הופ הופ טרללה!
אז כן! גדלתי בשנה!
ברוכים הבאים ליום ההולדת הראשון של קופי השבת! בניגוד להורים צפונבוניים, אנחנו לא נארגן לכם את "יובל המבולבל", כנראה גם הכיבוד לא יהיה משהו (למרות שוויסקי יש בשפע!), המוסיקה עשויה להיות טובה (תלוי בהגדרה שלכם ל"טובה"), והדבר הטוב ביותר פה היא אתם – האורחים שלי.
יומולדת מצריך איזה נאום קצר, לא? אז הנה משהו:
עברה בדיוק שנה מאז שהתחלתי את הבלוג הזה, ומעל 200 פוסטים, כמעט בלי שהרגשתי. עצם העובדה שאני כותב כבר שנה תמימה, ועדיין יש לי לא מעט רעיונות בארסנל, מהווה איזשהו ניצחון אישי קטן.
היומולדת הזה גם אומר שבעוד חודש, אני "אחגוג" יומולדת שני, פחות משמח, להתפרצות הפיברומיאלגיה בגופי, אבל לפחות אני יודע שאני מנסה עדיין לנצח את המחלה הארורה הזו, לאט לאט, צעד צעד. יומולדת של שנה זו מעין הכרזה, כזו שצועקת: אני עוד כאן! זה אולי טריוויאלי לחלקיכם, אבל אצלי, בשנתיים האחרונות, כבר שום דבר אינו טריוויאלי. הרבה השתנה אצלי, ואני מודע לזה מאוד.
בניגוד למה שאני קורא לא מעט לאחרונה, אני לא מרים ידיים. אני לא מתכוון לסגור את הבלוג בזמן הקרוב, ולא מתכוון לחדול מלומר את מה שעולה על דעתי, גם אם לפעמים היא לא משהו שהרוב מסכים איתו. אני לא יודע על מי אני משפיע בכתיבה שלי, אם בכלל, אבל אני כן יודע שלי, אישית, זה פשוט עושה טוב.
השנה הצלחתי להגשים לפחות חלום אחד, והוא הטיול לסקוטלנד (שלצערי לא יוצא לי לשבת לסיים את הכתיבה שלו), ויש מצב שבשנה הקרובה אני אגשים לפחות עוד חלום אחר – לחזור ללימודים אקדמיים. למי שלא עוקב, כבר נרשמתי ללימודי מנהל עסקים ב"רופין", ואני אמור להתחיל באוקטובר הקרוב. חלום אחד בשנה זה אמנם די והותר לרובינו, אבל השנה גם מצאתי זוגיות מדהימה ותומכת, בדמותה של אלה. זה עדיין טרי מאוד, אבל אני מאוהב בטירוף, והבחורה הזו גורמת לי לחייך בכל פעם שאני חושב עליה (וזה קורה הרבה, לשמחתי). כך שאני חושב שאת מכסת החלומות שלי סיימתי להשנה. אני רק מקווה שהשנה הבאה תהיה לא פחות טובה מזו (למרות הכאבים).
לסיכום הקטע הזה, אני רוצה להודות לכם, הקוראים הקבועים והאירעיים שלי, בין אם אנחנו חברים קרובים, או מכרים דרך הבלוג. לפעמים תגובות שלכם ממשיכות לדחוף אותי לכתוב על עוד נושאים, לפעמים אפילו לספר חוויות אישיות, שלפחות אותי הן מרגשות בצורה זו או אחרת. אני מקווה שתהיה לי הזכות להמשיך ולכתוב עוד זמן רב, ואני מקווה שתהיה לי הזכות הגדולה עוד יותר, לקבל את תגובותיכם הכנות.
Cheers!
סתם תהייה של רגע…
אתמול הסתובבתי קצת באיזור תל אביב, ומשום מה, למרות שארה"ב חגגה יום עצמאות, לא ראיתי דגלים של ישראל..
זה כמובן, בניגוד גמור לזה שביום העצמאות הישראלי היו המוני דגלים אמריקאיים.
איך אתם חיים עם הסתירה הזו..? 🙂
שבועיים של שקט (?)
