ביקורת סרט: Speed Racer
הרגע חזרתי מסרט של שבת בצהריים עם חברי הטוב שי. בהחלטה ספונטנית להחריד החלטנו לנסות לבדוק את Speed Racer, סרטם החדש של האחים וואשובסקי, כפתיח לסרטי הקיץ הרבים שאנחנו רוצים לראות. הסרט מבוסס על סדרת אנימציה יפנית קלאסית משנות השישים, העוסקת בנהג מרוצים צעיר העונה לשם "ספיד רייסר". ספיד נולד מאחורי ההגה והדבר היחיד שמניע אותו להשתתף במרוצים הוא מותו של אחיו הבכור, רקס, בתאונת דרכים. למרות זאת, הוא חייב להתגבר על הפחדים שלו כדי להלחם בתאגידים מושחתים המאיימים להשתלט על עסקי המרוצים, בעזרתו של אביו, חברתו ואפילו יריב לשעבר. בסרט מככבים ג'ון גודמן (האב), סוזן סרנדון (האם), כריסטינה ריצ'י (החברה) ואמיל הירש (ספיד רייסר עצמו).
בעיקרון, מדובר בסרט לילדים, אבל גם לגברים המונעים ע"י אקשן טהור, בלי יותר מדי לשים לב לאין-עלילה. פעלולי האנימציה מרשימים מאוד, הפסקול נחמד ביותר, והאקשן אכן חוגג. אני חושב שה"בעיה" היחידה בסרט הוא בעצם אורכו – יותר משעתיים! מצד שני, רוב הסרט מלא ברגעי אקשן של מירוצים, כך שהזמן עובר די מהר. אני חושב שאפשר היה לקצר את הסרט בכמה מובנים, אבל בסה"כ – סרט לא רע.
ציון 7.5 בסולם קופי השבת.
זכויות האזרח ק’
בשקט, בשקט התפרסמה לה השבוע ידיעה קטנה במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות, וזו היתה כותרתה: "חשוד לא תמיד זכאי לטיוטת כתב אישום לפני שימוע – כך כתב ביהמ"ש העליון בעתירה שהגיש שמואל אורי". מתברר שבמדינת ישראל ה"נאורה" שלנו, אין שום חובה על המשטרה להציג את ההאשמות לחשוד, על מנת שיוכל לדעת מול מה עליו להתמודד ובפני אילו טענות עליו להתגונן. אני לא מצדיק את מר אורי בשום דרך, אבל ביהמ"ש קבע תקדים מאוד מסוכן בדחיית העתירה הזו. אם שוטר עוצר אותך על מהירות מופרזת, כפי שקרה לי לפני שנה, הוא יכול להוסיף לי סעיפים לדו"ח, ללא ידיעתי, וללא ידיעתו שלך עורך דיני, וזה יהיה מוצדק לחלוטין! (למען האמת – השוטר שעצר אותי אכן הוסיף שני סעיפים שכללו בריחה מהמשטרה ונהיגה מסוכנת ב"סלאלומים", דברים שלא היו מעולם, ועכשיו אני צריך להוכיח את זה בבית משפט בתחילת החודש הבא, מול מילה של שוטר). אז אכן – אנחנו כולנו שווים בפני החוק, אבל האם החוק עושה עמנו צדק? זו סוגייה שכדאי לבדוק אותה, קצת יותר לעומק.
