הסיפור הקצר של מאו
במהלך הסו"ש האחרון, מצאה ידידתי נ' גור חתולים ג'ינג'י קטן וחמוד, שאמו נטשה אותו. ככל הנראה בגלל שהיה חולה. מעולם בחיי לא החזקתי בידי גור בן יומו, באורך של 5-6 ס"מ, כשעיניו עדיין עצומות, והוא מייחל לפטמתו של אמו ולחום גופה. ביום שישי בערב, נקבע שמו: מאו (למי שלא מבין וזקוק להבהרות, כן – מדובר במאו צה טונג. אתם צריכים עוד הבהרות? – לכו לויקיפדיה). בשבת, כתוצאה מצירוף נסיבות שונות, הועבר מאו לטיפולה של אלה ולטיפולי למשך כשעתיים. אין לי דרך לתאר לכם כמה חום ואהבה נתנו למאו. הוא היה עטוף בחמימות בשתי מפיות בד, בתוך סלסלת קש קטנה עם בובת בד בצורת לב, כשלכל זה דאגה נ'. היא אפילו דאגה לסימילאק מיוחד לחתולים בני יומם ולכלי הנקה של האוכל, שהיה עשוי מפלסטיק (דמוי מזרק).
לצערינו, כל האהבה הזו לא ממש הספיקה. ביום ראשון נ' לקחה את מאו לווטרינרית שאמרה שמאו חולה, ורק המשך שהייה במעטפת הזו ומעט מים, אולי יעזרו לו לשרוד. כשעה מאוחר יותר, מאו כבר לא היה בין החיים. אני באמת ובתמים לא מסוגל להעביר את ההרגשה הזו של יצור חי ונושם, בגודל כזה, בן כמה שעות בלבד, חסר אונים לחלוטין, כשהוא מונח בכף ידי. אין פה טיפת ציניות. רק המון חמלה. אני מתנחם בעובדה שעשינו את כל מה שיכולנו כדי שהוא ישרוד, ובעיקר – התודה נתונה לנ', שהתגייסה כל כולה למשימה הזו, יותר מכולנו. הנה כמה תמונות של היצור המתוק הזה (נראה אתכם לא נמסים):
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
כל הכבוד, גיא, על הנסיון. שיעור ההישרדות של גורים כל כך צעירים בטיפול אנושי הוא נמוך מאוד, גם אם הם בריאים. הם פשוט צריכים את אמא בימים הראשונים.
אני מכירה את העצב שבאובדן של גור קטן כל כך, אבל גם את השמחה (את מרטין, החתול של אחותי, האכלתי בטפטפת, והיום הוא נמר ששוקל מעל 7 קילו), כך שאני מקווה שהחוויה לא תגרום לך להפסיק לנסות 🙂
חס וחלילה. איבדתי כבר כמה יצורים חיים במהלך חיי, אבל אני בחיים לא אפסיק לנסות, אם תהיה בידי אפשרות לנסות להציל. וכאמור – את התשואות העיקריות, אני אעביר לנ'. היא זו שעשתה את רוב הדברים. אני רק הבאתי את הסיפור הזה אל הכתב, כי פשוט נמסתי כשראיתי אותו והחזקתי אותו בידי.
כאחד שאיבד חיות ….
אין לי מה להגיד מלבד שהטבע יודע מה שהוא עושה.
החזקים שורדים