הזדמנות חדשה
היום קיבלתי מכתב פיטורים. זה היה צפוי למדי, לאור מה שעברתי בתקופה האחרונה בעבודה. לא כתבתי על זה שום דבר עד עכשיו, כי בעיקר פחדתי שמישהו שלא אמור לראות את הבלוג הזה, יקרא את מה שעובר לי בראש. אבל השלב הזה נגמר. לרוב אני לא מלכלך על עבודה שהייתי בה, בטח שלא בכתב. לרוב אני מרגיש שאני לוקח משהו מכל מקום שהייתי בו. כמעט כמו בזוגיות. את מה שעובר לי בראש, יודעים האנשים הקרובים אליי. ולרוב ככה זה נשאר. אבל הפעם החלטתי לכתוב. יצא לי לעבוד כבר בכמה חברות, והרבה זמן כבר לא נתקלתי במנהלים שמרגישים מאוימים ע"י אנשים טובים מהם. וזה בדיוק מה שקרה כאן. הפוליטיקה הפנימית הכריעה.
לפני 3 חודשים, באמצע נובמבר, חזרתי מהדרכה בלונדון. על זה כבר כתבתי כאן, וכאן וגם כאן. מה שלא כתבתי, הוא העובדה שהראש צוות שלי, פולינה, הודיעה לי שהיא בהיריון, וגם בחורה נוספת, שהיתה בחופשת לידה עד אותו זמן, במשך חצי שנה, חזרה. אז בערך התחיל הסיוט שלי. פתאום העבודה שלי לא היתה טובה מספיק. פתאום צצו להם כל מיני דברים, ופתאום, לפחות אחת לשבוע קיבלתי איומי פיטורים מהבוסית שלי. זה הגיע למצב שבו היא מדדה לי זמן שבו הייתי בשירותים אחרי ארוחת צהריים, מגוחך ככל שיישמע. וזה אכן היה מגוחך. אני יודע שאני לא מושלם, ויש לי הרבה דברים שאני יכול להשתפר בהם, אבל אני גם יודע מתי אני עושה עבודה טובה. וכשקיבלתי מכתבי תודה מלונדון, ושסמנכ"ל פיתוח החליט לתת לי להוביל פרויקט בעל חשיבות גבוהה ביותר לחברה – ידעתי שאני עושה משהו טוב, למרות כל האיומים. את האיומים האלה, שמעתי לא רק במשרד של פולינה בארבע עיניים, אלא הם היו גם פומביים מאוד, לפני חצי קומה, מה שהיה בעיקר משפיל. הקטע הוא, שכשכבר התיישבתי עם פולינה לברר מה נהיה, היא אמרה לי שאני עובד גרוע ובצורה דפוקה. ביקשתי דוגמאות, וקיבלתי חצאי משפטים. בסופו של דבר היא מצאה חצי משפט באחת התשובות שנתתי ללקוח, שאותו היא היתה מנסחת אחרת. אם תחשיבו את העובדה שהיה לחץ מטורף באותו זמן, ושפתרתי בערך 20 בעיות בשבוע, במדינות עליהן הייתי אחראי (צפון ודרום אמריקה, כל מזרח אירופה בשווקים מתפתחים וגם קצת בסין והודו), וכל זה בנוסף לפרויקט שאותו ניהלתי, תבינו שזה היה פשוט זניח. אבל לא בשבילה. אז נתבקשתי להתחיל לכתוב לה דוחו"ת יומיים שבהם אני מפרט מה עשיתי ובאיזה שעות. כשהיא עירבה את הבוסית שלה בארה"ב ולכלכה עליי שם, לקחתי את זה בתור הזדמנות להוכיח את מה שאני באמת שווה. חשבתי לתומי שעוד מישהו יראה את העבודה שאני עושה, ואולי משם תבוא הישועה. אבל איזו ישועה ואיזה נעליים. לפני שבועיים וחצי, בשיחת ועידה עם שתיהן, התברר לי שהבוסית בארה"ב בכלל לא קוראת את הדוחו"ת שהיא בעצמה ביקשה שאני אשלח לה. השאלה שחזרה על עצמה כל הזמן, היתה – "איך אתה מחלק את הזמן שלך? מה בעצם אתה עושה?". אלה בהחלט לא שאלות של מישהי שקראה את מה ששלחתי לה במשך כמעט חודש.