ואם כבר סוגייה, הנה סיפור מעניין שקרה לי שלשום בלילה: איך שיצאתי מארוחת ערב אצל עופר, נסעה לידי מכונית לבנה, ואיזה ערס, ופרחה מחומצנת לידו, התחילו לקרוא לי להתקרב אליהם. בדר"כ אני יודע שזה מתכון לצרות, אז התעלמתי, אלא שלפתע שמתי לב ששכחתי את הספר החדש שלי אצל עופר, והתחלתי לשים פעמיי בחזרה לבניין שלו, תוך כדי שהערס ממשיך לקרוא לי, ושאני מחייג לעירא בנסיון לבקש ממנו שיוריד לי את הספר. רגע אחרי שהסתובבתי עם פניי לכיוון הבניין, תפס אותי מישהו בשרוול וצעק עליי להסתובב. מתברר שהבחור היקר היה שוטר במדים, והוא יצא אליי עם עוד שוטר, ומתברר שהפרחה המחומצנת היא אכן פרחה מחומצנת, אבל במדים. הם התחילו לצעוק עליי שלא מקובל עליהם שאני לא מקשיב להם. זאת כמובן, ברחוב חשוך, במכונית לא מזוהה (לא היו צ'אקאלאקות, ולא היה שום סימן שמדובר בשוטרים – קשה לראות מדים בתוך מכונית חשוכה ב-22:30 בלילה). השוטרת התחילה לשאול אותי בגסות אם הייתי פעם במשטרה, ואם אני פרצתי לאיזו דירה שם, לקחה ממני תעודה מזהה והלכה לבדוק בקשר, על מנת לוודא שאני לא עבריין מסוכן. למי מכם/ן שלא ברור לו/ה איך אני נראה – אני מפנה אתכם לתמונה בתפריט השמאלי של בלוג זה. מעולם לא היה איש שראה אותי וחשב ישר: "הנה עבריין". כך שהעניין שעשע אותי, מצד אחד, אבל היחס שלהם הרגיז מאוד, מצד שני. יש דרכים מנומסות רבות לפנות לכל אזרח, בין הוא חף מפשע או לא. "בוא הנה, בחור" היא לא אחת מהן, בעיקר כאשר המכונית והשוטרים בתוכה לא מזוהים. עירא, שראה חלק קטן מכל הסיפור, ניסה להתערב, אבל אחד השוטרים אמר לו ש"נראה אותך מנסה לקרוא לנו כשיפרצו לך לדירה". מהיכרותי עם עירא, לא נראה לי שזה יקרה. הם עוד עלולים להאשים את עירא בפריצה לדירה שלו עצמו, ה"חכמים". איזה כיף ש"המשטרה עם הפנים לאזרח". חבל שהם לא מסובבים את הגב. בעיטה קטנה היתה מחזירה אותם לפרופורציות.
ערב אצל אורי
אז אחרי תגובה של אורי לפוסט הקודם, שבו הוא אמר שיש לו השגות למיניהן על לימודי תואר ראשון במנהל עסקים, הייתי סקרן מאוד לשמוע את דעתו המנומקת. עד שפגשתי אותו, לא זכרתי אותו, אבל מתברר שבטעימה המפסקת של לפני חודשיים, הוא היה האיש שהיה אחראי על ה-Glen Goyne ששתיתי ואהבתי. ומאחר ואורי הזמין אותי לביתו, לדיון עמוק בסוגיית הלימודים שלי, וכן העלה את רעיון הטעימה אצלו של סינגלים נוספים שאינני מכיר, מי אני שאסרב להצעה שכזו..?
אז הנה אנחנו, יום שני בערב, דירתו של אורי, אי שם בעיר הגדולה, אני מתפעל מהסלון ומהמרחב האדיר שיש בו, ובינתיים אורי פותח את ארון המשקאות שלו. חשבתי להפתיע את אורי בכך שהבאתי שתי כוסות גלן קרן מהבית, אבל התפדחתי. אני לא מבין איך יכולתי לחשוב בכלל שאין לו בבית את הכוסות המתאימות. לאורי יש מגוון יפה מאוד של סינגלים, ואני כמובן, החלטתי ללכת על אלה שאינם מוכרים לי.
התחלתי עם Tomintoul 16 yo, בעל 40% אלכוהול בנפח. זהו ויסקי מאיזור ספיי-סייד, וליתר דיוק – מאיזור נהר ה-Livet. הצבע של הויסקי הוא חום בהיר- מעט אדמדם. הריח שלו מעודן למדי, וכולל מורכבות כזו של תה עם דבש, רמז לאגוזים ולמתיקות סוכרייתית שאינה משתלטת. הטעם שונה לגמרי: הוא ממלא במהירות ובעוצמה את הפה כולו, ומליק במין שמנוניות קלילה לגרון. הרגשה חזקה מאוד של טילו ביער, אפשר אפילו לחדד את זה ולומר שיש בו מין טעם של אורנים (הקרדיט על הרעיון הספציפי הזה מגיע לאורי). המתיקות הקלה שלו, עדיין מרמזת על אותו תה עם דבש (רק מחוזק להפליא), ואפשר לזהות בו טעמי פיצוחים קלויים: אגוזי קשיו, שקדים. יופי של ויסקי. לאורך זמן, כתוצאה מתהליכי החמצון שעובר הויסקי, ככל הנראה, הטעם מתעדן, הופך לתוקפני פחות, אבל הטעם הבסיסי נשאר. ציון: 8.5.
לאחר הפסקה קלה, חזרנו והתחלנו לדבר על הסיבה העיקרית שלשמה התכנסנו, אבל לא לפני שהחלטתי לבדוק גם את ה-Springbank 15 yo, עם 46% אלכוהול. ויסקי זה מגיע מקמפבלטאון. הצבע – מעט חזק יותר מקודמו, אבל לא בהרבה. הריח: סוכרייתי קל, מעט ליקריץ, קיימת חמיצות של פירות הדר, ושוב – מעט רמז לתה עם דבש, וגם למון גראס. גם הסינגל הזה ממלא את החיך כולו בהתחלה, במין עוצמה שלאט לאט מתעדנת לאורך הזמן. הטעם: ריבת חלב, צימוקים, מעט חמיצות של תפוזים. הוא לא מחליק בקלילות לגרון. יש בו מרירות לא נחמדה במיוחד בסיום, והיא פוגמת בהנאה מהטעימה הזו. ציון: 7.
