אלימות בבתי חולים – המדריך לשורד
ושוב, אני נאלץ להתחיל את הפוסט הנוכחי בדיסקליימר קצר (בהמשך תבינו למה):
-
אני מניח שמי שקורא את הבלוג הזה, כבר יודע כמה אני סולד מאלימות. סלידה זו אינה שונה מהאלימות הגואה בארצינו, כנגד הצוות הרפואי בבתי החולים ובכלל. כך שחשוב מאוד: אין לראות בפוסט זה המלצה לנהוג באלימות, בכל צורה שהיא. אם את/ה חמום/ת מוח באופן טבעי, והדברים הבאים (שהם מרגיזים מאוד) עלולים לגרום לך לפתוח באש "ידידותית" לעבר חדרי מיון או מחלקות למיניהן – כנראה עדיף שתעבור/י לפוסט הבא. כמו כן, חשוב לציין, שכל שמות הרופאים בפוסט הזה אמיתיים לחלוטין.
בשנים האחרונות, עולות יותר ויותר כותרות בעיתונים, ובכלל בכלי התקשורת, שנוגעות לאלימות המופעלת ע"י אזרחים שונים, כנגד צוותים רפואיים (בין אם מדובר ברופאים, מתמחים או אחיות). כאדם שמתעב אלימות, בדר"כ ראיתי בעניין הזה בעיה שכלית של אותם אזרחים. מבחינתי, אלימות לא מתקבלת בהבנה, תחת שום תירוץ שהוא. אלימות היא רעה. היא לא משתלמת. ועדיין – מה שעברתי ב-30 השעות בתל השומר, גרם לי לרצות להכות כמה אנשים. ולא רק לי – אבי, שהוא אדם רגוע מאוד (למרות היותו ג'ינג'י), הרגיש את הצורך הזה לא פחות ממני.
ועכשיו לסיפורינו:
נתחיל בזה, שלא פחות מאלימות, אני גם לא ממש אוהב בתי חולים. לצערי, בשנים האחרונות, ומאז שאני מכיר את עצמי כמעט, יצא לי לבלות לא מעט פעמים במחלקות שונות ובחדרי מיון, מסיבות רבות. בסניף קופת החולים שלי, מכירים אותי בשמי המלא, וחלקם אפילו זוכרים בע"פ את מס' תעודת הזהות שלי, בעיקר בגלל נטייתי "לבלות" שם בשנתיים האחרונות באופן תדיר למדי. אני אפילו לא יכול לענות לשאלה הידועה והרגילה של הרופאים "האם אתה בריא בדרך כלל?" בתשובה הפשוטה "כן".
אחרי 3 שבועות של סאגה מטורפת של ריצה בין רופאים שונים, חלקם של קופת חולים וחלקם פרטיים, הגעתי אתמול, קצת אחרי 12:00 בצהריים, עם מכתב הפניה, לחדר המיון בתל השומר, כולי תקווה להתאשפז (אני יודע שזה נשמע מוזר, יחסית למי שהצהיר לפני שתי שורות שהוא לא אוהב את המקומות האלה במיוחד) במחלקה, שתעזור לי למצוא פתרון לכאבים ולבעיות שכבר סיפרתי עליהן בפוסטים הקודמים.
אחרי שהחליטו לאיזה אגף במיון אני אמור להגיע (אגף 1), ואחרי שהוספתי לתיק הרפואי שנפתח עבורי, את כל בדיקות הדם, מכתבי ההפניה וכאלה (כדי לעזור לרופאים להגיע למסקנה הנכונה), נכנסתי למיון, והפקידה אמרה לי להמתין "שם", כאשר "שם" היה מין מושג כללי כזה. למי אני אמור להמתין, כשאין "שם" אחות שתקבל אותי? לא ממש ברור, אבל אחרי ישיבה של כמה דקות בכורסא באגף, מישהי זיהתה שיש בידי תיק אשפוז, ושמשום מה, אני מתקפל מכאבים על כורסא! בהחלטה מהירה ואסרטיבית, היא הצעידה אותי למיטה פנויה.
