-Glen Coe ובאיזור Ben Nevis, ההר הגבוה ב-UK, כדי ליהנות מהנוף, והשמיים הדרמתיים: עננים שכיסו את פסגות ההרים, וכבישים שחצו את העמק. ראינו גם שמורות טבע, שבהן שלטים המציינים שצולמו בהן כמה סרטים מפורסמים כגון "לב אמיץ" וכו'.
לפני רדת החשיכה, בהתקרבנו ליעד הסופי שלנו לאותו יום, ראינו שלט קטן שהיה כתוב עליו Eagle Inn והחלטנו לבדוק את העניין (Land Ahoi!!). כשהתקרבנו, ראינו שלט נוסף שציין שהבר הזה, הוא הבר הצף היחיד בסקוטלנד. טוב – זה כבר סיקרן אותנו, והתחלנו לחפש את הבר לאורך הרציף שליד האגם, כ-2-3 מייל מ- Invergarry.
פתאום ראינו סירה צפה על פני שפך הנהר שמוביל לאגם. קיווינו שנוכל לאכול שם ארוחת ערב, אבל בגלל שהבר היה קטן, ולא הזמנו אוכל מראש, נותר לנו להישאר מעט ולשתות ויסקי (כי מה יש עוד לעשות בבר סקוטי?? Narrr??). הבר עצמו חביב ביותר, עם מבחר בהחלט לא רע של סינגל מאלטים, וכשהגענו הוא היה כמעט ריק, מלבד הברמנית ובעלה הטבח (שאת שמותיהם אני לא זוכר). מבחינת עיצוב – סחתיין עליהם. יש פה לאונג' קטן, מקום לא גדול לסעודה, ובר עם 3-4 מקומות עליו. הברמנית, אישה מאוד חביבה, התחילה לספר לנו על חלק מהסינגלים הנדירים שיש אצלה. בינתיים התחלנו לשתות (Arrrr!!):
אני התחלתי ב-Ben Nevis 10 years, שהיה בעל צבע ארגמני, עם גוף מלא, בעל טעם של פירות יבשים וטיפה מעקצץ בלשון (8).
עירא מצידו, לקח טעימה של Balblair 10 years, בעל צבע זהוב בהיר, ריח מתקתק, אבל טעם מריר למדי, וקליל מדי לטעמי (6). – Definite Narrr!!!
בשלב הזה חשבנו לנסות את ה-Glen Lochy 1965, שמתברר שהבר הזה החזיק בבקבוק האחרון שקיים ממנו, אבל הצבע המאוד בהיר והמחיר שהברמנית רצתה עבורו (20 פאונד) לא נראה לנו הגיוני מאוד, במיוחד ממזקקה שלא שמענו עליה ולא טעמנו שום דבר מוקדם צעיר יותר שיצא ממנה. לאחר התייעצות קלה, החלטנו ללכת על ה-Glen Lochy 1977. גם צבעו זהוב מאוד, והוא בעל ריח חזק של ליים, וניל ורמז לטבק, והטעם היה בעיקר של וניל, קצת מריר, ועם סיום קל של ליים (7).
בכך סיימנו את הטעימה בבר, ובעצת הברמנית הלכנו לנסות את מזלינו במציאת ארוחת ערב ב-Water park שהיה בהמשך הכביש. בשלב הזה כבר היה חשוך, וכרגיל – הגענו בדיוק דקות לפני הסגירה של המסעדה, כנראה היחידה באיזור. הארוחה כללה האגיס שעירא ניסה, ונקניקיות ברוטב עם פירה, שאני בדקתי. היה נחמד ומשביע, אבל כרגיל – האוכל הסקוטי לא היה ממש מלהיב (7).
בשעה 21:00 בערך, נחתנו בהוסטל שבו היינו אמורים להעביר את הלילה, רק כדי לגלות שהמקום חשוך לחלוטין, ועל דלת הכניסה התנוסס שלט: No Vacancies. מאחר ועירא העביר לבחורה את מספר כרטיס האשראי שלו עוד בישראל, כדי שתוכל לגבות דמי ביטול במקרה שלא נגיע, ומאחר ולא הייתה שום תשובה כשצלצלנו בפעמון הדלת, עירא התקשר אל המספר שהיה רשום לו. הבחורה שמנהלת את המקום, שנראתה קצת יותר כמו בחור, כנראה לא הייתה בטוחה שנגיע, והיא ביקשה שנחכה לה. לפחות לא היינו צריכים לישון ברכב (למרות שהשמיים זרועי הכוכבים היו בהירים ויפהפיים)..