אם באמת יש עניין על תוצאותיו של הדיון שנערך בנושא הלימודים, אז אני מוכן לסכם ולומר שאורי העלה לא מעט נקודות למחשבה, והוא גם העביר לי על DOK חומר רב, שנוגע ישירות ללימודים העתידיים, שבעזרתו אני אשקול את המשך צעדיי. כרגע, בכל מקרה, שולמה המקדמה ללימודים, ויש לי עד 12 לאוקטובר (שבועיים לפני תחילת הלימודים), להחליט אם אני מחליט להישאר עם רעיון הלימודים.
שלום שנה א’
בשעה שהפוסט הזה מתפרסם, אני נמצא בפגישה במכללת "רופין". הפגישה הזו היא בעצם ראיון קבלה לתואר במנהל עסקים. אלו שמכירים אותי, יודעים שכבר הרבה זמן אני חולם לעשות תואר שני שמעניין אותי, וספציפית במנהל עסקים. הבעיה היא, שלמרות שבחו"ל אני יכול להתקבל ללא מעט אוניברסיטאות, בארץ אני נמצא רק מעט מעל הגבול התחתון, כך שסיכויי להגיע לאחת מהתכניות המובילות לתואר MBA, הוא לא גדול. לכן, החלטתי לעשות מעשה, ובעקבות חבר החלטתי להירשם ל"רופין" לתואר ראשון במנהל עסקים, בתכנית למנהלים. התכנית הזו אורכת שנתיים וחצי (8 סימסטרים רצופים, כולל קיץ), עם לימודי ערב פעם בשבוע, ולימודי יום בימי שישי בבוקר. הסיבה שהחלטתי ללכת דווקא לתכנית הזו, היא בעיקר המוניטין שיצא ל"רופין" בתארים שלה במנהל עסקים, וגם בגלל הקורסים המתקדמים המאוד מעניינים, כמו "מבוא לתורת המשחקים", "מסחר עם סין", "בניית תכנית עסקית" ועוד. אני גם מניח שבעקבות התואר הראשון שלי בהנדסה, יהיו לי גם לא מעט פטורים, בעיקר במתמתיקה וסטטיסטיקה, אבל אולי גם באנגלית ובתפ"י, מה שעשוי לחסוך קצת כסף וזמן.
הבעיה העיקרית היא כמובן הפיברומיאלגיה. המחלה הארורה הזו מהווה בעיה לא פשוטה, שקשה להתעלם ממנה. להחליט על התחייבות ארוכת טווח ועל הוצאה של 70 אלף ש"ח בערך, זו לא החלטה פשוטה, בעיקר כשיש חובת נוכחות של 80% בכל הקורסים, ואני – אין לי מושג איך אני קם מחר בבוקר. אחת השאלות שהעליתי בטלפון, כשדיברתי עם רכזת החוג ביום חמישי האחרון, היא האם בכיתות יש כיסאות קשיחים או רכים. לרוב הסטודנטים, מדובר בבעיה שולית לגמרי. כשעשיתי את התואר הראשון שלי בהנדסה, גם אצלי זו היתה בעיה שולית. הפעם, אין מצב שאני מסוגל להתעלם מזה. במקרה שיש כיסאות עץ קשיחים, אני חייב להביא איתי את כרית המושב שברכב, בכל פעם, כדי לא לסבול במשך כמה שעות בכל פעם.
היתרון של להירשם עם חבר לאותה כיתה, הוא די בסיסי בעצם – לפחות יהיו לי גיבויים ממשיים לחומר הנלמד, אם וכאשר אני אזדקק להם. מאחר וגם אותו חבר הוא בחור אינטיליגנטי במיוחד, אז בכלל הצלחתי. גם העובדה שאין לי עבודה כרגע, גורמת לי לרצות להתחיל תואר נוסף. ככה לפחות תיפתחנה לי דלתות נוספות בעתיד, או שלפחות אני אוכל להעלות את רמת הציונים שלי לכזו שתאפשר לי לעשות תואר שני במנהל עסקים. אבל עוד חזון למועד. כרגע המחשבה המרגשת שלי היא לכיוון התואר הראשון הזה. אני מתרגש כמו תלמיד לפני כיתה א'.