הידד, עברנו את השלב הראשון. יש קשר עין, ויש תשומת לב.
די מהר הגיע רופא צעיר, בשם ד"ר עידו פביאן, כדי לשאול אותי את כל השאלות הרלוונטיות. כמה חבל, שד"ר פביאן היקר היה עסוק בעיקר במשכורת שלו, שאמורה לעבור למחלקה אחרת בבית החולים, ובעובדה שזה היה היום האחרון שלו בסטאז' במיון, מאשר במה שאני עניתי לשאלותיו (וכן, ד"ר פביאן היקר, אני מסוגל לשמוע מדבר בטלפון הסלולרי שלו דרך וילון, מוהאהאהאהא). דווקא האחות רינה, היתה קשובה בהרבה. לה בהחלט מגיע צל"ש. הבחורה פעלתנית ומלאת חיים, מוכנה לעזור כל הזמן ולענות על שאלות בסבלנות אין קץ. מתברר, שאופטלגין, שאני חשבתי שלא כדאי לקחת אותו בגלל שה-FDA כבר אסר על שימוש בו בשנות ה-70, ובגלל שנמצא קשר ישיר בינו לבין מחלות בכבד, הוא דווקא בסדר, באופן יחסי. זה האקמול שגורם לתופעה הזו שציינתי. האופטלגין גורם "רק" להרס של מח העצם. אז עכשיו אתם יכולים לבחור בין השניים. כל יום לומדים משהו חדש. תהנו.
הלאה.
כאן המקום לפאוזה קטנה של הסבר:
אני יודע שרופאים הם בני אדם, חלקם אפילו רגישים מאוד, והעבודה שלהם היא בהחלט לא קלה. לראות את סבלם של אחרים זה דבר לא פשוט, בעיקר על בסיס יומי. אני גם מבין רופאים, שבוחרים להתנתק רגשית מהמצבים האלה. אבל יש הבדל עצום, בין התנתקות, להתעלמות. רופאים רבים מדי לא מבינים את ההבדל הזה. ד"ר פביאן התעלם (לעתים הוא סתם הפנה לנו את הגב כששאלנו אותו שאלה, לפעמים הוא סתם נתקע לי ברגליים כמה פעמים בזמן שהתקפלתי לי על המיטה מכאבים, ובעיקר הוא לא היה משוכנע, שבמצבי אני צריך להתאשפז). כל זה היה, לפחות עד שהוא סיים את משמרתו ב-16:00, תודה לאל, שעה שבא הגיעה רופאה אחרת, שהסכימה להבין שאני זקוק לאישפוז. את שאר הזמן שלי בחדר מיון (עד 18:30 בערך), העברתי בהמתנה לאישור מהמחלקה.
דרך אגב, מתברר שד"ר פביאן הצעיר לא נוטה להתעלם רק ממני. חולה צעירה אחרת, שהגיעה עם כאבי מעיים חזקים במיוחד, בפעם השנייה בתוך שבוע, לאותו חדר מיון (היתה מעבר לוילון מס' 2), בחורה שהיא בת של רופא ואקסית של רופא במשך 6 שנים (לפחות לפי הצהרתה), הועברה לצילום חזה ול-CT ראש. אני אמנם לא רופא, אבל מה הקשר למעיים? סהדי במרומים – אין לי מושג. מה שכן, מתברר שצילומי חזה הם ממש באופנה עכשיו: גם אני עברתי אחד, בלי קשר לבעיה שהצהרתי עליה.