התקופה האחרונה, בעיקר השבועיים-שלושה האחרונים, הם קשים במיוחד עבורי. כמי שהיה רגיל להתאשפז בכל שנה בסביבות יוני-יולי, עד לפני שנתיים ובמשך 7-8 שנים רצופות, אני כבר מוכן לכל. אבל הפעם יש לבלאגן הקיצי שלי שם. מתברר שגם היה לו שם כל אותם שנים, אבל אף אחד לא ממש ידע איך להגדיר את זה. ויחד עם כל זה, הכאבים השנה קשים במיוחד. בעיקר פיסית, אבל גם נפשית. העניין הוא שאני כבר נמצא במעקב של פסיכיאטרית בשנתיים האחרונות, בגלל הפיברו. יש לי אפילו פגישה איתה בשבוע הבא. נפגשתי איתה לפני חודשיים וגם חודש לפני זה. הבעיה היא שכל מה שהיא עושה זה לתת לי עוד ועוד תרופות נסיוניות. לדעתי אין לה ממש מושג מה לעשות. היא ניסתה עליי פרוזאק, החליטה להמשיך לי את הטיפול המאסיבי בסימבלתה, וגם נתנה לי תרופות שלא ממש מתאימות, או שאמורות לעשות את אותם דברים לגוף, אבל לא ממש עוזרות. הדבר היחיד שעזר לי לישון היה כדור בשם רמרון, שאני ממש לא ממליץ עליו. הוא אמנם עזר לי לישון, אבל כתוצאה מזה הפסקתי לתפקד במהלך ימים שלמים. לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה בבקרים, וכשסוף סוף כן קמתי, הייתי כל כך מטושטש, שלא יכולתי לנהוג, והיו לי סחרחורות משוגעות. אפילו ירידה לחצי כדור לא ממש עזרה. אז עכשיו אני לוקח אותו רק כשאני יודע שלמחרת אין לי שום עיסוקים, וכשעוברים להם כמה לילות נטולי שינה. בכל מקרה, הפסיכיאטרית שלי לא ממש מצליחה לעזור.
מה שכן, אני מתכוון ללכת לרופא המעולה שאבחן לי את המחלה אחרי ההתרוצצויות בין המון רופאים אחרים. אני רוצה שהוא יעשה לי קצת סדר בתרופות ויחליט איך להמשיך מכאן. זה רופא שהלכתי אליו באופן פרטי, בפעם האחרונה לפני שנה וחצי. אחרי שהוא אבחן את המחלה, הוא אמר שאין הרבה מה לעשות, אבל אני חושב שיש לי על מה לדבר איתו עכשיו. דברים השתנו לרעה לאחרונה, ואני חושב שהוא יוכל לעזור. ד"א, אם מישהו/י מקוראיי הוא בקופ"ח כללית או מכבי, אני ממליץ לכם מאוד להתייעץ איתו. שמו הוא ד"ר שיינברג והוא יועץ בכיר בראומטולגיה לשתי הקופות האלה. אם תרצו את הטלפון שלו, אני יכול לארגן אותו. אני חבר במאוחדת, ולכן אני משלם לו 600 שקל לפגישה כזו, אבל זה שווה כל אגורה. באופן פרטי הוא מקבל ברמת אביב, ותמיד הוא נותן לך את כל הזמן שבעולם. בפגישה הראשונה שלי איתו הוא ישב איתי למעלה משעתיים וחצי, עד שגוללתי בפניו את כל הסיפור שהביא אותי אליו ועד שהוא סיים לבדוק אותי ואת הנקודות הרגישות האלה בגוף שלי. 16 מתוך 18 נקודות הקפיצו אותי לתקרה מכאבים. השתיים האחרות סתם כאבו מאוד. הוא בנאדם טוב, וזה העיקר, והוא מקצועי מאוד. הכי מקצועי מכל הרופאים שפגשתי עד היום בהקשר של פיברו.
ידידה שאני מתכתב איתה לאחרונה, שגם לה יש FMS, ואנחנו מנסים לעודד אחד את השניה, כתבה לי שלדעתה פשוט חסרו לי בעבר חום ואהבה, וזה נכון – היו לא מעט שנים שזה בהחלט חסר לי. אני לומד לחיות עם הכל מחדש עכשיו, בעזרת הפסיכולוגית שלי. עכשיו, שיש לי את כל האהבה שבעולם, קצת קשה לי לקבל אותה, כי אני מרגיש שאני במלחמה יום יומית עם הגוף שלי. קשה לחיות עם כל כך הרבה כעס וכאב, ולהשאיר מקום למספיק אהבה. אז אני עושה כל מה שאני יכול. אני באמת אוהב את זוגתי, ובאמת אוהב את חבריי הקרובים וגם משפחתי. אבל זה נעשה קשה מיום ליום לקבל את העובדה שזה מחמיר, בניגוד לכל מה שהרופאים אמרו לי לפני שנתיים, שגרוע יותר זה לא יהיה.