ביקורת ספרים תקופתית
הגיע הזמן לכתוב קצת על ספרים שקראתי לאחרונה, ולספר את דעתי עליהם.
מותחנים:
"הפולשים" / מייקל מרשל – למרות המלצתו החמה מאוד של אלי מ"ינשוף" אני חייב לומר שהספר הזה של מרשל עצבן אותי. כרגיל, הוא טווה עלילות רבות לתוך סיפור אחד מרכזי, ושומר אותך במתח לאורך רוב הספר. ואז מגיע הרגע הזה שאני לא סובל בספרים האלה – הוא מנסה למכור לי פילוסופיה בגרוש, ולגמור את הספר כמה שיותר מהר. הבעיה היא שהרבה סופרים, כמו מרשל, עושים מעשה דן בראון, ומנסים לגרום לי לחשוב שליאונרדו דה וינצ'י בעצמו ועוד מפורסמים שכמותו, סבלו מאותה בעיה פסיכולוגית שהספר מטפל בה, כביכול. נו, באמת. מה זה השטויות האלה? אני הייתי האדם השלישי שקנה את הספר המתורגם בארץ, ואני מתחרט על כך. ספר מאוד לא כיפי, ואף נוטה לשעמום בחלקים רבים בו.
"דקסטר חולם חלומות אפלים" / ג'ף לינדסי – ספר שצריך להכנס לפנתיאון הקלאסיקות – הספר הראשון בסדרה, שבזכותו גם הופקה סדרת טלוויזיה בעלת אותו שם. מסופר על רוצח סדרתי טוב, כזה שרוצח רק רוצחים סדרתיים, וזאת כדי להתגבר על היצר שלו לרצוח סתם אנשים. ככה לפחות הוא מתעל את יכולותיו לטובת הציבור, כשהוא פוטר אותנו מנוכחותם של פושעים אחרים. הוא עושה את זה מבלי להרגיש דבר, באפאטיות מוחלטת. זה ציני, מסופר בגוף ראשון, והעלילה פשוט סוחפת. יש לי כבר בבית גם את הספר השני המתורגם ("דקסטר משחק משחקים מסוכנים"), והבנתי שהספר השלישי בסדרה כבר יצא, אבל עוד לא תורגם. מומלץ בחום!
"הפרס הגדול" / דיוויד באלדוצ'י – מי שאוהב קריאה קלילה ומהירה, יאהב את הספרים של הסופר הזה. זהו כבר הספר השלישי או הרביעי שלו שאני קורא, ואני נהנה מכל רגע. בשבוע הספר קניתי את כל ספריו. אין פה הרבה הפעלה של תאים אפורים, העלילה די בנאלית וגם קצת צפויה, אבל הקריאה היא מהירה, ונותנת לך אפשרות להחזיק ספר ביד, ולסיים אותו בקריאה אחת. קשה להניח בצד. פשוט כיף. בקצרה: מדובר בבחורה ענייה, שמקבלת הצעה מפוקפקת ביום בהיר אחד לזכות במליוני דולרים בלוטו, וזאת בתמורה לכך שהיא תעזוב עם בתה היחידה את ארה"ב לנצח. לאחר שבעלה נרצח, היא מחליטה לקבל את ההצעה, אבל 10 שנים מאוחר יותר, היא מפרה את הבטחתה וחוזרת לארה"ב בחשאי. האיש שסידר לה את הזכייה הזו לא מרוצה מכך, והוא מתחיל במסע רציחות סביב הבחורה.
"תחזיקו חזק" / הרלן קובן – עוד ספר של כותב המותחנים המהיר במערב. נראה כאילו האיש הזה כותב כמו שאני קורא את ספריו – ברצף. הוא מצליח הפעם לטוות כמה עלילות, לא רק אחת, לתוך קלחת של שכונה אחת קטנה. לפעמים זה נראה שהעלילה והפתרונות קצת מאולצים, אבל בסה"כ מדובר במותחן קליל ונחמד לשעת לילה. הספר מלא טוויסטים עלילתיים, אבל בשלב כלשהו אתה מרגיש שיש טוויסט אחד יותר מדי. למי שמחפש משהו קליל – קובן נותן את הסחורה הרגילה שלו.
פנטזיה:
"אראגון" / כריסטופר פאוליני – סיפור הרפתקאותיו של נער עני, שמוצא ביצת דרקון, ויוצא להציל את העולם שלו מפני מלך אכזר. ספר קליל, יפהפה, שבורא עולם שיש בו הכל, מגמדים, דרך אלפים, חיות בר, וצבא כובש. כל מה שאתם מצפים מספר פנטזיה נוסחתי, אבל הטוויסט הוא דווקא של הסופר – הוא נכתב כשפאוליני היה בן 15 בלבד. הכתיבה שלו מרתקת, בוגרת והיא מלאה בדמויות שאפשר להזדהות איתן. זהו הספר הראשון בטרילוגיית "הירושה".