ובכן, לאחר כ-6 וחצי שעות במיון, הועברתי למחלקה פנימית ו', היושבת בבניין האשפוז המזרחי, קומה 4 (רק למקרה שתחליטו לקפוץ לבקר בהזדמנות, כשאני אחזור לשם). אני חייב לציין לטובה, שתהליך הקבלה הראשוני היה מהיר למדי, ו"שודכתי" לשותף חרדי צעיר בשם בנימין, לחדר בן שתי מיטות בלבד. אני גם חייב לציין את בנימין לטובה לרגע, כי הבחור (למרות הסיבה שהוא אושפז, שלא העידה על חוכמה יתרה מצידו) היה איש שיחה נהדר (הוא מאוד אוהב Cardu, מתברר) ועזר לי בעת התקף כאבים קשה, שחוויתי במהלך הערב המאוחר ובמשך כשלוש שעות.
תהליך הקבלה כלל גם תחקור רציני ביותר ע"י ד"ר שמוליק (הרופאים במחלקה מציגים את עצמם כ"ד"ר + שם פרטי"), שהתחיל בשאלה: "ספר לי במשפט אחד מה מציק לך", צחוק קצר שלי, ונגמר אחרי שעה וחצי של שאלות וניסיונות הבנה מצידו, על מה שאני עובר בחודשיים האחרונים בעיקר, ועל הפיברומיאלגיה בכלל.
עד כאן הכל התנהל כשורה במחלקה. ד"ר שמוליק אמר לי שבקרוב יבוא לבקר אותי ד"ר דודי. הוא אכן הגיע, עם מבט תמוה בעיניו המפולפלות, ושאל אותי אם אני בטוח שאני לוקח את כמות יחידות האינסולין הנכונה. הסברתי לו בנימוס ובקצרה (כבר הייתי עייף מהתחקורים של אותו יום) מה עובר עליי לאחרונה ובכלל, כולל הסכרת המאוד לא מאוזנת בחודשים האחרונים, ושכן – זה מה שהרופא שלי רשם לי, וזה מה שאני לוקח. השאלה הבאה שלו היתה: "למה הוא לא מטופל בקהילה?"
פאוזה קלה נוספת לצורך מאמר מוסגר: "בקהילה", הוא שם קוד בבתי חולים, שאומר בעצם: "לך חופש פתרון בקופת החולים שלך, ועזוב אותנו בשקט". אין מילה שנואה עליי יותר בעולם הזה. במיוחד כשאני בבתי חולים.
הסברתי לאיש הנחמד, שכבר ניסיתי כמעט כל פתרון אפשרי "בקהילה", ושנמאס לי לשמוע על "הקהילה" שמקפיצה אותי מרופא לרופא, בלי לתת לי פתרון ממשי, ושמוכנה לראות אותי לוקח משככי כאבים חזקים מאוד במשך החודשיים הקרובים, עד לפעם הבאה, ש"הקהילה" תסכים להפגש איתי (שנכון לרגע זה, מדובר ב-28 בספטמבר. עוד חודשיים של סבל). אני חושב שההסבר שלי הניח דעתו. לפחות לאותו רגע. כשהוא ראה אותי בהתקף רציני מאוד, שהתחיל בשעה 22:30 לערך, אני חשבתי שהאסימון אשכרה נפל לו בראש. לצערי, היום בבוקר התחוור לי שהוא נפל לו בעיקר על הראש, וככל הנראה זה לא היה אסימון, אלא גוש עופרת, כי אחרת אין לי מושג איך הוא הגיע לתיאור הבא, שבאמצעותו הוא הציג אותי לרופאות המחליפות של משמרת שישי בבוקר, ד"ר עדי וד"ר אילנה: "גיא. גבר צעיר בן 35. סובל מדלקת פרקים במשך שנה וחצי, מטופל ב… [חצי מכמות יחידות האינסולין שאני לוקח בפועל ביום], לא ברור למה הוא לא מטופל בקהילה… בלה בלה בלה".