חוצמזה, באותו זמן, ספציפית ביום הולדת שלי, נקראתי לשיחה של "קליטת עובד חדש" ע"י מישהי בשם ליאת ממשאבי אנוש. במהלך השיחה קרו שני דברים שגרמו לי להבין שאין לי עם מי לדבר בתוך החברה. הראשון: היא שאלה אותי איך אני רואה את עצמי בחברה בעתיד. שאלה לגיטימית לכל הדיעות. התשובה שלי היתה, שאני רואה את עצמי בתפקיד ניהולי בעתיד, ושיש כמה וכמה תפקידים שאני חושב שיוכלו להתאים לי. לא הזכרתי זמנים או משהו בסגנון. מהתגובה שלה הייתי בהלם: היא אמרה ש"בחיים לא שמעתי דבר כזה מעובד חדש". תעזבו את העובדה שהייתי שם חצי שנה ויצא לי כבר להכיר את התרבות הארגונית ולא מעט תפקידים שם – מה, אני צריך להתנצל על השאיפות שלי? איזו מין תגובה מטומטמת זו?
הדבר השני, והגרוע יותר מבחינתי, היה שבסיומה של השיחה, בה לא העליתי טענות בכלל (והתברר לי שעשיתי בחוכמה), אותה ליאת שאלה אותי אם אני לא רוצה לספר לה על המחלה שלי, ושיש הרבה עובדים שמרגישים "לא נוח" כשיש לי התקפי כאבים. חוץ מהעובדה שהשאלה הזו היא בכלל לא חוקית, לפי חוקי מדינה בארץ וגם בארה"ב (בדקתי את העניין), זה היה פשוט מרתיח. הבנתי פתאום שפולינה עומדת מאחורי ה"שיחה" הזו, ושהיא משתמשת במחלה הזו נגדי. כי עד אותה שיחה, נעדרתי בדיוק יומיים בגלל אותם כאבים. יומיים בחצי שנה! בהחלט לא משהו שהפריע לתפקוד שלי בעבודה. וכשכן היו לי כמה התקפים, אני הלכתי מיוזמתי למשרד אחר, פינתי, חשוך ואף אחד כמעט לא ידע מה באמת עובר עליי. אז התברר ש"הרבה עובדים מרגישים", זה בעצם שווה ערך ל"פולינה אמרה".
כבר אז הבנתי שאני צפוי לסיים את עבודתי בחברה הזו בצורה לא כל כך שקטה. החלטתי לכתוב מכתב לבוסית בארה"ב, ובעזרת חברים ניסחתי מכתב, שאותו התעתדתי לתת ביום שאני אמצא מקום עבודה אחר, וכמה שיותר מהר – יותר טוב. במקביל, התחלתי בחיפושים אחרי מקום חדש, בצורה דיסקרטית, והמשכתי לעבוד כאילו כלום. אף אחד בחברה (חוץ משני אנשים שאותם אני מעריך מאוד), לא ידע מה מתחולל בצוות. פולינה התחילה לחפש עוד מישהו שיצטרף לצוות. בתקופה שקדמה לחיפושים שלי, העברתי קורות חיים של כמה מחבריי הטובים ביותר, שחיפשו מקום עבודה באותו זמן. כל קורות החיים הללו הוזזו הצידה בטענה ש"הם לא מתאימים". היא חיפשה מישהו שידע לכתוב קוד בשפת C, ושיוריד קצת מהמעמסה הזו, וגם מישהו עם נסיון בעבודה עם לקוחות וידע בחומרה. ואת מי היא לקחה בסוף? איש חביב ביותר אמנם, אבל אחד שלא יודע מה זה שפת C בכלל, בלי נסיון בעבודה עם לקוחות, ובכלל – הבחור היה טכנאי שטח של חברת כספומטים. הוא התחיל לעבוד אצלינו בשבוע שעבר. כשדיברתי איתו, הבנתי שאני עומד לסיים את עבודתי כאן יותר מהר ממה שציפיתי. פולינה החליטה לקחת מישהו לא "מאיים". מישהו שיגרום לאנשים בחברה להתגעגע אליה בזמן שהיא תהיה בחופשת היריון. מדהים. ושוב – אני חוזר לנקודת ההתחלה – איך לעזאזל נותנים למנהלת כזו לעבוד בחברה? איך יכול להיות, ששני האנשים שהולכים לנהל את הצוות הזה בזמן שהיא תלד וכמה חודשים אחרי זה, אין להם שום גישה טכנית? והבוסית בארה"ב עוד אומרת שהיא תנהל מארה"ב את הצוות מבחינה אדמיניסטרטיבית… איך זה יעבוד? אין לי שמן של מוסך, אבל זה ממש לא נשמע טוב.