"הבן הבכור" / כריסטופר פאוליני – הספר השני בטרילוגיית "הירושה" של פאוליני. תורגם רק לאחרונה לעברית, ויצא בדיוק לפני שבוע הספר העברי. הסאגה של אראגון וסאפירה הדרקונית נמשכת, הפעם היא ברובה בממלכת האלפים. פאוליני מצליח לטוות עלילה מרגשת, וגם מיוחדת מאוד, כאילו האלפים מוצגים בפעם הראשונה בפני קוראי הז'אנר. יחד עם זאת, הספר הזה ברובו קצת פחות טוב מהספר הראשון, אבל שווה לצלוח את 400 העמודים הראשונים, כדי להגיע ל-250 האחרונים, בהם פאוליני מצליח לתאר קרב אדיר ובלתי נמנע, בתיאורים משכנעים מאוד, עדי כדי הזדהות עם דמויות מסוימות. אני כבר מחכה בקוצר רוח לספר השלישי.
קלאסיקה – מד"ב:
"פניי מועדות לכוכבים" / אלפרד בסטר – ספר שנכתב לראשונה ב-1956, במקור הוא נקרא "טיגריס! טיגריס!", והוא יוצא עכשיו במהדורה מתורגמת חדשה בעברית, ע"י הוצאת "ינשוף". סיפורו המטורף של גוליבר פויל, הוא סיפור לא קל, ועם זאת – מצליח להשאיר אותך על בהונותיך במשך קריאת הספר כולו. סיפור שלא נס ליחו, ואני ממליץ עליו לכל קורא מד"ב, אשר מעוניין להבין איפה הכל התחיל. יופי של עלילה, הדמויות נהדרות, ויש גם בונוס להוצאה המחדשת – הקדמה לספר של ניל גיימן. בגדול, בלי לתת יותר מדי ספוילרים העלילה היא על איש פשוט ולא חכם במיוחד בשם גולי פויל, ששהה כנגד רצונו בחלל למשך חצי שנה, וכשספינה עוברת לידו ולא אוספת אותו למרות אותות המצוקה הרבים שהוא שולח, הוא מחליט להתנקם, ונשבע להרוס את הספינה ואת יושביה. בדרך, כמובן, נוספים עוד פרטים לעלילה, שלאט לאט מקדמים את פויל לעבר הטירוף הבלתי נמנע. כאמור – מומלץ מאוד!
ספרים נוספים בקרוב…
מופע מחווה ליורם טהר-לב
לפני יומיים, ביום חמישי בערב, לקחה אותי בת זוגתי למופע מחווה ליורם טהר-לב, שנערך באוניברסיטת בר-אילן. מדובר היה באירוע שמציין תודה והערכה על מפעל חיים. למרות שהזמר העברי מעולם לא עניין אותי יתר על המידה, מצאתי בערב הזה עניין לא קטן. נתחיל בזה שאנחנו היינו הרבה מתחת לממוצע הגילאים בקהל באופן די חד. אבל יחד עם זה, ומלבד ההנחיה שהיתה די מיותרת לטעמי, היה ערב מקסים. נתחיל בזה שיורם טהר-לב הוא בכל זאת אחד הפיזמונאים הכי מוכרים ויחד עם זאת, לא מספיק מוערכים (הוא מעולם לא קיבל את פרס ישראל), זאת למרות שיש באמתחתו כבר 80 ספרים (ב-70 שנות חיים) ויותר מ-1,000 שירים, רובם פיזמונים מוכרים מאוד, שמהווים ציוני דרך משמעותיים לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל.
אין ספק שהרגעים המרגשים ביותר בערב, היו אלה שבהם עלה יורם טהר-לב לבמה, והקריא שירים שלא פורסמו, כמו "מעיל ממלחמת העולם", ואפילו חרז מילות תודה לאנשים שליוו אותו בחייו (אביו, אימו ואישתו), שהיו ממש מרגשות. שאר הערב נע בין הרכבים מאוד מוצלחים, לזיופים בעייתיים:
אחרי הנאומים המתבקשים, ואחרי מחרוזת מנוגנת על פסנתר של רוני וייס, המנהל האומנותי של הערב, עם להקתו, עלו לבמה "הפרברים", שמופיעים כבר למעלה מ-40 שנה עם שיריו של טהר-לב. הם ניגנו 4 שירים, עם הרמוניה נהדרת, וקולות נפלאים. קיוויתי שכל הערב ימשיך בצורה זו. הם פשוט לא איבדו את השובבות הזו, ואת החיוך הממזרי. חוש ההומור שלהם והמילים הסוחפות הצליחו לשבות אותי.