כשהתחלתי לתקן אותו יותר מדי פעמים, ד"ר עדי כנראה קלטה שמשהו לא בסדר, או לא לפחות לא מסתדר בין מה שהוא כתב לבין מה שאשכרה קורה לי: נתחיל בעובדה שאפילו אין לי עוד 34. אבל זה באמת בקטנה. אני גם לא סובל מדלקת פרקים שנה וחצי, אלא ממחלת שרירים במשך שנתיים. יש הבדל גדול מאוד בין השניים. הדלקת התחילה, ככל הנראה, רק בחודשיים האחרונים. אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על עניין האינסולין.
את כל הדברים האלה ציינתי במיון ובתחקיר שערכו גם ד"ר שמוליק וגם ד"ר דודי (אני מצטער, אבל האיש הזה חייב להחליף שם, או לפחות לעבור להציג את עצמו בשם משפחה. ד"ר דודי??!!). הממ… הפרשנות מעניינת, גם אם משנה את התמונה כליל. לא?! ככה זה נראה לי, בכל אופן.
בקיצור, לשמחתי כי רבה, ד"ר עדי הבינה שהאיש לוקה בתיאורו ובפרשנותו את המצב והבטיחה לחזור אליי לשמוע את הסיפור המלא (איזה כיף! עוד שעה למלא!). היא חזרה כמובטח עם ד"ר אילנה, והקשיבה (חבר'ה, זה לא דבר נפוץ. נא להפנים ולא לזלזל. אני מוכן להראות לכל מי שרוצה להשוות את מכתב הקבלה שלי מול מכתב השחרור שלי. אין קשר בין השניים, מעבר לשם שלי). שתיהן גם בדקו אותי. לאחר מכן, הן אמרו שהן תתייעצנה, והן חזרו עם רעיון לשלוח אותי לבדיקת ראייה (הסבר בפיסקה הבאה) היום, ולמרפאת כאב ביום ראשון. עד אז, אני אהיה נתון באשפוז. מאחר ואני כותב לכם בערב יום שישי, ואני בבית, אתם/ן יכולים/ות להבין, שהתכניות, איך לומר בעדינות – לא ממש התממשו.
ואיך זה קרה?
ובכן, תשמחו לשמוע, שיש פרופ' ליבנה במחלקה, והוא המנהל שלה, כפי הנראה. פרופ' ליבנה, ראומטולוג בהכשרתו (ד"ר אילנה טענה שהוא אפילו בעל שם), בלי להגיע למחלקה ולבטח בלי שיראה אותי, הגיע למסקנה שאני צריך לעבור ביופסיה מסויימת בעורקים במוח לצורך אבחון אפשרי של Temporal Arteritis, ואת זה אפשר לעשות במרפאת חוץ, מה שאומר, שאפשר "להקפיץ" אותי הביתה, ובעיקר אל מחוץ למחלקה העמוסה שלו (למי שלא מבין את הקישור של הפועל "להקפיץ", אני ממליץ בחום לקרוא את "בית האלוהים" של סמואל שם). כבר השתמשתי במושג "התעלמות" בפוסט הזה?
ואיפה הבעיה בלעשות את זה במרפאות חוץ?
מעבר לעובדה שאני לא יודע כמה זמן אני אצטרך לסבול את הכאבים האלה עד שהתור אשכרה ייקבע, מתברר ש"מכות החשמל" האלה שיש לי בראש הן סימפטום מתקדם של המחלה, שלא אובחנה בזמן (מה שמחזיר אותי לטמטום של ד"ר אבלין וד"ר אלוש), ועלולה לגרום להחשת מצב של עיוורון, בין השאר (מעבר לבלאגן שאני עובר כרגע). בכל מקרה, מה עושה פרופ' ליבנה? כאמור – משחרר אותי הביתה. רופא אחראי, לא? אני כבר מתחיל להעדיף את הרעיון של אפילפסיה, עפ"י האבחנות האחרונות.
ידידתי ט', אמרה שהייתי צריך לשאול את כל הרופאים ה"חכמים" האלה, אם זה הטיפול שהם היו נותנים לילדים שלהם. התשובה לזה מעניינת אותי, אם כי צפויה למדי.