רבע שעה מאוחר יותר, הגיעה הילדון/ת (בחיי שכבר לא הייתי בטוח עם איך שהיא נראתה), ופתחה לנו את הדלת, השכירה לנו מגבות (!!) ב-50 פני האחת, והראתה לנו את החדר, את המטבח ושאר ירקות (לא באמת היו ירקות). מיותר לציין שהמקום היה ריק לחלוטין. אין לי מושג על מה ולמה היה השלט No Vacancies תלוי בחוץ. בכל מקרה, התארגנו לשינה במיטות הקומותיים בחדר (מיטות שיש עליהן אזהרה ברורה לפיה כדאי להיזהר לא לדפוק את הראש, וטוב שכך, כי הרווח בין שתי הקומות לע עלה על 40 ס"מ. הצלחתי לא לדפוק את הראש. חבל שאין גם אזהרה על איך לא לדפוק את הגב כשמשגיחים על הראש).
וזה הכול להיום. מחר – מגיעים ל-Isle of Skye שכולם המליצו לנו עליו בחום, כמקום שיש בו פירות ים מצוינים, נופים מרהיבים, צבאים, ועוד..
Land Ahoi!!!
עולם מעוות
אני שוכב בבית היום, כל היום, אחרי שבוע מתיש, פיסית ונפשית, ומנסה להבין באיזה עולם מעוות אנחנו חיים. זה עולם שבו, אם תיפתח רגשית, זוגיות פוטנציאלית תהפוך, במקרה הטוב, לידידות, ובכדי למצוא זוגיות, אתה צריך "לשחק עם הקלפים שלך" בזהירות. וזה לא רק בעולם הזוגיות. זה נכון גם במקום העבודה, ובלא מעט אספקטים אחרים בחיים. מתי כנות הפכה להיות מילה כל כך גסה? מילה שכל כך הרבה שולפים אותה מהמותן בלי קשר למה שעומד מאחוריה? מתי הכל הפך לפוליטיקה מזויינת? אני לא מבין איך אנשים הולכים לישון בלילה, כשהם צריכים לחשוב איך ומה לומר בצורה כל כך מכאנית.
הבעיה היותר גדולה היא, שזה התחיל גם לסחוף אותי לאחרונה, מה שמעורר בי המון סימני שאלה. בניגוד מוחלט לאופי שלי, לאיך שחייתי עד היום, אני מתחיל לחשוב איך להתבטא, במקום לתת לרגשות האמיתיים שלי לצאת. בעיקר בגלל שאני פשוט לא רוצה לפגוע באחרים מצד אחד, ולא רוצה למצוא את עצמי פגוע מצד שני. וזה פשוט משגע אותי. זו מערבולת רגשית שאני לא יודע איך להתמודד איתה, ואני, בתור בנאדם מאוד אמוציונאלי, מנסה לעצור את הסחף, אבל ללא הועיל. אני לא יודע אם אני אחרון התמימים בעניין הזה. אני מניח שיש אנשים שמרגישים שהם נסחפים בסערה דומה לזו שאני מתאר, אבל כמו כולם הם מורידים את הראש, כדי לא לקבל את הכאפה שהם יודעים שתגיע. וכשכולם מורידים את הראש – לך תמצא מישהו מיוחד. בתור איש מאוד אופטימי (ומדובר בחלק ניכר מהחיים שלי), לא חשבתי שאי פעם ייצאו מילים כאלה מהפה שלי, מהראש שלי ובטח שלא מתחת לאצבעותיי המקלידות, אבל אני מרגיש שפשוט בא לי להרים ידיים. אם דברים כל כך בנאליים, כמו רגשות וכנות הופכים למשהו מכאני, אני לא יודע אם אני יכול להמשיך במשחק הזה.
אני לא רוצה לשחק עם הקלפים שלי בזהירות. אני לא יודע איך לעשות את זה בגיל 33, ואני לא רוצה להתחיל ללמוד. מה כל כך קשה להבין שאני מחפש כנות? משהו אמיתי בחיים האלה?
הפוסט ה-100
עוד לא הגעתי לכמות הפוסטים שעירא כותב, אבל בהינתן מצב שבו התחלתי לפני 3 חודשים בסה"כ, 100 פוסטים זה לא רע. אין הרבה במה להתפאר, ואין הנחתום וגו', אבל אני שמח שאני מתמיד בזה, ואני שמח שיש עדיין מי שקוראים את ההגיגים שלי וגם מגיבים על זה.
אז תודה לחבריי שהביאוני עד הלום וכאלה.
מקווה לחתום גם על המאה הבאים.
מי יודע – אולי עד אז תהיה עוד נסיעה כזו.. 🙂
גיא.