אחריהם, עלה אוהד חיטמן, צעיר האמנים לערב זה, שבין שלושת השירים שהוא שר, הוא גם הלחין שיר חדש, שטרם פורסם, של יורם טהר-לב. עוד שיר אהבה למולדת, אבל עם הציניות המתבקשת. חיטמן, שלא היו לי ציפיות מיוחדות ממנו, הפתיע מאוד לטובה. לבחור יש קול מצוין, והפסנתר מלווה אותו היטב.
אחריו, העלו את נורית הירש לבמה, ונחמד ככל שהיה, השירים שהיא בחרה היו בנאליים, ולא הוצגו באופן כזה, שגרמו לי לרצות להמשיך לשמוע אותה.
ואז עלו לבמה להקת חיל הים – 3 פרחות בלונדיניות ובחור אחד מגולח-ראש למשעי, כולם עם המדים הייצוגיים של החיל. ייאמר לזכותם שהם לקחו כמה שירים נהדרים, ועשו להם חידושים יוצאי דופן. לפרחות היה קצת קול מאנפף ומעצבן, שלשמחתי נתן לבחור אפשרות שירה יוצאת מן הכלל. זה היה נכון כשהם שרו את "המלאך שלי". כשהתחילו לשיר את "חסקה", הם כבר ממש עשו עבודה יוצאת דופן, ולמרות שרוב הקהל לא ממש מכיר את Rihanna, מפאת גילם, השילוב של Ella Umbrella עם "חסקה" היה מצחיק ומשלהב. יופי של רעיון.
בשלב זה, נתנו לנו 15 דקות של הפסקה, לצרכי תפילת ערבית (תפילת ערבית זה "אללה וואכבר?", אני מכיר את התפילה בערב כתפילת "מעריב"), כי בכל זאת – היינו באוניברסיטת בר-אילן, אתם יודעים.
ועכשיו לקטעים המגוחכים של הערב:
גבי ברלין. אוה, כן. האיש, האגדה, והעובדה שהוא לא זוכר אף מילה בשירים. בשבילו העלו משני צידי הבמה מסכי ענק, עם שקופיות. הבעיה: כשהתבלבלו בשקופיות, הוא פשוט שכח את המילים, ונתן לקהל לשיר במקומו. זה קרה לפחות 5-6 פעמים במהלך ההופעה שלו, וזה היה מצחיק. לאיש כבר אין קול, והוא נראה מאוד לא מכובד. יש אנשים שפשוט לא יודעים לפרוש בשיא, מתברר.
ממש לפני סיום, נתנו את הבמה לירדנה ארזי. כן – היא חזרה! והיא מזייפת! תביאו לאישה הזו מוניטור, בבקשה! למען השם! 3 שירים, שבאחד מהם לקח לה בית ופזמון כדי להבין שהיא בכלל לא באותו סולם, עם הפסנתר של רוני וייס. כאב לי הלב לראות אותה ככה. באמת. יש כלבים שמזייפים פחות. אולי כדאי להחזיר את התחרות בינה לבין עפרה חזה, בדרך כלשהי…
לסיום (איך אפשר אחרת), עמדנו כולנו לשירת "התקווה". מה הקשר בין אירוע בידור לבין "התקווה", תהרגו אותי, אין לי מושג. אבל שיהיה. עמדתי.
אז מה עושים? או: החינוך כפתרון לבעיה הגדולה
מודי כתב, בהמשך לדיון שמתנהל בבלוגדיבייט, על זה שהחינוך הוא לאו דווקא הבעיה הגדולה שמדינת ישראל מתמודדת איתה היום.
יסלח לי, מודי, אבל אני חולק על דעתו. זה שחינוך לא ייתן שום דבר בטווח המיידי, ולכן אין צורך להשקיע בו – זו בדיוק הבעיה שאני רוצה לפתור. נמאס לי שאנשים לא מבינים, שתהליך לוקח זמן. אין פתרון מיידי. לא היה ולא יהיה. כל מערכת חינוך שקמה בעולם המערבי עברה תהליכים לאורך השנים, על מנת להתאים אותה לאזרחים שמתחנכים בה. אנחנו לא יכולים להיות יוצאי דופן בעניין הזה. אני בהחלט מאמין שיש לנו 15 שנה, ואני גם מאמין שיש דרך לקצר את התהליך הזה, אבל לא בהרבה. הבעיה, היא שכמו שציינת, ש"לך תשכנע אנשים".