היו עוד כמה סיפורים "משעשעים" מהתקופה האחרונה, אבל עזבו.
היום, כשהיא נתנה לי את מכתב הפיטורים, ראיתי לפחות צד אחד יעיל אצלה. ברגע שהסתיימה השיחה, היא אפילו לא נתנה לי להוריד מהמחשב דברים אישיים שלי. תוך דקה אחת סגרו לי את המחשב בפרצוף מרחוק, והגיע איש IT כדי לקחת אותו. מי אמר שהיא לא יכולה להיות יעילה כשהיא רוצה..? את המכתב לבוסית בארה"ב שלחתי הערב, אחרי כמה ניסוחים מחודשים ובעזרת חברים, אבל העיקר – בלי כעס מיותר, אלא בצורה קרה, ואחרי שינה טובה של כמה שעות. לפחות אולי היא תדע (בהנחה שהיא בכלל תקרא משהו מהמכתב הזה), איך דברים מתנהלים בסניף הישראלי של ווריפון. זה לא היה המצב האידאלי מבחינתי. רציתי לעזוב את החברה בעמדה של כוח, שבה יש לי כבר עבודה אחרת. אבל הדברים לא מתנהלים לפי לוחות הזמנים שלי, כמובן. זה המצב, ועם זה אני צריך להתמודד.
מה שכן, יפה היה לראות שאנשים היו ממש בהלם, כשבאתי עם התיק שלי, ואמרתי להם שזהו, תודה על הדגים, קיבלתי מכתב פיטורים. זה רק אומר שאני כנראה טוב כשחקן. אפילו קיבלתי נשיקת פרידה.
אז עכשיו אני רואה את כל העניין הזה בתור הזדמנות חדשה. אני מחפש מקום עבודה שיעריך מישהו עצמאי עם אמביציות. ולא – לא בתחום של משחק 🙂
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
1. Good luck.
2. Through this entire post I had "hormones" screaming at me – a pregnant woman is a fountain of uncontrolled hormones.
3. It's probably better that she didn't take your friends for the job, they might have not stayed your friends for long with such a boss.
4. Get used to such PHB characters, the politicians are the ones who survive ins most companies.
Amos
Actually – if a job in the US west coast is for you, then send me an e-mail.
Amos
אתה צודק. זו גם היתה ההרגשה שלי בהתחלה. עניין ההורמונים זעק. אבל עדיין – לא חשבתי שזה ניתן להצדקה. כבר הכרתי כמה מנהלים כמוה בארץ, שבלי קשר להורמונים, הם הרגישו פשוט מאוימים ע"י מישהו שעלול "לתפוס" להם את התפקיד בהיעדרם. אולי זה נשמע יהיר – אבל אני ממש לא ניסיתי לתפוס שום תפקיד, בטח שלא את שלה, וניסיתי להעביר לה את זה בצורה מאוד חד משמעית. על כל דבר כיתבתי אותה, השארתי אותה תמיד בתוך מעגל המידע (אולי זו היתה הטעות שלי), וניסיתי להראות לה שאני באמת לא חותר תחתיה. בכל מקרה – מים מתחת לגשר. זה עבר ונגמר. עד עכשיו לא קיבלתי תשובה מהבוסית בארה"ב. מסקרן אותי לדעת אם היא בכלל תקרא את זה. אם כן – די ברור לי שזה יעבור לפולינה, שתצעק שהכל שקרים. כמה חבל שלרוב מה שמסופר שם יש עדים, כולל סיפור השירותים… אבל עזוב , כבר אמרתי, אני לא רוצה להיכנס למלחמה הזו שוב. אני רוצה קצת שקט בחיים שלי. מקום עבודה שבו יעריכו אותי ואת הכישורים שלי. אין לי בעיה עם פוליטיקה פנימית. אני לא אוהב את זה, אבל מסוגל לחיות עם זה לא רע. זה חלק ממה שאני עושה כלפי חוץ (לקוחות), אז גם כלפי פנים אני מסוגל לעשות את זה. מה שחשוב לי בסופו של דבר, זה שיהיה לי גב מקצועי מהבוס/ית הישיר/ה שלי.