ובכן, המצב נכון לעכשיו הוא כזה: ד"ר עדי הבטיחה לי לוודא ביום ראשון, שהפקידה במחלקה תתקשר למרפאת החוץ הרלוונטית, ותקבע תור עבורי, תוך שימוש במושג "דחוף", ותיידע אותי על התוצאות. זה אומר בעצם, שאני מקווה שבאמת היא תעמוד בדיבורה ושהיא תעשה את כל המאמצים, על מנת שהביופסיה תילקח במהלך שבוע הבא (למרות שהיא לא יכלה להבטיח לחלוטין, שכך יהיה). היא ביקשה שאני אחכה כמה ימים לתשובה מהמחלקה. "כמה ימים" מבחינתי זה יותר מ"אחד", מה שאומר "שניים". אם ביום שני אני לא אקבל תשובה מספקת, ביום שלישי אני מתחיל מלחמת עולם חדשה. כי פשוט נמאס לי. וההרגשה שבא לי למצוא איזה רופא/ה באיזו פינה אפילה, גואה לי בחזה מאז 16:30, השעה שבה התפוניתי מהמיטה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
עוד עדכון קצרצר:
אתמול, כשהוספתי את כל המכתבים והניירת החדשה בענייניי הרפואיים לתיק ההולך וגדל בשנתיים האחרונות, התחלתי לקרוא את מכתב השחרור של ד"ר עדי בארי (כן – אותה ד"ר עדי מהפוסט המוזכר לעיל).
אני כנראה באמת תמים. חשבתי לרגע שהיא מאמינה למה שעובר עליי. אבל כשקראתי את מכתב השחרור בעיון רב, שמתי לב לשורה קטנה לקראת סיומו של המכתב, ולהלן הציטוט:
"בבדיקתו: במצב כללי טוב לא נראה סובל".
כמובן, העובדה שהיא בדקה אותי בבוקר, והעובדה שבגלל התקף הכאבים המטריף בלילה הקודם, קיבלתי מנה משולשת של משככי כאבים, עזרה לכך שבבוקר הכאבים היו יותר נסבלים. מה גם שהכאבים שלי, כפי שתיארתי תחת כל עץ רענן, באים בהתקפים.
עכשיו אני מתחיל להבין למה פרופ' ליבנה שחרר אותי בלי לראות אותי בכלל.
תודה לך ד"ר עדי בארי. לך ולמקצועיות שלך. תזכירי לי בבקשה להוסיף אותך לרשימת האלימות הגואה בבקשה. במיוחד אחרי היום הנורא שעבר עליי אתמול, שבו אפילו לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה כדי לשתות את משככי הכאבים שלי. אני לא סובל. בטח שלא. אני נהנה מזה.
אני מאחל לך, שכשזה יכה בך, תהני מזה לפחות כמוני.
ובינתיים, חדשות נוספות:
הערב אני נפגש עם פנימאי באופן פרטי, פרופ' גרטי מבי"ח בילינסון, על מנת לקבל חוות דעת שניה.
כמו כן, אני חוזר לאשפוז מחר בבוקר. יצרו קשר מהמחלקה, ומחר ב-7:30 בבוקר עליי להתייצב במחלקה פנימית ו', על מנת לקבל מיטה, ארונית ווילון, כדי לצאת למרפאת חוץ בעזרתם, לצורך לקיחת ביופסיה.
אני מניח שהיום הזה יהיה מלא בסערות ועדכונים.
Stay tuned for a word from our sponsor…
אוי.
מחזיק לך את כל האצבעות שלי.
כמו שאתה יודע, אני גר באזור של היפים, שלכל אחד מהם יש תרופת פלא לכל דבר, ותמיד השאלה הראשונה שלי אם זה עוזר לFMS. הם תמיד אומרים שכן, ואז אני מברר באמת, ומסתבר שאין שום ידע ספציפי.
חרא של מחלה.