החינוך הוא בהחלט הבעיה הגדולה ביותר של מדינת ישראל. אני לא יודע אם אני מסכים עם כל מה שדובי כתב עליו, אבל הוא שם את האצבע על הדבר האקוטי ביותר, ובזה הוא צודק במאת האחוזים. עם כל הכבוד – אף עיתון לא יצליח להחדיר ערכים היום, פשוט בגלל שהכל עובד על רייטינג. עיתון ללא רייטינג לא שורד. עיתון עם רייטינג היום הוא עיתון נחות. אין לי דרך אחרת להבהיר את זה. למרות שזו לא דעה פופולרית, אני מאמין שהגיע הזמן לקצץ בביטחון (לפחות זו גם לא דעה פופוליסטית) ולהעביר לחינוך. הגיע הזמן לשקם את מערכת החינוך במדינת ישראל. רוב המקצועות הנלמדים היום משוננים, ולא באמת נלמדים. ואין לזה שום קשר לפוליטיקה. למתמתיקה, אנגלית, הסטוריה, ואפילו אזרחות ודמוקרטיה, ולעוד מקצועות רבים אין ולא יהיה קשר לצד הפוליטי במפה כלשהי. אי אפשר לומר שאין דרך לשפר את הדברים הבסיסיים האלה. עזבו את כל המבחנים הבינלאומיים שמראים לנו את בושתינו בפומבי. יכולתי לומר לכם על ההתדרדרות לפני 20 שנה כבר, כשנתנו ליועצות חינוכיות מטעם משרד ה"חינוך", אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה, להחליט על העתיד שלי, מתוך הכרות של שיחה של חצי שעה. אני עבדתי במשך 10 שנים ארוכות, כדי להוכיח לעצמי שאני בנאדם ריאלי, אחרי שיועצת כזו החליטה עבורי בכיתה י', שאני לעולם לא אהיה כזה (וזה עוד אחרי שבחטיבת הביניים, הייתי בהקבצה הגבוהה ביותר במתמתיקה). 10 שנים, שבסופן סיימתי תואר מהנדס! ילד בגיל 15 מאמין ליועצת סמכותית שכזו. היא כמעט הרסה לי עתיד אפשרי בגלל טמטום מוחלט! ושמעתי המון סיפורים כאלה. אני עדיין שומע אותם. אין חדש תחת השמש. כלום לא השתנה פה ב-20 השנה האחרונות, לפחות.
אם עתידה של מדינת ישראל ייחרץ, זה יהיה בגלל הבעיה הזו, וזו בלבד. כל שאר הבעיות שלנו נובעות אך ורק מתוך זה. גם ערכים צריכים "להלמד" בבתי הספר, אבל זה כבר נושא בפני עצמו. אתה חייב להבין, שאין דרכי קיצור. כמו בכל תואר, או סיום בגרות, אתה צריך לעבור כמה שנים על מנת לזכות בתעודת הסיום שלך, וגם אשכרה ללמוד (למרות שנראה שמערכת החינוך שלנו הפכה מזמן לבית חרושת לציונים). לא תשקיע – לא תקבל. כשכל פוליטיקאי קטן עושה חשבונות איפה הוא או היא יהיו בעוד 15 שנה, כשמערכת החינוך תתחיל סוף-סוף לתפקד, אתה יכול להבין למה שום תהליך לא מותנע כאן. אנשים קטנים שולטים במדינת ישראל, ואין לזה שום קשר למשפחות העשירות בישראל. בחלקן של 19 המשפחות העשירות שמודי ציין, מדובר בכסף חדש, בחלקן בכסף ובאימפריות שנבנו ב-10 אצבעות. נמאס לי כשאני שומע כל הזמן על ההאשמות חסרות השחר האלה על בעלי ההון. כדי להתמודד על מקום טוב יותר במדינה בה אתה חי, אתה צריך להשקיע. ללמוד. לקבל חינוך טוב. אף לא אחת מאותן "משפחות עשירות" לא קיבלו את הכסף מהשמים. איפושהו זה היה צריך להתחיל. וגם להמשיך. אנשים לא משכילים כבר גרמו לא אחת לנפילת אימפריות כלכליות, כך שאם אתה רוצה "להלחם" באותן 19 משפחות – תעבוד על החינוך. אין דרכי קיצור, וגם לא תהיינה. בטח שלא בטווח הנראה לעין.