בכל מקרה, תודה, עמוס. לגבי ההצעה שלך, האמת – יש מצב כמעט לכל דבר היום. אני אשלח לך מייל עם הקו"ח שלי בכל מקרה. שוב – המון תודות.
לא נראה לי שהייתי יכול להתמודד עם זה בצורה יותר בוגרת ונכונה – וזה בקריאה בדיעבד – בלי שנאלצתי לסבול יום יום תחת אותה בוסית.
עם גישה כזו אני לא דואג לגבי העבודה הבאה שלך. רק תשתדל לא להכניס את כל זה לראיון עבודה הבא ותנסה לנפנף את זה בתור 'בעיות אישיות עם הבוס' או משהו כזה, לדעתי.
שיהיה בהצלחה איש.
שני דברים למדתי לאחרונה –
1. לעולם אל תיתן לבוסים ישירים את כתובת הבלוג שלך, גם אם הם נראים כאילו הם החברים הכי טובים שלך באותו זמן. אנשים משתנים. לא תמיד לטובה.
2. אין שום מצב בעולם שהנושא הזה יעלה על בדל שפתיי בכלל בראיון עבודה. מבחינתי הסתיים הרומן הזה עקב "שינוי הגדרת תפקיד". כי "בעיות אישיות עם הבוס" בדר"כ גורר שאלות שאני לא בטוח שאני רוצה להיכנס אליהן..
בכל מקרה – תודה, ליאור.
בהצלחה בעתיד ונראה שהשינוי שבא הוא רק לטובה.
אתה יכול להתנחם לפחות בזה שדוד שלי שהוא אנליסט, המליץ לאבא שלי למכור בחום את המניות שלו בוריפון.. לא צופים להם עתיד מזהיר..
1. You could be right about her being afraid of a more talented employee overtaking her – my wife through the same about my first boss here in Oz.
2. You are right about not using the "personal problems with the boss" excuse – it doesn't give good taste in the mouth.
However – since other bosses (probably the smarter ones, those you would like to work for) might google about you and find this blog post, I'd recommend that you'll prepare a good verbal reply in case this comes up in an interview. I even read as part of a list of suggestions for interviews to consider raising this issue in order to diffuse it, I suppose such action should be considered hard depending on the particular circumstances and the impression you have from the interviewer and the company.
Amos
PS – Do you have a feed to track comments. like Ira does?
יקירי, המון בהצלחה, ואני חושב שמשהו מתפנה אצלנו, אז אכתוב לך אם כן.
תודה, מודי. אני מעריך את זה מאוד.
לגבי פידבק להערות – אני לא בטוח שיש לי את זה כאן. אני משתמש בפלטפורמה של בלוגלי ברמתו הפשוטה ביותר. לגבי החיפוש בגוגל – כדאי באמת שאני אבדוק את הנושא. זה רעיון טוב. תודה, עמוס.
עמוס, דאגתי קצת לעניין של החיפוש בגוגל.
לשמחתי, השם המלא שלי לא מופיע בשום מקום. לא באנגלית ולא בעברית. המקום היחיד שהיה בו ייחוס כלשהו לבלוג הזה היה בלינקד אין, וגם זה עודכן ברגעים אלה.
לגוגל אין יותר מדי תוצאות חיפוש רלוונטיות לגביי, וטוב שכך.
עדכון: מצאתי דרך שאפשר להגיע אליי לבלוג בכל זאת, אבל באמת – היא די מסובכת, וצריך לרצות לעבור כמה דפים טובים בתוצאות החיפוש של גוגל.
עובדים גדולים לא מתאימים למנהלים קטנים
גם אני הייתי פעם קצת כמוה. קל לך להקל ראש בנושא זה לגבי, כי אני חברה. ואני מקווה שיום אחד תוכל לסלוח גם לה ולהבין שהיא עשתה מה שהיא עשתה מחוסר ביטחון עצמי.
ומי מאיתנו לא חולה במחלה הזאת, קצת?
העיקר הלאה למקום הבא שיוכל לתת לך את המרחב לפרוש כנפיים ולעוף גבוה גבוה 🙂 לתפקיד של בורג זה לא שאתה לא מתאים. אתה פשוט לא יכול. זה לא יעבוד. המערכת תפלוט אותך או שאתה אותה.
תודה, אור – וברוכה הבאה לעולם הוירטואלי שלי…