ומה אני רוצה, בעצם? אני רוצה לחיות! אני רוצה לחזור לרקוד, אני רוצה להיות מסוגל לחגוג את ימי ההולדת של חברים שלי בשבוע הבא. ביום שישי הבא עושים מסיבת חוף, ואם השבועיים האחרונים היו סימן לבאות, אז אין סיכוי שאני אוכל באמת לחגוג כמו שאני רוצה. להפסיק לחיות בגיל 32, זה אחד הדברים הכי קשים שאני מרגיש שאני צריך להתמודד איתם. החיים שלי השתנו בלי היכר מאז שפרץ הדבר הארור הזה. כל כך הרבה דברים. עזבו אפילו יציאות עם חברים. לרצות לדעת שאני יכול לקבוע משהו למחר בצהריים, בלי לחשוש שאני לא אוכל להגיע לשם. להצליח להתחייב למשהו. להרגיש שאני לא צריך לבכות כל פעם שהמחשבה הכי קטנה על הכאבים שלי מחלחלת לי למוח. תמיד הייתי טיפוס רגיש. אולי אפילו רגיש מדי. אבל המחלה הזו גורמת לי לבכות מכל דבר. פעם בכי היה מרדים אותי, עכשיו גם זה לא עוזר. זה מתיש ומתסכל.
לפני יומיים קיבלתי תשובה שלילית מחברה שהתראיינתי אצלה לפני שבוע וחצי. זה היה ראיון מעולה, חוץ מדבר אחד – הם חשבו שאני מוכשר יותר מדי עבור התפקיד הזה, ולכן עלול לעזוב אותם, למרות שזו משרה במשמרות. אף אחד לא מבין שזה הדבר היחיד שנותר לי לעשות עכשיו, כשאני מתכנן ללמוד. מה אני אעשה? אחיה על חשבון ההורים שלי עד גיל 50? מה? גם ככה חזרתי אליהם אחרי כמה שנים טובות בדירות שכורות בתל אביב, ואני מרגיש ממש לא טוב עם זה. כל מה שאני רוצה זה שתהיה לי הכנסה סבירה. בגיל שלי אין פנסיה או ביטוח שמספיק לכסות את הדברים הבסיסיים ביותר. אבל בכל החברות שאני מגיע אליהן – אי אפשר לדבר על חצי משרה. או משרה מלאה או כלום. ככה זה בהיי טק. לא כולם מתקבלים בתשואות ובמשכורות טובות. ברגע שאתה קצת מוגבל, אתה עף. זו גם הסיבה שאני מכריח את עצמי ללכת ללמוד מנהל עסקים עכשיו. קרוב לחצי שנה אני מחפש עבודה. אולי עם התואר הנוסף יילך לי משהו בחיים כמו שצריך. בקיצור – אני רוצה את החיים שלי בחזרה. אם פעם הפחד שלי היה לחיות לבד, ללא בת זוג, הפחד הפך להיות בסיסי הרבה יותר בשנתיים האחרונות: הפחד שלי הוא לא לחיות. להיות כמו רוח שאיבדה את משוש חייה.
יש לי בת זוג מדהימה, שהרבה בזכותה ובזכות ההבנה שלה אני מצליח להשאיר את הראש מעל המים, לאחרונה. היא אחת נקודות האור הכי גדולות בחיים שלי. אני רוצה להצליח לחיות איתה כמו שהייתי אמור, בגילי. אני מרגיש כאילו מתוך כל התפילות שלי קיבלתי אהבה מדהימה, אבל אני משלם על זה מחיר. אני לא דתי, לא מאמין גדול – אבל תמיד נראה לי שעם כל דבר טוב חייב להגיע גם משהו רע. כאילו על מנת לשמור על איזון מסוים.
גם אם אני אופטימי בדרך כלל, בשבועיים האחרונים קצת קשה לראות את הדברים הטובים. במיוחד כשלא ישנים וכשיש לי הרגשה של מכות חשמל מטורפות בתוך הראש שלי, שאני אפילו לא יודע מה מקורן, וגם לרופאים אין מושג. רצות לא מעט מחשבות של "מה יהיה? איך אני אשרוד את הלימודים ככה?", וזה מעצבן, בעיקר. יש בי כל כך הרבה כעס על המחלה הזו. למרות שכבר למדתי לחיות איתה, פחות או יותר, אלה חיים שבהם המחלה שולטת בי, ולכן לא היתה לי ברירה אלא לכוון את החיים שלי מחדש, בהתאם לדרישותיה והמוגבלויות שהיא נושאת איתה.
אז מה בינתיים? כרגע הזקנים שלי בחו"ל, למשך שבועיים, ויש לי שקט יחסי בבית, לטוב ולרע. אני רק מקווה שסימן השאלה שבכותרת, יהפוך מתישהו לסימן קריאה…
מגיע להם!
איזה משחק! לא וואו!, אבל נהדר. עכשיו בדיוק סיימתי לצפות במשחק הגמר של גרמניה-ספרד, ואיזה יופי שהספרדים ניצחו!
לא רק שהנבחרת הזו שיחקה נפלא לאורך רוב הטורניר, אלא שהם אפילו הצליחו להרוס לחברי הטוב אסקו את התיאוריה, לפיה כל הקבוצות שהיו בטוחות לרבע הגמר, ושיחקו במשחק האחרון בשלב הבתים עם ההרכב השני – יפסידו ברבע הגמר. הספרדים שיחקו פתוח רוב הטורניר, שיחקו מהיר ומדויק, בניגוד לגרמניה ששיחקה משחק אחד טוב באמת (מול פורטוגל ברבע הגמר). הגביע הלך לאראגונס, ובצדק!
CrazyVet, אני מקווה שאת חוגגת כמו שצריך עכשיו!
ויוה אספניה!!!
מצעד הגאווה בירושלים
מה לא נאמר על הנושא הזה בימים האחרונים? אחרי שקראתי את הרבה מאמרים על מצעד הגאווה המתעתד לעבור בבירתינו (או לפחות בבירתם של החרדים), ובמיוחד את תגובתו של עו"ד שפטל ושל ואנדר-סיסטר, שאת כתיבתה החדה אני אוהב תמיד, החלטתי שבאמת כדאי לכתוב כמה מילים על האירוע הזה. כאדם חופשי, הטרוסקסואל, בעל דיעות מודרניות, וכאדם שמאמין בשוויון זכויות מלא, אני חושב שעו"ד שפטל הוא אדם בעל דיעות אפלות שמתאימות לזמנים אפלים. לכל אדם, בין אם יש לו נטיות מיניות אילו או אחרות, מגיעות זכויות מלאות כאזרח המדינה, ולא כאזרח סוג ז'. אין ספק שבמדינה שלנו הדת שולטת, והגועל יוצא לי מכל החורים. בפוסט של ואנדר, היא גם מקשרת את האירוע לזה של טקס חניכת "גשר המיתרים" שהיה אתמול, ובו דרשו החרדים מהרקדניות ללבוש בגדי גברים וכובעים שיסתירו את מגדרן. אין ספק שהקשר ברור ומעורר חלחלה.
כאזרח מדינת ישראל, אין לי שום כוונה להכנס לאף אחד שאינו קשור אליי למיטה, ולבדוק את מיניותו/ה. הזכות הבסיסית לחיות במדינה הזו ולקבל את זכויותיך כאזרח, אינה יכולה להיות תלויה במיניות שלך! זו אפליה קשה ומסוכנת.
אחרי שכל זה נאמר – הרשו לי לקחת פה סיכון קל, ולומר משהו שהקהילה לא תשמח לשמוע: המצעדים האלה נמאסו עליי. הם איבדו את המשיכה שלהם ואת ההשפעה שלהם ממזמן. לא בגלל המיניות שלכם או מי שאתם, אלא בגלל שאתם יורים לעצמכם ברגל. החרדים מקבלים את כל מה שהם מקבלים בשקט בשקט, ומתחת לשולחן. הם לא מצהירים על זה בחוצות העיר, בין אם מדובר בירושלים או בתל אביב. הם הגיעו לשליטה מעוררת החלחלה הזו במדינת ישראל, בגלל שהם בנו את כוחם לאט ובשקט. המצעדים האלה מעוררים סלידה, מבחינה פוליטית. אני חושב שאם הקהילה ההומו-לסבית היתה משקיעה את זמנה ומרצה לבניית כוח פוליטי רציני, הם היו מצליחים יותר. המצעדים האלה הם מפגן כוח מצד אחד, אבל מהווים מפגן של חולשה רצינית מצד שני. כשליש ממשתתפי המצעד אינם שייכים לקהילה, והם הטרוסקסואליים. הם לא באים כדי להפגין אתכם. הם באים בשביל המוסיקה ובשביל המסיבה. עצם העובדה שאתם מנסים לבדל את עצמיכם באמצעות מצעדים צבעוניים, גורמים לכך שלא לוקחים אתכם ברצינות תהומית. אם עוד לא הבנתם את זה עד עכשיו – הגיע הזמן שתפנימו.
לא צריך להצהיר שאת/ה לסבית/הומו/טראנסג'נדר ברחובות העיר כדי שנקבל את העובדה שאתם קיימים. אתם עובדה קיימת ומוגמרת, ואין שום זכות להתעלם מכך, אבל מכאן ועד ההצהרה על היותכם כאלה – זה כאילו שאתם מכריחים אותי להכנס לכם למיטה בכוח. מה עשיתי לכם רע? אתם רוצים מסיבות? יש מועדונים שהם גיי פרנדלי. יש גם סצינת היכרויות של הקהילה. אז במה אתם שונים? למה אני, כהטרוסקסואל, לא יוצא לרחובות כדי להצהיר על זה? האם אני צריך לשכנע מישהו באמת הזו? אולי אני ארים אירוע פעמיים בשנה (כדי לא לקפח את אלה, שלא יכלו להגיע לאירוע המרגש בפעם הראשונה), ובו אני אביא די ג'יי, משאית, תלבושות צבעוניות ואלכוהול, ובו אני אכריז קבל עם ועדה, שאני אוהב נשים? זה לא ייראה לכם מגוחך?
אז אני – את הגבולות שלי אני מכיר. אולי תתחילו להכיר באילו שלכם..?
הרבנות מציגה: היום כשר – מחר לא
אני בטוח שאני לא מחדש הרבה לקוראיי הנאמנים, כשאני מקשר את מוסד הכשרות למושגים כמו "שוחד", "גניבה" ו"עסקנות", אבל הפעם הרבנות הצליחה אפילו לחדש ולהוסיף מושג חדש בשם "אפליה". אתמול, בידיעה קצרה שהתפרסמה באחד העמודים הפנימיים של מוסף "עסקים" של מעריב, נכתב כי הרבנות הארצית עומדת להכריז על מטבחים של ספינות השעשועים וההימורים, כמטבחים כשרים בימי חול. הבעיה (מעבר למוסר הכפול של "היום אנחנו כשרים כי יום חמישי, ומחר אנחנו לא, כי הספינה פועלת בשבת"), היא קצת יותר מורכבת: על הספינה, ישנם בארים, בחורות בלבוש לא צנוע, הימורים ועוד. כל זה לא מפריע לרבנות לנסות להכניס עוד כמה עסקנים בתשלום, לעסקי הבילויים והנופשונים. התירוץ, ד"א, שבו משתמשת הרבנות, היא הרצון לעודד משפחות נוספות, שהכשרות חשובה להן, לעלות על ספינות. כמובן שאין מילה אחת על זה שיש יותר מדי אנשים שהרבנות חפצה ביקרם, ורוצה לתת לכמה מחבריה חופשות בתשלום. איכשהו הצביעות הזו עלתה מדרגה. מה הדבר הבא שיעשו? יעלו על מטוסים של חברות זרות ויתנו כשרות לימי חול? מה נהיה?
כמובן, הצביעות לא מסתיימת כאן. הרי העליתי את המושג "אפליה" בתחילת הפוסט. ואיפה אפשר למצוא אותה? נכון מאוד – בעסקים שאינם קשורים לנופש. בעלי מסעדות שפתוחות בשבת לא יכולים לקבל כשרות לימי חול. הרבנות אפילו מצהירה על זה בגלוי. הם אפילו אומרים בפה מלא, שלבעלי עסקים זה לא יקרה בזמן הנראה לעין, ושאין טעם לחכות לזה. מעבר לצביעות ולאפליה, יש פה בעיה חוקתית: מי שם את הרבנים כמחליטים למי מותר להרוויח יותר או פחות? הרי עצם העובדה שיש בעלי עסקים שמוכרים מוצרים חלביים בלבד, למשל (אבל פתוחים בשבת, ולכן לא יקבלו כשרות חלקית), אומרת שהם יפסידו לקוחות דתיים באופן חד משמעי! ומכאן – הפסד רווחי פוטנציאלי. העניין הוא, שברור לכל למה הרבנות לא רוצה לתת לבעלי מסעדות כשרות חלקית: הכסף שניתן לעשות מעסקים אלה הוא שולי מאוד. לעומת זאת, על הספינות, תעודת הכשרות החלקית תוחלף מדי יום ע"י משגיחים שישוטו על הספינות על בסיס קבוע. זהו פוטנציאל רווח חדש ועצום עבור כל הצדדים המעורבים.
יורו 2008
אז זהו, גבירתי ורבותיי, היום מתחיל שלב חצי הגמר של טורניר יורו 2008 בכדורגל. אתם כבר יודעים שכדורגל רחוק מלהיות מעניין עבורי בימים כסדרם, אבל שלבי הסיום של טורנירים גדולים מצליחים בכל זאת לרתק אותי. יש משהו בהוויה החברתית הזו של חברים ישובים סביב מקלט טלוויזיה, עם פיצוחים, וויסקי טוב, ובדיחות שחורות, שגורם לי לרצות לשוב ולשחזר את כל העניין הזה מדי שנתיים (יורו כל 4 שנים, ומונדיאל כל 4 שנים, לסירוגין). את המשחקים האחרונים ששודרו בערוץ 10 (תודה לאל – מבחינתי צריך לשרוף לצ'רלטון את המשרדים והאולפנים גם יחד), ראיתי בחברתו של חבר, היחיד מחבריי שאשכרה מתעניין בזה. וזה היה נהדר. לא צריך ערימה של חבר'ה בשביל אירוע כזה. אינטימיות היא עניין מבורך, כמעט בכל מצב עבורי.
ולתכל'ס – הערב נפגשות גרמניה וטורקיה, ומחר: רוסיה וספרד. מאחר וכבר ידועה הקלישאה שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת, אני מקווה לפחות ששלב חצי הגמר של מחר יהיה מעניין. ואני בהחלט חושב שהוא יהיה. ספרד הצליחה יפה מאוד בשלב הבתים, ורק במזל (למרות שגם בצדק) עברה את איטליה ביום ראשון האחרון, בבעיטות 11 מטר, לאחר תיקו מאופס של 120 דקות. רוסיה, לעומתה, פתחה חלש מאוד את הטורניר, אבל בשני המשחקים האחרונים הראה המאמן חוס הידינק, שיצירתיות היא שם המשחק. הבליץ המטורף של שחקני הנבחרת הרוסית על הנבחרת ההולנדית, הצדיקה ניצחון אדיר של רוסיה ברבע הגמר. רוסיה של שלב הבתים היא שונה לגמרי מרוסיה של רבע הגמר. אמנם ספרד ניצחה כבר את רוסיה 4-1 בשלב הבתים, אבל עכשיו מדובר במשחק אחר לגמרי.
אם הכל יעבוד כמו שצריך, אני מאוד מקווה לראות דווקא את רוסיה מחזיקה את הגביע. לא בגלל אהדתי הרבה לעם הרוסי אשר בישראל, כמו הסיבה שאני פשוט אוהב לראות כדורגל יפה ויצירתי. אף קבוצה בטורניר הזה לא הראתה כל כך הרבה רצון וכדורגל מדהים, כמו שראיתי אצל הרוסים השנה. אם למישהו מגיע – זה להם.
ג’ורג’ קרלין 1937-2008
קיבלתי היום את עיתון הבוקר, ובדפו האחורי – ידיעה עצובה. ג'ורג' קרלין נפטר ביום ראשון האחרון, בגיל 71, מאי ספיקת לב. הוא היה סטנדאפיסט, שחקן וסופר אירי-אמריקאי, שהתפרסם בעיקר כאחד האתאיסטים הגדולים בני זמנינו. האיש צחק על כל דבר שקשור לדת ולאלוהים, לחיים שאחרי המוות ועוד נושאים שנויים במחלוקת. מעבר להופעות הסטנד-אפ המצוינות שלו, תפקידו ב"דוגמה", של קווין סמית', בתור בישוף בכנסייה הקתולית, היה אחד האהובים עליי.
אני מקווה שהוא צוחק על כולם שם למטה.