כשכל זה נאמר, אני גם מאמין שחינוך בהחלט לא מספיק. אבל זו התחלה, וצריך להתחיל איפושהו. מאחר ואני לא מאמין שיש נקודת התחלה טובה יותר היום, אנחנו צריכים להתחיל להכשיר את הילדים שלנו מעכשיו. ואני מתכוון מגיל הגן ועד לסיום הבגרות, ולאפשר גם נגישות גבוהה מאוד להשכלה הגבוהה (שזה בעיקר אומר, מה לעשות – הורדת שכר לימוד עבור אלה שצריכים את זה). יש הרבה אנשים שפורחים רק בשלב מאוחר יותר בחייהם, הרבה אחרי היציאה מהתיכון. אני יכול לומר בפה מלא, שאני הייתי אחד מהם. בעיקר בגלל שבתיכון "אוסטרובסקי" ברעננה, לכל מי שלא היה במגמה ריאלית, כמוני, היו חרא של מורים, וזה בלשון המעטה. אני חושב שאין פיתרון שלא יכול לכלול פיטורי מורים. יש הרבה מורים גרועים במערכת החינוך, וצריך להפטר מהם. כמו שאני לא יכול לעבוד בתור מתכנת, כי אני יודע שאני חלש בתחום הזה, הגיע הזמן להעיף את אלה שלא מתאימים למערכת החינוך, ונאחזים בכסא בכוח. הקטע האירוני בכל זה, הוא שיש המון מורים שמסכימים איתי (עם כמה אפילו דיברתי לאחרונה), אבל לא יוציאו הגה בפומבי, מחשש מהפוליטיקאים הקטנים הללו.
עוד נקודה למחשבה: אני חילוני לגמרי, אבל מבין לחלוטין את הגאונות של ש"ס. אני קד בפניהם, על מה שהם עשו ועושים. אני מקווה שילמדו את השיטה שלהם בחוגים לסוציולוגיה בעתיד, כדוגמא להצלחה מסחררת. למרות שהם מעודדים אבטלה, אפליה ועוד דברים חשוכים שמתאימים יותר לימי הביניים מאשר למאה ה-21, הם הבינו מזמן שהדרך היחידה לשטוף את המוח לאותם מאמינים, זה ע"י חינוך, וע"י תהליכים ארוכים. במו עיניי ראיתי משפחות חילוניות ברמת השרון ובהרצליה פיתוח (כשעבדתי בבנק שם, לפני כמה שנים), שולחות את ילדיהן לקייטנות של ש"ס, כי הן זולות בהרבה. כמה הרבה? רבע מחיר מכל קייטנה אחרת! וההורים יכולים לנסוע בשקט לנופש בחו"ל, ולא אכפת להורים ש"מרביצים בילד קצת תורה. מה הביג דיל?!". אני מעריץ את ש"ס על מה שהם הבינו מזמן. אנחנו משתרכים אחריהם בשנות דור בכל מה שקשור לחינוך. לא נעים לאוזן, הא? אבל זה בדיוק המצב. מי שולט היום במשפחות העשירות שמודי הזכיר?! הרבנים! כל הרנטגנים האלה! אין לי שנאה כלפיהם, אלא רק כבוד. אין לי שום כוונה לחזור בתשובה. אני מתעב את הדת, אבל מעריץ את הדרך.
השאלה שאני בעצם שואל, היא: מתי נתבגר? מתי נתפכח? מתי נשכיל להבין את מה שכולם הבינו לפנינו? שהכל מתחיל ונגמר בחינוך. שום תהליך כלכלי, צבאי, מדיני וכו' – לא יכול להתבצע ללא חינוך.
קופי השבת גאים להציג: דוגמן הבית, יוני 2008
בגדול, אני אתן לתמונות לדבר בעד עצמן, בעיקר, אבל יש כמה שורות רקע קצרות, כך שתיאלצו לעבור אותן לפני זה:
דבר ראשון, אני משוחד, ואני מודה בזה. הבחורה שצ'יפי אימץ לפני כ-3 שנים וחצי, היא בת זוגתי כרגע. יחד עם זאת, מהרגע ששמתי עין על המלאך המתוק הזה, התאהבתי. כלב יפהפה ומתוק, מלא שמחה ואהבה, מפונק מצד אחד, אבל נותן המון מצד שני (הוא אשכרה שמר עליי הבוקר בזמן שישנתי). אפילו לקחנו אותו לטעימה בויתקין (שסיפרתי עליה בפוסט הקודם), שיראה קצת מקומות חדשים. כל הדרך מאלפי מנשה, דרך אבן יהודה, הוא דחף את הראש שלו בינינו, כדי לראות את הדרך, דרך החלון הקדמי, וחילק נשיקות וריר (נשיקות לנו, וריר לעירא). אם אי פעם היו לי ספקות שכלבים מבינים בדיוק מה אנחנו אומרים להם – הנה ההוכחה שזה נכון.
אבל כאמור – הנה כמה פוזות שהוא דפק היום למצלמה. בקרוב בוק שלם להנאתכם:
